המלך – מלכו של עולם

המגילה היא שם ה'

ב'אוצר הגאונים' למסכת מגילה (אוצר התשובות עמ' 15) מובאת השאלה, "למה לא נכתב השם במגילה הזאת". במגילת אסתר, שהיא ספר מעשרים וארבעה כתבי הקודש, לא נזכר שם שמיים מראשיתה ועד סופה.

התשובה שניתנת שם היא:

על דרך שאמרו – "אסתר מן התורה מנין, שנאמר 'וְאָנֹכִ֗י הַסְתֵּ֨ר אַסְתִּ֤יר פָּנַי֙'(דברים לא יח) "; והנס לא היה בגלוי כנִסי מצרים, יוצאים ממנהגו של עולם, אלא בדרך הטבע סיבבוֹ הקב"ה, ולא הראה בפרסום ידו הגדולה - לכך העלימו שמו.

כלומר, מאחר שיד ה' בימי פורים הייתה נסתרת, והנִסים לא היו גלויים כנִסי מצרים, פעולתו של הקב"ה הייתה בהסתר פנים; לכן אף שמו נסתר במגילה.

ברובד עמוק יותר ניתן לומר את הדברים הבאים: משמעות שמו של הקב"ה היא התגלות. השמות השונים הם צורות שונות של התגלות בעולם. אם כן בפורים, ששרר הסתר פנים, לא הייתה התגלות, ולכן לא מופיע השם. אכן נִסים גלויים לא היו, אבל האמת היא שהמגילה כולה היא שם ה'; המגילה כולה באה ללמד אותנו להיפגש עם הקב"ה מבעד להסתרת הפנים, להכיר במציאותו גם כשאינו גלוי, לראות את יד ה' גם כשפעולתה נסתרת. 

במדרש נאמר כך:

ר' יודן ור' לוי בשם ר' יוחנן: כל מקום שנאמר במגילה זו "למלך אחשורוש" - במלך אחשורוש הכתוב מדבר. וכל מקום שנאמר "למלך" סתם - משמש קודש וחול.
(אסתר רבה ג י)

למה הכוונה "משמש קודש וחול"?

ההסבר הוא שבאופן פשוט המגילה מתכוונת למלך אחשורוש, אבל בעצם, הכוונה למלכו של עולם, הפועל באמצעות המלך אחשורוש.

נתבונן בדוגמות אחדות מפרקנו:

וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֶת־שַׁרְבִיט הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּיָדוֹ

בפסוק השני של פרקנו נאמר:

וַיְהִי֩ כִרְא֨וֹת הַמֶּ֜לֶךְ אֶת־אֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֗ה עֹמֶ֙דֶת֙ בֶּֽחָצֵ֔ר נָשְׂאָ֥ה חֵ֖ן בְּעֵינָ֑יו וַיּ֨וֹשֶׁט הַמֶּ֜לֶךְ לְאֶסְתֵּ֗ר אֶת־שַׁרְבִ֤יט הַזָּהָב֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיָד֔וֹ וַתִּקְרַ֣ב אֶסְתֵּ֔ר וַתִּגַּ֖ע בְּרֹ֥אשׁ הַשַּׁרְבִֽיט׃
(אסתר ה ב)

אומרת הגמרא:

אמר ר' יוחנן: שלושה מלאכי השרת נזדמנו לה באותה שעה. אחד שהגביה את צווארה ואחד שמשך חוט של חסד עליה ואחד שמתח את השרביט.
(מגילה טו:)

אסתר הלכה בלב כבד להיפגש עם אותו טיפש. וכי מי יודע? אפשר שיושיט לה את שרביט הזהב אשר בידו ותחיה, ואפשר שלא יושיט לה את השרביט - ובזאת תמו חייה. והנה, כשהיא מגיעה נָשְׂאָ֥ה חֵ֖ן בְּעֵינָ֑יו וַיּ֨וֹשֶׁט אֶת־שַׁרְבִ֤יט הַזָּהָב֙ וַתִּקְרַ֣ב אֶסְתֵּ֔ר וַתִּגַּ֖ע בְּרֹ֥אשׁ הַשַּׁרְבִֽיט - זה מה שקרה בפועל, בנגלה. באים חז"ל ומגלים את עינינו לראות שפעלו כאן שלושה מלאכים: "אחד שהגביה את צוארה, ואחר שמשך חוט של חסד עליה, ואחד שמתח את השרביט".

אסתר הולכת במצב רוח קשה, ייתכן שתופיע שפופה, ופניה נפולות. במצב כזה היא ודאי לא תמצא חן בעיניו, והוא לא יושיט לה את שרביט הזהב אשר בידו. לפיכך נדרשה פעולת מלאכים, שאיש לא ראה, אבל תוצאותיה ניכרו במציאות. האחד פעל להגביהָ את קומתה, שתלך זקופת קומה; השני - למשוך חוט של חסד על פניה, שלא תירָאֶה כפי שאדם נראה בשעות כאלו; השלישי דחף את אחשורוש להושיט את שרביט הזהב אשר בידו. כלומר, בנגלה, במציאות של העולם הזה הכל נראה כמתנהל בדרך הטבע: אסתר הופיעה בפני אחשורוש, הוא ראה אותה, היא מצאה חן בעיניו והוא הושיט לה את שרביט הזהב שבידו; אבל מאחורי כל זה פעלו מלאכים. יד ה' פעלה מבעד להסתר הפנים, ומשכה בחוטים שמאחורי הקלעים.

יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם

לאחר מכן המלך מושיט לאסתר את שרביט הזהב ושואל אותה: 

וַיֹּ֤אמֶר לָהּ֙ הַמֶּ֔לֶךְ מַה־לָּ֖ךְ אֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֑ה וּמַה־בַּקָּשָׁתֵ֛ךְ עַד־חֲצִ֥י הַמַּלְכ֖וּת וְיִנָּ֥תֵֽן לָֽךְ׃
(אסתר ה ג)

והתשובה:

וַתֹּ֣אמֶר אֶסְתֵּ֔ר אִם־עַל־הַמֶּ֖לֶךְ ט֑וֹב יָב֨וֹא הַמֶּ֤לֶךְ וְהָמָן֙ הַיּ֔וֹם אֶל־הַמִּשְׁתֶּ֖ה אֲשֶׁר־עָשִׂ֥יתִי לֽוֹ׃
(אסתר ה ד)

זוהי, לכאורה, כל בקשתה. אומר על כך המהר"ל:

"יָב֨וֹא הַמֶּ֤לֶךְ וְהָמָן֙ הַיּ֔וֹם" - ...ראש התיבות הוא השם המיוחד.
(אור חדש עמ' קסה)

פירוש הדבר, שבאופן פשוט, מזמינה אסתר את המלך אחשורוש ואת השר המן. אבל האמת היא שאסתר מזמינה עוד מישהו; בלִבּה היא מזמינה את הקב"ה שיסייע בידה. וכי מה יקרה אם יבוא המלך והמן היום? וכי מגמתה של אסתר לערוך משתה למלך ולהמן? מטרתה הייתה להציל את עם ישראל! על כן בלִבה פנימה היא מתפללת לסייעתא דשמיא, שהקב"ה, בכבודו ובעצמו, יבוא אל המשתה ויסייע בעדה. כאן נפגשים שני המישורים - האנושי והאלוקי; הנגלה והנסתר.

כל עניינה של המגילה הוא ללמד אותנו לגלות את הקב"ה, המסתיר את פניו ומושך בחוטים מאחורי הפרגוד. עלינו ללמוד לזהות את יד ה' הפועלת בהסתר, ובאה לידי ביטוי גם בפעולות הטבעיות של בני האדם. בכל אלה משתמש הקב"ה ועל ידן הוא מביא את ישועת ישראל.

כל התרחשויות המגילה הן בעצם מעשי בני אדם, שמניעיהם אנושיים; ודרך כל אלה, ועל ידם, הקב"ה מביא את ישועת ישראל.

  לעילוי נשמת דקלה אלואי ז"ל.