תנ"ך על הפרק - שיר השירים ו

מאת: רבותינו זכרונם לברכה , ר' ברוך הלוי אפשטיין

אנה הלך דודך. אומרים אומות העולם לישראל אנה הלך דודך ממצרים לים לסיני, משיבה כנסת ישראל, מה לכם לשאול עליו ואין לכם חלק בו, אנכי, מאחר שנדבקתי בו והוא בי [כמש"נ אני לדודי ודודי לי], יכולה אני לפרוש ממנו, וכל היכי דהוא – לגבאי אתא ^אהכונה שאוה"ע באו לקנטר לישראל בגלותו ואומרים בלעג והתול אנה הלך דודך אולי למצרים לים ולסיני לכו ובקשוהו שמה אולי תמצאוהו, [ויש להגיה כאן לפי פירושנו – למצרים לים כו'], ומשיבה כנסת ישראל, מה לכם לשאול עליו ואין לכם חלק בו, ובנוגע להפנותו ממני, אין בזה כל חשש, יען כי מכיון שנדבקנו זה בזה שוב א"א לנו להפרד, ולכן כל היכי שהוא, בטוח אני בבואו, וזהו דודי ירד לגנו וסמיך ליה אני לדודי ודודי לי. וכלל הענין יכוון למ"ש בעזרא (ד' ב') שאמרו העמים נבנה עמכם את ביהמ"ק, והשיבו לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו, ובנחמיה (ב' כ') ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלם. .
(מ"ר) דודי ירד לגנו וגו'. והלא היה צ"ל דודי ירד לגנו [ומהו] לרעות בגנים, אלא דודי זה הקב"ה, ירד לגנו זה העולם, לערוגת הבושם אלו ישראל, לרעות בגנים אלו אוה"ע, וללקוט בשושנים אלו הצדיקים שמסלקן מביניהם ^במבין אוה"ע, אם יש מי מהם הראוי להסתפח על בית ישראל לוקחו ומדבקו, כגון יתרו ורחב, ודריש דסיפא דקרא ארישא קאי, ותכלית מה שירד לרעות בגנים וללקוט שושנים הוא למען לשומם בערוגת הבושם אשר בגנו. ובמ"ר הגירסא בלשון וענין אחר, דודי ירד לגנו כו' לרעות בגנים אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, וללקוט שושנים לסלק את הצדיקים שבישראל. אמנם שתי הדרשות לא פליגי, כי דרשת הירושלמי מיירי בשעה שישראל עושין רצונו של מקום, ודרשת המדרש היא בשעה שאין עושין רצונו של מקום, וכהמשל המובא גם בירושלמי גם במדרש כאן ובקהלת בפסוק מתוקה שנת העובד. .
(ירושלמי ברכות פ"ב ה"ח) אני לדודי וגו'. הובא לעיל פרשה ב' פסוק ט"ו בלשון דודי לי ואני לו. יפה את וגו'. רבי יהודה ב"ר סימון פתר קרא בקרבנות, יפה את רעיתי כתרצה אלו הקרבנות שאתם מתרצים בהם כמש"נ ונרצה לו לכפר עליו, נאוה כירושלים אלו הקדשים שבירושלים, כמש"נ (יחזקאל ל"ו) כצאן קדשים כצאן ירושלים ^גקרבנות סתם הם קדשי המקדש הנאכלים במקדש וקדשי ירושלים הם קדשים קלים הנאכלים בכל העיר, ופסוק זה נאמר בגלות, ואמר יפה לי את כתרצה – כזמן שנתרצית לי בקרבנות המקדש ובקרבנות ירושלים, כמבואר. .
(מ"ר) יפה את וגו'. דבר אחר יפה את רעיתי כתרצה אלו נשי דור המדבר שלא נהנו מנזמיהן למעשה העגל. נאוה כירושלים – שכל מי שהיה רוצה ומבקש טיפוסים של פעור היה הולך ומוצאה בירושלים, הדא הוא דכתיב (ישעיה י') ופסיליהם מירושלים ומשומרון ^דר"ל וזהו בעת שלא היו עושין רצונו של מקום, אבל בעת שעשו רצונו של מקום השליכו כולם הפסילים לחוץ לבערם. ונראה דלכן נקט בלשון מהופך וחיובי, להורות רבותא דאע"פ שכל כך היו מצויים הטפוסים של עבודה זרה בירושלים, אפ"ה בשעה ששבו בתשובה התגברו על יצרם ובערום כליל מירושלים, ואיירי קודם שנתבטל יצרו של עבודה זרה כמבואר ביומא נ"ד א'. .
(שם) יפה את וגו'. דבר אחר יפה את רעיתי כתרצה – כשאת רוצה, כד את בעי אי את בעי למילף מכלום ^הר"ל כשאתה רוצה בעבודת ה' אין אתה צריך ללמוד ממי שהוא אופן העבודה ומעצמך יודע ומכוין יפה, כדמפרש, ודריש כתרצה נוטריקון כשאת רוצה ר"ל כשתרצה. , מי אמר להם להביא עגלות ובקר לטעון המשכן, אם לא מהן עצמן, כמש"נ ויביאו את קרבנם לפני ה' שש עגלות צב.
(שם) הסבי עיניך וגו'. א"ר סימון, משל למלך שכעס על מטרונה ודחפה והוציאה מפלטין לחוץ, הלכה וצמצמה פניה אחר העמוד, לכשעבר המלך, אמר העבירוה, שאיני יכול לסבול ^ור"ל העבירוה מלפני כי לא אוכל לראות בצערה, אע"פ שחטאה ועליה לסבול עד שתמלא צבאה. , כך בשעה שב"ד גוזרים תעניות ויחידים מתענים, אומר הקב"ה איני יכול לסבול, שהם הרהיבוני, הם גרמו לי לפשוט ידי בעולמי ^זיחידים שבכאן פירושו תלמידי חכמים, והוי הפי' הם גרמו לי לפשוט ידי בעולמי, כלומר לפשוט ידי ולברוא את העולם, שבשבילם נברא העולם, כמבואר ביומא ל"ח ב' ובכ"מ, והלשון לפשוע יד יונח על בריאת העולם, כמ"ש בפדר"א פרק י"ח פשט יד ימינו ונטה שמים ופשט יד שמאלו ויסד ארץ. , ובשעה שגוזרין ותינוקות מתענים אומר הקב"ה, איני יכול לסבול, שהם הרהיבוני, הם המליכוני עליהם ואמרו ה' ימלוך לעולם ועד ^חלא נתבאר למה תלי זה בתנוקות והלא כל ישראל אמרו זה, ואולי מכוין להאגדה דסוטה י"א ב' דנשי ישראל במצרים היו יולדות בשדה והיה הקב"ה יורד בכבודו ומשפר את הולד [בגמרא הגירסא והקב"ה שולח משמי מרום מי שמנקר וכו', ובש"ר פ' א' הגירסא שולח מלאך, אבל בש"ר פכ"ג הגירסא הקב"ה יורד בכבודו, והיא יותר מכוונת לסוף הענין שאמרו זה אלי], וכשנגלה הקב"ה על הים הכירוהו התנוקות תחלה שנאמר זה אלי, דלשון "זה" מורה על הידוע שכבר ראוהו, יעו"ש, ולפי"ז יתבאר האגדה שבכאן, דבאמת היו התנוקות המכירים תחלה במלכותו, ורק תפס הלשון ה' ימלוך ע"ד באור צחות הענין. , ובשעה שגורין וזקנים מתענין אומר הקב"ה איני יכול לסבול, שהם הרהיבוני, הם קבלו מלכותי עליהם בסיני ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע ^טדבענין מתן תורה כתיב (פ' יתרו) ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים האלה ויענו כל העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה, ומשמע דכל העם נגררו אחר הזקנים, וכ"א מפורש בש"ר ריש פרשה ט"ז, אלו לא קבלו הזקנים את דבריו של משה אף כל ישראל לא היו מקבלים וכו', יעו"ש, ומה שהביא כאן הפסוק נעשה ונשמע אע"פ דהוא כתיב בס"פ משפטים ולא במת"ת, סמיך על האגדה שהובא בפירש"י שם דבאמת נאמר במת"ת ורק נכתב שלא במקומו, וכ"מ במ"ר לעיל פרשה ד' פסוק ז' בדרשה כולך יפה רעיתי, תנא רשב"י, בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני ואמרו נעשה ונשמע, וע' מש"כ שם ושם פסוק א' אות ו' ראיה לזה. .
(שם) שערך כעדר העזים. מה עז זו בזויה ^ייתבאר עפ"י מ"ש בשבת נ"ד ב' שבית הבושת שלה מגולה, וזו היא בזויתה, ולא כמו הרחל שבית הבושת שלה מכוסה, כמ"ש שם הני מכסיין והני מגליין, ולכן אמר בדרשה הבאה מה רחל זו צנועה. כך היו ישראל בזויין בשטים, כמש"נ וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות וגו'.
(מ"ר) שניך כעדר הרחלים. מה רחל זו צנועה ^יאעיין מש"כ באות הקודם. כך היו ישראל צנועים וכשרים במלחמת מדין.
(שם) שכולם מתאימות. לשון זה נדרש לעיל בפרשה ד' פסוק ב'. כפלח הרמון רקתך. פסוק זה נדרש לעיל בפרשה ד' פסוק א' וג'. ששים המה וגו'. רבי חייא צפוראה פתר קראה באוה"ע, ששים המה מלכות ושמונים פלגשים, ששים ושמונים הרי ק"מ, ארבעים מהם יש להם לשון ואין להם כתב וארבעים מהם אין להם לשון ויש להם כתב, ועלמות אין מספר, השאר מהם, שאין להם לא כתב ולא לשון, יכול אף ישראל כן, ת"ל (אסתר ט') ואל היהודים ככתבם וכלשונם.
(שם) ששים המה וגו'. ר' לוי פתר קרא באוה"ע, ששים המה מלכות ושמונים פלגשים, ששים ושמונים היי ק"מ, שבעים מהם מכירים אבותיהם ואין מכירים אמותיהם, ושבעים מהם מכירין אמותיהם ואין מכירים אבותיהם, ועלמות אין מספר – שאין מכירין אבותיהם ואמותיהם, יכול אף ישראל כן, ת"ל ויתילדו על משפחותם לבית אבותם ^יבמפרש ויתילדו על משפחותם שחשבו וידעו מי שילדה אותם היינו אמותם למשפחותם היינו קרוביהם, מפני שבמדבר היתה כל משפחה מיוחדת לעצמה בתוך בית אב של ראש המשפחה, ולבית אבותם מי הוא אביהם. .
(שם) ששים המה וגו'. רבי יצחק פתר קראי בפרשיותיה של תורה, ששים המה מלכות – אלו ששים מסכתות של הלכות ^יגוהם י"ב מסדר זרעים, י"ב ממועד, ז' מנשים, י' מנזיקין, י' מקדשים, י"ב מטהרות, הרי ס"ג, וג' בבות נחשבות כחדא, ושבת ועירובין כחדא, הרי ס', ונקראות מסכתות התלמוד בשם מלכות, מפני שעל פיהם תחתך ההלכה, משא"כ הברייתות, שבהם לא נחקרה ההלכה כמו בתלמוד. , ושמונים פלגשים – אלו פ' פרשיות שבתירת כהנים ^ידכך היה נחלק ומסודר אצלם התו"כ, אבל לפנינו אין מספר זה מכוון, כי מחולק הוא ליותר מק"י פרשיות, מפני שאין אנו בקיאים היטב בטיב ההפסקות. , ועלמות אין מספר – אין קץ לתוספתות ^טוכמו תוספתות דר' חייא ור' אושעיא ודבי ר' ישמעאל ודבי חזקיה ודבי שמואל ועוד, וקורא אותם עלמות מפני שהיו נעלמות ולא היו נמצאות ביד כל אחד, וכמ"ש בגמרא כי אתא רב דימי אייתי מתניתא בידיה, וכן מצאתי מגילת סתרים בבי רב, וכדומה מן הלשונות. , יכול שהן חולקין אלו עם אלו, ת"ל יונתי תמתי אחת היא, כולן דורשין מטעם אחד, מהלכה אתת מגזרה שוה אחת, מק"ו אחד ^טזר"ל כל ענין הדרשות בנויות וקבועות על יסוד מוסד אחד, ע"פ הלמוד בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, אבל לא שכל אחד דרש ע"פ סברא עצמית. .
(מ"ר) ששים המה וגו'. רבי יודן ב"ר אלעאי פתר קרא בעץ חיים ובגן עדן, ששים המה מלכות אלו ששים חבורות של צדיקים שיושבות בגן עדן תחת עץ החיים ועוסקות בתירה, ושמונים פלגשים אלו שמונים הבורות בינוניות שעוסקות בתורה חוץ לעץ החיים ^יזלא נתבאר לנו מקור מקומו של המספרים האלה, וגם לא מצאנו באורם. , ועלמות אין מספר, אין קץ לתלמידים, יכול מפני שהן חלוקין זה עם זה, ת"ל אחת היא יונתי תמתי, כולן דורשין מטעם אחד מהלכה אחת מגז"ש אחת מק"ו אחד.
(שם) ששים המת וגו'. רבנן פתרי קראי ביוצאי מצרים, ששים המה מלכות, אלו ששים רבוא שיצאו מבן עשרים ולמעלה, ושמונים פלגשים אלו שמונים רבוא שיצאו ממצרים מבן עשרים ולמטה, ועלמות אין מספר – אין קץ ואין סכום לגרים ^יחיש אגדות וגירסות חלוקות בענין זה, עמ"ש לעיל ג' ז' אות מ"ח, ועיין בשמ"ר ריש פרשה מ"ב ובבמ"ר פרשה י"א. .
(שם) אחת היא וגו'. אחת היא יונתי תמתי – זו כנסת ישראל, שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, אחת היא לאמה, שנאמר (ישעיה נ"א) הקשיבו אלי עמי ולאומי אלי האזינו, לאמי כתיב ^יטלפנינו כתיב ולאומי מלא ו', אך כבר כתבו התוס' בשבת נ"ה ב' דהמסורה שלנו מחולקת עם המסורה שהיתה לפני חכמי הגמרא. , ברה היא ליולדתה – בר מינה לית ליולדתה ^כר"ל חוץ מישראל אין בנים להקב"ה, וברה פירושו חוצה לה, כלומר מבלעדה. , ראוה בנות ויאשרוה – כמש"נ (מלאכי ג') ואשרו אתכם כל הגוים, מלכות ופלגשים ויהללוה – כמש"נ (ישעיה מ"ט) והיו מלכים אומניך.
(שם) יארח היא וגו'. אחת היא יונתי תמתי – זה אברהם, שנאמר (יחזקאל ל"ג) אחד היה אברהם ^כאר"ל הוא היה האחד שפרסם אחדות ה' בעולם, וכמו שדרשו על הפסוק דכתיב בי' ויקרא בשם ה' שפרסם יחודו של הקב"ה בעולם. , אחת היא לאמה – זה יצחק שהיה יחיד לאמו ^כבואע"פ שגם ישמעאל היה יחיד לאמו, וכמ"ש בסנהדרין פ"ט ב' בשעה שאמר הקב"ה לאברהם קח נא את בנך את יחידך, אמר לי' זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, צ"ל ע"פ הדרשה קטורה זו הגר, ובקטורה מפורש שילדה בנים לאברהם, וא"כ מה שהיה ישמעאל יחיד לאמו היה רק בשעת העקדה. , ברה היא ליולדתה – זה יעקב שהיה ברור ליולדתו לצדיק גמור ^כגכמש"כ ורבקה אוהבת את יעקב, ובודאי לא בכרה אהבת בן אחד על חבירו לולא ידעה בו ובצדקתו בברור גמור, ואע"פ דבעשו כתיב ויאהב יצחק את עשו, אך בו מפרש הכתוב סבת האהבה, כי ציד בפיו, משא"כ אהבת רבקה ליעקב היתה בלי כל סבה ובלי כל תנאי, אך מהכרה פנימית. ואולי מרמז בזה להאגדה כי בשעה שהיתה רבקה הולכת אצל בית הכנסת היה יעקב מפרכס לצאת וע"י האות הזאת היה יעקב ברור לצדיק גמור ליולדתו. .
(שם) ראוה בנות ויאשרוה. אלו השבטים, שנאמר והקול נשמע בית פרעה ^כדכי באו אחי יוסף, וסיפא דקרא וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני עבדיו. ובנות כנוי לאימות, כפי שהובא למעלה. ויש להעיר שלא דרשו כזה על משה דכתיב ביה שבת פרעה ראתה אותו כי טוב הוא בשעה שצף על פני המים, ובדרשה זו היה מכוון הלשון ראוה בנות – ממש. , דבר אחר, ראוה בנות ויאשרוה זו לאה, שנאמר באשרי כי אשרוני בנות.
(שם) מלכות ופלגשים ויהללוה. זה יוסף, שנאמר ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה ^כהוסיפא דקרא וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו, והיינו מלכות ופלגשים, כנוי לשריו ועבדיו. .
(מ"ר) כמו שחר. כך תהיה גאולתן של ישראל מבצבצת, בתחלה היא באה קימעא קימעא, אח"כ מנצנצת ובאה, אח"כ פרה ורבה ואח"כ מרטבת והולכת ^כור"ל מרחבת ומגדלת כגן רטוב. ודכותה בתחלה ומרדכי יושב בשער המלך, אח"כ ויקח המן את הלבוש ואת הסוס וגו', אח"כ ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות ואח"כ ליהודים היתה אורה ושמחה ^כזמפרש המאורע מישיבת מרדכי בשער המלך ומהודעו ממחשבת בגתן ותרש כדמיון לאילת השחר שאך החלה להתבקע, דזה היתה תחלת הרפואה להצער הבא, ושוב המאורע מהעברת המן את מרדכי ברחוב הוא דמיון לעלות השחר דהיא תחלת זריחתה, ושוב הא דמרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות דמיון ליציאת השמש על הארץ שהיא סוף זריחה, וליהודים היתה אורה – היא תוקף אור השמש בצהרים, ומעשה אבות סימן לבנים כי כך תהיה גאולתם, קימעא קימעא.
ועיין במגילה ט"ו ב' דהמזמור בתהלים למנצח על אילת השחר אמרו אסתר, משום דכתיב שם אלי אלי למה עזבתני, יעו"ש, וביומא כ"ט א' דרשו בפנים שונים למה נמשלה אסתר לאילת השחר, ויש להעיר למה לא דרשו ע"פ הדרשה שבכאן שישועת ישראל בעת ההיא היתה בערך אילת השחר, כפי המבואר, וי"ל משום דבכלל כל הגאולות דרכן לבא כן קימעא קימעא, כמ"ש כך תהיה גאולתן וכו', ואין יתרון בזה לגאולת אסתר. .
(שם) יפה כלבנה. יכול מדכתיב כמו שחר, מה שחר שאין לו צל אף ישראל כן, ת"ל יפה כלבנה שיש לה גם צל ^כחהבאור הוא, כי אע"פ שהשמש בכלל דבר טוב הוא, אבל בכ"ז כשהיא מתמדת לחמם בלתי הרף קשה לסבלה, ולכן טוב כי לפעמים יגונן גם הצל, וכמש"כ בצלו חמדתי וישבתי, ועל זה אמר, יכול מדכתיב כמו שחר מה שחר [מקור השמש] אין לו מעלת הצל, כך ישראל שנדמו לשחר אין להם מעלת הצל, ת"ל יפה כלבנה, כלומר, שנדמו גם ללבנה שיש לה גם מעלת הצל, והיינו שאורה נוחה ורצויה לעולם. .
(שם) יפה בלבנה. יכול מדכתיב ברה כחמה מה חמה קופחת ^כטלשון הכאה, כלומר אורה מכה בכח על האדם ושורפת עורו ומשחרת אותו. והיא משמשת ביום ולא בלילה אף ישראל כן, ת"ל יפה כלבנה, מה לבנה כתיב בה ולמשול ביום ובלילה ^לדעל החמה בודאי אינו קאי, כי אינה מושלת כלל בלילה, משא"כ הלבנה נראית גם ברקיע גם ביום. כך ישראל הן הן בעוה"ז הן הן לעוה"ב.
(שם) ברה כחמה. יכול מדכתיב יפה כלבנה מה לבנה אין אורה ברור והיא לפעמים חסרה ולפעמים יתירה אף ישראל כן ת"ל ברה כחמה.
(שם) איומה כנדגלות. יכול מדכתיב יפה כלבנה ברה כחמה מה חמה ולבנה אין להם אימה ^לאר"ל אין מטילין אימה על הבריות. אף ישראל כן, ת"ל איומה כנדגלות, כנדגלין של מעלה, מיכאל ודגלו, גבריאל ודגלו, דכתיב בהו (יחזקאל א') וגבה להם ויראה להם ^לבענין האימה של ישראל הוא ע"ד הכתוב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. .
(שם) אל גינת אגוז. דרש רבא, מאי דכתיב אל גינת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל, למה נמשלו ת"ח לאגוז, לומר לך, מה אגוז זה אע"פ שמלוכלך בטיט ובצואה אין מה שבתוכו נמאס אף ת"ח אע"פ שסרח אין תורתו נמאסת ^לגוכמו דקיי"ל במו"ק ט"ז א' אב ב"ד שסרח אין מבזין אותו בפרהסיא אלא חסין על כבודו וכו' יעו"ש, ויתכן בטעם הדבר ע"פ מ"ש בסוטה כ"א א' אין עבירה מכבה תורה שנאמר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, עיי"ש לפנינו. .
(חגיגה ט"ו ב') אל גינת אגוז. מה אגוז זה [הקשה כאבן], האבן שוברו, כך תורה קרויה אבן כדכתיב ואתנה לך את לוחות האבן ויצה"ר קרוי אבן כדכתיב (יחזקאל ל"ו) והסרתי את לב האבן מבשרכם, אמר הקב"ה, תהא תורה [שקרויה אבן] משברת יצה"ר [שקרוי] אבן ^לדהוא ע"ד שאמרו בקדושין ל' ב' אמר הקב"ה בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין אם אתה עוסק בתורה הרי הוא מסור בידך וכו'. ויש להעיר שאינו מביא ראיה דהתורה קרויה אבן מפסוק דירמיה כ"ג וכפטיש יפוצץ סלע ודרשו בסנהדרין ל"ד א' דקאי על התורה יעו"ש בתוס' ומש"כ בבאור קהלת בפסוק מסיע אבנים (י' ט'). .
(מ"ר) אל גינת אגוז. א"ר אלעשה, והלא לא היה צריך לומר אלא אל גינת ירק ^להכי לגדולי גינה יתיחסו ירקות אבל האגוז מתיחס לכרם או לפרדס. ואמר אל גינת אגוז, מלמד שנתן להם [לישראל] כחן של נטיעות וזיון של ירק ^לור"ל יפין של ירק, כי על הרוב היפה אינו חזק, ואמר כאן שיהיה להם כח ויופי, ע"ד הלשון עוז והדר לבושה. .
(שם) אל גינת אגוז. א"ר יהושע בן לוי, נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז זה לטובתו הוא נגזז ונחלף ^לזר"ל ע"י גזיזתו הוא מחליף וצומח יותר מבראשונה, אבל אין לפרש כפשוטו שנגזז ונצמח מחדש, יען שהרי כל האילנות כך טבען ומאי רבותי' דאילן אגוז. כך כל מה שישראל נגזזין מעמלן ונותנין לעמלי תורה בעוה"ז, לטובתן היא, שמרבין להם עושר בעוה"ז ושכר טוב לעוה"ב ^לחנראה דבדיוק אמר ונותנין לעמלי תורה בעוה"ז, כלומר בעודם הנותנין בחיים, לאפוקי אם מצוים לחלק לאחר מיתה אין הזכות גדול כ"כ, יען כי אם נותנים בחיים נותנין הכל בעתו בעת שהמקבל נצרך לעזר, ועוד יתרונות שונות בנתינת צדקה בחיים על הנתינה לאחר מיתה, כנודע. .
(שם) אל גינת אגוז. א"ר לוי, נמשלו ישראל לאגוז, לפי שכל הנטיעות אם את מכסה שרשיהם בשעת נטיעתן הן מצליחות, אבל האגוז הזה אם אתה מכסה שרשיו בשעת נטיעתו אינו מצליח, וכך ישראל כתיב בהו (משלי כ"ח) מכסה פשעיו לא יצליח ^לטואע"פ דכנגד זה כתיב (תהלים ל"ב) אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, צ"ל כמ"ש בסוטה ל"ב ב' דכל החטאים א"צ לפרסם ורק חטא עבודת כוכבים צריך לפרסם [כדי שיהיה לו כפרה יתירה בבזיונו], וא"כ כאן דאיירי ביחס כנס"י אל הקב"ה איירי בחטא הנוגע לעקרי האמונה ויחוד ה', והיינו חטא עבודת כוכבים. ולכן אוקים בי' הפסוק מכסה פשעיו לא יצליח. .
(שם) אל גינת אגוז. א"ר עזריה, נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז זה עצו משמר פריו ^מואע"פ דכל האילנות כך הם, אך יתבאר ע"פ גירסת הילקוט כאן, מי שלא ראה אגוז [אילן אגוז] ואינו יודע מה הוא סובר שאין בו כל אלא עצים, פעפעו [פזרו] הרי הוא מוצא בתוכו מגורת של אוכלין, וה"נ הכונה שהעץ והעלים רכים ועבים ומכסים את הפירות ושומרים אותם יותר משאר אילנות. וגם יתכן לומר כי הכונה אל הקליפה [הקשה כעץ] המשמרת את הגרעין שבתוכה. כך עמי הארץ שבישראל מחזיקין בדברי תורה ^מאיתכן דמכוין למ"ש בחולין צ"ב א', אומה זו כגפן נמשלה, זמורות שבה אלו בעלי בתים, אשכולות שבה אלו ת"ח, עלין שבה אלו עמי הארץ, קנוקנות שבה אלו ריקנים שבישראל, והיינו דשלחו מתם, לבעי רחמים איתכליא על עליא דאלמלא עליא לא מתקיימין איתכליא, ופירש"י שעמי הארץ חורשים וזורעים וקוצרים ומאכילין לת"ח, והיינו מה שאמר כאן שעמי הארץ מחזיקים בדברי תורה, כלומר מחזיקין בת"ח שיוכלו לעסוק בתורה .
(שם) אל גינת אגוז. נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז זה אם נופל לתוך הטנופת אתה נוטלו ומורקו ושוטפו ומדיחו והוא יפה לאכילה, כך כל מה שישראל מתלכלכין בעונות כל ימות השנה בא יוהכ"פ ומכפר עליהם ^מביתכן דסמיך אלשון הפסוק דכתיב ביוהכ"פ כי ביום הזה וגו' לטהר אתכם, וטהרה יונח על שטיפה והדחה כמש"נ כ"פ ורחץ וטהר. .
(שם) אל גינת אגוז. אמר ר"י בר סימון, נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז זה יש לו שתי קליפות ^מגקליפה ירוקה על קליפה הקשה. והכונה כי כשם שהאגוז נקרא אוכל רק אז כשתוסרנה ממנו שתי הקליפות, כך ישראל נקרא בשם זה, רק אז שיקים מצות מילה בהסרת קליפות הערלה ע"י החתוך והפריעה. כך ישראל יש להם שתי מצות [בגופן] מילה ופריעה ^מדכנראה ס"ל להדורש הזה דמצות פריעה לא ניתנה לאברהם אבינו רק ליהושע בן נון צוה, וא"כ הן שתי מצות מיוחדות, אבל אם היה גם אברהם נצטווה בה היו נחשבו שתיהן למצוה אחת כללית, מצות מילה. .
(שם) אל גינת אגוז. אמר ר"ל, נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז זה חלק ^מהכלומר אילן אגוז חלק מן השריגים והסעיפים הרגילים בשארי אילנות. וכל מי שעולה לראשו ואינו נותן דעתו הוא נופל ומת, כך כל מי שהוא מנהיג שררה על הצבור בישראל ואינו נותן דעתו היך הוא מנהיג את ישראל סופו שהוא נופל, הדא הוא דכתיב (ירמיה ב') קודש ישראל לה' ראשית תבואתו כל אוכליו יאשמו ^מויתכן בכונת הענין שאינו נותן דעתו, כמ"ש בר"ה י"ז א' בדיין שמתגאה ופוסע על ראשי עם קודש והיינו שאינו נותן דעתו לכבוד הצבור, ומבואר שם בעונשו שאין רואה בן ת"ח, והיינו שהוא נופל, שאין לו עמידה לאחר מיתה, וכמ"ש בב"ב קט"ז א' דוד שהניח בן כמותו נאמר בו שכיבה ויואב שלא הניח בן כמותו, היינו איש המוני נאמר בו מיתה, וה"נ הכונה מעין זה. .
(מ"ר) אל גינת אגוז. נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז זה שחוק לתינוקות ושעשוע למלכים ^מזאולי הכונה שעולה על שולחן מלכים, ובעת שמסובין לשולחן משתעשעין בו, או דהיה להם להמלכים בימי קדם שעשוע מיוחד באגוזים. כך הן ישראל בעוה"ז, ע"י עונות נעשים שחוק, דכתיב (איכה ב') הייתי שחוק לכל עמי, אבל לעתיד לבא והיו מלכים אומניך.
(שם) אל גינת אגוז. נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז זה יש בו אגוזי פרך, אגוזים בינונים ואגוזים קנטרנין ^מחאגוזי פרך הם אגוזים טובים שנפרכים ביד ואגוזים קנטרנין בעלי קליפה קשה ואוכל בו מעט. כך ישראל יש מהן עושין צדקה מאליהן ויש שאם אתה תובען הם נותנין ויש שאתה תובען ואין נותנין ^מחומעין ענין זה איתא בחולין ז' ב' ישראל קדושים הן [לענין צדקה] יש מי שרוצה ליתן ואין לו ויש מי שיש לו ואינו רוצה, וכתבו התוס' ואפ"ה איקרי זה שיש לו ואינו רוצה קדוש משום שנותן מפני הבושה, ומכאן מבואר אמתת פירוש זה, משום דאם אינו נותן כלל הרי הוא נמשל לאגוזים קנטרנין שזה בודאי היפך מעלת הקדושה. .
(שם) אל גינת אגוז. נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז זה אי אפשר לגונבי המכס לגנוב ממנו מפני שהוא נשמע וניכר, כך ישראל כל מקום שאחד מהם הולך אינו יכול לומר שהוא אינו יהודי, לפי שהוא ניכר, כדכתיב (ישעיה ס"א) כל רואיהם יכירום כי הם זרע בירך ה' ^מטואע"פ דפסוק זה הוא הבטחה לעתיד צ"ל דאעפ"כ לא חש להביא סמך ממנו משום דהפסוק הזה נאמר בנגוד זמן הגלות אשר אז ג"כ יכירום אך לרעה. .
(שם) אל גינת אגוז. נמשלו ישראל לאגוז. מה אגוז זה שק מלא אגוזים בידך אתה נותן בו כמה שומשמים כמה חרדלים והם מחזיקין ^נבין חללי האגוזים. כך כמה גרים באו ונתוספו לישראל, הדא הוא דכתיב מי מנה עפר יעקב ^נאומרומזים במלת עפר מפני שהם טפלים לישראל, וע' מש"כ בריש קהלת בפסוק כל הנחלים הולכים וגו'. .
(שם) אל גינת אגוז. נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז זה אתה נוטל אחד מן הכרי וכולן יורדין ומתגלגלין זה אחר זה, כך ישראל לקה אחד מהן כולן מרגישין, הדא הוא דכתיב האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף ^נבואע"פ דלשון זה אמר משה בתמיה, אך אעפ"כ כן הוא הדבר, שבשביל מעשה דקרח קצף הקב"ה על הכלל. .
(שם) אל גינת אגוז. א"ר ברכיה, נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז זה עשוי ד' מגורות והסירה באמצע ^נגישנם מיני אגוזים שיש באגוז קוצים המחלקים האוכל לד' חלקים, וסירא פירושו קוץ. כך היו ישראל שרויים במדבר, ד' דגלים ד' מחנות ואהל מועד באמצע.
(שם) אל גינת אגוז וגו'. דבר אחר, אל גינת אגוז ירדתי – זה העולם ^נדסמיך אדרשה דלעיל, מה אגוז זה נגזז ונחלף, וכן הוא העולם דור הולך ודור בא. לראות באבי הנחל – אלו ישראל ^נהשגדלין על התורה שנמשלה למים. כנודע. לראות הפרחה הגפן אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות ^נויתכן דסמיך על האגדה דחולין צ"ב א' אומה זו כגפן נמשלה, אשכלות שבה אלו ת"ח, ובתי כנסיות ובתי מדרשות מגדילין ומפריחין תלמידי חכמים. , הנצו הרמונים – אלו התנוקות שיושבים ועוסקים בתורה ויושבין שורות שורות כגרעיני רמונים.
(שם) לא ידעתי נפשי. בצאת ישראל ממצרים הכתוב מדבר, אתמול מלוכלכין בטיט ולבנים ומאוסים ובזויים בעיני המצרים והיום נעשו בני חורין וסגנים על כל העולם, וקראו על עצמן לא ידעתי נפשי שמתני ^נזבאור הלשון לא ידעתי נפשי שמתני הוא כאומר לא ידעתי במה זכיתי לכך, ואיירי לפי"ז בענותן של ישראל שלא חשבו גאולתן בזכות עצמן אלא בחסדי ה' ורחמיו, וכן צריך לפרש הכונה באגדות הבאות ביוסף ודוד ומרדכי. .
(מ"ר) לא ידעתי נפשי. דבר אחר לא ידעתי נפשי שמתני, ביוסף הצדיק הכתוב מדבר, אתמול ענו בכבל רנלו ברזל באה נפשו (תהלים ק"ה) והיום ויוסף הוא השליט על הארץ וקרא על עצמו לא ידעתי נפשי שמתני ^נחכמש"כ באות הקודם. .
(שם) לא ידעתי נפשי. דבר אחר לא ידעתי נפשי שמתני, בדוד המלך הכתוב מדבר, אתמול דדה בורח מפני שאול והיום (ש"ב ח') וימלוך דוד על כל ישראל וקרא על עצמו לא ידעתי נפשי שמתני ^נטכמשכ"ל אות נ"ז. .
(שם) לא ידעתי נפשי. דבר אחר לא ידעתי נפשי שמתני, במרדכי הכתוב מדבר, אתמול וילבש שק ואפר והיום ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות וגו', וקרא על נפשו לא ידעתי נפשי שמתני ^סכמש"כ לעיל אות נ"ז. .
(שם) לא ידעתי נפשי. דבר אחר לא ידעתי נפשי שמתני, בכנסת ישראל הכתוב מדבר, אומרת כנס"י לאוה"ע, אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי (מיכה ז') שבשעה שהייתי יושבת בחושך הקב"ה הוציאני לאור, שנאמר (שם) כי אשב בחושך ה' אור לי, וקראה על עצמה לא ידעתי נפשי שמתני ^סאר"ל אע"פ שלא אדע יום גאולתי בכ"ז בטח לבי בה' כי יקימני. ובא בפסוק זה לשון עבר במקום עתיד, ויש כאלה בלשונות המקרא. .
(שם) מרכבות עמי נדיב. [אל תקרא עַמי אלא עִמי, אמרה כנס"י] עמי מהלך נדיב חי העולמים ^סבדריש נוטריקון – עמי הקב"ה שהוא נדיב העולמים, ויתכן דדריש כן משום דהיו"ד מן עמי הוא מיותר, דלפי הפשט הוי הפירוש עם נדיב, אך המפרשים כתבו שכן היא מדרך הכתובים וכמו גנובתי יום, שכני סנה, רבתי עם, בני אתונו, אך המדרש ניחא ליה לדרוש באופן שנתפרש המלה עמי במלואה עם היו"ד. .
(שם)

מאמרים על הפרק

קריאה בטעמים - שיר השירים ו

ביאור פרק ו'

מאמר על הפרק

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק