פסוק א:בנות ירושלים עונות במקהלה לבת המחפשת את אהובה: אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים? אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ? – וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ. נעזור לך לחפש אחריו.
פסוק ב:והיא עונה: דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ, לַעֲרֻגוֹת הַבֹּשֶׂם. אין זו כתובת ברורה, אבל הוא אמור להיות במקום שכולו יופי וניחוחות, לשם ירד כדי לִרְעוֹת את צאנו, או את עצמו בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים. והיא מסיימת:
פסוק ג:אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי, הוא הדוד הָרוֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים. אין הוא אתי עכשיו, לא מפני שברח או התחמק מחוסר רצון בי. בלי ספק אנחנו שייכים זה לזו, והקשר בינינו מתמיד, אלא שלעת עתה הוא הלך לגנו, ואולי יביא אתו שושנים.
פסוק ד:לאחר דברי הרעיה לבנות ירושלים בחיפושיה אחר אהובה, מגיעים דברי הדוד, שמן הסתם לא נשמעו באוזניה ישירות. פסוקים מעין אלה כבר הופיעו קודם לכן: יָפָה אַתְּ, רַעְיָתִי, כְּתִרְצָה, עיר לא גדולה בארץ אפרים, שהייתה בזמן מסוים בירת ממלכת ישראל. ייתכן שגם בגלל יופיה נבחרה לבירה. נָאוָה, נאה אַת כִּירוּשָׁלִָם, המתוארת כעיר יפה ביותר, ואֲיֻמָּה, יוצאת מן הכלל, פלאית ומפעימה, כַּנִּדְגָּלוֹת, כמו דגלים, כמו יצירות מיוחדות המתנוססות לראווה, או: כגדודים מפוארים.
פסוק ה:הָסֵבִּי, הפני את עֵינַיִךְ מִנֶּגְדִּי, אל תסתכלי בי, שֶׁהֵם – עינייך, כלומר מבטיהן הִרְהִיבֻנִי, מעוררים את גאוותי וזחיחות דעתי או מגבירים את רגשותי. שַׂעְרֵךְ השחור גולש ומתולתל כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מִן־הַגִּלְעָד.
פסוק ו:שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הָרְחֵלִים שֶׁעָלוּ מִן־הָרַחְצָה, שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת זו לזו וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם. כל השִׁניים שלמות ויפות. אין ביניהן בולטות וגדולות.
פסוק ז:כְּפֶלַח הָרִמּוֹן, שהוא עגול ויפה, רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ, מקלעת או קווצת שער הנתונה על קדמת הפנים והצדעיים.
פסוק ח:שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת, נשות שלמה המלך הנושאות בתואר רשמי, וּשְׁמֹנִים – פִּילַגְשִׁים, בעלות מעמד קבוע של נשים חצי רשמיות, ובקרבתו גם עֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר. ייתכן שזהו שיר שהושר על שלמה המלך או שירו של המלך עצמו, מן הסתם בצעירותו.
פסוק ט:ולמרות הנשים הרבות של שלמה – אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי. היא מעל כולן. אַחַת הִיא לְאִמָּהּ, אין בת כמוה, בָּרָה, נקייה וטהורה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ. רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ, הבנות הרואות אותה מהללות ומחזקות אותה, מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים ראו אותה – וַיְהַלְלוּהָ.
פסוק י:המשך שבח הכלה: מִי־זֹאת הַנִּשְׁקָפָה, מופיעה מרחוק זוהרת כְּמוֹ השָׁחַר העולה, יָפָה כַלְּבָנָה, בָּרָה, צחה וזורחת כַּחַמָּה. אלה תיאורים הדרגתיים של אור. השחר הוא אור ראשון עדין מאוד; אור הלבנה איננו עז והוא נעים ונקי, ולבסוף – זריחת החמה. אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת, מדהימה.
פסוק יא:את הדברים הבאים אפשר לייחס לשני הצדדים, אבל מסתבר שהם דברי הרעיה: אֶל־גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי, לִרְאוֹת בְּאִבֵּי, ניצנים, פֵּרות או צמחים רעננים של הַנָּחַל, לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן, לראות אם הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים. זוהי תקופת האביב, שבה הולכים אל הגינה ולנחל וצופים בראשית הצמיחה והפריחה. פירושים רבים זיהו את תקופת ראשית הצמיחה הזו עם יציאת מצרים. הדבר מסתבר בין אם מדובר בשיר שלו או בשיר שלה.
פסוק יב:אני משתאה ומשתוממת על החוויה, כאילו לֹא יָדַעְתִּי, אינני מכירה את נַפְשִׁי במצב לא ראלי זה, הדומה לחלום או לשכרות. נפשי שָׂמַתְנִי, אני מרגישה את עצמי מַרְכְּבוֹת של עַמִּי נָדִיב, כינוי מכבד המתאים לאהוב.
