אוּזְכֹר֙אֶת־בּ֣וֹרְאֶ֔יךָבִּימֵ֖יבְּחוּרֹתֶ֑יךָעַ֣דאֲשֶׁ֤רלֹא־יָבֹ֙אוּ֙יְמֵ֣יהָֽרָעָ֔הוְהִגִּ֣יעוּשָׁנִ֔יםאֲשֶׁ֣רתֹּאמַ֔ראֵֽין־לִ֥יבָהֶ֖םחֵֽפֶץ׃בעַ֠דאֲשֶׁ֨רלֹֽא־תֶחְשַׁ֤ךְהַשֶּׁ֙מֶשׁ֙וְהָא֔וֹרוְהַיָּרֵ֖חַוְהַכּוֹכָבִ֑יםוְשָׁ֥בוּהֶעָבִ֖יםאַחַ֥רהַגָּֽשֶׁם׃גבַּיּ֗וֹםשֶׁיָּזֻ֙עוּ֙שֹׁמְרֵ֣יהַבַּ֔יִתוְהִֽתְעַוְּת֖וּאַנְשֵׁ֣יהֶחָ֑יִלוּבָטְל֤וּהַטֹּֽחֲנוֹת֙כִּ֣ימִעֵ֔טוּוְחָשְׁכ֥וּהָרֹא֖וֹתבָּאֲרֻבּֽוֹת׃דוְסֻגְּר֤וּדְלָתַ֙יִם֙בַּשּׁ֔וּקבִּשְׁפַ֖לק֣וֹלהַֽטַּחֲנָ֑הוְיָקוּם֙לְק֣וֹלהַצִּפּ֔וֹרוְיִשַּׁ֖חוּכָּל־בְּנ֥וֹתהַשִּֽׁיר׃הגַּ֣םמִגָּבֹ֤הַּיִרָ֙אוּ֙וְחַתְחַתִּ֣יםבַּדֶּ֔רֶךְוְיָנֵ֤אץהַשָּׁקֵד֙וְיִסְתַּבֵּ֣להֶֽחָגָ֔בוְתָפֵ֖רהָֽאֲבִיּוֹנָ֑הכִּֽי־הֹלֵ֤ךְהָאָדָם֙אֶל־בֵּ֣יתעוֹלָמ֔וֹוְסָבְב֥וּבָשּׁ֖וּקהַסֹּפְדִֽים׃ועַ֣דאֲשֶׁ֤רלֹֽא־ירחק(יֵרָתֵק֙)חֶ֣בֶלהַכֶּ֔סֶףוְתָרֻ֖ץגֻּלַּ֣תהַזָּהָ֑בוְתִשָּׁ֤בֶרכַּד֙עַל־הַמַּבּ֔וּעַוְנָרֹ֥ץהַגַּלְגַּ֖לאֶל־הַבּֽוֹר׃זוְיָשֹׁ֧בהֶעָפָ֛רעַל־הָאָ֖רֶץכְּשֶׁהָיָ֑הוְהָר֣וּחַתָּשׁ֔וּבאֶל־הָאֱלֹהִ֖יםאֲשֶׁ֥רנְתָנָֽהּ׃חהֲבֵ֧להֲבָלִ֛יםאָמַ֥רהַקּוֹהֶ֖לֶתהַכֹּ֥להָֽבֶל׃טוְיֹתֵ֕רשֶׁהָיָ֥הקֹהֶ֖לֶתחָכָ֑םע֗וֹדלִמַּד־דַּ֙עַת֙אֶת־הָעָ֔םוְאִזֵּ֣ןוְחִקֵּ֔רתִּקֵּ֖ןמְשָׁלִ֥יםהַרְבֵּֽה׃יבִּקֵּ֣שׁקֹהֶ֔לֶתלִמְצֹ֖אדִּבְרֵי־חֵ֑פֶץוְכָת֥וּביֹ֖שֶׁרדִּבְרֵ֥יאֱמֶֽת׃יאדִּבְרֵ֤יחֲכָמִים֙כַּדָּ֣רְבֹנ֔וֹתוּֽכְמַשְׂמְר֥וֹתנְטוּעִ֖יםבַּעֲלֵ֣יאֲסֻפּ֑וֹתנִתְּנ֖וּמֵרֹעֶ֥האֶחָֽד׃יבוְיֹתֵ֥רמֵהֵ֖מָּהבְּנִ֣יהִזָּהֵ֑רעֲשׂ֨וֹתסְפָרִ֤יםהַרְבֵּה֙אֵ֣יןקֵ֔ץוְלַ֥הַגהַרְבֵּ֖היְגִעַ֥תבָּשָֽׂר׃יגס֥וֹףדָּבָ֖רהַכֹּ֣לנִשְׁמָ֑עאֶת־הָאֱלֹהִ֤יםיְרָא֙וְאֶת־מִצְוֺתָ֣יושְׁמ֔וֹרכִּי־זֶ֖הכָּל־הָאָדָֽם׃ידכִּ֤יאֶת־כָּל־מַֽעֲשֶׂ֔ההָאֱלֹהִ֛יםיָבִ֥אבְמִשְׁפָּ֖טעַ֣לכָּל־נֶעְלָ֑םאִם־ט֖וֹבוְאִם־(ָֽע׃<br><small>[סוף דבר הכל נשמע את־האלהים ירא ואת־מצותיו שמור כי־זה כל־האדם]</small)📖
השמש והאור. ר״ל האור אשר יאיר לך הנר והאבוקה וזה יהיה בעת השיבה כי אז יחלש חוש הראות.
פסוק ד:
בשפל קול הטחנה. הוא הקול הנמוך שיתחדש מתנועת הרחיים.
פסוק ה:
ותפר האביונה. ותתבטל התאוה.
פסוק ו:
ירתק. ישבר ויחתך.
פסוק ו:
חבל הכסף. משל לעורקים הבלתי דופקים אשר בהם ישולח הדם מהכבד אל האברים.
פסוק ו:
ותרוץ. וישבר ויפסק.
פסוק ו:
גולת הזהב. הוא מענין גולות מים והם הברכות המשולחות לאברים מהלב שבהם דם ורוח והם העורקים הדופקים.
פסוק ט:
ויותר. ר״ל והשאר וכמוהו ואת היותר החרמנו.
פסוק יב:
ולהג. הוא שם מן הגה כמו קו מן קוה וצו מן צוה וענינו להיגה וכן הבינוהו רז״ל אמרו להגיון נתנו ולא ליגיעה:
פסוק יב:
ביאור דברי הפרשה: שמח בחור בילדותך כי בו ימצא כחך שלם לשלמות טבעך ויטיבך לבך בימי בחורותיך לחקור בעניינים העיונים והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך ר״ל שתמשך אחר העיון והחוש לא שתבלבל החוש מפני העיון כמו שעשו קצת הקודמים ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט אם לא תעשה בהם הראוי והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך ולא תמשך אחר התאוות הגופיות אשר הנה מסירות השגחת ה׳ יתברך ממך וזה סבה שיבואוך הרעות כי הילדות והשחרות הוא הבל ולזה אין ראוי שתמשך להנאות העולם ולא תרבה התענוגים ולזה ראוי שתזכור את בוראך בימי בחורותיך שהיה לך פנאי בזה ותמצא מוכן להשתדל במושכלות לחוזק כליך הגופיים העוזרים לשכלך בזה העת עד אשר לא יבאו ימי הרעה והם ימי השיבה והיששות ויגיעו שנים אשר תאמר אין לי חפץ בהם עד אשר לא תחלש ראותך וידמה לך שתחשך השמש והאור והירח והכוכבים וידמה לך שישובו העבים אחר הגשם לחולשת ראותך ביום שיזועו שומרי הבית והם החושים שכבר יקרה להם תנועה ורעש מרוב החולשה וכן יקרה זה לשאר האברים והתעותו אנשי החיל כאלו תאמר הכח המושך והדוחה והמחזיק והמעכל שלרוב היששות וחולשת הכח תתבטל פעולתם ובטלו השניים הטוחנות כי מעטו ונפלו וחשכו העינים אשר היו בימי הנערות רואות בארובות ובמעט אורה ויקרה לו מחולשת חוש השמע שידמה לו שיסוגרו לו דלתים בשוק לקול הנמוך אשר תחדשהו הטחנה וזה יהיה מחולשת חוש השמע ומתנועת האויר אשר באמצעותו יקבל חוש השמע מוחשו כמו שהתבאר בספר החוש והמוחש ומרוב היששות והחולשה יקום בבקר השכם לקול הצפור כי לחולשת פעולותיו הטבעיות תהיה שנתו קצרה וישחו כל בנות השיר כי לא ישיג בהם ערבות או ירצה בזה כי הזקן לחולשת הכח הפועל בו בנעימות הקוליות ורבוי החומר המתפעל יתחייב שיהיה קולו עב ונמוך בשיריו וכבר התבאר זה בספר ב״ח גם מגבוה ייראו וכאלו הם הבורחים מהגבוה וילכו מפני זה כפופים ויתחדש להם חתת ופלצות בדרכם מצד חולשתם וכאלו ירצה בזה שמגבוה יראו והוא המוח כי בו נמצא ההתכה רבה בהם ויתחדשו להם נוזלים רבים יחדשו להם חתת ברדתם מן המוח וינאץ השקד רוצה לומר שתבא השיבה ויהיה מעמס לכבד ומשא לחגב והוא הדפק ולזה תהיה תנועתו מתונית ותבטל התאוה למזון ותפר כי הולך האדם אל בית עולמו רוצה לומר שהוא דובק אל המות וסבבו בשוק הסופדים עד אשר לא ירתק חבל הכסף והם העורקים הבלתי דופקים אשר ידלו האברים באמצעותם מהכבד והלב והדם ועמו מעט מהרוח החיוני ותשבר הגולה אשר באמצעותה ידלו האברים הדם והרוח והם העורקים הדופקים ותשבר הכד אשר ירצו למלאה על המבוע אשר ימלאוה ממנו וירוץ הגלגל אל הבור והוא הפך התנועה אשר תצטרך לאדם ממנו כי האברים לא די שלא ידלו ממנו אבל יותך מהם וישוב העפר על הארץ כשהיה וכן הענין בשאר היסודות והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה ולזה ראוי שתשתדל בהשלמה בעת שתוכל כי אחר המות לא תוסיף שלמות זולת מה שהגיעה אליו בעת החיים בדבקותה לחומר. ובכאן נשלם מה שצוה עליו זה החכם ובעבור שלא ידמה האדם שתהיה סתירה בדבריו ושלא ילמד ממנו לעשות הבלתי ראוי שב לזכור שכבר אמר המחבר בזה הספר דברים רבים שהם הבל ואין הרצון שתהיה כל מה שאמר הבל אבל ירצה בזה שכבר ימצאו בדבריו דברים רבים שהם הבל כי כבר תבא מלת כל בלשונינו בכמו זה האופן הרבה וזה תכלית מה שתגיע אליו עיוננו בזה הספר באופן כולל:
פסוק יב:
והשאר מה שהיה קהלת חכם באלו העניינים רוצה לומר בכשרון המעשה ובענין החכמה למד בו עוד דעת את העם שקל במאזני שכלו איך ראוי שיהיה מנהג האדם באלו הדברים וחקר בהם ותקן משלים הרבה יביאו האדם לאהוב הנאהב ולהרחיק מה שראוי שירוחק וזה היה ממנו בספר משלי. והנה זה הוא מה שיתבאר שספר ממנו שספר קהלת הוא נעשה קודם מן משלי. ואולם חקר בזה הספר בזה האופן וקבץ בו דברים סותרים לפי שהוא בקש למצוא דברי חפץ וכתוב יושר דברי אמת וזה לא ישלם באלו העניינים כי אם בזה האופן מהחקירה כמו שבארנו בפתיחת זה הספר:
פסוק יב:
דברי חכמים הם כדרבונות שמכוונים אל היושר בחרישה כן דברי החכמים הם הולכים כלם נכח הדרוש אשר יחקרו עליו והם נטועים כמסמרים רוצה לומר שהם קיימים במקום אחד כי הם יעיינו בעצם הדברים ובמשיגיהם אשר הם תמיד באופן אחד לא במקריהם אשר להם במה שהם פרטיים והם בעלי אסופות רוצה לומר כי אלו הדברים אשר יחקרו בהם הם טבעיים משותפים לכל אנשי המין ההוא או הסוג ההוא והשאר והוא החקירה בעניינים האישיים במה שהם אישיים הזהר בני מהם כי לא תשלם בזה ידיעה ולא תגיע בזה הצלחה לנפש כי זה יביא לעשות ספרים הרבה אין קץ ולדבר הרבה וייגע עצמו במה שאין בו תועלת להיות האישים הווים ונפסדים ועוד כי גם בהיותם קיימים ישתנו אלו המקרים בהם עד שלובן ראובן עתה הוא זולת לבונו אמש כמו שהתבאר בספר השמע ובכאן טעו הקודמים וחשבו מפני זה שלא תהיה בכאן ידיעה ולבאר הצודק מדבריו מהבלתי צודק חתם זה הספר במה שכבר התבאר מדבריו הסותרים ואמר סוף דבר כל אלו הדברים הסותרים נשמעו והעולה מזה אחר ברירת הצודק מהם מהבלתי צודק הוא שראוי שתירא את ה׳ יתברך ותשמור מצותיו כי זה הוא מה שמכוון מכל האדם והוא תכליתם כי בזה יגיע האדם להצלחתו הנפשית כמו שבארנו בבאורינו לדברי התורה ועוד כי בזה גם כן תועלת בזה העולם וזה כי ה׳ יתברך יביא במשפט כל מעשה שיעשהו האדם אפילו בסתר אם טוב ואם רע ויענישהו על הרע ויגמלהו טוב על הטוב:
פסוק יב:
ובכאן נשלם ביאור קהלת לפי מה שנראה לנו עתה. יתברך ויתעלה האל אשר עזרנו ברחמיו וברוב חסדיו על כל ברכה ותהלה: