א מִ֤י יִתֶּנְךָ֙ כְּאָ֣ח לִ֔י יוֹנֵ֖ק שְׁדֵ֣י אִמִּ֑י אֶֽמְצָאֲךָ֤ בַחוּץ֙ אֶשָׁ֣קְךָ֔ גַּ֖ם לֹא־יָב֥וּזוּ לִֽי׃ ב אֶנְהָֽגֲךָ֗ אֲבִֽיאֲךָ֛ אֶל־בֵּ֥ית אִמִּ֖י תְּלַמְּדֵ֑נִי אַשְׁקְךָ֙ מִיַּ֣יִן הָרֶ֔קַח מֵעֲסִ֖יס רִמֹּנִֽי׃ ג שְׂמֹאלוֹ֙ תַּ֣חַת רֹאשִׁ֔י וִֽימִינ֖וֹ תְּחַבְּקֵֽנִי׃ ד הִשְׁבַּ֥עְתִּי אֶתְכֶ֖ם בְּנ֣וֹת יְרוּשָׁלִָ֑ם מַה־תָּעִ֧ירוּ ׀ וּֽמַה־תְּעֹֽרְר֛וּ אֶת־הָאַהֲבָ֖ה עַ֥ד שֶׁתֶּחְפָּֽץ׃ ה מִ֣י זֹ֗את עֹלָה֙ מִן־הַמִּדְבָּ֔ר מִתְרַפֶּ֖קֶת עַל־דּוֹדָ֑הּ תַּ֤חַת הַתַּפּ֙וּחַ֙ עֽוֹרַרְתִּ֔יךָ שָׁ֚מָּה חִבְּלַ֣תְךָ אִמֶּ֔ךָ שָׁ֖מָּה חִבְּלָ֥ה יְלָדַֽתְךָ׃ ו שִׂימֵ֨נִי כַֽחוֹתָ֜ם עַל־לִבֶּ֗ךָ כַּֽחוֹתָם֙ עַל־זְרוֹעֶ֔ךָ כִּֽי־עַזָּ֤ה כַמָּ֙וֶת֙ אַהֲבָ֔ה קָשָׁ֥ה כִשְׁא֖וֹל קִנְאָ֑ה רְשָׁפֶ֕יהָ רִשְׁפֵּ֕י אֵ֖שׁ שַׁלְהֶ֥בֶתְיָֽה׃ ז מַ֣יִם רַבִּ֗ים לֹ֤א יֽוּכְלוּ֙ לְכַבּ֣וֹת אֶת־הָֽאַהֲבָ֔ה וּנְהָר֖וֹת לֹ֣א יִשְׁטְפ֑וּהָ אִם־יִתֵּ֨ן אִ֜ישׁ אֶת־כָּל־ה֤וֹן בֵּיתוֹ֙ בָּאַהֲבָ֔ה בּ֖וֹז יָב֥וּזוּ לֽוֹ׃ ח אָח֥וֹת לָ֙נוּ֙ קְטַנָּ֔ה וְשָׁדַ֖יִם אֵ֣ין לָ֑הּ מַֽה־נַּעֲשֶׂה֙ לַאֲחֹתֵ֔נוּ בַּיּ֖וֹם שֶׁיְּדֻבַּר־בָּֽהּ׃ ט אִם־חוֹמָ֣ה הִ֔יא נִבְנֶ֥ה עָלֶ֖יהָ טִ֣ירַת כָּ֑סֶף וְאִם־דֶּ֣לֶת הִ֔יא נָצ֥וּר עָלֶ֖יהָ ל֥וּחַ אָֽרֶז׃ י אֲנִ֣י חוֹמָ֔ה וְשָׁדַ֖י כַּמִּגְדָּל֑וֹת אָ֛ז הָיִ֥יתִי בְעֵינָ֖יו כְּמוֹצְאֵ֥ת שָׁלֽוֹם׃ יא כֶּ֣רֶם הָיָ֤ה לִשְׁלֹמֹה֙ בְּבַ֣עַל הָמ֔וֹן נָתַ֥ן אֶת־הַכֶּ֖רֶם לַנֹּטְרִ֑ים אִ֛ישׁ יָבִ֥א בְּפִרְי֖וֹ אֶ֥לֶף כָּֽסֶף׃ יב כַּרְמִ֥י שֶׁלִּ֖י לְפָנָ֑י הָאֶ֤לֶף לְךָ֙ שְׁלֹמֹ֔ה וּמָאתַ֖יִם לְנֹטְרִ֥ים אֶת־פִּרְיֽוֹ׃ יג הַיוֹשֶׁ֣בֶת בַּגַּנִּ֗ים חֲבֵרִ֛ים מַקְשִׁיבִ֥ים לְקוֹלֵ֖ךְ הַשְׁמִיעִֽינִי׃ יד בְּרַ֣ח ׀ דּוֹדִ֗י וּֽדְמֵה־לְךָ֤ לִצְבִי֙ א֚וֹ לְעֹ֣פֶר הָֽאַיָּלִ֔ים עַ֖ל הָרֵ֥י בְשָׂמִֽים׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ספורנו

ספורנו

פסוק א:
מי יתנך כאח לי. מי יתן ואשיג דרכיך ואעבוד מאהבה כמו לאח לא מיראה בלבד כראוי לאב:
פסוק א:
אמצאך בחוץ אשקך. באופן שגם כשאהיה עוסק בחיי שעה חוץ לבתי מדרשות יהיה העסק מכוון לעבדך מאהבה:
פסוק א:
גם לא יבוזו לי. שלא יחשבו שיהיו מעשי ליהורא. ובכן אנהגך אביאך אל בית אמי. אזכה להשרות שכינתך בבתי מדרשות כאמרו וברא ה' על מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ולילה אש כו':
פסוק ב:
אשקך. ישמח ה' במעשיו:
פסוק ב:
מיין הרקח. בחכמת צדיקי וחכמי הדור:
פסוק ב:
מעסיס רמוני. וכמו כן בפעולות ההמון במעשיות:
פסוק ד:
השבעתי אתכם. שלא ימהר גוג ומגוג לבא ולבטל ובכן לא ינקה מאלתי:
פסוק ה:
מי זאת עולה מן המדבר. ואמר האל יתברך ?מם היה לה לזאת העולה ממצרים ומבבל שהיו כמו מדבר לא אדם בו:
פסוק ה:
מתרפקת. מכה את עצמה ומתאוננת:
פסוק ה:
על דודה. על איחור ביאת המשיח באמרה הלא תחת התפוח. בהיותי מתלוננת בצל שדי כמו בצל תפוח:
