א הֲיָדַ֗עְתָּ עֵ֭ת לֶ֣דֶת יַעֲלֵי־סָ֑לַע חֹלֵ֖ל אַיָּל֣וֹת תִּשְׁמֹֽר׃ ב תִּסְפֹּ֣ר יְרָחִ֣ים תְּמַלֶּ֑אנָה וְ֝יָדַ֗עְתָּ עֵ֣ת לִדְתָּֽנָה׃ ג תִּ֭כְרַעְנָה יַלְדֵיהֶ֣ן תְּפַלַּ֑חְנָה חֶבְלֵיהֶ֥ם תְּשַׁלַּֽחְנָה׃ ד יַחְלְמ֣וּ בְ֭נֵיהֶם יִרְבּ֣וּ בַבָּ֑ר יָ֝צְא֗וּ וְלֹא־שָׁ֥בוּ לָֽמוֹ׃ ה מִֽי־שִׁלַּ֣ח פֶּ֣רֶא חָפְשִׁ֑י וּמֹסְר֥וֹת עָ֝ר֗וֹד מִ֣י פִתֵּֽחַ׃ ו אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי עֲרָבָ֣ה בֵית֑וֹ וּֽמִשְׁכְּנוֹתָ֥יו מְלֵֽחָה׃ ז יִ֭שְׂחַק לַהֲמ֣וֹן קִרְיָ֑ה תְּשֻׁא֥וֹת נ֝וֹגֵ֗שׂ לֹ֣א יִשְׁמָֽע׃ ח יְת֣וּר הָרִ֣ים מִרְעֵ֑הוּ וְאַחַ֖ר כָּל־יָר֣וֹק יִדְרֽוֹשׁ׃ ט הֲיֹ֣אבֶה רֵּ֣ים עָבְדֶ֑ךָ אִם־יָ֝לִ֗ין עַל־אֲבוּסֶֽךָ׃ י הֲ‍ֽתִקְשָׁר־רֵ֭ים בְּתֶ֣לֶם עֲבֹת֑וֹ אִם־יְשַׂדֵּ֖ד עֲמָקִ֣ים אַחֲרֶֽיךָ׃ יא הֲֽתִבְטַח־בּ֭וֹ כִּי־רַ֣ב כֹּח֑וֹ וְתַעֲזֹ֖ב אֵלָ֣יו יְגִיעֶֽךָ׃ יב הֲתַאֲמִ֣ין בּ֭וֹ כִּי־ישוב (יָשִׁ֣יב) זַרְעֶ֑ךָ וְֽגָרְנְךָ֥ יֶאֱסֹֽף׃ יג כְּנַף־רְנָנִ֥ים נֶעֱלָ֑סָה אִם־אֶ֝בְרָ֗ה חֲסִידָ֥ה וְנֹצָֽה׃ יד כִּֽי־תַעֲזֹ֣ב לָאָ֣רֶץ בֵּצֶ֑יהָ וְֽעַל־עָפָ֥ר תְּחַמֵּֽם׃ טו וַ֭תִּשְׁכַּח כִּי־רֶ֣גֶל תְּזוּרֶ֑הָ וְחַיַּ֖ת הַשָּׂדֶ֣ה תְּדוּשֶֽׁהָ׃ טז הִקְשִׁ֣יחַ בָּנֶ֣יהָ לְּלֹא־לָ֑הּ לְרִ֖יק יְגִיעָ֣הּ בְּלִי־פָֽחַד׃ יז כִּֽי־הִשָּׁ֣הּ אֱל֣וֹהַּ חָכְמָ֑ה וְלֹא־חָ֥לַק לָ֝֗הּ בַּבִּינָֽה׃ יח כָּ֭עֵת בַּמָּר֣וֹם תַּמְרִ֑יא תִּֽשְׂחַ֥ק לַ֝סּ֗וּס וּלְרֹֽכְבֽוֹ׃ יט הֲתִתֵּ֣ן לַסּ֣וּס גְּבוּרָ֑ה הֲתַלְבִּ֖ישׁ צַוָּאר֣וֹ רַעְמָֽה׃ כ הְֽ֭תַרְעִישֶׁנּוּ כָּאַרְבֶּ֑ה ה֖וֹד נַחְר֣וֹ אֵימָֽה׃ כא יַחְפְּר֣וּ בָ֭עֵמֶק וְיָשִׂ֣ישׂ בְּכֹ֑חַ יֵ֝צֵ֗א לִקְרַאת־נָֽשֶׁק׃ כב יִשְׂחַ֣ק לְ֭פַחַד וְלֹ֣א יֵחָ֑ת וְלֹֽא־יָ֝שׁ֗וּב מִפְּנֵי־חָֽרֶב׃ כג עָ֭לָיו תִּרְנֶ֣ה אַשְׁפָּ֑ה לַ֖הַב חֲנִ֣ית וְכִידֽוֹן׃ כד בְּרַ֣עַשׁ וְ֭רֹגֶז יְגַמֶּא־אָ֑רֶץ וְלֹֽא־יַ֝אֲמִ֗ין כִּי־ק֥וֹל שׁוֹפָֽר׃ כה בְּדֵ֤י שֹׁפָ֨ר ׀ יֹ֘אמַ֤ר הֶאָ֗ח וּֽ֭מֵרָחוֹק יָרִ֣יחַ מִלְחָמָ֑ה רַ֥עַם שָׂ֝רִים וּתְרוּעָֽה׃ כו הֲ‍ֽ֭מִבִּינָ֣תְךָ יַֽאֲבֶר־נֵ֑ץ יִפְרֹ֖שׂ כנפו (כְּנָפָ֣יו) לְתֵימָֽן׃ כז אִם־עַל־פִּ֭יךָ יַגְבִּ֣יהַּ נָ֑שֶׁר וְ֝כִ֗י יָרִ֥ים קִנּֽוֹ׃ כח סֶ֣לַע יִ֭שְׁכֹּן וְיִתְלֹנָ֑ן עַֽל־שֶׁן־סֶ֝֗לַע וּמְצוּדָֽה׃ כט מִשָּׁ֥ם חָֽפַר־אֹ֑כֶל לְ֝מֵרָח֗וֹק עֵינָ֥יו יַבִּֽיטוּ׃ ל ואפרחו (וְאֶפְרֹחָ֥יו) יְעַלְעוּ־דָ֑ם וּבַאֲשֶׁ֥ר חֲ֝לָלִ֗ים שָׁ֣ם הֽוּא׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רש"י

רש״י

פסוק א:
יעלי סלע. אשטנבו"ק ושונאה את ולדה ועולה לראש סלע גבוה כשכורעת לילד כדי שיפול לארץ וימות והקב"ה מזמן לו נשר ומקבלו בכנפיו:
פסוק א:
חולל אילות תשמור. לשון חיל יולדה (ירמיהו) האילה רחמה צר ואין הוולד יכול לצאת ובשעת לידתה אני מזמן לה דרקון ומכישה ברחמה ונפתח ואם מקדים ומאחר רגע מיד מתה, ובין אותם רגעים איני מחליף ובין איוב לאויב נתחלף לי:
פסוק ג:
תפלחנה. מתבקע רחם שלהם ומוציא הולדות וחבלי לידה שלהם:
פסוק ג:
תשלחנה. מעליהם בלדתן לרגע שאני מזמין להם:
פסוק ד:
יחלמו. יחזקו:
פסוק ד:
ולא שבו למו. משירבו קצת יגדלו בבר בזרעים ובדשאים ואינם צריכים לגידול אביהם ואמם:
פסוק ה:
חפשי. שאין אדם יכול לגדל פרא ללמדו עבודת בהמות:
פסוק ה:
ערוד. חמור הבר:
פסוק ה:
מי פתח. מוסרותיו, שאין עליו עול אדם:
פסוק ח:
יתור הרים מרעהו. הוא עצמו תר לו מקום מרעה:
פסוק ט:
רים. כמו ראם:
פסוק ט:
עבדך. לעבדך:
פסוק י:
בתלם עבותו. (או קשרת ראם בעבור תלם של שורך) עבות חבל שקושרין (שוורי') לתלמי המחריש':
פסוק י:
ישדד. יתקן השדה:
פסוק יא:
התבטח בו. לאסוף תבואתך בשביל שכחו רב ויכול לסבול הרבה:
פסוק יא:
ותעזוב אליו יגיעך. לאסוף אל הבית:
פסוק יג:
כנף רננים נעלסה. כן שם עוף גדול רננים ולשון משנה קרוי בר יוכני:
פסוק יג:
אברה. כל עוף קרוי אברה על שם שפורח כלומר או עוף ששמו חסידה ועוף ששמו נוצה ראה מה מנהגה:
פסוק יד:
תעזוב לארץ ביציה. והולכת ומתחממת למרחוק על עפר:
פסוק טו:
ותשכח כי רגל תזוריה. לביצתה תבקענה:
פסוק טז:
הקשיח. הקשה בניה מלבה כאילו אינם שלה:
פסוק טז:
לריק יגיעה. ואינה יראה שתאבדם:
פסוק יח:
כעת במרום תמריא. כל לשון המראה כאדם שזונה לבו לצאת ממידתו ומגידולו ומארצו לשוטט לו בארצות ולנסות לו מדות אחרות וכן בן סורר ומורה (דברים כ״א:י״ח) ובל' גמרא אימראי כלתיה דרב זביד אימראי ונפקא (כתובו' ס"ג ושם איתא אימרד' ועיין ברש"י בחולין נח ומציעא עו ד"ה ואימרו):
פסוק יט:
רעמה. לשון רעם ובעתה כמו רעמו פנים:
פסוק כ:
כארבה. מדלג ומקפץ כארבה ומרעיש סביביו:
פסוק כ:
נחרו. כשהוא נופח בנחיריו בקול אימה הוא:
פסוק כא:
יחפרו בעמק. כמו ויחפרו לנו את הארץ (שם א) שדרך הפרשים אורבי' בעמקי' ובנחלים:
פסוק כא:
וישיש בכח. והסוס שמח ויוצא לקרא' נשק:
פסוק כב:
ולא יחת. ולא יירא:
פסוק כג:
תרנה אשפה. מלאה חצים ומקשקשות זו בזו ונשמע קולם:
פסוק כג:
להב חנית. כלי של ברזל (וחנית של ברזל) קרוי להב כמו ויבא גם הנצב אחר הלהב (שופטים ג, כב):
פסוק כד:
יגמא ארץ. עושה גומות ברגליו, ע"א יגמא כמו הגמיאני נא (בראשית כד):
פסוק כד:
ולא יאמין. מרוב שמחה שהוא מתאווה למלחמה:
פסוק כד:
כי קול שופר. של מלחמה:
פסוק כה:
בדי שופר. ל' די השיב לו בהרבה שופר:
פסוק כה:
יאמר האח. ל' שאומרים (העוברים) כשהן שמחין כמו שאומרים אהה מחמת צער:
פסוק כו:
יאבר נץ. יגדל הנץ כנף ומלאך הוא דומה לדמות נץ ומעמיד קושי הרוח דרומית בפרישות כנפיו שלא תחריב את העולם:
פסוק כז:
אם על פיך יגביה נשר. השכינה שנאמ' כנשר יעיר קינו (דברים ל״ב:י״א) היה מסלק פמליא שלו שלא יזיקו לאהרן בבואו אל הקדש ביו"ה:
פסוק כח:
סלע ישכן ויתלונן. בטוח היה אהרן במחתת הקטורת כשנתנ' על אבן שתיה:
פסוק כט:
משם חפר אכל. מתפלל על צרכי כל השנה ואחר כל הכבוד הזה ראה במיתת שני אפרוחיו נדב ואביהוא שמתו להתקדש שמי בהם שנפלה אימתי על השאר:
פסוק ל:
יעלעו. ואינן אלא כפי מדת בלעו דם ומים ונראה כבולע הרבה כאומר על על וכן בלשון חכמים בהשקאת סוטה (סוטה כ ע"א) מערערין אותה ומשקין אותה על כרחה וכן זעקת שבר יעוערו (ישעיהו ט״ו:ה׳) ל' קריאת גרון דומה לכך ולפי הדרך דבר הנביא:
פסוק ל:
ובאשר חללים שם הוא. לאכול ורבותינו דימו כל ענין זה באהרן בפסיקת' דאחרי מות: