א מִ֤י יִתֶּנְךָ֙ כְּאָ֣ח לִ֔י יוֹנֵ֖ק שְׁדֵ֣י אִמִּ֑י אֶֽמְצָאֲךָ֤ בַחוּץ֙ אֶשָׁ֣קְךָ֔ גַּ֖ם לֹא־יָב֥וּזוּ לִֽי׃ ב אֶנְהָֽגֲךָ֗ אֲבִֽיאֲךָ֛ אֶל־בֵּ֥ית אִמִּ֖י תְּלַמְּדֵ֑נִי אַשְׁקְךָ֙ מִיַּ֣יִן הָרֶ֔קַח מֵעֲסִ֖יס רִמֹּנִֽי׃ ג שְׂמֹאלוֹ֙ תַּ֣חַת רֹאשִׁ֔י וִֽימִינ֖וֹ תְּחַבְּקֵֽנִי׃ ד הִשְׁבַּ֥עְתִּי אֶתְכֶ֖ם בְּנ֣וֹת יְרוּשָׁלִָ֑ם מַה־תָּעִ֧ירוּ ׀ וּֽמַה־תְּעֹֽרְר֛וּ אֶת־הָאַהֲבָ֖ה עַ֥ד שֶׁתֶּחְפָּֽץ׃ ה מִ֣י זֹ֗את עֹלָה֙ מִן־הַמִּדְבָּ֔ר מִתְרַפֶּ֖קֶת עַל־דּוֹדָ֑הּ תַּ֤חַת הַתַּפּ֙וּחַ֙ עֽוֹרַרְתִּ֔יךָ שָׁ֚מָּה חִבְּלַ֣תְךָ אִמֶּ֔ךָ שָׁ֖מָּה חִבְּלָ֥ה יְלָדַֽתְךָ׃ ו שִׂימֵ֨נִי כַֽחוֹתָ֜ם עַל־לִבֶּ֗ךָ כַּֽחוֹתָם֙ עַל־זְרוֹעֶ֔ךָ כִּֽי־עַזָּ֤ה כַמָּ֙וֶת֙ אַהֲבָ֔ה קָשָׁ֥ה כִשְׁא֖וֹל קִנְאָ֑ה רְשָׁפֶ֕יהָ רִשְׁפֵּ֕י אֵ֖שׁ שַׁלְהֶ֥בֶתְיָֽה׃ ז מַ֣יִם רַבִּ֗ים לֹ֤א יֽוּכְלוּ֙ לְכַבּ֣וֹת אֶת־הָֽאַהֲבָ֔ה וּנְהָר֖וֹת לֹ֣א יִשְׁטְפ֑וּהָ אִם־יִתֵּ֨ן אִ֜ישׁ אֶת־כָּל־ה֤וֹן בֵּיתוֹ֙ בָּאַהֲבָ֔ה בּ֖וֹז יָב֥וּזוּ לֽוֹ׃ ח אָח֥וֹת לָ֙נוּ֙ קְטַנָּ֔ה וְשָׁדַ֖יִם אֵ֣ין לָ֑הּ מַֽה־נַּעֲשֶׂה֙ לַאֲחֹתֵ֔נוּ בַּיּ֖וֹם שֶׁיְּדֻבַּר־בָּֽהּ׃ ט אִם־חוֹמָ֣ה הִ֔יא נִבְנֶ֥ה עָלֶ֖יהָ טִ֣ירַת כָּ֑סֶף וְאִם־דֶּ֣לֶת הִ֔יא נָצ֥וּר עָלֶ֖יהָ ל֥וּחַ אָֽרֶז׃ י אֲנִ֣י חוֹמָ֔ה וְשָׁדַ֖י כַּמִּגְדָּל֑וֹת אָ֛ז הָיִ֥יתִי בְעֵינָ֖יו כְּמוֹצְאֵ֥ת שָׁלֽוֹם׃ יא כֶּ֣רֶם הָיָ֤ה לִשְׁלֹמֹה֙ בְּבַ֣עַל הָמ֔וֹן נָתַ֥ן אֶת־הַכֶּ֖רֶם לַנֹּטְרִ֑ים אִ֛ישׁ יָבִ֥א בְּפִרְי֖וֹ אֶ֥לֶף כָּֽסֶף׃ יב כַּרְמִ֥י שֶׁלִּ֖י לְפָנָ֑י הָאֶ֤לֶף לְךָ֙ שְׁלֹמֹ֔ה וּמָאתַ֖יִם לְנֹטְרִ֥ים אֶת־פִּרְיֽוֹ׃ יג הַיוֹשֶׁ֣בֶת בַּגַּנִּ֗ים חֲבֵרִ֛ים מַקְשִׁיבִ֥ים לְקוֹלֵ֖ךְ הַשְׁמִיעִֽינִי׃ יד בְּרַ֣ח ׀ דּוֹדִ֗י וּֽדְמֵה־לְךָ֤ לִצְבִי֙ א֚וֹ לְעֹ֣פֶר הָֽאַיָּלִ֔ים עַ֖ל הָרֵ֥י בְשָׂמִֽים׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

צרור המור (לורברבוים)

יעקב בן יעקב משה מליסא

פסוק א:
[א מוסב למעלה]
פסוק א:
מי יתנך כאח לי. שתתחבר עצמך לי כי אח מלשון חיבור הוא (כמ"ש הרב המורה בשיתוף שם אח):
פסוק א:
שדי אמי. שתחזירני לימי קדם שאינק שדי אמי היינו השכינ':
פסוק א:
לא יבוזו לי. כי עכשיו כשאנו עושין המצות בפרהסיא לעיני העמים הן שוחקין עלינו כמ"ש (איכה א) שחקו על משבתיה משא"כ לעתיד נוכל לעבדך לעיר על העמים ואמרו רק עם חכם ונבון וגו' ואומ' (דברים כח) כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך:
פסוק ב:
אביאך אל בית אמי. ואז כשאינק שדי אמי מובטחני שאנהגך אביאך אל בית אמי הוא הבית המקדש אשר שם השראת שכינה כי לא זזה השכינה מכותל מערבי:
פסוק ב:
תלמדני וגו'. הישראל מבקשים שילמדם הקב"ה להשקותו מיין הרקח תורת אמת נקרא יין הרקח:
פסוק ב:
מעסיס רמוני. הרשעים מכונים בשם רמונים ע"כ מבקשי' הישראל שכאשר ילמוד אותם הקב"ה לשוב אז יהיו יכולין להשקות להקב"ה אפי' מהרמוני' עסיס:
פסוק ג:
שמאלו תחת ראשי. מבקשין הכנס"י באם שבלתי אפשרי שיבא הגאולה רק ע"י יסורין בקשתינו ששמאלו דהיינו המדת הדין יהיה תחת ראשי שיהי' רק לסיבת סמיכת ראשי לתקן אותי:
פסוק ג:
וימינו תחבקנו. שהימין היינו הרחמים תסובבני ותשמרני מלחטוא ח"ו:
פסוק ד:
[ב הקב"ה מדבר להאומות]
פסוק ד:
השבעתי אתכם. זהו תשובת הקב"ה ומחזיר פניו כלפי האומות ואומר להם השבעתי אתכם כלומר מוכרחים אתם מפי גזרותי שמה שתעירו ומה שתעוררו כלומר כל מה שיעוררו מלחמה על ישראל לא יהי' רק:
פסוק ד:
את האהבה עד שתחפץ. היינו שיהי' חפצי בם לאהוב אותם (ומה דכתיב במקראות הראשונים דהשבעתי אתכם אם תעירו וכאן אמר מה תעירו כי זה נאמר על הקץ של הגלות האחרון שאז יהיה בבירור חבלי המשיח ויתבררו ויתלבנו ולא יהיה הטוב והרע מעורבין והרע יתברר להיות רע כולו ע"י יסורין ולכן נאמר שמוכרחין הן האומות מה שיעירו היינו מה שנעשו לשנואים להקב"ה שיוכר רעתם ומה שיעוררו ע"י יסורים לא יהי' רק בשביל את האהבה וגו')
פסוק ה:
[ג הקב"ה מדבר להכנס"י]
פסוק ה:
מי זאת וגו'. עכשיו מחזיר הקב"ה פניו כלפי ישראל ואומר שלא יקשה להם הדבר מה שאמר להאומות שיעוררו הישראל ע"י יסורין וזה מור' שבודאי יבוא חבל להם וזהו החבלי משיח ע"כ אמר להם ראו נא כי מי זאת עולה מן המדבר פי' זכור נא מי זאת שהיה עולין מהמדבר שהיו צדיקים גדולים עד שלא היה חשובים יותר מהם כמבואר במדרש שלא היה משה ראוי רק לאותו הדור:
פסוק ה:
מתרפקת על דודה. שהיו מתרפקים באהבת דודה הוא הקב"ה:
פסוק ה:
התפוח הוא הר סיני שמכונה בשם תפוח:
פסוק ה:
עוררתיך. השריתי שכינתי עליך ועוררתיך בקדושתי.
פסוק ה:
ועם כל זאת: חבלתך אמך. עשתה לך אמך חבלי לידה וחבלתך מלשון חבלה לך והשכינה נקראת אמך דחשיב אז כאילו יולדתי ולזה אמר שמה בשעת יציאת מצרים ועלותה למדבר בא עליכם חבלי לידה:
פסוק ה:
חבלה ילדתך. היא השכינ' כביכול היה לה ג"כ חבלי לידה שבכל צרתם לו צר ובשעת לידה נקראת יולדת ואח"כ נקראת אמו כלומר שבשעת הכניסך לברית היה לה חבלי לידה ואח"כ כשהכניס אותך תחת כנפי שכינה ונקראת אמך ובא לזככך עשה לך חבלי לידה ע"כ ראי נא שאפי' לדור שעלה ממצרים היה להם צרות צרורות כעין חבלי לידה וכיון שלדור המדבר שהיו צדיקים גדולים היה להם חבלי לידה ק"ו הדברים שא"א לך לבא למעלה גדולה של הגאולה עד שתקבלו עליכם חבלי לידה:
פסוק ו:
[ד בקשת הכנ"י]
פסוק ו:
שימני כחותם. הישראל מבקשי' אם החבלי משיח הכרחים מבקשים אנחנו מהקב"ה לבל יגרמו ריבוי הצרות להיות נסוגים אחור מאמונתינו ח"ו ע"כ מבקשים אנחנו מהקב"ה שישימני כחותם על לבו שלא ישכחנו ולבו הוא כינוי לרחמים:
פסוק ו:
כחותם על זרועך. ואם ההכרח הוא לשלוח יסורים וזרועך יהי' נטוי' ח"ו עלינו להכות אותנו נהי' עכ"פ כחותם על זרועך הנטויה לבלתי השחותיני כי הלא אם חטאנו ונתחייבנו מות או שאול ראה נא כי הנה לנו אחד לעומת על אחד מאלה:
פסוק ו:
כמות אהבה. כי דבר הנאהב מאוד וכל חשקו עליו ואינו משיג הדב' קשה כמות כענין שאמר כי חולת אהבה אני. נפשי יצאה בדברו. ומה שאנו חולי' לאהבתך יהי' כפרה על חיוב מיתה שנתחייבנו:
פסוק ו:
כשאול קנאה. מה שאנו מקנאים על חילול כבודו יתברך וזאת הקנאה קשה עלינו כשאול יכפר על עון שנתחייבנו בשאול:
פסוק ו:
רשפיה רשפי אש. גחלים של הקנאה הוא רשפי אש בלבי:
פסוק ו:
שלהבת יה. עיקר השלהבת שלי מה שהשם אינו שלם ואינו רק שם של שני אותיו':
פסוק ז:
מים רבים וגו'. כל עיקר בקשתינו הוא רק שהאומות המכוני' בשם מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה בהצרות שיצירו לנו.
פסוק ז:
ונהרות. הן שרי האומות:
פסוק ז:
לא ישטפוה. את האהבה:
פסוק ז:
כל הון ביתו באהבה. כלו' שגם ע"י פיתוי והסתה של האומות ואף אם יתן כל אחד מהם כל הון ביתו בכדי לבטל האהבה שבינו לבין הקב"ה:
פסוק ז:
יבוזו לו. שלא יוכלו לכבות את האהב' כי כל כך יהי' האהבה תקוע בלבבינו:
פסוק ח:
[ה הקב"ה מדבר להעולמות]
פסוק ח:
אחות לנו. כראות הקב"ה בקשת הישראל שכל עיקר בקשתם שהחבלי משיח לא יגרמו כיבוי האהב' אשר בלבבם ע"כ פתח הקב"ה ואמר לכל העולמות אשר יש להן חלק באדם כי האדם נברא מכל העולמות ומפני כן אמר בתחילת בריאת אדם נעשה אדם וכן מבואר בזהר חדש שהשביע הקב"ה לכל העולמות ואמר להם אחות לנו יש לנו אומה אחת אשר יש לה חיבור עמנו:
פסוק ח:
קטנה. בזכיות:
פסוק ח:
ושדים. מניקים כמשה ואהרן אין לה:
פסוק ח:
מה נעשה לאחותינו. הם הישראל:
פסוק ח:
שידובר בה. היינו ביום שיבא חבל לה והוא חבלי משיח שידובר בה בקושי כי דיבור לשון קשה:
פסוק ט:
אם חומה היא. אמר הקב"ה העצה היעוצה ממני מה לעשות הוא אם חומה היא היינו שכשיהיו הישראל כחותם שהיא חזקה נגד כל העומדים עליו:
