פסוק א:וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לצום היהודים, שאולי היה גם היום השלישי לנתינת הפקודה, כלומר בחג הראשון של פסח, או יום יומיים לאחר מכן, וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר בגדי מַלְכוּת וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית־הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית נֹכַח, מול בֵּית הַמֶּלֶךְ. וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל־כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בְּבֵית הַמַּלְכוּת נֹכַח פֶּתַח הַבָּיִת, ורואה מי נמצא בחצר.
פסוק ב:וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת־אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עֹמֶדֶת בֶּחָצֵר, נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו. התעוררה בלבו הרגשת החיבה שהייתה לו כלפיה כשבחר בה, ולכן – וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֶת־שַׁרְבִיט הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּיָדוֹ, ובכך העניק לה רשות רשמית להיכנס. וַתִּקְרַב אֶסְתֵּר וַתִּגַּע בְּרֹאשׁ הַשַּׁרְבִיט, שזו כנראה התגובה הטקסית המקובלת לקבלת הרשות.
פסוק ג:וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ: מַה־לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּמַה־בַּקָּשָׁתֵךְ? ברור שבאת כדי לבקש דבר, והודות לאהבתי אלייך תוכלי לבקש עַד־חֲצִי הַמַּלְכוּת – וְיִנָּתֵן לָךְ. הוא ביטא את נכונותו למענה בלשון הפרזה.
פסוק ד:וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר באותו נוסח רשמי: אִם־עַל, בעיני הַמֶּלֶךְ טוֹב, יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן, האיש החשוב בממלכה והמקורב ביותר למלך הַיּוֹם אֶל־הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר־עָשִׂיתִי לוֹ – למלך.
פסוק ה:וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: מַהֲרוּ אֶת־הָמָן לַעֲשׂוֹת אֶת־דְּבַר אֶסְתֵּר. המלך נשמע מזלזל בהמן, שהוא כמשרת המחויב להיענות מיד לכל רצון שמתעורר במלכה. וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן, ששמח מאוד בכבוד שזכה בו, אֶל־הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר־עָשְׂתָה אֶסְתֵּר.
פסוק ו:אחשורוש הבין שהמשתה איננו חגיגה לשמה אלא נועד ליצור הזדמנות מתאימה להפניית משאלה של המלכה במחיצת עושה דברו. לפיכך – וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן: מַה־שְּׁאֵלָתֵךְ – וְיִנָּתֵן לָךְ, וּמַה־בַּקָּשָׁתֵךְ – עַד־חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ.
פסוק ז:וַתַּעַן אֶסְתֵּר וַתֹּאמַר: שְׁאֵלָתִי וּבַקָּשָׁתִי. למרות ביטויי החיבה שאסתר שמעה מאחשורוש, היא הייתה עדיין מהוססת. היא לא בטחה בכוחה לנקוט מיד צעד קיצוני, וידעה שאם תיכשל, היא עלולה להסתכן גם באופן אישי.
פסוק ח:אִם־מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְאִם־עַל־הַמֶּלֶךְ טוֹב, לָתֵת אֶת־שְׁאֵלָתִי וְלַעֲשׂוֹת אֶת־בַּקָּשָׁתִי, יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל־הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לָהֶם פעם נוספת, וּמָחָר אֶעֱשֶׂה כִּדְבַר הַמֶּלֶךְ. אינני מוכנה נפשית עדיין לשטוח את בקשתי. אולי חוסר הביטחון הוא שגרם לה גם להאריך בדיבור וגם לדחות את פרישת בקשתה.
פסוק ט:אחשורוש יצא מן המשתה סקרן למדי, שכן מכניסתה אליו אתמול שלא לפי הכללים ומהדחייה החוזרת הבין שאסתר מתכוננת לבקשה גדולה; ואילו המן היה מאושר – וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב. הוא ראה את עצמו בשיא גדולתו, שהרי אין הוא מקורב רק למלך; אף המלכה קירבה אותו באופן מיוחד, ובכך ראה סימן ברור למעמדו הרם. אולם באמצע הדרך הידרדר מצב רוחו – וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת־מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, שלשם הוא שב בבגדיו הרגילים לאחר שנגמר הצום, וְלֹא־קָם וְלֹא־זָע מִמֶּנּוּ והתעלם ממנו לחלוטין – וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל־מָרְדֳּכַי חֵמָה, כעס. ככל שעלתה קרנו בממלכה, כך גאה בו הזעם על ביזיונו.
פסוק י:וַיִּתְאַפַּק הָמָן כי בינתיים לא יכול היה לעשות דבר, וַיָּבוֹא אֶל־בֵּיתוֹ, וַיִּשְׁלַח וַיָּבֵא לביתו אֶת־אֹהֲבָיו וְאֶת־זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ רבת ההשפעה.
פסוק יא:הוא ערך מעין מסיבה כדי לספר לידידיו שהוזמן למשתה המכובד, וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת־כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב, ריבוי בָּנָיו. אמנם בהמשך יסופר על תליית עשרת בניו, אך ייתכן שהיו לו בנים נוספים מנשים אחרות. וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ עַל־הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ.
פסוק יב:וַיֹּאמֶר הָמָן: אַף לֹא־הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם־הַמֶּלֶךְ אֶל־הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר־עָשָׂתָה כִּי אִם־אוֹתִי, וְגַם־לְמָחָר אֲנִי קָרוּא־לָהּ עִם־הַמֶּלֶךְ. זוהי גולת הכותרת. אינני רק השר הראשון בממלכה; נעשיתי החביב על בית המלוכה, היחיד והמיוחד.
פסוק יג:וְכָל־זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי בְּכָל־עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת־מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ. אמנם יש לי כבוד, עושר ועתיד מזהיר, אבל מרדכי בז לי.
פסוק יד:וַתֹּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וְכָל־אֹהֲבָיו, שהצטרפו אף הם להצעה: יַעֲשׂוּ־עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה, וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ, וְיִתְלוּ אֶת־מָרְדֳּכַי עָלָיו. אל תמתין עד למשתה. בוא כבר בבוקר אל המלך ואמור לו שיש מישהו שטורד את מנוחתך ואיננו שומע לפקודתך. בקש שיתלו אותו באופן אישי לפני שיאבדו את שאר היהודים. וּבֹא עִם־הַמֶּלֶךְ אֶל־הַמִּשְׁתֶּה בערב רגוע ושָׂמֵחַ. וַיִּיטַב הַדָּבָר, הרעיון לִפְנֵי הָמָן, וַיַּעַשׂ הָעֵץ. הוא נתן פקודה שיבנו עץ כזה כדי להכין את תלייתו של מרדכי ולקדם את המן לעבר פסגת אושרו.
