פסוק א:וּזְכֹר אֶת־בּוֹרְאֶיךָ גם בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ, כשאתה צעיר. עַד אֲשֶׁר לֹא־יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה, וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר: אֵין־לִי בָהֶם חֵפֶץ. ימי הרעה אינם ימים של פורענויות הבאות מן החוץ, אלא זמן שבו לא תוכל לעשות ככל רצונך – ימי הזִּקנה.
פסוק ב:תיאור ימי הזקנה הבא מפורט ומליצי. יש בדימויים המופיעים בו כדי לעורר אימה מתקופה זו בחיי האדם: עַד אֲשֶׁר לֹא־תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר. היחלשות ראייתו של האדם המזדקן וסבלו מביאים אותו לחוש כאילו השמש אינה מאירה עוד כמו בצעירותו, וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים אינם מבהיקים כבעבר, וְכביכול שָׁבוּ הֶעָבִים להחשיך גם אַחַר שכבר פסק הַגָּשֶׁם.
פסוק ג:בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת, שירעדו הידיים ופעולתם תשתבש, וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל, הרגליים, וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת, השִּׁניים כִּי מִעֵטוּ, רובן נשרו, וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת, המסתכלות בחלונות, הן העיניים שראייתן כהתה.
פסוק ד:וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק, הזקן מרגיש כאילו שערי השוק – כפשוטם – סגורים בפניו, בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה, כיוון שהוא כבר אינו פעיל בעולם, או אינו אוכל הרבה, אין הוא מוצא טעם לרוץ לשוק. וְיָקוֹם, יתעורר הזקן אפילו לְקוֹל הַצִּפּוֹר. שנתו אינה עמוקה, והוא מתקשה לחזור ולהירדם. אף שאפילו קול ציפור מעורר אותו – וְיִשַּׁחוּ, יהיו נמוכות ושקטות כָּל־בְּנוֹת הַשִּׁיר. אין הוא מסוגל לשמוע היטב מנגינות, אם משום ששמיעתו כבדה או משום שהוא אינו מוצא בכך עוד טעם ועניין. ואפשר שנכללת בכך חולשת השירה של הזקן עצמו, שאינו מסוגל עוד לשיר במלוא קולו.
פסוק ה:גַּם מִמקום גָּבֹהַּ יִירָאוּ, חוששים הזקנים ומחפשים דרכים לעקוף כל גבעה או תלולית. וְחַתְחַתִּים, מכשולים בַּדֶּרֶךְ. כשהיו צעירים לא ראו בהם כלל מכשולים ועברו מעליהם, אבל כשכל פסיעה כרוכה במאמץ מתברר לזקנים שהדרך אינה חלקה. וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד. עצמות מסוימות מתחילות לבלוט, מצד אחד, ומצד שני – וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב. חלקים אחרים בגופו משמינים, ודומים עליו כמשא. וְגם תָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה, החשק המיני פוחת ונעלם, כִּי־הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל־בֵּית עוֹלָמוֹ, מותו. וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים. הסופדים הם המודיעים על פטירתו, ואחר כך עורכים לו הספד פומבי.
פסוק ו:עַד אֲשֶׁר לֹא־יֵרָתֵק, יינתק חֶבֶל הַכֶּסֶף, הרצון וכוח החיות האנושית, וְתָרֻץ, תרוצַץ גֻּלַּת הַזָּהָב, הגולגולת, וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל־הַמַּבּוּעַ, המעיין, הרומז לבטן, וְנָרֹץ, יתמוטט הַגַּלְגַּל שבו שואבים מים, וייפול אֶל־הַבּוֹר, דימוי לגוף הנופל אל קברו.
פסוק ז:וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל, אל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה, וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל־הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ.
פסוק ח:מכיוון שחייו של כל אדם זורמים אל סופם, ומעטים מאוד הדברים שעשה שנשארים אחריו – הֲבֵל הֲבָלִים, אָמַר הַקּוֹהֶלֶת, הַכֹּל הָבֶל.
פסוק ט:וְיֹתֵר משֶׁהָיָה קֹהֶלֶת איש חָכָם לעצמו, עוֹד הוא לִמַּד־דַּעַת אֶת־הָעָם, וְאִזֵּן, והשמיע; או: שקל בשכלו וְחִקֵּר, חָקר ותִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה בעל-פה ובספרים אחרים, כגון משלי, שבו משלים רבים והוראת דעת.
פסוק י:בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִמְצֹא דִּבְרֵי־חֵפֶץ, דברים בעלי ערך וְכן חיפש כָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת, דברי אמת שכבר נכתבו.
פסוק יא:דִּבְרֵי חֲכָמִים חזקים כַּדָּרְבֹנוֹת מסמרים בראשי מקלות להכאת בעלי החיים ולדקירתם כדי להאיץ בהם, נוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת, מסמרים נְטוּעִים, תקועים ומחזיקים במקומם, דברי בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת, החכמים, שנראה שחכמתם לוקטה ממקורות שונים, נִתְּנוּ לאמתו של דבר מֵרֹעֶה אֶחָד, אלוקים.
פסוק יב:בסוף הספר שכתב קהלת, הוא מייעץ לקוראו: וְיֹתֵר מֵהֵמָּה – מעבר לספרים שכבר נכתבו, ובהם יושר דברי אמת, בְּנִי, הִזָּהֵר מלעֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ. אל תכתוב ספרים רבים מדי, ובהם יש לַהַג, הגייה; או: גיבוב דברים הַרְבֵּה ויגִעַת בָּשָׂר, ואין בהם תועלת רבה.
פסוק יג:סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע, כל דברי נשמעו, ואחרי שהתברר שהילדות והנעורים הם הבל, הזִּקנה איומה, ושאר הדברים הם רעות רוח, נשאר רק ערך אחד – אֶת־הָאֱלֹהִים יְרָא, וְאֶת־מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי־זֶה כָּל־הָאָדָם.
פסוק יד:כִּי אֶת־כָּל־מַעֲשֶׂה האדם הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל־נֶעְלָם. לא תוכל להסתתר או להתחמק. גם מעשה שהדחקת ושכחת אִם־טוֹב וְאִם־רָע יבוא במשפט. נוהגים לחזור על הפסוק שלפני אחרון משום שהפסוק האחרון הסתיים בנעימה שלילית. כך נהוג גם בסופי הספרים ישעיה, תרי-עשר ואיכה. סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם.
