א וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י וַתִּלְבַּ֤שׁ אֶסְתֵּר֙ מַלְכ֔וּת וַֽתַּעֲמֹ֞ד בַּחֲצַ֤ר בֵּית־הַמֶּ֙לֶךְ֙ הַפְּנִימִ֔ית נֹ֖כַח בֵּ֣ית הַמֶּ֑לֶךְ וְ֠הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁ֞ב עַל־כִּסֵּ֤א מַלְכוּתוֹ֙ בְּבֵ֣ית הַמַּלְכ֔וּת נֹ֖כַח פֶּ֥תַח הַבָּֽיִת׃ ב וַיְהִי֩ כִרְא֨וֹת הַמֶּ֜לֶךְ אֶת־אֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֗ה עֹמֶ֙דֶת֙ בֶּֽחָצֵ֔ר נָשְׂאָ֥ה חֵ֖ן בְּעֵינָ֑יו וַיּ֨וֹשֶׁט הַמֶּ֜לֶךְ לְאֶסְתֵּ֗ר אֶת־שַׁרְבִ֤יט הַזָּהָב֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיָד֔וֹ וַתִּקְרַ֣ב אֶסְתֵּ֔ר וַתִּגַּ֖ע בְּרֹ֥אשׁ הַשַּׁרְבִֽיט׃ ג וַיֹּ֤אמֶר לָהּ֙ הַמֶּ֔לֶךְ מַה־לָּ֖ךְ אֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֑ה וּמַה־בַּקָּשָׁתֵ֛ךְ עַד־חֲצִ֥י הַמַּלְכ֖וּת וְיִנָּ֥תֵֽן לָֽךְ׃ ד וַתֹּ֣אמֶר אֶסְתֵּ֔ר אִם־עַל־הַמֶּ֖לֶךְ ט֑וֹב יָב֨וֹא הַמֶּ֤לֶךְ וְהָמָן֙ הַיּ֔וֹם אֶל־הַמִּשְׁתֶּ֖ה אֲשֶׁר־עָשִׂ֥יתִי לֽוֹ׃ ה וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ מַהֲרוּ֙ אֶת־הָמָ֔ן לַעֲשׂ֖וֹת אֶת־דְּבַ֣ר אֶסְתֵּ֑ר וַיָּבֹ֤א הַמֶּ֙לֶךְ֙ וְהָמָ֔ן אֶל־הַמִּשְׁתֶּ֖ה אֲשֶׁר־עָשְׂתָ֥ה אֶסְתֵּֽר׃ ו וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֤לֶךְ לְאֶסְתֵּר֙ בְּמִשְׁתֵּ֣ה הַיַּ֔יִן מַה־שְּׁאֵלָתֵ֖ךְ וְיִנָּ֣תֵֽן לָ֑ךְ וּמַה־בַּקָּשָׁתֵ֛ךְ עַד־חֲצִ֥י הַמַּלְכ֖וּת וְתֵעָֽשׂ׃ ז וַתַּ֥עַן אֶסְתֵּ֖ר וַתֹּאמַ֑ר שְׁאֵלָתִ֖י וּבַקָּשָׁתִֽי׃ ח אִם־מָצָ֨אתִי חֵ֜ן בְּעֵינֵ֣י הַמֶּ֗לֶךְ וְאִם־עַל־הַמֶּ֙לֶךְ֙ ט֔וֹב לָתֵת֙ אֶת־שְׁאֵ֣לָתִ֔י וְלַעֲשׂ֖וֹת אֶת־בַּקָּשָׁתִ֑י יָב֧וֹא הַמֶּ֣לֶךְ וְהָמָ֗ן אֶל־הַמִּשְׁתֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אֶֽעֱשֶׂ֣ה לָהֶ֔ם וּמָחָ֥ר אֶֽעֱשֶׂ֖ה כִּדְבַ֥ר הַמֶּֽלֶךְ׃ ט וַיֵּצֵ֤א הָמָן֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא שָׂמֵ֖חַ וְט֣וֹב לֵ֑ב וְכִרְאוֹת֩ הָמָ֨ן אֶֽת־מָרְדֳּכַ֜י בְּשַׁ֣עַר הַמֶּ֗לֶךְ וְלֹא־קָם֙ וְלֹא־זָ֣ע מִמֶּ֔נּוּ וַיִּמָּלֵ֥א הָמָ֛ן עַֽל־מָרְדֳּכַ֖י חֵמָֽה׃ י וַיִּתְאַפַּ֣ק הָמָ֔ן וַיָּב֖וֹא אֶל־בֵּית֑וֹ וַיִּשְׁלַ֛ח וַיָּבֵ֥א אֶת־אֹהֲבָ֖יו וְאֶת־זֶ֥רֶשׁ אִשְׁתּֽוֹ׃ יא וַיְסַפֵּ֨ר לָהֶ֥ם הָמָ֛ן אֶת־כְּב֥וֹד עָשְׁר֖וֹ וְרֹ֣ב בָּנָ֑יו וְאֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר גִּדְּל֤וֹ הַמֶּ֙לֶךְ֙ וְאֵ֣ת אֲשֶׁ֣ר נִשְּׂא֔וֹ עַל־הַשָּׂרִ֖ים וְעַבְדֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ יב וַיֹּאמֶר֮ הָמָן֒ אַ֣ף לֹא־הֵבִיאָה֩ אֶסְתֵּ֨ר הַמַּלְכָּ֧ה עִם־הַמֶּ֛לֶךְ אֶל־הַמִּשְׁתֶּ֥ה אֲשֶׁר־עָשָׂ֖תָה כִּ֣י אִם־אוֹתִ֑י וְגַם־לְמָחָ֛ר אֲנִ֥י קָֽרוּא־לָ֖הּ עִם־הַמֶּֽלֶךְ׃ יג וְכָל־זֶ֕ה אֵינֶ֥נּוּ שֹׁוֶ֖ה לִ֑י בְּכָל־עֵ֗ת אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֤י רֹאֶה֙ אֶת־מָרְדֳּכַ֣י הַיְּהוּדִ֔י יוֹשֵׁ֖ב בְּשַׁ֥עַר הַמֶּֽלֶךְ׃ יד וַתֹּ֣אמֶר לוֹ֩ זֶ֨רֶשׁ אִשְׁתּ֜וֹ וְכָל־אֹֽהֲבָ֗יו יַֽעֲשׂוּ־עֵץ֮ גָּבֹ֣הַּ חֲמִשִּׁ֣ים אַמָּה֒ וּבַבֹּ֣קֶר ׀ אֱמֹ֣ר לַמֶּ֗לֶךְ וְיִתְל֤וּ אֶֽת־מָרְדֳּכַי֙ עָלָ֔יו וּבֹֽא־עִם־הַמֶּ֥לֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּ֖ה שָׂמֵ֑חַ וַיִּיטַ֧ב הַדָּבָ֛ר לִפְנֵ֥י הָמָ֖ן וַיַּ֥עַשׂ הָעֵֽץ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ישע אלהים

אברהם בן יצחק צהלון

פסוק ב:
ויעבור. ויהי. הנה מרדכי בראותו את דברי אסתר שכולם נכוחים מיד עבר מהבירה אל העיר שושן ועשה שיצומו כולם ג׳ ימים לילה ויום ככל אשר צותה אסתר והנה השי״ת ריחם כרוב חסדיו וכראות המלך את אסתר ונשאה חן בעיניו ויושט לה המלך את שרביט הזהב כי שלוחי מצוה אינם ניזוקין ויושט אסתר את ידה ונגע בראש השרביט והתרגום אמר כי טעם הג׳ ימים רמז לג׳ האבות וכן גם כן רמז לעקידת יצחק שנאמר ויהי ביום השלישי וכו׳:
פסוק ג:
ויאמר. יר׳ בראות המלך את אסתר פניה כחושים ורזים מן הצום ושסכנה בעצמה לבא אל המלך אמר לה מה לך אסתר המלכה שאל קודם בשלומה ואחר כך אמר לה ומה בקשתך שודאי ביאתך פה בעבור בקשת דבר גדול כי לא לחנם סכנת בעצמך למות ולכן מעתה אל תיראי שאם הבקשה תהיה כ״כ גדולה עולה עד חצי המלכות וינתן לך. או יר׳ כי תכלית כל פועל אדם הוא לבקשת המועיל או לבריחה מהמזיק לז״א מה לך וכו׳ לאיזה דבר מהמזיק סכנת בעצמך אם לתועלת ולבקשת המועיל וינתן לך ואם לבריחה עד חצי המלכות וכו׳:
פסוק ד:
ותאמר אסתר. הנה צריך להבין למה לא שאלה אסתר מיד שאלתה ומה לה לעשות ב׳ משתאות אחר שדבר מרדכי היה נחוץ וישראל עיניה׳ תלויות לאביהם שבשמים ולה אלא שאסתר עשתה בחכמה שאם מיד תאמר למלך רצונה ותגד לו את כל לבה המלך ידחה אותה בקש דרך שחוק ושמחה וישם לאל מלתה באהבתו את המן כנודע שגדלו על כל השרים וכו׳ ועוד שיחשוב המלך אולי היא שונא להמן ואם באולי המלך ירצה למלאת שאלתה המן יחשב מחשבות מה להשיב למלך על זה והנה מרבה על המלך שרים שישככו חמת המלך בעת כי גם הוא לעת הצורך ישיב להם ולכך קודם כל דבר זמנה את המן אל המשתה לשיראה שהיא אוהבת אותו עד מאד וכמ״ש המן אף לא הביאה אסתר המלכ׳ וכו׳ ולמחר אני קרוא לה וכו׳ ובכן ישבח אותה בתכלית השבח בתוך המשתה בראותו הכבוד הגדול שכבדתהו המלכה והודאת בעל דין כמאה עדים דמי ואסתר כיון שבמשתה הא׳ לא ראתה שום שינוי וחידוש כלל רצתה להאריך למחר אולי תראה איזה חידוש שיחדש השי״ת ובכן תחזק את לבה וכמ״ש הראב״ע ז״ל שאיחרה אסתר לדבר ביום הא׳ במשתה היין בעבור שלא ראתה שום אות שחדש ה׳ בעבור תענית ישראל וכאשר ראתה ביום השני גדולת מרדכי חזק לבה עכ״ל ולכן בא היא קודם כל דבריה הזכירה שמו הגדול ובטחה בו שבידו להושיע ולהשפיל הגבוה ולהגביה השפל באומרה יבא המלך והמן היום ר״ת שמו הגדול וג״כ אחר שהקב״ה ענה אותה נתנה שבח לו והזכירו בסופי תיבות כמש״ה כי כלתה אליו הרעה והכונה שהשם ית׳ הוא ראשון והוא אחרון והוא ימהר סופו של עמלק להכרית ויהיה סוף וקץ לכל צרות ישראל:
פסוק ד:
ובגמרא (מגילה טו:) מה ראתה אסתר שזמנה את המן רבי אמר פחים טמנה לו ללכדו וכו׳ א״א כדי שיחזרו ישראל בתשובה וי״א קנאתו במלך קנאתו בשרים וכו׳ ובמדרש אשכחיה רבא בר שילא לאליהו א״ל כמאן עבדה אסתר וזמנתיה להמן א״ל ככולהו תנאי וככולהו אמוראי ע״כ הנה כי הוקשה להם כי אחר שהמן בר פלוגתיה דידה איך יעשה לו משתה וכל א׳ וא׳ השיב תשובתו ואלו ואלו דברי אלהים חיים:
פסוק ט:
ויצא. ויתאפק. ויספר. ויאמר. וכל. ותאמר. יר׳ כי המן בראותו שגדולתו כ״כ רבתה שהמלכה עשתה משתה לו כמ״ש אל המשתה אשר עשיתי לו וכן במשתה השני אמרה אל המשתה אשר אעשה לו נשטתה ולא ידע כי ברע הוא וכשראה את מרדכי בצאתו ומרדכי בשער המלך ולא קם ולא זע נמלא עליו חימה ורצה לשלוח יד בו אלא שאחר כך נתחזק והתאפק לעמוד על כעסו כמ״ש רש״י ז״ל שלא הרג את מרדכי באותה השעה ונתחזק לעמוד על כעסו כי היה ירא להנקם בלא רשות עכ״ל. והנה בא אל ביתו סר וזעף ויספר לאוהביו ולזרש אשתו שכל מה שיש לו מן הכבוד ומהעושר ורוב בנים וכל אשר גדלו המלך וכו׳ וגם המלכה מחדש שהביאה אותו אל המשתה וכו׳ וגם למחר הוא קרוא לה וכו׳ ובכן ראוי לו לשמוח ולהיותו בלב טוב ועם כל זה בכל מה שספר איננו שוה לו בראותו את מרדכי היהודי יוש׳ בשער המלך וכמשרז״ל שבכל עת אשר היה יוצא ונכנס המן היה מרדכי מראה לו שטר המכר שמכר עצמו למרדכי על פת לחם לעבד כשנמנו ראשי גייסות מרדכי והמן במלחמה אחת אם כן כדאי בזיון וקצף לו ובכן אשתו וכל אוהביו יעצוהו לעשות עץ גבוה חמשים לתלות עליו קדש קדשים כדי שיבא אל המשתה שמח ולא ידע כי גזירה עומדת לעומתו וכי קרבה עת פקודתו ובכן עשה העץ: