ביאור פרק ח'

"מִ֤י יִתֶּנְךָ֙..." – אף שהדודאים נָֽתְנוּ־רֵ֗יחַ ומְגָדִים, אך כאמור (ראה סוף הפרק הקודם), לא זכינו עדיין לפריחת הגפן והנצת הרימונים. עדיין היו ימי בית שני נעדרי זוהר וחסרי שלוה, כי היו להם מלחמות מבחוץ ומבפנים, מה שהביא לבסוף גם לחורבן הבית. לכן מייחלת כנסת ישראל אל הזמנים הגדולים ואל השלימות האמיתית, אל עת העתיד לבוא,  כאשר יגיע הזמן שהגפן והרימון יפריחו.

וכך היא אומרת – 

"מִ֤י יִתֶּנְךָ֙ כְּאָ֣ח לִ֔י יוֹנֵ֖ק שְׁדֵ֣י אִמִּ֑י אֶֽמְצָאֲךָ֤ בַחוּץ֙ אֶשָׁ֣קְךָ֔ גַּ֖ם לֹא־יָב֥וּזוּ לִֽי׃" –  מתרפקת הרעיה על דודה ורוצה להיות עמו בקשר הגדול והאמיץ של "אֶשָׁ֣קְךָ֔", כמו בתחילת הקשר שזכינו ל"יִשָּׁקֵ֙נִי֙"(שיר השירים א ב). עתה ישראל מצפים לישועה השלמה ושואפים לימות המשיח.

תחילת הקשר היה באתערותא דלעילא (=התעוררות שלמעלה), "יִשָּׁקֵ֙נִי֙"(שיר השירים א ב), אבל חידוש הקשר באופן הנעלה של ימות המשיח, יבוא גם בכח מעשינו, באתערותא דלתתא (=התעוררות שלמטה), "אֶשָׁ֣קְךָ֔", שהרי הגאולה באה בזכות מעשים טובים ותפילות שלנו בגלות, ככתוב "וּבָ֤א לְצִיּוֹן֙ גּוֹאֵ֔ל וּלְשָׁבֵ֥י פֶ֖שַׁע בְּיַֽעֲקֹ֑ב"(ישעיה נט.). "אֶֽמְצָאֲךָ֤ בַחוּץ֙ אֶשָׁ֣קְךָ֔" - ארצות הגלות הן בַחוּץ֙, ושם אֶשָׁ֣קְךָ֔, על ידי מעשי הטובים המורים על ידידותי אליך ועל ידי זה, אזכה להמשך הכתובים "אֶנְהָֽגֲךָ֗ אֲבִֽיאֲךָ֛ אֶל־בֵּ֥ית אִמִּ֖י".

ואם כי אֶֽמְצָאֲךָ֤ בַחוּץ֙ ואין הדרך שתהיה נשיקת הדוד והרעיה בחוץ, כי נשיקה זו פנימית היא ועלולים לבוז לה, לכן היא אומרת, הלוואי, מִ֤י יִתֶּנְךָ֙ כְּאָ֣ח לִ֔י, בַחוּץ֙ אֶשָׁ֣קְךָ֔ גַּ֖ם לֹא־יָב֥וּזוּ לִֽי. נשיקה של אח אין בזים לה גם כאשר היא בחוץ. כי רב שבענו בוז מן האומות מהם אנו נרדפים, ובזים לנו על מה שאנו דבקים בה'. אנו מצפים בכיליון עיניים לעת בה לֹא־יָב֥וּזוּ לִֽי. האומות יכירו בקרבתנו אל ה', כאמור על ידי הנביאים – "וְאִשְּׁר֥וּ אֶתְכֶ֖ם כָּל־הַגּוֹיִ֑ם"(מלאכי ג יב) "וְאַתֶּ֗ם כֹּהֲנֵ֤י יְ-הוָה֙ תִּקָּרֵ֔אוּ מְשָׁרְתֵ֣י אֱ-לֹהֵ֔ינוּ יֵאָמֵ֖ר לָכֶ֑ם"(ישעיה סא ו); "וְהֵבִ֣יאוּ אֶת־כָּל־אֲחֵיכֶ֣ם מִכָּל־הַגּוֹיִ֣ם ׀ מִנְחָ֣ה ׀ לַֽי-הוָ֡ה בַּסּוּסִ֡ים וּ֠בָרֶכֶב וּבַצַּבִּ֨ים וּבַפְּרָדִ֜ים וּבַכִּרְכָּר֗וֹת עַ֣ל הַ֥ר קָדְשִׁ֛י יְרוּשָׁלִַ֖ם אָמַ֣ר יְ-הוָ֑ה"(ישעיה סו כ); "וְרָא֤וּ גוֹיִם֙ צִדְקֵ֔ךְ וְכָל־מְלָכִ֖ים כְּבוֹדֵ֑ךְ... וְקָרְא֥וּ לָהֶ֛ם עַם־הַקֹּ֖דֶשׁ גְּאוּלֵ֣י יְ-הוָ֑ה"(ישעיה סב יב).

ואז אֶנְהָֽגֲךָ֗ אֲבִֽיאֲךָ֛ אֶל־בֵּ֥ית אִמִּ֖י, נעלה לארץ ישראל, ארץ האבות. ונכתב באופן שכביכול הרעיה היא שמנהיגה ומביאה את הדוד, באשר כאמור, הגאולה באה בכח מעשיהם ובקשותיהם.

אזי נזכה שתְּלַמְּדֵ֑נִי, ככתוב, "וְכָל־בָּנַ֖יִךְ לִמּוּדֵ֣י יְ-הוָ֑ה"(שם נד'.); "לעתיד לבוא אין ישראל למדים אלא מפיו של הקב"ה"(ילקוט שמעוני ישעיה רמז תעט); "נָתַ֤תִּי אֶת־תּֽוֹרָתִי֙ בְּקִרְבָּ֔ם וְעַל־לִבָּ֖ם אֶכְתֲּבֶ֑נָּה"(ירמיה לא לג); "וְלֹ֧א יְלַמְּד֣וּ ע֗וֹד אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֜הוּ וְאִ֤ישׁ אֶת־אָחִיו֙ לֵאמֹ֔ר דְּע֖וּ אֶת־יְ-הוָ֑ה כִּֽי־כוּלָּם֩ יֵדְע֨וּ אוֹתִ֜י לְמִקְטַנָּ֤ם וְעַד־גְּדוֹלָם֙ נְאֻם־יְ-הוָ֔ה"(ירמיה לא לד).

"אַשְׁקְךָ֙ מִיַּ֣יִן הָרֶ֔קַח מֵעֲסִ֖יס רִמֹּנִֽי׃", אלו סודות התורה. יַּיִן הָרֶ֔קַח רומז לפנימיות העמוקה ביותר; עד עתה דיבר מ"יין" 'ו"יין הטוב", הם תורה שבכתב ותורה שבעל פה, אבל עתה זהו "יַּיִן הָרֶ֔קַח", מיני יין מרוקחים ומעודנים, שהם ענייני תורה פנימיים עמוקים ונשגבים. "מאי (=מהי) 'עַ֣יִן לֹֽא־רָאָ֗תָה'(ישעיה סד ג)? –  אמר רבי יהושע בן לוי: זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית"(ברכות לד:). "מֵעֲסִ֖יס רִמֹּנִֽי" הוא יותר מיין, כדרך השיר "לא זו אף זו", שיין הוא המשקה הקבוע לכל נפש ורימונים הם פירות משובחים הנאכלים לעינוג. ולעתיד לבוא נזכה לעֲסִיס רִמֹּנִֽי. רימון רומז לתורה, כמו שאמרו "הרואה רימון בחלום יצפה לתורה"(ברכות נז.) ועֲסִיס רִמֹּנִֽי הוא העסִיס והתמצית של הרימונים, עומק שבעומק. "ומובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמיה ומסתר צפונותיה"(רש"י שיר השירים א ב), "הדברים שמכוסים מכם בעולם הזה עתידים הם להיות צ(ו)פים לכם כהדן בולוס (=מראה זכוכית)"(פסיקתא דרב כהנא פרשה ד; ילקוט שמעוני חקת); "אין לך תינוק ותינוקת שלא ידעו טעמי פרה".

על כן לעיל, כאשר מבקשים לראות אם הגיע עת הגאולה, מבררים אם כבר בא הזמן הגדול הזה, הזמן המושלם, שואלים בלשון "אִם פָּֽרְחָ֤ה הַגֶּ֙פֶן֙... הֵנֵ֖צוּ הָרִמּוֹנִ֑ים", שהם מסמלים את רוממותה והודה של הגאולה השלימה העתידה. אז הקב"ה יגלה לנו פנימיות התורה, "רזין דרזין".

ונקרא "עֲסִ֖יס רִמֹּנִֽי" על שם הרעיה. כי ההשגה והתורה של ימות המשיח, מכיון שתהיה התורה כתובה על ליבנו, תהיה נקראת תורה שלנו. ועל דרך שאמרו "תורה דיליה (=שלו) היא דכתיב (שכתוב) 'ובתורתו יהגה' "(קידושין לב:).

ועוד יהיה לנו – "שְׂמֹאלוֹ֙ תַּ֣חַת רֹאשִׁ֔י וִֽימִינ֖וֹ תְּחַבְּקֵֽנִי׃". בעת הופעתו הראשונה למעלה אמר "תַּ֣חַת לְרֹאשִׁ֔י"(שיר השירים ב ו) בלמ"ד. כי לעתיד יהיה החיבוק ביתר עוז ותוקף, ששמאלו תחת ראשי ממש. השראת השכינה תהיה אז בגודל ליבוב וחיבת אהבה וברוב התהדקות הקרבה והקשר. ומה שתחילה הופיעה שכינה עלינו בהשראתה על הארון, הרי לעתיד השכינה תשרה בכל מקום שנהיה, כמו שכתוב "בַּיָּמִ֤ים הָהֵ֙מָּה֙ נְאֻם־יְ-הוָ֔ה לֹא־יֹ֣אמְרוּ ע֗וֹד אֲרוֹן֙ בְּרִית־יְ-הוָ֔ה..."('ירמיה ג טז), "כי כל כניסתכם תהא קדושה ואשכון בה כאילו הוא ארון"(רש"י ירמיה ג טז). כל כך תהיה ניכרת עלינו השראת השכינה עד שאמרו חז"ל, "עתידים צדיקים שנקראים על שמו של הקב"ה"(ב"ב עה:), "שיהא שמם ה' "(רש"י שם).

"הִשְׁבַּ֥עְתִּי אֶתְכֶ֖ם בְּנ֣וֹת יְרוּשָׁלִָ֑ם" – ובעוד אנו מצפים לגאולתנו, לרצון ה' שיופיע עלינו, מזהירים אנו את השטן ואומות העולם ומשביעים אותם שלא יערערו ויעוררו שנאה וקטרוג.

"מַה־תָּעִ֧ירוּ ׀ וּֽמַה־תְּעֹֽרְר֛וּ אֶת־הָאַהֲבָ֖ה" – לעיל אמר "אִם־תָּעִ֧ירוּ ׀ וְֽאִם־תְּעֽוֹרְר֛וּ"(שיר השירים ב ז; שיר השירים ג ה), כי שם ידבר בעת שהיינו עם ה', בעת רצון ושלוה. רק הזהרנו את האומות שלא יקלקלו ויערערו זאת. אבל עתה כאשר ברשעותם הם קלקלו וקטרגו, ונתערערה האהבה. באים אנו ומונים אותם "מַה־תָּעִ֧ירוּ ׀ וּֽמַה־תְּעֹֽרְר֛וּ", למה תעשו כה לנו. משביעים ומתריעים אנו בכם שלא תעשו כן והניחו לה לאהבה שתפרח עַ֥ד שֶׁתֶּחְפָּֽץ.

תקופה עשירית – גלות אדום – כחותם

"מִ֣י זֹ֗את עֹלָה֙ מִן־הַמִּדְבָּ֔ר מִתְרַפֶּ֖קֶת עַל־דּוֹדָ֑הּ" – ישראל נודדים בגלות במדבר העמים, וכשהם באים לצאת מן הגלות מתרפקים על הדוד. הקב"ה ובית דינו אומרים על כנסת ישראל "מִ֣י זֹ֗את", כמה חשובה היא זאת, "המתחברת על דודה ודבוקה בו"(רש"י).

"מִ֣י זֹ֗את". בשיר השירים נזכרת עוד שתי פעמים הלשון "מִי זֹאת": "מִ֣י זֹ֗את עֹלָה֙ מִן־הַמִּדְבָּ֔ר כְּתִֽימֲר֖וֹת עָשָׁ֑ן"(שיר השירים ג ו) – ביאתם הראשונה לארץ; ואחר כך "מִי־זֹ֥את הַנִּשְׁקָפָ֖ה כְּמוֹ־שָׁ֑חַר"(שיר השירים ו י) – סוף גלות בבל לקראת ביאה שניה. ובפרקנו מדבר לקראת הגאולה מגלות אדום לפני הבית השלישי. אחר תקופה של ירידה ועיכוב, כאשר מתחדשת ומתעוררת שוב חיבת הידידות, עולה ההשתאות והתמיהה מִ֣י זֹ֗את העזובה והנטושה הפורחת ועולה פתאום, והנה היא מהודרת וכלולה ביופי.

אומרת הרעיה –

משתבחת הרעיה במה שעבר עליה ובעבודתה בגלותה – תַּ֤חַת הַתַּפּ֙וּחַ֙ עֽוֹרַרְתִּ֔יךָ – בגלותי עֽוֹרַרְתִּי אהבתך אליי על ידי תשובתי ותפילתי, בעבור שבאותו מקום – שָׁ֚מָּה – בתוך הגלות חִבְּלַ֣תְךָ אִמֶּ֔ךָ. אִמֶּ֔ךָ היא כנסת ישראל (רש"י) [ונאמר בלשון נסתר מפני כבוד של מעלה]. בעת הגלות היו ישראל מפרסמים את שם הקב"ה בין העמים, אשר לא ידעו את ה' ובשמו לא קראו. על כן כנסת ישראל נקראת אמו, כי האומות היו שקועים בעבודה זרה ולא ידעו כלל משם ה' וישראל הם שפרסמו את שמו, כביכול הם אמו ויולדתו בעולם. ובחז"ל: " 'כִּ֚י מִי־ג֣וֹי גָּד֔וֹל'(דברים ד ז) – אמר ר' חמא בר חנינא: איזו אומה שגידלה א-להיה כאומה זו"(דברים רבה ב טו).

מתחננת הרעיה – "שִׂימֵ֨נִי כַֽחוֹתָ֜ם עַל־לִבֶּ֗ךָ כַּֽחוֹתָם֙ עַל־זְרוֹעֶ֔ךָ". כנסת ישראל זועקת אל ה', בגלות הנוראה והגדולה, גלות אדום, בהכרח שאהיה חקוקה על לבו כמו חותם, חבוקה ודבוקה בגופא דמלכא (=בגוף המלך). כי הרי הגלות המרה באה בגלל הקצף הגדול וחרון האף של ה' עלינו בעוונותינו, "וַיִּתְּשֵׁ֤ם יְ-הֹוָה֙ מֵעַ֣ל אַדְמָתָ֔ם בְּאַ֥ף וּבְחֵמָ֖ה וּבְקֶ֣צֶף גָּד֑וֹל"(דברים כט כז). בגודל הקצף והעוונות חס וחלילה, חוששת כנסת ישראל שינטשנה. על כן היא קוראת אל הדוד, אהיה אני אצלך כַֽחוֹתָ֜ם עַל־לִבֶּ֗ךָ כַּֽחוֹתָם֙ עַל־זְרוֹעֶ֔ךָ, שלא תוכל לעזבני לנצח. אהיה בטוחה שעוד תבוא ותחזירני אליך.

ההבדל בין "זְרוֹעֶךָ" ל"לִבֶּךָ" כי "זְרוֹעֶךָ" היינו מה שמתגלה בהנהגה תקיפה, בניסים ונפלאות הנקראת "זרוע נטויה", "זרוע עוזו". ו"לִבֶּךָ" היינו האהבה והחביבות שמאיר ה' פנים לישראל. הרעיה מבקשת שהאהבה תהיה חקוקה וטבועה שלא תמוש לנצח.