פסוק ט:
נבנה עליה טירת כסף. אז יהי' הדבר בחפזון ונבנה תיכף טירת כסף הוא הבית המקדש:
פסוק ט:
דלת הוא. שלא תהא חזקה באמונתה רק כדלת הזה שנוח להפתח להנוקשין עליה:
פסוק ט:
נצור עליה לוח ארז. כלומר נעשה עליה מצור של לוח ארז היינו שלא נעמיד עליה מלך קשה כברזל או כשאר דבר קשה רק מלכות בלתי חזק כלוח ארז והיינו שיארכו הצרות כארז הזה שהוא ארוך במינו למען יהי' החבלי משיח לאט לאט כדי שיוכלו לסבול כענין כנאמר (ישעיהו כ״ז:ג׳) לרגעים אשקנה וגו': ולמען לא יוכלו לכבות את האהבה בתוקף הצרות:
פסוק י:
[ו הכנס"י מדברת ומבקשת]
פסוק י:
אני חומ' משיבין הישראל ומבקשים ואומרים אם לא תקרב צדק מאליך ותניח הדבר עלינו דואגים אנחנו מאוד כי הלא בשעת יציאת מצרים אני הייתי כחומ':
פסוק י:
ושדי. משה ואהרן היה כמגדלות:
פסוק י:
כמוצאת שלום. ועם כ"ז לא הייתי בעיניו כראוי להטובות שעשה עמדי רק:
פסוק י:
כמוצאת שלום. כמוצא מציא' וא"כ איך אקוה להגאולה אם תמתין עד שאהי' ראוי לכך.
פסוק יא:
כרם היה לשלמה. וגם ראינו שאז היה לשלמה זה הקב"ה כרם הוא ישראל שהיו מכונים בשם כרם:
פסוק יא:
בבעל המון. בא"י שאינו תחת יד שום שר רק תחת הקב"ה שהוא בעל המון של כל העולם כולו:
פסוק יא:
לנוטרים. ומסרת איתו הכרם לנוטרים הן שרי האומות:
פסוק יא:
איש זה נבוכדנצ': יביא בפריו הביא בשביל פריו של הכרם שעשה באושים כדכתיב (ישעי' ה) ויעש באושים:
פסוק יא:
אלף כסף. היינו החרש והמסגר אלף שהגלה נ"נ אף שהיו אז כ"כ טובים ומ"מ נענשו וא"כ אנן מה נענה אבתרייהו ומה נקוה עוד לגודל חטאינו אם לא תקרב צדק מאליך:
פסוק יב:
[ז תשובות ונחמות הקב"ה]
פסוק יב:
כרמי שלי לפני. תשובת הקב"ה לבל יתייראו ואומר כרמי שלי היינו הישראל לפני הוא תמיד ומשגיח אני בו שלעולם אינו מסלק השגחתו מהם והן תמיד חקוקים על לבו.
פסוק יב:
האלף לך שלמה. מבטיח הקב"ה ואמר האלף לך שלמה ושלמה זה חול כדאמרינן בש"ס ור"ל שלמה הוא מלכות בית דוד ואמר האלף לך שלמה היינו שבתוך האלף האחרון ע"כ ירום מלכות בית דוד:
פסוק יב:
ומאתים. מן האלף הזה:
פסוק יב:
לנוטרים את פריו. לשומרי תורה ומצות שמתו שיחיו והיינו שעכ"פ יהיה תחיית המתים שני מאות שנה קודם כלות אלף הששי כמו שפי' הרמב"ן
פסוק יג:
היושבת בגנים. מבטיח להם שהיושבת בגנים היינו אותן היושבי' בבתי מדרשית:
פסוק יג:
חברים.הן מלאכי השרת.
פסוק יג:
מקשיבים לקולך. עתיד שמלאכי השרת ישמעו לקולך:
פסוק יג:
השמיעני. הם יבקשו מאתך השמיעני דברים הקדושים:
פסוק יד:
[ח מסיימין ישראל בתפלה ובקשה]
פסוק יד:
ברח דודי. זהו בקשת ישראל כיון שאמרת ששכר שלי לפניך הנני מבקשים ברח דודי מהגלות כי כביכול השכינה עמנו בגלות:
פסוק יד:
ודמה לך לצבי וגו'. שהם קלים במרוצתם:
פסוק יד:
על הרי בשמים. עשה בשביל הרי בשמים שמקדם נתנו ריח טוב ועכשיו הן אבילות כמו הר המורי' אשר כולם הקריבו שם ריח ניחוח אדם ונח ואברהם עקד שם את יצחק ובזכותם תרחם ותגאל אותנו במהרה בימינו. אמן:
פסוק יד:
נשלם פירוש שיר השירים. תהלה ליוצר אורים