פסוק ה:
עוררתיך. השתדלתי בתפלתי להביאך:
פסוק ה:
שמה חבלתך. כמו הרה תקריב ללדת:
פסוק ה:
אמך. קהלת יעקב:
פסוק ה:
ילדתך. עדת ה' של צדיקי הדורות שהיו בתפלתם סבה למציאותך ולהגלותך וזה כאמרו לאל ית' בתפלתם:
פסוק ו:
שימני כחותם על לבך. לזכרני בביאת משיחך:
פסוק ו:
כחותם על זרועך. לחשוף את זרוע קדשך לעיני כל הארץ:
פסוק ו:
כי עזה כמות אהבה. אף על פי שאין מעשינו טובים: קשה כשאול קנאה. בלבנו:
פסוק ו:
רשפיה. בלבנו כאש בוערת עצורה בעצמותינו:
פסוק ז:
מים רבים. לא יוכלו לכבות. אהבת ה': נהרות לא ישטפוה. וזה כי אמנם אם יתן איש את כל הון ביתו כו' שאין דבר נערכה אצלנו:
פסוק ח:
אחות לנו קטנה. משיב האל יתברך הנה את מצטערת על איחור שריית שכינתי בתוכך וביאת משיחי הנה אפילו בקבוץ גליות תהיה עדת הצדיקים מועטת:
פסוק ח:
ושדים אין לה. ואותם המעטים אינם מלמדים דעת את העם ובלתי מוחים להשיב מעון בהיות ההמון אז כלו עוסק בחיי שעה בלבד כאמרו עושה מקנה וקנין:
פסוק ח:
מה נעשה לאחותינו. אני ומשיחי כי גם המשיח הוא כמו אש מצרף כסף:
פסוק ט:
אם חומה היא. הנה אם יהיה זכותם מספיק להגין על דורם:
פסוק ט:
נבנה עליה טירת כסף. נבנה בית המקדש של כסף שלא תשלוט בו האש:
פסוק ט:
ואם דלת היא. שלא יסגרו דלת בעדם ולא יחושו לתקון ההמון:
פסוק ט:
נצור עליה לוח ארז. נעשה להם בית המדרש של עץ ארז נכבד ולא יבנה בית המקדש בזכותם:
פסוק י:
אני חומה. משיבה עדת ההמון. אני השתדלתי במעשי להיות חומה להגין:
פסוק י:
ושדי. חכמי המורים:
פסוק י:
כמגדלות. כמגדל עוז להגין ולהיות בית מנוס מכל צרה בתפלתם:
פסוק י:
אז הייתי. ובכן הייתי כמוצאת שלום גם שהיתה עת צרה: לכן עתה ראוי שנזכה בזה לביאת משיחנו:
פסוק יא:
כרם היה לשלמה. משיב המלך המשיח הנה כרם היה לשלמה המלך הקדוש:
פסוק יא:
כבעל המון. כי כרם ה' צבאות בית ישראל:
פסוק יא:
נתן את הכרם לנוטרים. לחכמי הדור:
פסוק יא:
איש יביא בפריו אלף כסף. כדי שכל אחד מהם יעמיד תלמידים הרבה יגדיל תורה ויאדיר והנה כרמי שלי. אותם חכמי הדור שהם שלי ורואי פני הם בלבד לבנין שיוכלו לעמוד בהראותי כי לא השתדלו להרבות אשכולות ובכן תלמידיהם מעטים:
פסוק יב:
האלף לך שלמה. משיבה עדת חכמי הדור לאל יתברך. אין לאל ידינו להרבות ברצונך כי זה תוכל אתה לבדך:
פסוק יב:
ומאתים. אבל השתדלנו להעמיד המעטים כפי אשר השיגה ידינו:
פסוק יג:
היושבת בגנים. משיב האל יתברך אל קהלת יעקב ההמונית היושבת בגנים עושה מקנה וקנין:
פסוק יג:
חברים מקשיבים לקולך השמיעיני. השמיעו אותי קול חברים בבתי מדרשות המקשיבים לקולך כאשר תתני להם די מחסורם למען וחזקו ותזכו עמהם בתורת ה':
פסוק יד:
ברח דודי. משיבה קהלת יעקב כולה. אתה דודי המשיח מאחר שרצון המלך הקדוש להרבות תלמידי חכמים מהם אתה ביאתך אל הר ציון זה ותרעה אותנו דעה והשכל לרצון לפניו:
פסוק יד:
על הרי בשמים. הר ציון שהיה בית מלכות לבית דוד והר הבית אשר שם סנהדרי גדולה: