פסוק א:אחרי ההזמנה הדוד מספר על קורת הרוח שמצא בכלתו המושלמת: בָּאתִי לְגַנִּי המלא בכל טוב – הוא אֲחֹתִי כַלָּה; אָרִיתִי, ליקטתי את מוֹרִי עִם־בְּשָׂמִי; אָכַלְתִּי יַעְרִי, חלת הדבש שלי עִם־דִּבְשִׁי; שָׁתִיתִי יֵינִי עִם־חֲלָבִי. – אִכְלוּ רֵעִים, שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים. התעלסו באהבים.
פסוק ב:אֲנִי הייתי יְשֵׁנָה באחד הלילות וְלִבִּי היה עֵר. בתודעתי המעורפלת משהו בתוכי שמע את קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק. מכוחו של הקשר הפנימי עם האהוב, למרות השינה הייתי דרוכה וערנית. הדוד הדופק קרא אלי מבחוץ: פִּתְחִי־לִי אֲחֹתִי, אהובתי, רַעְיָתִי, חברתי הקרובה, יוֹנָתִי תַמָּתִי, יפתי השלמה, המושלמת. לביטויי החיבה הללו יש צליל של קרבת נפש רגועה ומשפחתית. הכניסי אותי מפני שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא־טָל מהשהייה בחוץ בשעת לילה, קְוֻצּוֹתַי, תלתלי מלאים רְסִיסֵי לָיְלָה, טיפות טל. אני רטוב מעט, לא נוח לי בחוץ ואני מבקש מחסה.
פסוק ג:לא ברור אם הרעיה מתארת כאן התרחשות מציאותית או מספרת על חלום ארוך. בין כך ובין כך היא אמרה לעצמה: כבר פָּשַׁטְתִּי אֶת־כֻּתָּנְתִּי – אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה?! רָחַצְתִּי אֶת־רַגְלַי כדי להיכנס למיטה – אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם בלכתי על הרצפה לפתוח את הדלת?! היא איננה נענית לקריאה.
פסוק ד:דּוֹדִי שָׁלַח, הושיט את יָדוֹ מִן הַחוֹר שבדלת. כאשר הוא הושיט את ידו, אהבתי התגברה וּמֵעַי הָמוּ, קרבַי התהפכו מהתרגשות עָלָיו.
פסוק ה:על אף חששותי וחשבונותי כאשר הדוד כמעט היה בפנים לא יכולתי עוד להתאפק – קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי, וְיָדַי המבושמות נָטְפוּ־מוֹר, המופיע כאן בצורת נוזל. וְאֶצְבְּעֹתַי נטפו מוֹר שעֹבֵר עַל כַּפּוֹת, ידיות הַמַּנְעוּל. ריחו של המור הנוזלי הורגש גם בחוץ.
פסוק ו:פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי ובינתיים, עד שהתלבטתי, התלבשתי, מצאתי את נעלי והתבשמתי דוֹדִי חָמַק עָבָר, הסתלק ונעלם. נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ. כשפנה אלי קודם, כלתה נפשי מתוך אהבה וגעגועים, ואחרי שפתחתי את הדלת, והנה הוא נעלם, בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי. כאמור, ייתכן שהרעיה קמה בפועל ממיטתה וייתכן שזהו תיאור חלום ביעותים של אהובה; הדוד לא הופיע באמת באמצע הלילה – שאיננו זמן מקובל לביקורי נימוסין, אבל לבה הער של האוהבת חולם בלהות על החמצה. בסיפור הגדול של הנמשל הדוד הדופק הוא התרחשות ממשית. בין אם מדברים על הנפש הפרטית או על העם, יש זמנים שבהם רוח ישראל או נשמת האדם רדומים, ואז מופיעה קריאה לגאולה, לישועה, ליציאה מהגבולות. קול הדוד קורא: פתחי לי, עכשיו נוכל להיפגש. אולם למרות הרצון הפנימי מתעוררים מכשולים שונים, הקשורים בלבושים חיצוניים, הרגלי נוחות וכדומה, והם מונעים את המפגש, וההזדמנות עוברת.
פסוק ז:לאחר שחיפשתי את הדוד ליד הבית והוא לא נמצא, יצאתי לרחובות. שם מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, ובראותם אותי מתרוצצת לבד בלילה, אולי לא לבושה לגמרי, הִכּוּנִי פְצָעוּנִי, כנראה ראו בי משוטטת שיש להענישה. נָשְׂאוּ, סילקו אֶת־רְדִידִי, הבגד המכסה את הראש ואולי גם את הגוף מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת. שומרי החומות אינם אויבים בהכרח. הם מופקדים על הסדר הציבורי ומענישים את הרעיה על התנהגותה הבלתי הולמת. ההתעוררות המאוחרת של הנפש הפרטית או של העם כולו דוחפת לעשייה שלא בזמנה ושלא במקומה. מכוח החוויה החזקה אנשים יוצאים מגדרם ומנסים לפעול, אך מעשיהם נתפסים כמוזרים וחריגים. התשוקה אמנם גדולה, ולגעגועים אין פתרון, שכן הדוד היה קרוב מאוד, אלא ששומרי החומות אינם מתחשבים בכל אלה, והם מונעים את שבירת הסדר כמצופה מהם.
פסוק ח:ייתכן שרק כאן מגיע החלום לסיומו, ומכאן היא פונה לחברותיה. הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם, והפעם כדי להיחלץ לעזרתי: אִם וכאשר תִּמְצְאוּ אֶת־דּוֹדִי, מַה־תַּגִּידוּ לוֹ? – אמרו לו שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי. אם קודם לכן הן הושבעו להניח לאהבה להתעורר מאליה, כאן בעקבות דפיקותיו – הממשיות או המדומות – והיעלמותו המאכזבת מתפרצת בה תשוקה רבה. כבר אין בכוחה להסתיר דבר ולהמשיך לשחק את המשחק והיא מבקשת שיספרו לו על אהבתה העזה.
פסוק ט:הבנות שואלות אותה: מַה־דּוֹדֵךְ מִדּוֹד, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים? מיהו אהובך? מה סימן ההיכר שלו? מַה־דּוֹדֵךְ מִדּוֹד שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ? חלק מעניינו של השיר בכל רבדיו הוא שהדוד איננו מוכר. הוא מופיע מדי פעם ונעלם, איש אינו מזהה אותו ואינו יודע מהו מקומו, וברקע מרחפת השאלה עד כמה הוא מציאותי. אין לו כעת קשר פורמלי עם הרעיה. הם נפגשים לעתים רחוקות ובשלב זה של הסיפור אינם מתראים בפומבי.
פסוק י:הרעיה עונה להן: עור פניו של דּוֹדִי צַח, נקי ולבן וְאָדוֹם, סמוק, לחייו אדמומיות כאיש צעיר ויפה. הוא דָּגוּל, מורם כדגל, נבחר מתוך רְבָבָה, רבים מאוד. דודי הוא אחד ויחיד.
פסוק יא:רֹאשׁוֹ בנוי ומרשים כמו יצירת כֶּתֶם פָּז, זהב מובחר, נדיר ויקר. קְוֻצּוֹתָיו, שערותיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב. בדורות ראשונים היה צבע שערותיהם של ישראל שחור בדרך כלל, ולכן השתבח הגבר הצעיר בכך ששער ראשו שחור לגמרי.
פסוק יב:עֵינָיו מקרינות יופי, תום ורוגע כְּיוֹנִים העומדות עַל־אֲפִיקֵי, זרמי מָיִם. דימוי למראה פסטורלי של יונים חינניות ושלוות ליד מים שוטפים. שתיית היונים גם מאופיינת בשאיבה, ומקורן משמש להן כקש שתייה הישר אל הוושט, ולא באיסוף מים בפה והשלכתם פנימה בהנעת הראש. זוג יונים שותה נראה תואם באשר אינו משנה את עמידתו ותנועתו. אולי גם מראה זה מפנה את תשומת לבו של הרואה אליהן. עיניו רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב, דימוי לעיניים הכהות על רקע העור הלבן, יֹשְׁבוֹת עַל־מִלֵּאת, כאבני חן משובצות במילואן, שאינן בולטות ואינן שוקעות.
פסוק יג:לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם, מִגְדְּלוֹת, הלחיים הן מקומות גידול מֶרְקָחִים, בשמים. בחור מישראל באותם זמנים בוודאי לא התגלח, וכיוון שהוא צעיר – זקנו קצר כצמחי הבושם הקטנים בערוגותיהם. שִׂפְתוֹתָיו בצבע שׁוֹשַׁנִּים, או: רכות, קטיפתיות, ריחניות ונאות כעלי השושן הצחור, נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר, מדיף ריח.
פסוק יד:יָדָיו בנויות כגְלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ, כמו יצירת זהב שמשובצת בה אבן יקרה. מֵעָיו, בטנו מוצקה ונראית כעֶשֶׁת שֵׁן, גוש שנהב, מְעֻלֶּפֶת, מכוסה בסַפִּירִים, אבני ספיר.
פסוק טו:שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ, שיש, מְיֻסָּדִים, שנבנו עַל־אַדְנֵי־פָז, אדנים מזהב. זו אינה דמות ממשית אלא מעין יצירת פאר. מַרְאֵהוּ הכללי כַּלְּבָנוֹן, שטח מיוער שהכול צומח בו ושוקק חיים, בָּחוּר כָּאֲרָזִים הגדולים והמרשימים הגדלים בלבנון.
פסוק טז:חִכּוֹ, פיו מַמְתַקִּים, וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים. זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם. באהבתה מתארת הכלה-הרעיה את הדוד כשלמות של יופי. בעיניה כל פרט בו נהדר ומושלם. תיאוריה המהללים לא יספקו לזולת נתונים על דמותו הממשית של האהוב כדי לסייע לה למצאו, אבל יש בהם כדי ללמד על יחסה לדוד. תיאור זה זכה בכמה וכמה הסברים אלגוריים. בסופו של דבר, השאלה 'מה דודך מדוד' הופנתה לכנסת ישראל כבר למעלה מאלפיים שנה, ותשובתה היא: אתם אינכם רואים אותו – אולי תכירו אותו כשיתגלה, אבל אנחנו רואים כיצד הוא מושלם ואיננו יכולים שלא לרדוף אחריו ולחפש אותו בכל מקום.
