ביאור פרק ה' 

פרקנו ממשיך את הפרק הקודם, כפי שציינו במאמר לפרק א' שהחלוקה לפרקים ממקור זר. 

המשך התקופה השביעית – בית המקדש – "אחותי כלה"

אומר הדוד – 

אחר שקוראת לדוד (וראה שיר השירים רבה ד לא) הוא אכן בא, "בָּ֣אתִי לְגַנִּי֮ אֲחֹתִ֣י כַלָּה֒"; "וְהָאֵ֗שׁ יָֽרְדָה֙ מֵֽהַשָּׁמַ֔יִם וַתֹּ֥אכַל הָעֹלָ֖ה וְהַזְּבָחִ֑ים וּכְב֥וֹד יְ-הוָ֖ה מָלֵ֥א אֶת־הַבָּֽיִת׃"; "וְכֹ֣ל ׀ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל רֹאִים֙ בְּרֶ֣דֶת הָאֵ֔שׁ וּכְב֥וֹד יְ-הוָ֖ה עַל־הַבָּ֑יִת"(דברי הימים ב ז א,ג). "אָרִ֤יתִי מוֹרִי֙ עִם־בְּשָׂמִ֔י", קטורת הסמים, "יָשִׂ֤ימוּ קְטוֹרָה֙ בְּאַפֶּ֔ךָ"(דברים לג י). אָכַ֤לְתִּי יַעְרִי֙ עִם־דִּבְשִׁ֔י, דבש הגדל בקנים, "בְּיַעְרַ֣ת הַדְּבָ֑שׁ"(שמואל א,יד), מוצצין הדבש ומשליכין העץ. אני מרוב חיבה אָכַ֤לְתִּי יַעְרִי֙ עִם־דִּבְשִׁ֔י, אכלתי הקנה עם הדבש (רש"י), שהאש של מעלה אוכלת עצי המערכה, "קֻרְבַּ֣ן הָעֵצִ֗ים"(עזרא נ י), יחד עם הקרבנות אשר עליהם, שהם ערבים כדבש. "שָׁתִ֥יתִי יֵינִ֖י" אלו הנסכים. "עִם־חֲלָבִ֑י" אלו החלבים. "אִכְל֣וּ רֵעִ֔ים שְׁת֥וּ וְשִׁכְר֖וּ דּוֹדִֽים׃" - אכילת קדשי הקרבנות, "הַסֵּ֛ךְ נֶ֥סֶךְ שֵׁכָ֖ר לַי-הוָֽה׃"(במדבר כח ז) [ראה סוכה מט:]. זאת הסעודה היא סעודת ידידות שהכל נוטלים בה חלקם, והיינו קרבנות שלמים "שיש בהם שלום למזבח ולכהנים ולבעלים"(רש"י ויקרא ג א) וכמו שכתוב בחנוכת הבית "וַיִּזְבַּ֣ח שְׁלֹמֹ֗ה אֵ֣ת זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ אֲשֶׁ֣ר זָבַ֣ח לַי-הוָה֒ בָּקָ֗ר עֶשְׂרִ֤ים וּשְׁנַ֙יִם֙ אֶ֔לֶף וְצֹ֕אן מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים אָ֑לֶף... וַיַּ֣עַשׂ שְׁלֹמֹ֣ה בָֽעֵת־הַהִ֣יא ׀ אֶת־הֶחָ֡ג וְכָל־יִשְׂרָאֵ֣ל עִמּוֹ֩... שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים וְשִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר יֽוֹם׃ ... שְׂמֵחִים֙ וְט֣וֹבֵי לֵ֔ב עַ֣ל כָּל־הַטּוֹבָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה יְ-הוָה֙ לְדָוִ֣ד עַבְדּ֔וֹ וּלְיִשְׂרָאֵ֖ל עַמּֽוֹ׃"(מלכים א ח סג,סה,סו).

תקופה שמינית – הירידה, גלות בבל ופורים – תמתי

אחר התקופה הגדולה עטורת ההוד והתפארת, באה הירידה [וגם שורש הירידה נעוץ בחביבותם לפני ה' (ראה ילקוט שמעוני ירמיה רמז רצב; איכה רבה ב ב; רש"י במדבר יא כ)]. העם נושן בארץ וישן מן המצוות ואף על פי כן הדוד רודף אחריהם וגם היא מבקשת את הדוד, כי הקשר אמיץ והדוק מאד. על ידי מצב זה מתגלה תקיפות וקביעות הקשר עד שהיא נחשבת לא 'אחותי' בלבד אלא "אֲחֹתִ֤י... תַמָּתִ֔י", מלשון "וְיַחְדָּ֗ו יִהְי֤וּ תַמִּים֙"(שמות כו כד), שהם כביכול מתאימים ודומים. ובמדרש: "תַמָּתִ֔י, אמר ר' ינאי, תאומתי. כביכול לא אני גדול ממנה ולא היא גדולה ממני".

וכמו כן מובא במדרש:

אָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר חָמָא: וּמַה מִּי שֶׁעוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הֲרֵי הוּא כְּמוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם"(תהלים קטו ח), מִי שֶׁעוֹבֵד לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיִּהְיֶה כְּמוֹתוֹ.

אומרת הרעיה, "אֲנִ֥י יְשֵׁנָ֖ה וְלִבִּ֣י עֵ֑ר"; אף שפנו מן המצוות לא היה זה מחמת שעזבו את ה', אלא מחמת טרדות היצר שנסכו עליהם עייפות וכובד, קפצה עליהם שינה, "אֲנִ֥י יְשֵׁנָ֖ה". מה שאיני עם הדוד אין זה מחמת שהלכתי ונסתלקתי לי ממנו, אלא שהלכתי לישון והסתגרתי בחדרי לעת עתה. והיינו שישראל בעצמותם ובפנימיות לבם הם דבוקים בה כמקדם, "וְלִבִּ֣י עֵ֑ר". זה מוכיח שהקשר בעצמותו הוא כ"אֲחֹתִ֤י... תַמָּתִ֔י", שאף על פי שהיא יְשֵׁנָ֖ה, עם כל זאת עדיין לבבה עֵ֑ר. כי האחווה אינה יכולה להינתק, קשר עולמים הוא.

הקב"ה, מגודל ידידותו, אינו מניחה לנפשה, אלא שולח את עבדיו הנביאים, דופק בפתח ושולח אזהרותיו, "ק֣וֹל ׀ דּוֹדִ֣י דוֹפֵ֗ק פִּתְחִי־לִ֞י אֲחֹתִ֤י רַעְיָתִי֙ יוֹנָתִ֣י תַמָּתִ֔י" שיעשו תשובה ויחזרו אל ה'; שתתעורר ותפתח לו וישובו לשבת יחדיו בידידות.

"הרבה נביאים עמדו להם לישראל כפליים כיוצאי מצרים"(מגילה יד.); "וַיִּשְׁלַ֡ח יְהוָה֩ אֱלֹהֵ֨י אֲבוֹתֵיהֶ֧ם עֲלֵיהֶ֛ם בְּיַ֥ד מַלְאָכָ֖יו הַשְׁכֵּ֣ם וְשָׁל֑וֹחַ כִּֽי־חָמַ֥ל עַל־עַמּ֖וֹ וְעַל־מְעוֹנֽוֹ׃("דברי הימים ב לו טו); "לְמִן־הַיּ֗וֹם אֲשֶׁ֨ר יָצְא֤וּ אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וָאֶשְׁלַ֤ח אֲלֵיכֶם֙ אֶת־כָּל־עֲבָדַ֣י הַנְּבִיאִ֔ים י֖וֹם הַשְׁכֵּ֥ם וְשָׁלֹֽחַ׃"(ירמיה ז כה), "רבי נתן אמר שני נביאים בשחרית ושני נביאים בערבית, ההוא דכתיב (=זהו שכתוב) 'וָאֶשְׁלַ֤ח אֲלֵיכֶם֙ אֶת־כָּל־עֲבָדַ֣י הַנְּבִיאִ֔ים י֖וֹם הַשְׁכֵּ֥ם וְשָׁלֹֽחַ׃'(ירמיה ז כה) הַשְׁכֵּ֥ם בבוקר וְשָׁלֹֽחַ בערב"(איכה רבתי ב יז).

"שֶׁרֹּאשִׁי֙ נִמְלָא־טָ֔ל קְוֻּצּוֹתַ֖י רְסִ֥יסֵי לָֽיְלָה׃" – שמכיוון שאין ישראל עובדים לו ונכשלים בחטא, הרי נוהגים בו כאילו אין שכינתו בתוכם, ונמצא שם כבודו מתחלל. ונמשל דבר זה במה שהדלת סגורה בפני הדוד כביכול, העומד בחוץ, ועל ידי כך ראשו נִמְלָא־טָ֔ל ורְסִיסֵי לָֽיְלָה, וכאומר מהרי פתחי כי מיצר אני בעומדי חוצה בעבור רטיבת הטל והמטר שירדו עלי.
(מצודת דוד שיר השירים ה ב)

אבל אין הרעיה שומעת לקול הדפיקה, דהיינו שאין ישראל שומעים למוסר הנביאים, "פָּשַׁ֙טְתִּי֙ אֶת־כֻּתָּנְתִּ֔י אֵיכָ֖כָה אֶלְבָּשֶׁ֑נָּה רָחַ֥צְתִּי אֶת־רַגְלַ֖י אֵיכָ֥כָה אֲטַנְּפֵֽם׃"; אין רוצים לחזור ולשמוע בקול ה', כי כבר הכינה עצמה לישן, פשטו מעליהם עול תורה ומצוות – "פָּשַׁ֙טְתִּי֙ אֶת־כֻּתָּנְתִּ֔י"; מתעצלת שוב לקבל עליה עול עבודת ה', "אֵיכָ֖כָה אֶלְבָּשֶׁ֑נָּה". אין בה רצון להתאמץ לקום וללכת ברגליה, להשחיר עצמה על דברי תורה – "רָחַ֥צְתִּי אֶת־רַגְלַ֖י אֵיכָ֥כָה אֲטַנְּפֵֽם׃".

דּוֹדִ֗י שָׁלַ֤ח יָדוֹ֙ מִן־הַחֹ֔ר, לתוך החדר שהיא בו. הקב"ה הראה לנו את זרוע עוזו וידו הגדולה בעשותו עמנו ניסים במלחמת סנחריב, כשהייתה עת צרה, "וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֗יו כֹּ֚ה אָמַ֣ר חִזְקִיָּ֔הוּ יוֹם־צָרָ֧ה וְתוֹכֵחָ֛ה וּנְאָצָ֖ה הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֣י בָ֤אוּ בָנִים֙ עַד־מַשְׁבֵּ֔ר וְכֹ֥חַ אַ֖יִן לְלֵדָֽה׃"(מלכים ב יט ג), הקב"ה הושיעם בניסים גלויים: "וְגַנּוֹתִ֛י אֶל־הָעִ֥יר הַזֹּ֖את לְהֽוֹשִׁיעָ֑הּ"; "וַיְהִי֮ בַּלַּ֣יְלָה הַהוּא֒ וַיֵּצֵ֣א ׀ מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֗ה וַיַּךְ֙ בְּמַחֲנֵ֣ה אַשּׁ֔וּר ...וְהִנֵּ֥ה כֻלָּ֖ם פְּגָרִ֥ים מֵתִֽים׃"(מלכים ב יט לה).

"וּמֵעַ֖י הָמ֥וּ עָלָֽיו" – כשראו ישראל את יד ה' הגדולה, התעורר לבם מיד לחזור אליו.

"קַ֥מְתִּֽי אֲנִ֖י לִפְתֹּ֣חַ לְדוֹדִ֑י וְיָדַ֣י נָֽטְפוּ־מ֗וֹר וְאֶצְבְּעֹתַי֙ מ֣וֹר עֹבֵ֔ר עַ֖ל כַּפּ֥וֹת הַמַּנְעֽוּל׃" – חזקיהו ודורו שבו בכל לבבם, "וַיַּ֥עַשׂ הַיָּשָׁ֖ר בְּעֵינֵ֣י יְ-הוָ֑ה"(מלכים ב יח ג); "וַיִּדְבַּק֙ בַּֽי-הוָ֔ה לֹא־סָ֖ר מֵאַֽחֲרָ֑יו וַיִּשְׁמֹר֙ מִצְוֺתָ֔יו"(מלכים ב יח ג-ו); "הִתְהַלַּ֣כְתִּי לְפָנֶ֗יךָ בֶּֽאֱמֶת֙ וּבְלֵבָ֣ב שָׁלֵ֔ם וְהַטּ֥וֹב בְּעֵינֶ֖יךָ עָשִׂ֑יתִי"(מלכים ב ' כ,ג.). בימיו "לא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שאין בקיאים בהלכות טומאה וטהרה"(סנהדרין צד:).

"[קַ֥מְתִּֽי אֲנִ֖י לִפְתֹּ֣חַ לְדוֹדִ֑י...] פָּתַ֤חְתִּֽי... וְדוֹדִ֖י חָמַ֣ק עָבָ֑ר" –  מתאר איך שהרעיה פותחת לדוד אחר כל התחנונים, אך הדוד כבר כועס עליה, כיון ששלח על ידי הנביאים וביקש שיחזרו אליו והיא לא חפצה, ועתה כשהיא מבקשת וחפצה הוא אינו חפץ. אחר כל ההתראות יתעוררו ישראל לחזור אל ה', אך הקב"ה כבר חָמַ֣ק עָבָ֑ר מכיוון שהכביד חטאם ביותר. החזרה בתשובה הכוונה בימי יאשיהו, שכמו חזקיהו נאמר עליו ועל דורו: "וַיַּ֥עַשׂ הַיָּשָׁ֖ר בְּעֵינֵ֣י יְ-הוָ֑ה"(מלכים כב ב); "וְכָמֹהוּ֩ לֹֽא־הָיָ֨ה לְפָנָ֜יו מֶ֗לֶךְ אֲשֶׁר־שָׁ֤ב אֶל־יְ-הוָה֙ בְּכָל־לְבָב֤וֹ וּבְכָל־נַפְשׁוֹ֙ וּבְכָל־מְאֹד֔וֹ כְּכֹ֖ל תּוֹרַ֣ת מֹשֶׁ֑ה וְאַחֲרָ֖יו לֹֽא־קָ֥ם כָּמֹֽהוּ׃"(מלכים ב כג כה); "וַיִּשְׁלַ֖ח הַמֶּ֑לֶךְ וַיַּאַסְפ֣וּ אֵלָ֔יו כָּל־זִקְנֵ֥י יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁלִָֽם׃ ...וַיִּכְרֹ֥ת אֶֽת־הַבְּרִ֣ית ׀ לִפְנֵ֣י יְהוָ֗ה לָלֶ֜כֶת אַחַ֤ר יְ-הוָה֙ וְלִשְׁמֹ֨ר מִצְוֺתָ֜יו וְאֶת־עֵדְוֺתָ֤יו וְאֶת־חֻקֹּתָיו֙ בְּכָל־לֵ֣ב וּבְכָל־נֶ֔פֶשׁ... וַיַּעֲמֹ֥ד כָּל־הָעָ֖ם בַּבְּרִֽית׃"(מלכים ב כג א,ג). אך מכיוון שהכבידו לחטוא בימי מנשה לא סלח ה' והוצרכו ללכת בגלות. 

"וְדוֹדִ֖י חָמַ֣ק עָבָ֑ר" - מכיון שהתעכבו עד שפתחו לו לא ביטל גזרתו שגזר, "אַ֣ךְ ׀ לֹֽא־שָׁ֣ב יְ-הוָ֗ה מֵחֲר֤וֹן אַפּוֹ֙ הַגָּד֔וֹל אֲשֶׁר־חָרָ֥ה אַפּ֖וֹ בִּֽיהוּדָ֑ה עַ֚ל כָּל־הַכְּעָסִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הִכְעִיס֖וֹ מְנַשֶּֽׁה׃"(מלכים ב כג כו) [עיין רש"י שיר השירים ה ו]. באהבתו הוא המתין זמן רב בעת דפקו, אך מכיון שהתמהמהו מלשוב זמן כה רב, הרי הוא חמק עבר.

הרדיפה אחריו היא גם סממן של ידידות והשתוקקות אל ה', שלעולם רודף אחד הצדדים אחר ההתקשרות. כשישראל נתדרדרו לשינה דָּפַק וכָסַף אצלם הדוד לבקשם, וכשהדוד חומק עובר, מיד הרעיה הופכת פניה לבקש אחריו. "בִּקַּשְׁתִּ֙יהוּ֙", "קְרָאתִ֖יו", "אִֽם־תִּמְצְאוּ֙"; לעולם מתבקש הקשר הזה; אם לא מצד שניהם אזי לפחות מצד הרעיה לבד או מצד הדוד לבד. אילו היו זונחים שניהם כאחת את הרצון להיות יחד היה מתהווה ניתוק, והרי אי אפשר לרגע אחד שייפסק ויינתק הקשר הזה.

נַפְשִׁי֙ יָֽצְאָ֣ה בְדַבְּר֔וֹ, "שאמר, לא אבוא אל ביתך כי מתחילה לא אבית לפתוח"(רש"י). "בִּקַּשְׁתִּ֙יהוּ֙ וְלֹ֣א מְצָאתִ֔יהוּ", שנסתלקה מהם השראת השכינה ולא מצאו את הדוד; חרבה עירנו וגלה יקרנו ונוטל כבוד מבית חיינו (על פי ברכה לקדושת היום בשבת ראש חודש). "קְרָאתִ֖יו וְלֹ֥א עָנָֽנִי׃" – "גַּ֣ם כִּ֤י אֶזְעַק֙ וַאֲשַׁוֵּ֔עַ שָׂתַ֖ם תְּפִלָּתִֽי׃"(איכה ג ח).

ומתחילה הגלות; מְצָאֻ֧נִי הַשֹּׁמְרִ֛ים הַסֹּבְבִ֥ים בָּעִ֖יר הִכּ֣וּנִי פְצָע֑וּנִי נָשְׂא֤וּ אֶת־רְדִידִי֙ מֵֽעָלַ֔י שֹׁמְרֵ֖י הַחֹמֽוֹת. נבוכדנצר ונבוזראדן מכים ופוצעים את העם היהודי בכל המכות אשר הוכו בעת החורבן. נָשְׂא֤וּ אֶת־רְדִידִי֙ – מורידים ממנו את עטרת תפארתו, הוא הרדיד שעם ישראל מתעטף בו, ונותר עם ישראל חשוף ועירום מכבודו. ככתוב "הִשְׁלִ֤יךְ מִשָּׁמַ֙יִם֙ אֶ֔רֶץ תִּפְאֶ֖רֶת יִשְׂרָאֵ֑ל"(איכה ב א). כלומר, ניטלה מהם רוממות המעלות שהיו להם על ידי השראת השכינה בתוכם: לשכת הגזית, הנבואה, הכהונה והמלכות; "מַלְכָּ֨הּ וְשָׂרֶ֤יהָ בַגּוֹיִם֙ אֵ֣ין תּוֹרָ֔ה גַּם־נְבִיאֶ֕יהָ לֹא־מָצְא֥וּ חָז֖וֹן מֵי-ְהוָֽה׃"(שם ב,ט.). גם נותרנו ללא ישועת ה' והשגחתו עלינו שליוותה אותנו עד עתה.

ומתוך גלותה: "וּבִקַּשְׁתֶּ֥ם מִשָּׁ֛ם אֶת־יְ-הוָ֥ה אֱ-לֹהֶ֖יךָ"(דברים ד כט), "הִשְׁבַּ֥עְתִּי אֶתְכֶ֖ם בְּנ֣וֹת יְרוּשָׁלִָ֑ם אִֽם־תִּמְצְאוּ֙ אֶת־דּוֹדִ֔י מַה־תַּגִּ֣ידוּ ל֔וֹ". כיון שהדוד נתעלם ממנה, אומרת היא לכל מי שימצאנו שיגיד לו שֶׁחוֹלַ֥ת אַהֲבָ֖ה אָֽנִי. מרוב שאני משתוקקת ומתגעגעת לה', והוא רחק ממני, נעשית אני חולה. ונקט לשון 'חוֹלַת אַהֲבָ֖ה' כי בתקופת הגלות היא חולה וכאובה, אלא שהמשורר מתאר את הגעגועים כ'חוֹלַת אַהֲבָ֖ה', בשונה מ'חוֹלַת אַהֲבָ֖ה' של פרק ב', שם היא חולה משפע האהבה. כלומר הרעיה מקווה, שמא כשישמע עד כמה היא חושקת בו, עד שנפלה למשכב, יכמר בו לבו, וימהר לחזור אליה; "נַפְשִׁי חוֹלַת אַהֲבָתְךָ. אָנָּא אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ. בְּהַרְאוֹת לָהּ נֹעַם זִיוָךְ. אָז תִּתְחַזֵּק וְתִתְרַפֵּא"(ידיד נפש לר' אליעזר אזכרי)

"מְצָאֻ֧נִי... הִשְׁבַּ֥עְתִּי... מַה־דּוֹדֵ֣ךְ..." – בעת הגלות נחשפים כמה ענייני חיבה שאינם נגלים ונראים כאשר נמצאים עמו בביתו.

האחד הוא הגעגועים, שמתגלים כיסופים עזים אל הדוד עד כדי חולי, וזה מוכיח עד כמה עצומה התשוקה, מה שלא היה נראה בשעה שהכל היה כתיקונו.

בנוסף, על ידי הרדיפות והשמדות של האומות מתגלה שהאהבה היא אהבת אמת שאינה תלויה בדבר. כי אילו הייתה האהבה מחמת סיבה, הרי כשבטלה הסיבה בטלה האהבה. ובגלות, שעל אף הצרות והייסורים היא אינה נוטשת את ה' ומחזיקה באהבתה התמה, היא מוכיחה שהידידות בעצמותה, ולא רק מחמת הטובות ושפע הנעימות שמרעיף עלינו הקב"ה.

עוד רואים עד היכן מגיעה מידת אהבתם לה', שהם מסורים ונאמנים עד שמוסרים נפשם על קידוש ה'. כל הסבל והפורענות שבאה עליהם מוכנים המה לסבול בעבור אהבתם את ה', "כִּֽי־עָ֭לֶיךָ הֹרַ֣גְנוּ כׇל־הַיּ֑וֹם"(תהילים מד כג).

גם מצד הקב"ה, שאינו נוטש אותנו לגמרי גם בימים של חטא הגורם חרון אף, רואים עד כמה נצחית אהבתו אלינו. אהבת עולם שאין לה הפסק, גם כשאיננו מצדיקים זאת מצד מעשינו.

על עניינים אלו משורר כאן שלמה ברוח קדשו, לצייר את הגוונים הללו שבידידות והאהבה שבין הדוד והרעיה, הבאים לידי ביטוי בעת גלויותנו. תחילה מספרת הרעיה מה שסבלה למען האהבה, בבקשה את דודה, "מְצָאֻ֧נִי הַשֹּׁמְרִ֛ים הַסֹּבְבִ֥ים בָּעִ֖יר הִכּ֣וּנִי פְצָע֑וּנִי"; מה רב הסבל שישראל סובלים עבור התורה, "כִּֽי־עָ֭לֶיךָ הֹרַ֣גְנוּ כׇל־הַיּ֑וֹם נֶ֝חְשַׁ֗בְנוּ כְּצֹ֣אן טִבְחָֽה׃"(תהילים מד כג). "נָשְׂא֤וּ אֶת־רְדִידִי֙ מֵֽעָלַ֔י שֹׁמְרֵ֖י הַחֹמֽוֹת׃", ניטל מאיתנו ההוד,כל הטובות שזכינו להם מאת ה'. עם זאת עדיין דביקה אני בה', כי אהבתי אהבת אמת היא, בכל לבבי ובכל נפשי ובכל מאודי, לא מחמת איזה סיבה ודבר רווח. "הִשְׁבַּ֥עְתִּי אֶתְכֶ֖ם בְּנ֣וֹת יְרוּשָׁלִָ֑ם אִֽם־תִּמְצְאוּ֙ אֶת־דּוֹדִ֔י מַה־תַּגִּ֣ידוּ ל֔וֹ שֶׁחוֹלַ֥ת אַהֲבָ֖ה אָֽנִי׃" – כאן יספר מגודל הגעגועים שמתחדש לה בגלות, עד כדי נפילה למשכב וחולי. כה דביקה היא באהבת ה'.

אומרים בנות ירושלים –

"מַה־דּוֹדֵ֣ךְ מִדּ֔וֹד" – כשהולכים ישראל בגלות, "מְפֻזָּ֤ר וּמְפֹרָד֙ בֵּ֣ין הָֽעַמִּ֔ים"(אסתר ג ח), נפגשים הם עם האומות. מתוך כך מתגלה שבח מחודש; דווקא בעת ההליכה בגלות ישראל מפרסמים בעולם את שמו של הקדוש ברוך הוא. זהו אחד מייעודי הגלות, לתקן עולם במלכות שדי, "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים"(פסחים פז:).

האומות אין מכירים את הבורא, והם תמהים – "מַה־דּוֹדֵ֣ךְ מִדּ֔וֹד הַיָּפָ֖ה בַּנָּשִׁ֑ים מַה־דּוֹדֵ֣ךְ מִדּ֔וֹד שֶׁכָּ֖כָה הִשְׁבַּעְתָּֽנוּ׃". מה טיבו של א-להיכם, שככה אתם דבקים בו, "מה א-להיכם מכל האלוהים שכך אתם נשרפים ונצלבים עליו"(רש"י). האומה הישראלית משיבה ומספרת לגויי הארץ את גדולתו של מלך העולם:

דּוֹדִ֥י צַח֙ וְאָד֔וֹם דָּג֖וּל מֵרְבָבָֽה׃ רֹאשׁ֖וֹ כֶּ֣תֶם פָּ֑ז קְוּצּוֹתָיו֙ תַּלְתַּלִּ֔ים שְׁחֹר֖וֹת כָּעוֹרֵֽב׃ עֵינָ֕יו כְּיוֹנִ֖ים עַל־אֲפִ֣יקֵי מָ֑יִם רֹֽחֲצוֹת֙ בֶּֽחָלָ֔ב יֹשְׁב֖וֹת עַל־מִלֵּֽאת׃ לְחָיָו֙ כַּעֲרוּגַ֣ת הַבֹּ֔שֶׂם מִגְדְּל֖וֹת מֶרְקָחִ֑ים שִׂפְתוֹתָיו֙ שֽׁוֹשַׁנִּ֔ים נֹטְפ֖וֹת מ֥וֹר עֹבֵֽר׃ יָדָיו֙ גְּלִילֵ֣י זָהָ֔ב מְמֻלָּאִ֖ים בַּתַּרְשִׁ֑ישׁ מֵעָיו֙ עֶ֣שֶׁת שֵׁ֔ן מְעֻלֶּ֖פֶת סַפִּירִֽים׃ שׁוֹקָיו֙ עַמּ֣וּדֵי שֵׁ֔שׁ מְיֻסָּדִ֖ים עַל־אַדְנֵי־פָ֑ז מַרְאֵ֙הוּ֙ כַּלְּבָנ֔וֹן בָּח֖וּר כָּאֲרָזִֽים׃ חִכּוֹ֙ מַֽמְתַקִּ֔ים וְכֻלּ֖וֹ מַחֲּמַדִּ֑ים זֶ֤ה דוֹדִי֙ וְזֶ֣ה רֵעִ֔י בְּנ֖וֹת יְרוּשָׁלִָֽם׃
(שיר השירים ה יא-טז)

מפורטים כאן שבחי גדולתו של הקב"ה, סתרי קדושתו, חכמתו וגבורתו, טובו וחסדו, נפלאותיו ונוראותיו, עומק חכמת תורתו; כמה הם נשגבים, מתוקים ונחמדים. במדרשים ובמפרשים האריכו לבאר כל אלו השבחים והביטויים על מה הם באים.

["יָדָיו֙... שׁוֹקָיו֙... – כשהדוד משבח את הרעיה אין נזכרים הידיים והשוקיים, כי שבחים אלו הם של כח, תוקף ועוצמה שייכים רק לדוד. רק ה' העזוז והגיבור, בעשותו נוראות ונפלאות.] 

דווקא בימי הגלות מגלים ומספרים בני ישראל לבאי העולם את גדולתו ותפארת הודו של הקב"ה (ראה רש"י שמות טו ג). מצינו זאת אצל נבוכדנצר שמלך על כל העולם, וחנניה מישאל ועזריה גילו לו את גדולתו של מלך העולם כאשר ניצלו מכבשן האש, עד שנבוכדנצר עצמו למד לכבד את הקב"ה ושלח אגרות לכל העולם: "אָת֙וֹהִי֙ כְּמָ֣ה רַבְרְבִ֔ין וְתִמְה֖וֹהִי כְּמָ֣ה תַקִּיפִ֑ין מַלְכוּתֵהּ֙ מַלְכ֣וּת עָלַ֔ם וְשָׁלְטָנֵ֖הּ עִם־דָּ֥ר וְדָֽר׃ (=אותותיו כמה גדולים ומופתיו התמוהים כמה חזקים, מלכותו מלכות עולם וממשלתו עם דור ודור("(דניאל ג לג). גם כשניצל דניאל מגוב האריות, שם דריוש חוק במלכותו שייראו מה', כמו שכתוב: "מִן־קֳדָמַי֮ שִׂ֣ים טְעֵם֒ דִּ֣י ׀ בְּכָל־שָׁלְטָ֣ן מַלְכוּתִ֗י לֶהֱוֺ֤ן זאעין (זָיְעִין֙) וְדָ֣חֲלִ֔ין מִן־קֳדָ֖ם אֱ-לָהֵ֣הּ דִּי־דָֽנִיֵּ֑אל דִּי־ה֣וּא ׀ אֱ-לָהָ֣א חַיָּ֗א וְקַיָּם֙ לְעָ֣לְמִ֔ין... (=מלפני הושם גזרת אומר אשר בכל ממשלת מלכותי יהיה חרדים ויראים מלפני א-להי דניאל שהוא א-לוה חי וקים לעולמים)"(דניאל ו כז); ואמרו במדרש: "הרבה גרים נתגיירו באותה שעה"(שיר השירים רבה ד ב). כמו כן בימי נס פורים כתוב "וְרַבִּ֞ים מֵֽעַמֵּ֤י הָאָ֙רֶץ֙ מִֽתְיַהֲדִ֔ים"(אסתר ח יז). גם כורש הכיר במלכות ה', "כֹּ֣ה אָמַ֗ר כֹּ֚רֶשׁ מֶ֣לֶךְ פָּרַ֔ס כֹּ֚ל מַמְלְכ֣וֹת הָאָ֔רֶץ נָ֣תַן לִ֔י יְ-הוָ֖ה אֱ-לֹהֵ֣י הַשָּׁמָ֑יִם"(עזרא ע א ב) והיה מסייע לישראל, ועוזר להם לעלות לארץ ישראל ולבנות בית לה'.

לא רק לאומות מתגלה עתה הקב"ה, אלא גם לישראל עצמם נראה המלך בכבודו בפרוטרוט, מה שלא מצאנו שראו כזאת בעת הישיבה בביתו. הרי שנבואת יחזקאל היתה דווקא "בְתֽוֹךְ־הַגּוֹלָ֖ה עַל־נְהַר־כְּבָ֑ר"(יחזקאל א א); ואמרו חז"ל שמחזה זה שייך דווקא לבחינת הגלות "כבן כפר שראה את המלך"(חגיגה יג:). אז אנו זוכים למחזה של "דּוֹדִ֥י צַח֙ וְאָד֔וֹם דָּג֖וּל מֵרְבָבָֽה׃ רֹאשׁ֖וֹ כֶּ֣תֶם פָּ֑ז...", לחיזיון של "וָאֶרְאֶ֖ה מַרְא֥וֹת אֱלֹהִֽים׃"(יחזקאל א א), מעשה מרכבה של יחזקאל בן בוזי.

[מבחינה מסויימת, במבט של "שיר השירים", דווקא בעת הגלות כאשר אין לישראל את טובות והשגחת ה' בגלוי, על כן נאמנותם לה' היא מחמת עצמותו, משום טובו ויפיו של הדוד; מה שאין כן בארץ ישראל, היה זה מחמת שהיטיב עמהם. בגלות יש רק את עצם הקשר, שעדיין הוא עמהם.]

התקופה השמינית ממשיכה בפרק הבא, וכפי שציינו שהחלוקה לפרקים ממקור זר. נמשיך לבארה במאמר לפרק ו' בע"ה.