א אָ֚נָה הָלַ֣ךְ דּוֹדֵ֔ךְ הַיָּפָ֖ה בַּנָּשִׁ֑ים אָ֚נָה פָּנָ֣ה דוֹדֵ֔ךְ וּנְבַקְשֶׁ֖נּוּ עִמָּֽךְ׃ ב דּוֹדִי֙ יָרַ֣ד לְגַנּ֔וֹ לַעֲרוּג֖וֹת הַבֹּ֑שֶׂם לִרְעוֹת֙ בַּגַּנִּ֔ים וְלִלְקֹ֖ט שֽׁוֹשַׁנִּֽים׃ ג אֲנִ֤י לְדוֹדִי֙ וְדוֹדִ֣י לִ֔י הָרֹעֶ֖ה בַּשׁוֹשַׁנִּֽים׃ ד יָפָ֨ה אַ֤תְּ רַעְיָתִי֙ כְּתִרְצָ֔ה נָאוָ֖ה כִּירוּשָׁלִָ֑ם אֲיֻמָּ֖ה כַּנִּדְגָּלֽוֹת׃ ה הָסֵ֤בִּי עֵינַ֙יִךְ֙ מִנֶּגְדִּ֔י שֶׁ֥הֵ֖ם הִרְהִיבֻ֑נִי שַׂעְרֵךְ֙ כְּעֵ֣דֶר הָֽעִזִּ֔ים שֶׁגָּלְשׁ֖וּ מִן־הַגִּלְעָֽד׃ ו שִׁנַּ֙יִךְ֙ כְּעֵ֣דֶר הָֽרְחֵלִ֔ים שֶׁעָל֖וּ מִן־הָרַחְצָ֑ה שֶׁכֻּלָּם֙ מַתְאִימ֔וֹת וְשַׁכֻּלָ֖ה אֵ֥ין בָּהֶֽם׃ ז כְּפֶ֤לַח הָרִמּוֹן֙ רַקָּתֵ֔ךְ מִבַּ֖עַד לְצַמָּתֵֽךְ׃ ח שִׁשִּׁ֥ים הֵ֙מָּה֙ מְּלָכ֔וֹת וּשְׁמֹנִ֖ים פִּֽילַגְשִׁ֑ים וַעֲלָמ֖וֹת אֵ֥ין מִסְפָּֽר׃ ט אַחַ֥ת הִיא֙ יוֹנָתִ֣י תַמָּתִ֔י אַחַ֥ת הִיא֙ לְאִמָּ֔הּ בָּרָ֥ה הִ֖יא לְיֽוֹלַדְתָּ֑הּ רָא֤וּהָ בָנוֹת֙ וַֽיְאַשְּׁר֔וּהָ מְלָכ֥וֹת וּפִֽילַגְשִׁ֖ים וַֽיְהַלְלֽוּהָ׃ י מִי־זֹ֥את הַנִּשְׁקָפָ֖ה כְּמוֹ־שָׁ֑חַר יָפָ֣ה כַלְּבָנָ֗ה בָּרָה֙ כַּֽחַמָּ֔ה אֲיֻמָּ֖ה כַּנִּדְגָּלֽוֹת׃ יא אֶל־גִּנַּ֤ת אֱגוֹז֙ יָרַ֔דְתִּי לִרְא֖וֹת בְּאִבֵּ֣י הַנָּ֑חַל לִרְאוֹת֙ הֲפָֽרְחָ֣ה הַגֶּ֔פֶן הֵנֵ֖צוּ הָרִמֹּנִֽים׃ יב לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי נַפְשִׁ֣י שָׂמַ֔תְנִי מַרְכְּב֖וֹת עַמִּי־נָדִֽיב׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ספורנו

ספורנו

פסוק א:
אנה הלך דודך. אמרו הכשדים מה היה לו שסלק שכינתו ממך:
פסוק א:
אנה פנה. בהסתירו פניו:
פסוק א:
ונבקשנו עמך. כאמר' נבנה עמכם כי ככם נדרוש לאלהיכם:
פסוק ב:
דודי ירד לגנו. בקהל קדושים אנשי כנסת הגדולה:
פסוק ב:
לרעות בגנים. לשמוח בבתי כנסיות ובתי מדרשות כענין ישמח ה' במעשיו:
פסוק ב:
וללקוט שושנים. שרידי עמו:
פסוק ד:
יפה את רעיתי. אמר האל ית' עתה בבנין בית שני אל תוסיפי לסלק שכינתי מתוכך כי אמנם את עתה יפה בחכמת אנשי כנסת הגדולה:
פסוק ד:
נאוה כירושלים. הראשונה שהיתה עיר הצדק כי שמה ישבו כסאות למשפט:
פסוק ד:
איומה. כענין שמעון הצדיק עם אלכסנדרוס:
פסוק ד:
כנדגלות. כמערכו' ישראל תהיו מכל מקום:
פסוק ה:
הסבי עיניך. הנביאים כאמרו ויעצם אם עיניכם את הנביאי':
פסוק ה:
מנגדי. שלא יפגשו עמל חזון גם שיהיו ראוים לכך:
פסוק ה:
שהם הרהיבוני. הם היו סבה שהתנשאתי להנקם מכם כאשר לא שמעת:
פסוק ה:
שערך. כי אמנם מנהגי אבות הם נאותים ויקרים כמו שער של עדר העזי' המוכן להיות בגד חשוב וכן תנהיגו מנהגי נכבדים כאמרם והעמדנו עלינו מצות כו' ואין צורך עוד להנביאים: @66(ו)@77 שניך. הנלחמים כמו בני חשמונאי וזולתם:
פסוק ה:
כעדר הרחלים. הם צדיקי' ויקרי' בעיני כעדר הרחלי' שמכניסים אותו למלת:
פסוק ה:
מתאימות. ?בעיון ובמעשה:
פסוק ה:
ושכולה אין בהם. אין בהם מורד מקדיח תבשילו:
פסוק ז:
כפלח הרמון רקתך. התלמידים שהגיעו להוראה הקרובים לעיני הדור כמו הרקה לעינים הם כמו פלח הרמון שגם שאינו רמון שלם הוא נאות בטעמו ומראהו כן מלאו דעת את ה' בעיון ובמעשה:
פסוק ז:
מבעד לצמתך. מהיותם נבדלים מדעות זרות: וזה כי אמנם
פסוק ח:
ששים המה. רבו דעות חכמי קדם החוקרים באלהיות:
פסוק ח:
ושמנים פלגשים. ויותר מהמה החוקרים בטבעיו':
פסוק ח:
ועלמות אין מספר. המורים עניני העולם:
פסוק ט:
אחת היא יונתי. שהיתה דבקה בי כיונה לבעלה:
פסוק ט:
תמתי. השלמה:
פסוק ט:
אחת היא לאמה. לשרה תחוללכם לא לאברהם שיצא ממנו ישמעאל:
פסוק ט:
ראוה בנות ויאשרוה. כענין רחב באמרה כי ה' אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת:
פסוק ט:
מלכות ופלגשים. מלכת שבא ושפחותיה כאמרה אשרי אנשיך ואשרי עבדיו אלה כו':
פסוק י:
מי זאת הנשקפה. לכן ראוי לתמוה כי אמנם דניאל וחביריו שהיו בגלות היו מצפי' לאור הישועה.
פסוק י:
יפה כלבנה. המקבלת אור מזולתה כן הוא וחביריו התבוננו בדברי ירמיהו כאמרו אני דניאל בינותי בספרים כו':
פסוק י:
ברה כחמה. בנבואת חגי זכריה ומלאכי שהתנבאו הם בעצמם על הישועה:
פסוק י:
איומה. כענין דריוש מלך פרס באמרו ואלהא די שכן שמיה תמן ימגר כו' ועם די ישלח ידיה להשניא לחבלא בית אלהא דך די בירושלים. והנה אחרי כן:
פסוק יא:
אל גנת אגוז ירדתי. מצאתי עשרה יוחסין שעלו לארץ שהיו רובם פסולים ובלתי ראוים לשריית שכינה:
פסוק יא:
לראות באבי הנחל. מכל מקום ירדתי שם עם חגי זכריה ומלאכי לראות במיוחסי' שנשארו בבבל:
פסוק יא:
הפרחה הגפן כו'. אם יש בהם חכמים ותלמידי' אשר לבבם פונה לבא לארץ ה' להשרו' שם שכינתו:
פסוק יב:
לא ידעתי נפשי. משיבה עדת ה' הנה לא ידעתי מה היות אז נפשי רצוני ודעתי:
פסוק יב:
שמתני מרכבות עמי נדיב. שבחרתי לשבת בגולה תחת יד פרס ומדי גם שהם בלי ספק עם נדיב כאמרו אשר כסף לא יחשובו אחרי אשר נקראתי מהנביאים לבא אל המלך הקדוש בארצו למען תשרה שכינתו בתוכנו: