ביאור פרק ו'

פרקנו ממשיך את הפרק הקודם, כפי שציינו במאמר לפרק א' שהחלוקה לפרקים ממקור זר. 

המשך תקופה שמינית – הירידה, גלות בבל ופורים – תמתי

"אָ֚נָה הָלַ֣ךְ דּוֹדֵ֔ךְ הַיָּפָ֖ה בַּנָּשִׁ֑ים אָ֚נָה פָּנָ֣ה דוֹדֵ֔ךְ וּנְבַקְשֶׁ֖נּוּ עִמָּֽךְ׃". האומות מזלזלים בישראל בגלות. מקנטרים הם אותה לאמר כי הדוד פָּנָ֣ה והלך מעִמָּֽה. הם שואלים אותה להיכן הוא הלך, אָ֚נָה הָלַ֣ךְ דּוֹדֵ֔ךְ ואל מי פנה, אָ֚נָה פָּנָ֣ה דוֹדֵ֔ךְ. משמעות "הָלַ֣ךְ" שהָלַךְ ממנה ועזב אותה, ומשמעות "פָּנָ֣ה" שפָּנָה אל אחרים והטה פניו לצד אחר; עזב אותה ויותר איננו עמה.

ישראל משיבים להם, במטותא מנייכו (=בבקשה מכם), אל נא תשחקו למשבתי (על פי איכה א ז) כי לא הלך ממני, ולא פנה אל אחרים, אלא, דּוֹדִי֙ יָרַ֣ד לְגַנּ֔וֹ; נשאר הוא איתי, רק הוא מתהלך עתה בגנו. ולשם מה ירד לַעֲרוּג֖וֹת הַבֹּ֑שֶׂם? – "להפק הגעגועים לטייל שם ולקבל ריח ערוגות הבושם"(מצודת דוד שיר השירים ו יא). "לִרְעוֹת֙ בַּגַּנִּ֔ים וְלִלְקֹ֖ט שֽׁוֹשַׁנִּֽים׃", לוקט שושנים למעני, "להביא לי תשורה"(מצודת דוד שיר השירים ו ב). הנמשל הוא שתקופת הגלות מזככת את ישראל ומכשירה את יופי הגאולה וגודל ישועת ה'. הגלות היא כביכול זמן של איסוף פרחים.

כך אמרו במדרש:

בשביל אותו הצער שמצטערין עתיד הקב"ה לשלם להם שכרם לימות המשיח כפול ומכופל, שנאמר: "הִנֵּ֨ה אֲ-דֹנָ֤י יְ-הוִה֙ בְּחָזָ֣ק יָב֔וֹא וּזְרֹע֖וֹ מֹ֣שְׁלָה ל֑וֹ הִנֵּ֤ה שְׂכָרוֹ֙ אִתּ֔וֹ וּפְעֻלָּת֖וֹ לְפָנָֽיו׃"(ישעיה מ י); ואומר: "מִ֣י הִ֭קְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּ֑ם"(איוב ג ג). לטובתי נשברה רגל פרתי שתהא משכורתי שלימה.
(תנא דבי אליהו זוטא ד; ילקוט שמעוני ישעיה רמז תמה).

מכיון שנתמררו ישראל בגלות לכך עתיד הקב"ה לענגם בגן עדן ולקטר לפניהם מן כל הבשמים.
(במדבר רבה יג ב)

אך זאת וודאי: לא נטשני ולא עזבני. עדיין בריתנו אתו שמרה נצח – "אֲנִ֤י לְדוֹדִי֙ וְדוֹדִ֣י לִ֔י הָרֹעֶ֖ה בַּשׁוֹשַׁנִּֽים׃". "תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא שבכל מקום שגלו שכינה עמהן"(מגילה כט.).

אומר הדוד – 

כאן מתחילה פרשה חדשה בסדר מגילת שיר השירים. כי כאן מתחיל סדר השבחים שבגלות. הנה כאמור, בגלות הקדוש ברוך רואה את שבחי כנסת ישראל בצורה מיוחדת. דווקא משום שהיא בגלות ניכרים בה עתה שבחיה הפנימיים, שאפילו בעלבונה ובייסוריה נאמנותה וציפייתה בלתי לה' לבדו היא בתקפה כמו שהייתה.

יָפָ֨ה אַ֤תְּ רַעְיָתִי֙ כְּתִרְצָ֔ה נָאוָ֖ה כִּירוּשָׁלִָ֑ם אֲיֻמָּ֖ה כַּנִּדְגָּלֽוֹת׃
(שיר השירים ו ד)

יָפָ֨ה כְּתִרְצָ֔ה שהייתה עיר יפה, עיר מלוכה בשומרון, שמלכו בה מלכי ישראל לפני בניית שומרון. (ראה מלכים א טו כא). נָאוָ֖ה כִּירוּשָׁלִָ֑ם שהיא עיר המלוכה שביהודה, "יְפֵ֥ה נוֹף֮ מְשׂ֢וֹשׂ כׇּל־הָ֫אָ֥רֶץ"(תהילים מח ג). כשם שערים הללו מיופות ונבחרות מכל ערי הארץ, כך היא נאה מכל האומות. "יָפָ֨ה... כְּתִרְצָ֔ה" כלומר נשארו בה היופי והנוי משנים קדמוניות; גם עתה על אדמת נכר לא נטשטש ממנה יופיה הנצחי והנעלה, יופי ושלימות של ארץ ישראל. "נָאוָ֖ה כִּירוּשָׁלִָ֑ם" – נותר בהם הנוי של עיר המקדש; קדושתם ורוממותם שורה בהם גם עתה בערי הגולה, כמו שאמרו חז"ל: "וָאֱהִ֤י לָהֶם֙ לְמִקְדָּ֣שׁ מְעַ֔ט [בָּאֲרָצ֖וֹת אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ שָֽׁם׃]"(יחזקאל יא טז) – אמר רבי יצחק, אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבל"(מגילה כט.). והיינו שהשראת השכינה של ירושלים שורה ביניהם גם בגלות בבל (עוד ראה רש"י תהילים קב טו).

"אֲיֻמָּ֖ה" – יש בה הוד ויופי נשגב עד שהיא מטילה אימה והערצה. "אֲיֻמָּ֖ה כַּנִּדְגָּלֽוֹת" – יפה היא כאותה שעה שהייתה עשויה דגלים דגלים. גם עתה במצבה השפל, טבוע עליה אותו חן נאדר ונשגב של הדגלים. ענין הדגלים הוא שאנחנו גדודי ה'; שישראל נאזרים בעוז וגבורה לכבוד ה' ונלחמים בשבילו כביכול. אפילו גבורה ומלחמה זו קיימות אצל ישראל גם בגלות ובעוני. חידוש כזה מעלה את חנָהּ ויָפְיָהּ לדרגה נשגבת של' "אֲיֻמָּ֖ה", הוד המפיל אימה והערצה סביבותיה. ובמדרש: " 'אֲיֻמָּ֖ה' אלו ישראל שמאיימים עליהם האומות והם מתקבצים דגלים ועוסקים בתורה"(אוצר מדרשים עמוד ע"ו). והיינו המלחמה והגבורה שבגלות היא שמתאספים לעסוק בתורה [ולפי פירוש מדרש זה, "אֲיֻמָּ֖ה", מלשון מאוימת].

"יָפָ֨ה...כְּתִרְצָ֔ה נָאוָ֖ה כִּירוּשָׁלִָ֑ם אֲיֻמָּ֖ה כַּנִּדְגָּלֽוֹת׃" – בדרך 'לא זו אף זו': יפה, נאוה, איומה. יש בה יופי ארץ ישראל, היא תִרְצָ֔ה ואף גם נָאוָ֖ה, שורה עליה קדושת ירושלים, ולא רק זו אף גם חופף עליה הוד נוראות, של אֲיֻמָּ֖ה כַּנִּדְגָּלֽוֹת, שהיא כגדודי מלך – ש"מתקבצים דגלים ועוסקים בתורה"(אוצר המדרשים הנ"ל).

שלמה ברוח קדשו חוזר ומשבח כמו בפעם הראשונה: "הָסֵ֤בִּי עֵינַ֙יִךְ֙... שַׂעְרֵךְ֙... שִׁנַּ֙יִךְ֙...", כי גם עתה בגלות, כל השבחים לא נמר טעמם וריחם (ראה ירמיה מח יא); בעצמותם הם מיופים כמו שהיו. ועוד יותר, הם השביחו, השתבחו והתעלו; בעוד מקדם אמר "עיניך יונים" הרי שבח העיניים עתה, כבר אי אפשר לעמוד בפניו.

"הָסֵ֤בִּי עֵינַ֙יִךְ֙ מִנֶּגְדִּ֔י שֶׁ֥הֵ֖ם הִרְהִיבֻ֑נִי" – כדרך שהאוהב מבקש שתסב מעט מראית יפיה ממנו, כי אינו יכול לעמוד ביופיה המרהיב אותו. כך כביכול בגלות צריכים להסבת פנים שלא תתעורר אהבה יתירה. וכלשון רש"י כאן: "כבחור שארוסתו חביבה ועריבה עליו ועיניה נאות, ואומר לה הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבוני". המשל הוא שבעת הגלות הקב"ה נמנע כביכול מלהתחשב במעלות אהבתה ונאמנותה. כי אילו היה מביט בעיניה כשהיא מישירה מבטה אליו, כלומר שישראל עיניהם צופיות אל ה', היה זה מביא שיהיה מוכרח לחזור ולחדש את ההתקשרות. אך מאחר ומחמת שלא נזדככו דיים, אינו חפץ עתה בכך, מבקש הוא ממנה שתסב את עיניה ולא יביט בה, כדי שלא תבוא הגאולה לפני עיתה. העיניים מרהיבות, אך הדוד אומר בהשכל וחכמה שלעת עתה הוא נמנע משום כך להביט.

"עֵינַ֙יִךְ֙", כאמור מתייחס למה שישראל דבקים בה' וצופים אליו. בגלות מתגלה באופן מיוחד מעלת הדביקות הרמוזה בעיניים, כאשר נתבאר, שאף שאין להם גילויים וטובות הם דבקים בו בלי תנאים. הם גם סובלים בגלות ומוסרים את נפשם עבור תורתו ומצוותיו.

"הָסֵ֤בִּי עֵינַ֙יִךְ֙" בעת הגלות שיש הסתר פנים, ככתוב "וְאָנֹכִ֗י הַסְתֵּ֨ר אַסְתִּ֤יר פָּנַי֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא"(דברים לא יח) וכביכול הדוד אינו מביט בה. אלא שהמשורר מתאר זאת באופן של מעלה וחביבות שהסבת העיניים היא מרוב אהבה – "שֶׁ֥הֵ֖ם הִרְהִיבֻ֑נִי".

עוד יש בכך רמז שאינו רוצה לראות בחטאיה, כלשון הכתוב "לֹֽא־הִבִּ֥יט אָ֙וֶן֙ בְּיַעֲקֹ֔ב וְלֹא־רָאָ֥ה עָמָ֖ל בְּיִשְׂרָאֵ֑ל"(במדבר כג כא); וברש"י שם: "כשהם עוברים על דבריו אינו מדקדק אחריהם להתבונן באווניות שלהם ובעמלם שהם עוברים על דתו".

עוד יש לפרש על פי מה שנתבאר לעיל בכתוב "עֵינַ֣יִךְ יוֹנִ֔ים"(שיר השירים ד א) שהיא כיונה המביטה בבן זוגה, דהיינו שכשישראל מפנים פניהם אל ה' רואים את חזון הנבואה. אולם בעת הגלות פוסקת הנבואה, זהו שאמר "הָסֵ֤בִּי עֵינַ֙יִךְ֙ מִנֶּגְדִּ֔י", שאין העיניים מביטות מעתה אל עבר עיני בן הזוג, "גַּם־נְבִיאֶ֕יהָ לֹא־מָצְא֥וּ חָז֖וֹן מֵי-ְהוָֽה׃"(איכה ב ט).

"שַׂעְרֵךְ֙ כְּעֵ֣דֶר הָֽעִזִּ֔ים שֶׁגָּלְשׁ֖וּ מִן־הַגִּלְעָֽד׃" – העם ההולך כעדר בעקבות ראשיו וצמוד אליהם כשיער הצמוד ומקיף את הראש, למרות היותם מפוזרים ונפרדים ומשועבדים לאומות.

"שִׁנַּ֙יִךְ֙ כְּעֵ֣דֶר הָֽרְחֵלִ֔ים שֶׁעָל֖וּ מִן־הָרַחְצָ֑ה" – רומז לשבח ישראל בגלות בעניין מאכלם, ששומרים על קדושת וטהרת המאכלים ואינם נכשלים במאכלי האומות, למרות שהם שרויים ביניהם. כמו שמצינו אצל דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, שלא נגאלו בפת בג המלך וביין משתיו (דניאל א) ואכלו זרעונים. גם עוד הוסיפו בגלות גזירות והרחקות בענייני המאכלים, גזרו על פתם על יינם ועל שמנם וכן על חלב וגבינות גויים.

רש"י פירש "שִׁנַּ֙יִךְ֙ – קצינים וגיבורים", דהיינו הגיבורים הנלחמים בשונאי ישראל בעת הגלות; ראשי העם והמנהיגים הנאזרים בגבורה במלחמת אש דת ונלחמים בגזירות שגוזרות המלכויות על התורה. "שֶׁכֻּלָּם֙ מַתְאִימ֔וֹת וְשַׁכֻּלָ֖ה אֵ֥ין בָּהֶֽם׃". הקב"ה מצליח מלחמתם ואין בהם שכול. "כְּפֶ֤לַח הָרִמּוֹן֙ רַקָּתֵ֔ךְ" – כמו שפירשנוהו למעלה (שיר השירים ד ג), אלא שחוזר כאן להורות על החידוש שגם בעת הגלות הם במעלות אלו.

כאן אינו ממשיך לפרט המשך השבחים כמו למעלה, "שפתותיך, מדברך, צווארך...", כי בגלות כשהיא מוכה ופצועה ורדידה נישא מעליה, אין מדבר ביפיה, רק מזכיר את נאמנותם שנשארו דבקים בה' ובתורתו. כי בדבר הזה נשארו במעלתם גם בעת הגלות, על אף הייסורים והצער. ועוד התעלו בזה עתה, שסובלים צער עבור קיום התורה.

"שִׁשִּׁ֥ים הֵ֙מָּה֙ מְּלָכ֔וֹת..." – שבחים שלא ראה בה הקב"ה בישיבתה לבדד בפלטין שלו, רואה הוא עתה בהיותה בין האומות. כאשר שרויה ביניהם מצטיינת היא מהם ונראית בהדרה. כשישראל שרויים בגלות בין העמים, והם מתגוררים בין האומות ויושבים יחדיו, ניכר ההבדל הגדול שבין אומות העולם לישראל. רואים את נאמנותם ומסירותם לה' ולתורתו, רואים את עדינותם, טהרת מידותיהם, יושר לבם, נקיותם והגינותם של העם הישראלי, ביחס לשפלותם, פחיתותם ומגרעותיהם של הגויים, ואדיקותם בעבודה זרה. על דור הגלות חוזה המלך שלמה, "שִׁשִּׁ֥ים הֵ֙מָּה֙ מְּלָכ֔וֹת וּשְׁמֹנִ֖ים פִּֽילַגְשִׁ֑ים וַעֲלָמ֖וֹת אֵ֥ין מִסְפָּֽר׃", אלו אומות העולם, מלכיהם וחכמיהם. "אַחַ֥ת הִיא֙ יוֹנָתִ֣י תַמָּתִ֔י" היא כנסת ישראל ליונה נמשלה (ברכות נג.). "אַחַ֥ת הִיא֙ לְאִמָּ֔הּ בָּרָ֥ה הִ֖יא לְיֽוֹלַדְתָּ֑הּ" – "וּמִ֤י כְעַמְּךָ֙ כְּיִשְׂרָאֵ֔ל גּ֥וֹי אֶחָ֖ד בָּאָ֑רֶץ"(שמואל ב ז כג). "רָא֤וּהָ בָנוֹת֙ וַֽיְאַשְּׁר֔וּהָ" – "וְאִשְּׁר֥וּ אֶתְכֶ֖ם כָּל־הַגּוֹיִ֑ם"(מלאכי ג). "מְלָכ֥וֹת וּפִֽילַגְשִׁ֖ים וַֽיְהַלְלֽוּהָ׃" –  אף האומות בעצמם מאשרים ומהללים את הרעיה שאחת היא ואין כמוה. כמו שמצינו בדניאל, חנניה, מישאל ועזריה, שמלכי ושרי הגויים הללו ושבחו אותם (דניאל ג), וכן באסתר "וְכָל־שָׂרֵ֨י הַמְּדִינ֜וֹת... מְנַשְּׂאִ֖ים אֶת־הַיְּהוּדִ֑ים"(אסתר ט ג), ובמדרש: " 'רָא֤וּהָ בָנוֹת֙ וַֽיְאַשְּׁר֔וּהָ' – עתידים ישראל להתקלס מן האומות. אמר ר' שמעון בן חלפתא: כשהמטרונה מתקלסת מקרוביה או משכיניה אינו כבוד. ואימתי הוא כבוד? – כשהיא מתקלסת מצרותיה, כגון פרעה ליוסף, בלעם ליעקב, לבן לרבקה, נבוכדנצר לדניאל"(ילקוט שמעוני מלאכי רמז תקצ); "וְנוֹדַ֤ע בַּגּוֹיִם֙ זַרְעָ֔ם וְצֶאֱצָאֵיהֶ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעַמִּ֑ים כָּל־רֹֽאֵיהֶם֙ יַכִּיר֔וּם כִּ֛י הֵ֥ם זֶ֖רַע בֵּרַ֥ךְ יְ-הוָֽה׃"(ישעיהו סא ט).

"שִׁשִּׁ֥ים הֵ֙מָּה֙ מְּלָכ֔וֹת... אַחַ֥ת הִיא֙ לְאִמָּ֔הּ" – מדבר כאן על מאורעות תקופת מרדכי ואסתר. נס פורים היווה מפנה כביר; ציון דרך בקשר בין הקב"ה וישראל. כי על אף שהיו בתוך גלותם ובזמן של הסתר פנים, דהיינו שמצד מעשיהם לא היו בגודל מעלתם, אך כשהקב"ה הסתכל בפנימיותם והתבונן בהם לעומת גויי הארצות, וראה את שבחם של ישראל, כמה הם חשובים לאין ערוך מן האומות, התעורר עת רצון מלמעלה; חזרה ונתעוררה אהבתו הישנה. שוב נתקרב הקב"ה אלינו להשגיח עלינו, להצילנו ולגאלנו מיד רודפי נפשנו. וגם ישראל התעוררו אז לקבל את התורה מרצון, "הדור קיבלוה בימי אחשורוש"(שבת פח:) [ועל כך נרחיב במאמרינו למגילת אסתר בע"ה].

"מִי־זֹ֥את הַנִּשְׁקָפָ֖ה כְּמוֹ־שָׁ֑חַר", היינו כנסת ישראל בתקופת אסתר (ראה שיר השירים רבה ו טז), כמאמרם, "למה נמשלה אסתר לשחר? – מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הניסים"(יומא כט.). למרות חשכת סוף הלילה, שעדיין נמצאים בגלות, כבר מאיר אור השחר; כבר מתנוצצת חמלת ה' עלינו להצילנו. "יָפָ֣ה כַלְּבָנָ֗ה" – שמאירה בזיוה בזמן הלילה. אסתר נקראת על שם שהיא יָפָ֣ה כַלְּבָנָ֗ה (מגילה יג.; רש"י שם). "בָּרָה֙ כַּֽחַמָּ֔ה" – מרדכי, שהאיר לישראל כאור החמה הבהיר, שאמרו בגמרא: "בן יאיר – שהאיר עיניהם של ישראל"(מגילה יב.); וכן במדרש: "ראו אור גדול – זה מרדכי"(שוחר טוב כב). והולך כאן בסדר של "לא זו אף זו": תחילה כְּמוֹ־שָׁ֑חַר שאורו קלוש, יותר מכך כַלְּבָנָ֗ה שאורה צח, עד האור הברור כַּֽחַמָּ֔ה.

"אֲיֻמָּ֖ה כַּנִּדְגָּלֽוֹת" – שמטילים אימה על שונאיהם של ישראל, "כִּֽי־נָפַ֥ל פַּחְדָּ֖ם עַל־כָּל־הָעַמִּֽים׃"(אסתר ט ב). " 'כַּנִּדְגָּלֽוֹת' – איומה בגיבורים כַּנִּדְגָּלֽוֹת של מלכים"(רש"י.). נִּדְגָּלֽוֹת הם גדודים, הנקראים כך על שם הדגלים. הוא מה שנעשו אז גדודים להלחם: "נִקְהֲל֨וּ הַיְּהוּדִ֜ים בְּעָרֵיהֶ֗ם... לִשְׁלֹ֣חַ יָ֔ד בִּמְבַקְשֵׁ֖י רָֽעָתָ֑ם"(אסתר ט ב), "וַיַּכּ֤וּ הַיְּהוּדִים֙ בְּכָל־אֹ֣יְבֵיהֶ֔ם מַכַּת־חֶ֥רֶב וְהֶ֖רֶג וְאַבְדָ֑ן וַיַּֽעֲשׂ֥וּ בְשֹׂנְאֵיהֶ֖ם כִּרְצוֹנָֽם׃"(אסתר ט ה).

כמו כן רמוזים בפסוקים אלו המעלות של ישראל ושלימותם שהנצו באותו זמן:

"יָפָ֣ה כַלְּבָנָ֗ה בָּרָה֙ כַּֽחַמָּ֔ה" – מה שהאירו מרדכי ואסתר כַּֽחַמָּ֔ה וכַלְּבָנָ֗ה, באור הקדושה, "אורה זו תורה"(מגילה טז.).

"אֲיֻמָּ֖ה כַּנִּדְגָּלֽוֹת" – מה שקיבצו והקהילו קהילות לתורה וכינסו את כל היהודים לתפילה ולזעקה, "לֵךְ֩ כְּנ֨וֹס אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִ֜ים... גַּם־אֲנִ֥י וְנַעֲרֹתַ֖י אָצ֣וּם כֵּ֑ן"(אסתר ד טז). כמו כן בעת הנס נקבעו המצוות לעשותם בימי הפורים, כגדודים גדודים – "מִשְׁפָּחָה֙ וּמִשְׁפָּחָ֔ה מְדִינָ֥ה וּמְדִינָ֖ה וְעִ֣יר וָעִ֑יר"(אסתר ט כח).

"אֶל־גִּנַּ֤ת אֱגוֹז֙ יָרַ֔דְתִּי" – באותו זמן התעורר הקב"ה לפקוד ולהושיע את ישראל וירד אל גינת אגוז, כרם בית ישראל.

ונמשלו כאן ישראל לאֱגוֹז, "לומר לך, מה אגוז אף על פי שמלוכלך בטיט ובצואה אינו נמאס"; "כל הפירות אם נופלים לארץ מתלכלכים (ו)נפשו של אדם קצה בהם לאכלם, אבל האגוז אם נופל ומתלכלך מרחיצו (=רוחצו) ואוכלו"(ילקוט שמעוני). כך ישראל, למרות תקופת הירידה שהתלכלכו בחטאים והלכו בגלות, לא נגע הטינוף בעצמותם, וכשהם רחצו מעוונותיהם וחזרו בתשובה בימי מרדכי ואסתר וקיבלו את התורה מרצון, מיד היו נקיים ורחוצים כאגוז.

עוד במדרש:

מי שלא ראה אגוז מימיו ואינו יודעו, מה סבור, שאין בו כלום אלא עצים. פעפעו, הרי הוא מוציא אותו מגורות של אוכלים. כך ישראל, האומות שאין מכירים אותן אומרים בעוונותיהם הם לוקים. בדקו אותם, מוציאים אותם מגורות מגורות של מצוה.
(ילקוט שמעוני שיר השירים תתקצב)

משום כך מתאים השבח לתקופה זו, כאשר החלו להכיר ולהוודע שבחיהם של ישראל בעולם.

"לִרְא֖וֹת בְּאִבֵּ֣י הַנָּ֑חַל" – לראות אם הגדילו הצמחים הרכים שבנחל, כלומר, אם הגיע עת לחננה. כיוון שהגיע זמן פקידה לכלות שבעים שנה והתעוררו פעמי גאולה, בא הקב"ה לראות שמא הגיע עת קץ להביא את הגאולה הגדולה והשלמה, לִרְאוֹת֙ הֲפָֽרְחָ֣ה הַגֶּ֔פֶן הֵנֵ֖צוּ הָרִמֹּנִֽים, האם כבר מוכנים ישראל לעת גאולתם, אם כבר פרחו והֵנֵצוּ, האם הבשילו דיים בשלימות ומעלה; כדי להיות שוב יחדיו כרעים האהובים.

התשובה היא: "לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי נַפְשִׁ֣י שָׂמַ֔תְנִי מַרְכְּב֖וֹת עַמִּי־נָדִֽיב׃". פירוש, עד שלֹ֣א ראיתי וידעתי מה בְּאִבֵּ֣י הַנָּ֑חַל, כבר נַפְשִׁ֣י שָׂמַ֔תְנִי בתוך מַרְכְּב֖וֹת עַמִּי. גם אם אין רואה האם פָֽרְחָ֣ה הַגֶּ֔פֶן והֵנֵצוּ הָרִמֹּנִֽים, אבל נפשו של הדוד מושכת אותו להיות אצל מרכבת הרעיה הנדיבה, כביכול, עוד לפני שידע אם הגיעו לשלימותם ורוממותם. הדבר מתואר בגוון של חביבות, שגם אם עדיין לא זכו לפריחת צדקותם כראוי, כבר יש סיבה מסוימת המושכת את הדוד להיות איתנו במרכבותינו.

כלומר גם אם לא פָֽרְחָ֣ה הַגֶּ֔פֶן ועדיין לא הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִֽים, אבל כיון שרואה הוא בנו חשיבות ומעלה, כבר אנו מתחבבים עליו ובא לגאלנו, גם אם לא גאולת עולמים היא.

עומק הביאור בזה הוא שגאולת בית שני לא הייתה גאולה שלימה. הרי לא שרתה בו שכינה כל כך והיו חסרים בו חמישה דברים, "(1) ארון, כפורת וכרובים (2) אש (3) ושכינה (4) ורוח הקודש (5) ואורים ותומים"(יומא כא.). כי עדיין לא נמצאו ראויים לגאולה השלימה, שיחזרו למצבם הנכבד של הבית הראשון. אלא הייתה זו גאולה שבתוך הגלות וככתוב בעזרא: "מִימֵ֣י אֲבֹתֵ֗ינוּ אֲנַ֙חְנוּ֙ בְּאַשְׁמָ֣ה גְדֹלָ֔ה עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וּבַעֲוֺנֹתֵ֡ינוּ נִתַּ֡נּוּ אֲנַחְנוּ֩ מְלָכֵ֨ינוּ כֹהֲנֵ֜ינוּ בְּיַ֣ד ׀ מַלְכֵ֣י הָאֲרָצ֗וֹת בַּחֶ֜רֶב בַּשְּׁבִ֧י וּבַבִּזָּ֛ה וּבְבֹ֥שֶׁת פָּנִ֖ים כְּהַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ וְעַתָּ֡ה כִּמְעַט־רֶגַע֩ הָיְתָ֨ה תְחִנָּ֜ה מֵאֵ֣ת ׀ יְ-הוָ֣ה אֱ-לֹהֵ֗ינוּ לְהַשְׁאִ֥יר לָ֙נוּ֙ פְּלֵיטָ֔ה וְלָתֶת־לָ֥נוּ יָתֵ֖ד בִּמְק֣וֹם קָדְשׁ֑וֹ לְהָאִ֤יר עֵינֵ֙ינוּ֙ אֱ-לֹהֵ֔ינוּ וּלְתִתֵּ֛נוּ מִֽחְיָ֥ה מְעַ֖ט בְּעַבְדֻתֵֽנוּ׃ כִּֽי־עֲבָדִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ וּבְעַבְדֻ֔תֵנוּ לֹ֥א עֲזָבָ֖נוּ אֱ-לֹהֵ֑ינוּ וַֽיַּט־עָלֵ֣ינוּ חֶ֡סֶד לִפְנֵי֩ מַלְכֵ֨י פָרַ֜ס לָֽתֶת־לָ֣נוּ מִֽחְיָ֗ה לְרוֹמֵ֞ם אֶת־בֵּ֤ית אֱ-לֹהֵ֙ינוּ֙ וּלְהַעֲמִ֣יד אֶת־חָרְבֹתָ֔יו וְלָֽתֶת־לָ֣נוּ גָדֵ֔ר בִּֽיהוּדָ֖ה וּבִירוּשָׁלִָֽם׃"(עזרא ע ט ז-ט). לא באה עדיין הגאולה הנצחית המקווה, אלא היא עומדת וממתנת לימות המשיח.

ואומר כאן שלמה המלך שהדוד הלך לִרְא֖וֹת בְּאִבֵּ֣י הַנָּ֑חַל האם הם זכאים וראויים לחזור למדרגתם כמו בבית ראשון. אך אינו רוצה להזכיר שלא נגאלו מצד הפריחה וההנצה, שלא הגיעה לידי שלימות; על כן אומר בדרך מליצה שעד שלא ידע מה שם בְּאִבֵּ֣י הַנָּ֑חַל, כבר נַפְשִׁ֣י שָׂמַ֔תְנִי בתוך מַרְכְּב֖וֹת עַמִּי־נָדִֽיב. והיינו שנתחבבו עליו מטעם אחר, שלמרות שלא נגאלו מצד פריחת הגפן והרימונים, רק נגאלו מטעם שנַפְשִׁ֣י שָׂמַ֔תְנִי במַרְכְּב֖וֹת עַמִּי; הכוונה לאופן הגאולה של בית שני, שהיה בהסתר בלי הרוממות והגילויים של בית ראשון.

והיינו משום שעַמִּי־נָדִֽיב. עם ישראל נדיב לב הוא (וראה אבן עזרא תהילים מז י). קיבלו את התורה מרצונם ומנדיבות לבם. המעלה הרמה הזאת של קבלת התורה מרצון ונדיבות, כבשה את נפשו של הדוד שיבוא ויתרועע עמם, להיות יחד בתוך מרכבותם. וגם במה שהעם הישראלי היה עמל בתורה בשבעים שנה שהיו בגלות בבל, וזכו להשגת אור תורה שבעל פה. לימוד התורה שבעל פה "יש בו צער גדול ונידוד שינה", 'ו"אין לומד אותה אלא מי שאוהב את הקב"ה בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו"(תנחומא פרשת נח). על ידי זה זכו עתה, שנפש הדוד נמשך אליהם כל כך, "לא ידעתי", כביכול ללא הסברים וחשבונות, נַפְשִׁ֣י שָׂמַ֔תְנִי בתוך מַרְכְּב֖וֹת עַמִּי־נָדִֽיב ["נַפְשִׁ֣י" מלשון רצון (בראשית כג ח). התעוררות  האהבה של הדור היא מידה כנגד מידה בזכות קבלת התורה מרצון, בלי טעמים וחשבונות.]

הרעיה נקראת כמי ששרויה במרכבות, מאחר ועם ישראל נתון עתה בנידודים ומסעות. במצב זה מצאה חן בעיני הדוד וכבר חושק בה להיות עמה במרכבתה. והיינו שכבר הקב"ה חפץ להשרות שכינתו בתוך כנסת ישראל. וממילא רוצה שיחזרו למקומם, ויוכלו להיות יחדיו בבית המקדש.

***

זו הדוגמא הבולטת כיצד דווקא מצב הגלות גילה וחשף פנימיות של דביקות וקשר בין הקב"ה לכנסת ישראל. גלות בבל אשר ביטאה את המשבר הגדול והריחוק שנסתלקה שכינה מישראל ובוטלו הנבואה והמלכות והשראת השכינה שבבית המקדש. בסופה של גלות זו, אירע נס פורים, אשר מצד אחד הקב"ה הושיע את ישראל אף שלא היו ראויים מצד מעשיהם. ואין זאת אלא שהביט אל פנימיותם וראה את מעלתם העצמית והקדושה הטבועה במהותם. מצידם של ישראל אכן בתקופה זו נבטה והנצה התקשרותם וקדושתם המהותית של ישראל, בכך שקבלו על עצמם את התורה מרצון, "הדור קיבלוה בימי אחשורוש, כלומר שלבבם הוכשר להרגיש את הטוב ולרצות בדרך האמת של התורה והמצוות [ודבר זה התבטא בהמשך הזמן במשנה תוקף, כאשר בימי בית שני התרחב מאד העסק ב"תורה שבעל פה", דהיינו שחכמת התורה מושגת בלבם של ישראל, וכמו שיורחב להלן]. אולם שורש התפתחות מחודשת זו היה בזמן פורים כאשר קיימו וקיבלו היהודים "קיבלו את התורה מרצון, דהיינו שהלב מרגיש את הטוב שבתורה".

כל זה נחשף בימי הגלות, כאשר אין הקשר מבוסס על יחס הדדי שהעם מקיים את התורה והקב"ה מקיימם בארצו ומברכם בשפעת טובו על שולחנו. אלא הם מושלכים בארץ אחרת, ומצב קיום התורה אף הוא רעוע, וכאשר בכל זאת נתגלה שהקשר אינו מתנתק, אז נחשפים קשרי הדביקות הפנימיים הטבועים בעצם המציאות, וכאשר הם מתגלים הם מתלהטים כגחלת ומעוררים מסילות חדשות ביחס שבין הקב"ה וכנסת ישראל.