א בָּ֣אתִי לְגַנִּי֮ אֲחֹתִ֣י כַלָּה֒ אָרִ֤יתִי מוֹרִי֙ עִם־בְּשָׂמִ֔י אָכַ֤לְתִּי יַעְרִי֙ עִם־דִּבְשִׁ֔י שָׁתִ֥יתִי יֵינִ֖י עִם־חֲלָבִ֑י אִכְל֣וּ רֵעִ֔ים שְׁת֥וּ וְשִׁכְר֖וּ דּוֹדִֽים׃ ב אֲנִ֥י יְשֵׁנָ֖ה וְלִבִּ֣י עֵ֑ר ק֣וֹל ׀ דּוֹדִ֣י דוֹפֵ֗ק פִּתְחִי־לִ֞י אֲחֹתִ֤י רַעְיָתִי֙ יוֹנָתִ֣י תַמָּתִ֔י שֶׁרֹּאשִׁי֙ נִמְלָא־טָ֔ל קְוֻּצּוֹתַ֖י רְסִ֥יסֵי לָֽיְלָה׃ ג פָּשַׁ֙טְתִּי֙ אֶת־כֻּתָּנְתִּ֔י אֵיכָ֖כָה אֶלְבָּשֶׁ֑נָּה רָחַ֥צְתִּי אֶת־רַגְלַ֖י אֵיכָ֥כָה אֲטַנְּפֵֽם׃ ד דּוֹדִ֗י שָׁלַ֤ח יָדוֹ֙ מִן־הַחֹ֔ר וּמֵעַ֖י הָמ֥וּ עָלָֽיו׃ ה קַ֥מְתִּֽי אֲנִ֖י לִפְתֹּ֣חַ לְדוֹדִ֑י וְיָדַ֣י נָֽטְפוּ־מ֗וֹר וְאֶצְבְּעֹתַי֙ מ֣וֹר עֹבֵ֔ר עַ֖ל כַּפּ֥וֹת הַמַּנְעֽוּל׃ ו פָּתַ֤חְתִּֽי אֲנִי֙ לְדוֹדִ֔י וְדוֹדִ֖י חָמַ֣ק עָבָ֑ר נַפְשִׁי֙ יָֽצְאָ֣ה בְדַבְּר֔וֹ בִּקַּשְׁתִּ֙יהוּ֙ וְלֹ֣א מְצָאתִ֔יהוּ קְרָאתִ֖יו וְלֹ֥א עָנָֽנִי׃ ז מְצָאֻ֧נִי הַשֹּׁמְרִ֛ים הַסֹּבְבִ֥ים בָּעִ֖יר הִכּ֣וּנִי פְצָע֑וּנִי נָשְׂא֤וּ אֶת־רְדִידִי֙ מֵֽעָלַ֔י שֹׁמְרֵ֖י הַחֹמֽוֹת׃ ח הִשְׁבַּ֥עְתִּי אֶתְכֶ֖ם בְּנ֣וֹת יְרוּשָׁלִָ֑ם אִֽם־תִּמְצְאוּ֙ אֶת־דּוֹדִ֔י מַה־תַּגִּ֣ידוּ ל֔וֹ שֶׁחוֹלַ֥ת אַהֲבָ֖ה אָֽנִי׃ ט מַה־דּוֹדֵ֣ךְ מִדּ֔וֹד הַיָּפָ֖ה בַּנָּשִׁ֑ים מַה־דּוֹדֵ֣ךְ מִדּ֔וֹד שֶׁכָּ֖כָה הִשְׁבַּעְתָּֽנוּ׃ י דּוֹדִ֥י צַח֙ וְאָד֔וֹם דָּג֖וּל מֵרְבָבָֽה׃ יא רֹאשׁ֖וֹ כֶּ֣תֶם פָּ֑ז קְוּצּוֹתָיו֙ תַּלְתַּלִּ֔ים שְׁחֹר֖וֹת כָּעוֹרֵֽב׃ יב עֵינָ֕יו כְּיוֹנִ֖ים עַל־אֲפִ֣יקֵי מָ֑יִם רֹֽחֲצוֹת֙ בֶּֽחָלָ֔ב יֹשְׁב֖וֹת עַל־מִלֵּֽאת׃ יג לְחָיָו֙ כַּעֲרוּגַ֣ת הַבֹּ֔שֶׂם מִגְדְּל֖וֹת מֶרְקָחִ֑ים שִׂפְתוֹתָיו֙ שֽׁוֹשַׁנִּ֔ים נֹטְפ֖וֹת מ֥וֹר עֹבֵֽר׃ יד יָדָיו֙ גְּלִילֵ֣י זָהָ֔ב מְמֻלָּאִ֖ים בַּתַּרְשִׁ֑ישׁ מֵעָיו֙ עֶ֣שֶׁת שֵׁ֔ן מְעֻלֶּ֖פֶת סַפִּירִֽים׃ טו שׁוֹקָיו֙ עַמּ֣וּדֵי שֵׁ֔שׁ מְיֻסָּדִ֖ים עַל־אַדְנֵי־פָ֑ז מַרְאֵ֙הוּ֙ כַּלְּבָנ֔וֹן בָּח֖וּר כָּאֲרָזִֽים׃ טז חִכּוֹ֙ מַֽמְתַקִּ֔ים וְכֻלּ֖וֹ מַחֲּמַדִּ֑ים זֶ֤ה דוֹדִי֙ וְזֶ֣ה רֵעִ֔י בְּנ֖וֹת יְרוּשָׁלִָֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ספורנו

ספורנו

פסוק א:
באתי לגני. לעורר את השבים אלי ובכן:
פסוק א:
אריתי מורי. קבלתי ברצון חכמי הדור:
פסוק א:
עם בשמי. עם תלמידיהם:
פסוק א:
אכלתי יערי. קבלתי עמי הארץ:
פסוק א:
עם דבשי. עם בעלי מעשה:
פסוק א:
שתיתי ייני עם חלבי. מלמדי תינוקות עם תינוקות של בית רבן:
פסוק א:
אכלו רעים. ובכן אמרתי אכלו רעים כאמרו כי חמאה ודבש יאכל כל הנותר בקרב הארץ:
פסוק ב:
אני ישנה ולבי ער. משיבה עדת ה' הנה צדקו דברי דודי כי אמנם אני הייתי ישנה מעסוק בתורה ומצות:
פסוק ב:
ולבי. שכל הנביאים וחכמי הדורות התעוררו והעירוני לשוב אל דודי ואנכי מריתי:
פסוק ב:
קול דודי דופק. ע"י נביאיו:
פסוק ב:
פתחי לי. שערי צדק שאוכל להכנס באמרו שובו אלי ואשובה אליכם:
פסוק ב:
שראשי נמלא טל. קודם זריחת השמש של מלכות בית דוד וזה בימי עלי שהיו בניו ודומיהם בלתי הגונים:
פסוק ב:
נמלא טל. בלבד שלא היו ישראל כ"כ פרוצים כמו עכשיו אמנם עתה:
פסוק ב:
קווצותי מלאו רסיסי לילה. שהם קשים יותר מן הטל כאמרו כי מספר עריך היו אלהיך יהודה ולזה העיד הנביא באמרו כי לכו נא אל מקומי אשר בשילה וראו את אשר עשיתי לו מפני רעת עמי ואתם הרעותם מאבותיכם ואנכי מריתי. אמרתי
פסוק ג:
פשטתי את כתנתי. הנכבדת בתורה ומעשים טובי' להתענג בתענוגות זמניות:
פסוק ג:
איככה אלבשנה. ללמוד וללמד כאמרם ז"ל שנה ופירש קשה מכלם:
פסוק ג:
רחצתי לתענוג: איככה אטנפם. כאמרם ז"ל ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל:
פסוק ד:
דודי שלח ידו מן החור. בימים הראשונים בימי רחבעם ע"י שישק להחזירם בתשובה כאמרו וידעו את עבודתי ואת עבודת מלכי הארצות:
פסוק ד:
ומעי המו עליו. אז ושבו בתשובה כאמרו ובהכנעו שב אף ה' ממנו.
פסוק ה:
קמתי אני לפתוח לדודי. לעורר את ישראל לתשובה בימי חזקיהו:
פסוק ה:
וידי נטפו מר. באגרות המלך:
פסוק ה:
ואצבעותי מר עובר. באגרות שריו כאמרו וילכו הרצים באגרות מיד המלך ושריו:
פסוק ו:
פתחתי אני לדודי. בימי יאשיהו כאמרו ויעמוד המלך על עמדו ויכרות את הברית כו' כל ימיו לא סרו מאחרי ה' כו':
פסוק ו:
ודודי חמק עבר. כאמרו אך לא שב ה' מחרון אפו הגדול כו' לכל הכעסים אשר הכעיסו מנשה:
פסוק ו:
נפשי יצאה בדברו. ע"י חולדה הנביאה כאמרו ותתך חמתי במקום הזה ולא אחננ':
פסוק ו:
בקשתיו. בימי יהויקים כאמרו קראו צום לפני ה' ויקרא ברוך בספר:
פסוק ו:
קראתיו. ע"י ירמיהו כאמרו אם עוננו ענו בנו ה' עשה למען שמך כו':
פסוק ו:
ולא ענני כאמרו אינני שומע אל רנתם וכאמרו אם יעמוד משה ושמואל לפני אין נפשי אל העם הזה:
פסוק ז:
השומרים הסובבים בעיר הכוני. כאמרו שריה בקרבה אריות שואגים כו'. ובכן נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות. מבחוז לבלתי תת יוצא ובא כאמרו כשומרי הרים היו עלי' מסביב ונשאו את רדידי מעלי כאמרו ויבאו ויאכלו ארץ ומלואה עיר ויושבי בה:
פסוק ח:
אם תמצאו את דודי. בנפלאותיו אשר יעשה בקרבכם כענין כבשן האש:
פסוק ח:
מה תגידו לו. בשבילו. כאמרו אתיא ותמהיא כו' שפר קדמוהי להחויא:
פסוק ח:
שחולת אהבה אני. הגידו שחולת אהבה אני כאמרו ויהבו גשמיהון דלא יפלחון ולא יסגדון לכל אלהא אלהין לאלההון כי בזה תמהו כל האומות לפנים. ואמרו
פסוק ט:
מה דודך מדוד. מה ההבדל אשר בין זה האלוה לזולתו שתמסרי עצמך לבלתי החליפו באחר. היפה בנשים בהשכל וברחמים ופרישות באופן שתהיה לרצון גם לפני כל אלוה זולתו:
פסוק ט:
שככה השבעתנו. להגיד אמונתך עמו עד מות:
פסוק י:
דודי צח ואדום. הוא צח כלו בהיותו מיטיב במדת רחמיו על כל מעשיו עם היותו אדום במדת הדין ואין זה מפועל שום עצם שכלי באשר. הוא שכלי בלבד כי אמנם פעולתו באמת הוא בחינת האמת מן השקר ולכך היותו צח ואדום כו' יורה על היות מציאותו מציאות רביעי ושכלו עצם משכיל נבדל מחמת זולתו פועל בהכרח סדרו ומצותיו בלבד. ובכן הוא בהכרח דגזל. נודע לבעל דגל נצחון היכולת:
פסוק י:
מרבבה. מרבבות קדש עושי רצונו:
פסוק יא:
ראשו כתם פז. ומאותו' מדת רחמיו הוא כי ראש דבריו בתורת קדשו הוא במעשה בראשית להגיד כח מעשיו במופתים שכליים וחושיים למען ידעוהו ויזכו לחיי עולם. כי אמנם יאמר על הדבר שהוא שלו בהיות הדבר מסודר מאתו בלבד לא שיהי' חלק ממנו וחלק מגופי ח"ו וכן יקרה ברוב מקומות בספרי הקדש כענין ברוך כבוד ה' ממקומו וזולתו ובזה יסורו ספיקות מפסידות:
פסוק יא:
קווצותיו. יסודי תורתו שהם כמו השער בגוף שאינו חלק ממנו. וכמו כן ספורי תורתו שאינם מן החלק העיוני גם לא מהמעשי:
פסוק יא:
תלתלים. מספרי' עניני חכמי הדורו' שגבה לבם בדרכי ה' והצדיקי' ילכו בם כמו עניני החבות וזולתם שהיו לרצון:
פסוק יא:
שחורות כעורב. וכמו כן מספרים עניני רשעי ארץ שהיו כמו העורב שהוא טמא ומראהו מנגד לאור הלובן הענין דור המבול ודור הפלגה ובני סדום וזולתם ומשפטי פיהו נגדם ובכן שומר נפשו ירחק מהם:
פסוק יב:
עיניו. וכמו מספרים ענינים המורים לצדקה שהם כמו עיני' לזולתם בענין האבות:
פסוק יב:
כיונים על אפיקי מים. להשקות ממעיני תשועת עולמים:
פסוק יב:
רוחצות בחלב. את זולתם בחלב מעשיהם שהם בכל עת לבנים ומאירים להורות לזולתם:
פסוק יב:
יושבות על מלאת. שכל תכלית מכוון בפעולת' הי' להשלים עצמם וזולתם לרצון להם לפני ה' כאמרו התהלך לפני והיה תמים:
פסוק יג:
לחייו. וכמו כן מספרים ענין לחייו המניעים אל הדבור והם נביאיו:
פסוק יג:
כערוגת הבושם מגדלות מרקחים. הנותן טעם וריח וגדולה למרקחות וכמו כן היו בני הנביאים לפני הנביאים כאמרו ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם:
פסוק יג:
שפתותיו. בדבור ראשון ובדבור שני שהיו פנים בפנים היו:
פסוק יג:
שושנים נוטפות מר עובר. שהעביר מהם מעלה לישראל והוא עדים מהר חורב וכן קרה למשה רבינו כי קרן עור פניו בדברו אתו וכן לשאול בהתנבאו כאמרי והתנבאת עמם ונהפכת לאיש אחר:
פסוק יד:
ידיו. מצות וקשרתם לאות על ידך וגם הם כמו גלילי זהב שהם אצעדות בזרוע:
פסוק יד:
ממלאים בתרשיש. בארבע פרשיות שבהם למען תהיה תורת ה' בפינו:
פסוק יד:
מעיו. המעים המתוקנים מאתו במצות אסורי מאכלות הם:
פסוק יד:
עשת שן. מנוקים מכל איסור:
פסוק יד:
מעולפת ספירים. ובזה תהיינה תכונות הנפש החיונית והנפשי' בהם מוכנות לשרת את העצם השכלי לקבל כל חכמה ודעת ומעשה לבנת הספיר:
פסוק טו:
שוקיו. פעולות הרגלים בעליית רגלים ובהקהל הנה מצותיו אלה הן כמו עמודי שש מיוסדים על אדני פז. שהאדנים נכבדים מן השוקים כן המכוון מהם הוא למען נלמד ליראה ולאהבה כי מציון תצא תורה:
פסוק טו:
מראהו. לראות את פני האדון ה':
פסוק טו:
כלבנון. הוא נכבד מכל הראותנו לפניו גם בבתי כנסיות ובתי מדרשות כי שמה ישבו כסאות סנהדרי גדולה:
פסוק טו:
בחור כארזים. וכמו כן הוא נבחר לתפלה מכל מקום זולתו כאמרו וזה שער השמים:
פסוק טז:
חכו ממתקים. כאמרו מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה כו' לטוב לך:
פסוק טז:
וכלו מחמדים. וכל המכוון הוא למען נשיג חיים נצחיים הנחמדים מכל זולתם:
פסוק טז:
זה דודי. באמרו כי מאהבת ה' אתכם:
פסוק טז:
וזה רעו. לשכנו בתוכנו כאמרו כי לא יטוש ה' את עמו: