א בָּ֣אתִי לְגַנִּי֮ אֲחֹתִ֣י כַלָּה֒ אָרִ֤יתִי מוֹרִי֙ עִם־בְּשָׂמִ֔י אָכַ֤לְתִּי יַעְרִי֙ עִם־דִּבְשִׁ֔י שָׁתִ֥יתִי יֵינִ֖י עִם־חֲלָבִ֑י אִכְל֣וּ רֵעִ֔ים שְׁת֥וּ וְשִׁכְר֖וּ דּוֹדִֽים׃ ב אֲנִ֥י יְשֵׁנָ֖ה וְלִבִּ֣י עֵ֑ר ק֣וֹל ׀ דּוֹדִ֣י דוֹפֵ֗ק פִּתְחִי־לִ֞י אֲחֹתִ֤י רַעְיָתִי֙ יוֹנָתִ֣י תַמָּתִ֔י שֶׁרֹּאשִׁי֙ נִמְלָא־טָ֔ל קְוֻּצּוֹתַ֖י רְסִ֥יסֵי לָֽיְלָה׃ ג פָּשַׁ֙טְתִּי֙ אֶת־כֻּתָּנְתִּ֔י אֵיכָ֖כָה אֶלְבָּשֶׁ֑נָּה רָחַ֥צְתִּי אֶת־רַגְלַ֖י אֵיכָ֥כָה אֲטַנְּפֵֽם׃ ד דּוֹדִ֗י שָׁלַ֤ח יָדוֹ֙ מִן־הַחֹ֔ר וּמֵעַ֖י הָמ֥וּ עָלָֽיו׃ ה קַ֥מְתִּֽי אֲנִ֖י לִפְתֹּ֣חַ לְדוֹדִ֑י וְיָדַ֣י נָֽטְפוּ־מ֗וֹר וְאֶצְבְּעֹתַי֙ מ֣וֹר עֹבֵ֔ר עַ֖ל כַּפּ֥וֹת הַמַּנְעֽוּל׃ ו פָּתַ֤חְתִּֽי אֲנִי֙ לְדוֹדִ֔י וְדוֹדִ֖י חָמַ֣ק עָבָ֑ר נַפְשִׁי֙ יָֽצְאָ֣ה בְדַבְּר֔וֹ בִּקַּשְׁתִּ֙יהוּ֙ וְלֹ֣א מְצָאתִ֔יהוּ קְרָאתִ֖יו וְלֹ֥א עָנָֽנִי׃ ז מְצָאֻ֧נִי הַשֹּׁמְרִ֛ים הַסֹּבְבִ֥ים בָּעִ֖יר הִכּ֣וּנִי פְצָע֑וּנִי נָשְׂא֤וּ אֶת־רְדִידִי֙ מֵֽעָלַ֔י שֹׁמְרֵ֖י הַחֹמֽוֹת׃ ח הִשְׁבַּ֥עְתִּי אֶתְכֶ֖ם בְּנ֣וֹת יְרוּשָׁלִָ֑ם אִֽם־תִּמְצְאוּ֙ אֶת־דּוֹדִ֔י מַה־תַּגִּ֣ידוּ ל֔וֹ שֶׁחוֹלַ֥ת אַהֲבָ֖ה אָֽנִי׃ ט מַה־דּוֹדֵ֣ךְ מִדּ֔וֹד הַיָּפָ֖ה בַּנָּשִׁ֑ים מַה־דּוֹדֵ֣ךְ מִדּ֔וֹד שֶׁכָּ֖כָה הִשְׁבַּעְתָּֽנוּ׃ י דּוֹדִ֥י צַח֙ וְאָד֔וֹם דָּג֖וּל מֵרְבָבָֽה׃ יא רֹאשׁ֖וֹ כֶּ֣תֶם פָּ֑ז קְוּצּוֹתָיו֙ תַּלְתַּלִּ֔ים שְׁחֹר֖וֹת כָּעוֹרֵֽב׃ יב עֵינָ֕יו כְּיוֹנִ֖ים עַל־אֲפִ֣יקֵי מָ֑יִם רֹֽחֲצוֹת֙ בֶּֽחָלָ֔ב יֹשְׁב֖וֹת עַל־מִלֵּֽאת׃ יג לְחָיָו֙ כַּעֲרוּגַ֣ת הַבֹּ֔שֶׂם מִגְדְּל֖וֹת מֶרְקָחִ֑ים שִׂפְתוֹתָיו֙ שֽׁוֹשַׁנִּ֔ים נֹטְפ֖וֹת מ֥וֹר עֹבֵֽר׃ יד יָדָיו֙ גְּלִילֵ֣י זָהָ֔ב מְמֻלָּאִ֖ים בַּתַּרְשִׁ֑ישׁ מֵעָיו֙ עֶ֣שֶׁת שֵׁ֔ן מְעֻלֶּ֖פֶת סַפִּירִֽים׃ טו שׁוֹקָיו֙ עַמּ֣וּדֵי שֵׁ֔שׁ מְיֻסָּדִ֖ים עַל־אַדְנֵי־פָ֑ז מַרְאֵ֙הוּ֙ כַּלְּבָנ֔וֹן בָּח֖וּר כָּאֲרָזִֽים׃ טז חִכּוֹ֙ מַֽמְתַקִּ֔ים וְכֻלּ֖וֹ מַחֲּמַדִּ֑ים זֶ֤ה דוֹדִי֙ וְזֶ֣ה רֵעִ֔י בְּנ֖וֹת יְרוּשָׁלִָֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

צרור המור (לורברבוים)

יעקב בן יעקב משה מליסא

פסוק א:
[א תשובת השכינה]
פסוק א:
באתי לגני אחותי כלה. זהו תשו' הקב"ה לישראל על שביקשו שיבוא לגנו על זה משיב הקב"ה הלא כבר באתי פעם אחת לגני ומחמת חטאתיכם:
פסוק א:
אריתי מורי. לקטתי כל הצדיקים והחסידים המכונים בשם מור ובשמים:
פסוק א:
אכלתי יערי. היינו שכליתי הבית המקדש הנקרא יער:
פסוק א:
דבשי. הוא מקום השראת שכינה שהי' מתוק לפניו כדבש:
פסוק א:
ייני עם חלבי. יין הוא כינוי למדת הדין וחלב למדה"ר כי תמיד אפי' בשעת הדין ממוזג בו רחמים כי ח"ו אם הי' ממצה עומק הדין היה ח"ו כליה וכביכול בכל צרתם לו צר ולכך אמר שתיתי ייני עם חלבי ומקדים מד"ה לרחמים וע"כ אמר:
פסוק א:
אכלו רעים. א"א לי לבוא אליכם עד שיזדככו הצדיקים שבכם ע"י יסורים והרשעים יכלו מכל וכל וכינה הצדיקים אצל היסורין בשם רעים שאין היסורים אצלם רק בחיבור קטן קל ההסרה כמו רעים המתחברים לפי שעה ולפי שמקבלין היסורים מאהבה לתועלת זיכוך כינה קבלת היסורין בשם אכילה וכמ"ש (יחזקאל ג׳:ג׳-ד׳) אכול המגילה ותהי בפי כדבש למתוק וזהו אמרו אכלו רעים כלומר צריך אתם לקבל תחלה יסורי' מאהבה כדי להזדכך.
פסוק א:
ושכרו דודים. כינה הרשעים בשם דודים מפני שנפשם מחוברת אל החומר בקשר חזק ומשועבדת כאלו נתחתנה בו ונבעלה לו וכמש"ה (יחזקאל כ״ג:י״ז).
פסוק א:
למשכב דודים. וכן מכונים הרשעים בשם זונות לכוונה זו שנתערבו בגוים ונשכבין להם וכשהקב"ה משקה את הרשעים כוס של פורעניות הוא משכר אותן להאבידם ולכלותם כענין שנאמר (איכה ד׳:כ״א) גם עליך תעביר כוס וגו'. לזה אמר שתו ושכרו דודי'.
פסוק ב:
[ב בקשת הכנס"י]
פסוק ב:
אני ישנה. מבקשת הכנ"י ואומרת הלא בימים הראשונים אף שאני ישינה היינו בשעה שהייתי ישינה מן המצות:
פסוק ב:
ולבי. זה הקב"ה:
פסוק ב:
ער. הי' ער להעירנו משנתי:
פסוק ב:
דודי דופק. שהי' דופק תמיד ע"י נביאיו להוכיחני ולהעמדיני משנתי:
פסוק ב:
אחותי רעיתי. שהי' מעירני ומוכיחני תמיד ע"י נביאיו להוכיחני בכל לשון של חבה:
פסוק ב:
שראשי נמלא טל. כלומר בשעה שהי' מוכיח אותי אמר להזכיר לי הטוב שרוצה לעשות עמי ואמר לי הטובה מעשיך כי ראשי נמלא טל להחיות מתיך ולהאיר לך כדכתי' (ישעי' כז) טל אורות טליך:
פסוק ב:
קוצותי. והזכיר לי גם כן העונשי' ואמר אם לא תטיב מעשיך יש בידי קוצות היינו תלי תלין של פורעניות כקוצות שער:
פסוק ב:
רסיסי לילה. הוא כינוי לפורעניות כמו גשמי לילה שהן טורח ועייפות כמו שפי' רש"י (וזהו ענין בקשתם שבימים הקודמים היית את המעורר אותנו לתשובה א"כ אף עתה עשה עמנו כך ועוררני לתשובה כמו מאז):
פסוק ג:
פשטתי את כתנתי ואף שעוררתני ע"י נביאים סרבתי על דברי הנביאים ואמרתי תשובת האשה המנאפת שאינה רוצה לפתוח לבעלה:
פסוק ג:
פשטתי את כתנתי. היינו המחלצות שעש' לי הקב"ה בשעת קבלת התור' והלבשתי בגדים הצואים כלומר הרגלתי לעצמי דרכים אחרים עד שאינני יכול לחזור אליך:
פסוק ג:
איככה אלבשנה. כמה תשובות לא יספיקו לי שאהיה יכול להלביש עוד המחלצות:
פסוק ג:
רחצתי את רגלי. הגוף מכנ' בשם רגלי כי הגוף והאברים הן רגלי הנפש ואמר כבר רחצת וענגתי אותם בתענוגים:
פסוק ג:
איככה אטנפם. כי הגוף המורגל בתענוגים כמו זר יחשב אצלו להתפלש באפר תחת פאר ונחשב אצלו התשובה לטינוף וליכלוך:
פסוק ד:
שלח ידו מן החור. ואף שסרבתי למאמר הנביאים אעפ"כ דודי שלח ידו מן החור כי ע"י עוונותינו היה כותל מפסקת בינו לבינינו והמצות עושין חלונות וחורים בהכותל אשר על ידם תעבור השגחה האלהית ולזה אמר כ"כ היה מרחם עלי שאף שסרבתי למאמר הנביאים עד שעונינו היה ככותל מפסקת מ"מ פשט ידו מתחת כסא הכבוד ע"י איזה חור קטן לקבלנו כמו שעשה במנשה:
פסוק ד:
ומעי המו. כל כך היה מעוררני עד שמעי המו עליו:
פסוק ה:
קמתי אני. התחלתי לשוב מעט מחמת המיית המעיים:
פסוק ה:
נטפו מור. אע"פ שהתחלתי לשוב מ"מ לא הסרתי את קישוט הזונות שקשטתי את עצמי לפני המנאפים ועדיין ידי נטפו מור. כי כן ממשילים הכתובים להולך אחר תענוגי עולם הזה בשם קישוט הזונות:
פסוק ה:
ואצבעותי מור עובר. כל אצבעותי היה מקושטין בקישוט הזונות:
פסוק ה:
מור עובר. כריח המתפשט ועובר לכל צד כלו' שהקישוט של זונות היה כ"כ גדול עד שהיה עובר לאחרים להחטיא אותם:
פסוק ה:
על כפות המנעול. שנטף המור מן הידים והאצבעות על כפות המנעול לחזק את המנעול והכוונה שע"י קישוט הזונות שלא הוסר מעלי ומה שהחטאתי לאחרים גרמתי להוסיף חיזוק המנעול של הכותל המפסקת בינינו לבין קונינו מחמת עונותינו:
פסוק ו:
פתחתי. אף שפתחתי אני לדודי מעט בתשובה מ"מ על שלא הסרתי את קישוט הזונות ממני:
פסוק ו:
חמק עבר. נתכסה ועבר ממני:
פסוק ו:
נפשי יצאה בדברו. מקראות אלו עד השבעתי אתכם מוסבים על הקרא דהשבעתי האמור למטה בסמוך כלומר מחמת שבמעמד הר סיני נפשי יצאה בדברו ונתדבקתי בהקב"ה קניתי בעצמיות שלי קדושה ואהבה להקב"ה כל כך עד שאע"פ שקלקלתי דרכי אח"כ ונתרחק ממני עד כי בקשתיו ולא מצאתיו קראתיו בעת צרה ולא ענני:
פסוק ז:
מצאוני השומרים. וגם אומות אשר הן שבט אפו יתברך לסבב על ידן העונשים להחוטאי' ולכך נקראים השומרים הסובבים בעיר והם מצאוני הכוני פצעוני:
פסוק ז:
רדידי מעלי. סיבת ההכאה הוא מחמת שמלאכי חבלה הנקראים שומרי החומות נשאו את רדידי מעלי היינו השני כתרים שניתן לי בסיני להיות חירות ממלאך המות ופרקום המלאכי חבלה כמאמרם ז"ל (שבת פ"ח) אעפ"כ:
פסוק ח:
השבעתי אתכם. ועם כל זה בגודל היסורין אני דבוק כ"כ בהקב"ה עד שהא ומות המייסרים אותי יהיו מוכרחין לעתיד להגיד כמוכרח מפי השבוע' גודל אהבתי להקב"ה. ומדבר כאילו מוסב פניו כלפי האומות ואומר להם השבעתי אתכם כלומר מוכרחים אתם כמפי השבועה.
פסוק ח:
אם תמצאו את דודי. לעתיד בעת הגאילה:
פסוק ח:
מה תגידו. כלו' את זה תגידו לו.
פסוק ח:
שחולת אהבה אני. שכ"כ האהבה של הקב"ה עזה אצלי עד שחולה אני לאהבתו כאמרם ז"ל (ע"ג ג ) יבוא נבוכדנצר ויעיד על חנניה מישאל ועזריה וכו' ע"ש:
פסוק ט:
מה דודך מדוד. אף שהאומות מפתין אותנו להשיב אותנו מאתך ואומרים לנו מה דודך מדוד שכל אומה יש לה שר ולכך אומרי' מה דודך מדוד כלומר מה הפרש יש בין שר שלכם לשר שלנו:
פסוק ט:
היפה בנשים. בעת שהיה טוב לך שהיית יפה בין כל האומו' הנקראי' נשים כי האומות יש להם יותר תענוגי עוה"ז מישראל כמאמר בר שישך (בע"ג סה) יש לכם כיוצא בזה לעלמא דאתי:
פסוק ט:
מה דודך מדוד. ומכ"ש בעת הצר לך מה דודך מדוד:
פסוק ט:
שככה השבעתנו. שכ"כ אתם נהרגים ונצלבים עליו עד שאנחנו מוכרחים להעיד עליכם כאילו השבעתנו:
פסוק י:
צח ואדום. מ"מ אף שהאומות מפתין אותנו אעפ"כ אנחנו חזקים באמונתינו להיותינו יודעים שדודי הוא הקב"ה הוא צח ואדום כלומר שכל הכוונה של מדת הדין המכונ' בשם אודם הוא רק כדי לצחצח אותנו ולכך כתיב צח ואדום לומר שהאודם הוא רק בשביל הצחצוח שרוצה בנו:
פסוק י:
דגול מרבבה. מחמת שרצונו להיות לו דגלים מישראל הנקראים רבבה כדכתיב (יחזקאל ט״ז:ז׳) רבבה כצמח השדה נתתיך. ורצונו להיות מוקף מדגלי ישראל ולכך מצחצח אותנו ביסורין:
פסוק יא:
ראשו. לכך אני סובל כל הצרות למענו יתברך היות ראשו שהוא התורה שהיא ראש לשבעה דברים שנבראו קודם בריאת עולם:
פסוק יא:
כתם פז. הוא כסגולת מלכים ופז אין ערוך אליה לחשיבותה ובהירותה:
פסוק יא:
קוצותיו תלתלים. על כל קוץ וקוץ תלי תלים של סודות וזה מורה היות כח רוחני קדוש מאד:
פסוק יא:
שחורות כעורב. סיבת שחרותה והתלבשה בגשמיות הוא כעין סיבת שחרות העורב אשר בהולדם יוצאים לבנים ועי"כ אינם מתקבלת בעיני אביהם ואמם עד שישחירו כמותם כן היא סיבת שחרות התורה והתלבשה בגשמיות למען תהי' מקובלת עלינו אף בהיותינו מלובשים בגשמיות:
פסוק יב:
עיניו כיונים. כלומר ואף שנראה לנו שמטיב לרשעים ועיני השגחתו עליהם רק להטיב ושום צרה ודבר מר לא יעלה על ראשם אין טובתם רק לרעתם שמעריך להם עד שתתמלא סאתם וזהו אמרו עיניו היינו השגחתו לטובה:
פסוק יב:
כיונים. בלי שום צרה ודבר מר כיונ' זו שאין לה מרה.
פסוק יב:
על אפיקי מים. על הרשעים שנמשלו לאפיקי' כמש"ה כאפיק נחלים יעבורו (איוב ו׳:ט״ו) ואומר (שם יב) ומזיח אפיקים רפה. אין זה רק במדרגת:
פסוק יב:
רוחצות בחלב. כמו שהחלב שרשו אדום ונהפך לצבע לבן כך טובתן שנותן להם שרשו מד"ה שנמשל לאודם רק שהוא צבוע ורחוץ בלובן הטובה לראות העין:
פסוק יב:
יושבות על מלאת. שההשגחה ממתנת להם עד שתתמלא סאתם ואז ישלוט בהם מדת הדין הקשה:
פסוק יג:
לחיו. הן שיני הלחיים שהן טוחנות המאכל (כמו ברכות נו הרואה לחייו שנפלו) ולכך נקראו היסורין ששולח עליהם בשם לחייו שלועסים ומדכאים את הצדיקים:
פסוק יג:
כערוגת הבשם. ואותן הצדיקים הן כצרור של בשמי'. והסיבה של היסורין הוא רק מגדלות מרקחים. כי כמו שהבשמי' כשטוחנין אותן הן נותנין ריח טוב כמו כן הצדיקים כשמייסרין אותן שמו יתברך מתעלה ומתקלס כדכתיב (תהלים סח) נורא ממקדשיך ודרשו בו חז"ל ממקודשיך:
פסוק יג:
שפתותיו שושנים. בעת שמדבר בשפתיו דין ורוגז הנמשל לאודם שושנה:
פסוק יג:
נוטפות. הוא רק כנוטף טפין כדכתיב (תהלים ל) כי רגע באפו:
פסוק יג:
מור עובר. הכעס שלו יש לו בחינת מור כי כמו שהמור מגרש ומעביר כל הריחות הרעים כן כעס הקב"ה מעביר פשעינו ומקרר כעסו בדיבורו ולזה נקרא דיבור הכעס של הקדוש ב"ה מור עובר:
פסוק יד:
ידיו גלילי זהב. ואף אם פועל דין במעשה ידיו הנמשל לגלילי זהב:
פסוק יד:
בתרשיש. התרשיש הוא סגולה לעכל המאכל כמ"ש הבחיי כן פעולת דינו לא להנקם ח"ו רק כדי לעכל ולהתך חלאת זוהמת העון:
פסוק יד:
מעיו עשת שן וגו'. תוכו של דין אינו להנקם ח"ו רק בכדי שיהיו החטאים של הצדיקים אשר הוא נמשל רק לירקות שבעשת שן יהיה כעולפת ספירים אשר הוא לבן מאוד.
פסוק טו:
שוקיו. של הקב"ה:
פסוק טו:
עמודי שש. כעמודי של שיש שא"א לזוזם ממקומם מחמת גודל כבדותם כן הוא יתברך אינו זז מאתנו:
פסוק טו:
מיוסדים על אדני פז. היינו השראת שכינתו מיוסד על הצדיקים הנקראים אדני פז:
פסוק טו:
מראהו וגו'. שמתהפך בשבילנו לכמה גווני' כמו שהראה עצמו בים כבחור ובשעת מתן תורה כזקן מלא רחמי' וזהו מראהו כלבנון במתן תורה בחור כארזים בים.
פסוק טז:
חכו. דיבורו:
פסוק טז:
וכלו מחמדים. לעולם הבא עין לא ראתה:
פסוק טז:
דודי. לעתיד יהי' הקב"ה דודי הוא בחינת נישואין:
פסוק טז:
ריעי. אף שעכשיו אינו רק ריעי בחיבור בעלמא.
פסוק טז:
בנות ירושלים. מדבר ומודיע כן להאומות הנקראים בשם בנות ירושלים: