פסוק א:הֲיָדַעְתָּ עֵת לֶדֶת, מתי נולדים יַעֲלֵי־סָלַע?! האם את חֹלֵל, זמן המלטת אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר, אתה זוכר?!
פסוק ב:האם תִּסְפֹּר את היְרָחִים, חודשי הריונן עד שתְּמַלֶּאנָה, יגיע זמן ההמלטה, וְיָדַעְתָּ את עֵת לִדְתָּנָה, לידתן, כך שתוכל לסייע להן?!
פסוק ג:כשהן תִּכְרַעְנָה, יַלְדֵיהֶן תְּפַלַּחְנָה, יצאו מגופן הנבקע, ואת חֶבְלֵיהֶם, צירי הלידה שלהן תְּשַׁלַּחְנָה מעליהן. את חיות הבית האדם יכול להזין ואף לסייע להן בהמלטותיהן, ואילו חיות הבר ניזונות ומתרבות בלי ידיעתו ובלי מעורבותו של האדם כלל.
פסוק ד:יַחְלְמוּ, יתחזקו בְנֵיהֶם של היעלים והאיילות, יִרְבּוּ בַבָּר, בחוץ, יָצְאוּ לבדם וְלֹא־שָׁבוּ לָמוֹ – אל אמותיהם.
פסוק ה:מִי־שִׁלַּח פֶּרֶא חמור בר, חָפְשִׁי כך שאי-אפשר לשעבדו כלל, וּמֹסְרוֹת, רצועות הקשירה של עָרוֹד, אף הוא מין חמור בר מִי פִתֵּחַ, התיר?!
פסוק ו:אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי, קבעתי בעֲרָבָה את בֵיתוֹ, ואת מִשְׁכְּנוֹתָיו, אזור המחיה שלו בארץ מְלֵחָה, באזורים מדבריים.
פסוק ז:מכיוון שהוא חי רק במקומות שאינם מיושבים, הוא יִשְׂחַק לַהֲמוֹן, להמולת קִרְיָה, עיר, לקולות העבודה הנשמעים בה, תְּשֻׁאוֹת, קולות רועשים של מי שנוֹגֵשׂ, רודה בזולתו, לֹא יִשְׁמָע.
פסוק ח:יְתוּר, יָתור, ישוטט ויחפש בהָרִים את מִרְעֵהוּ, וְאַחַר כָּל עשב יָרוֹק הוא יִדְרוֹשׁ.
פסוק ט:האם יֹאבֶה, ירצה רֵים, ראם, חיית בר גדולה וחזקה, עָבְדֶךָ, לעבוד אצלך, האִם־יָלִין עַל־אֲבוּסֶךָ, וממנו ישבע?! בעולם החי יצורים רבים שאינם כפופים לאדם ואינם מסתייעים על ידו.
פסוק י:הֲתִקְשָׁר־רֵים כדי שיחרוש בְּתֶלֶם באמצעות עֲבֹתוֹ, בחבל שלו, אִם־יְשַׂדֵּד, יתחח בעֲמָקִים אַחֲרֶיךָ?!
פסוק יא:הֲתִבְטַח־בּוֹ כִּי־רַב כֹּחוֹ, ומשום כך תַעֲזֹב אֵלָיו, תניח בידו את השדה הזרוע, פרי יְגִיעֶךָ?!
פסוק יב:הֲתַאֲמִין בּוֹ, האם תוכל לסמוך עליו כִּי־יָשִׁיב, יישא לביתך על גבו את זַרְעֶךָ, וְאת תבואתך מגָרְנְךָ יֶאֱסֹף?! אולי מפאת גודלו ועצמתו של הראם היית רוצה לאלפו לרתום אותו למלאכתך, ואולם הוא כביר מכדי שבני אדם ישלטו בו וישתמשו בו לצורכיהם.
פסוק יג:ומכאן לנפלאות הכרוכות בקיומן של הציפורים: האם אתה בראת כְּנַף־רְנָנִים, ציפור שיר או ציפור שכנפיה ססגוניות ומתפארות כביכול בצבעוניותן, נֶעֱלָסָה, עליזה, האִם יצרת אֶבְרָה, מפרק כנף לחֲסִידָה וְנֹצָה?!
פסוק יד:כִּי־תַעֲזֹב ציפור לָאָרֶץ בֵּצֶיהָ, כיוון שאין היא מקננת על העצים או על הסלעים אלא על האדמה, וְעַל־עָפָר היא תְּחַמֵּם אותן.
פסוק טו:וַתִּשְׁכַּח, התנהגותה זו אינה מביאה בחשבון כִּי כל רֶגֶל תְּזוּרֶהָ, עלולה לדרוך על הביצה ולמעוך אותה, וְחַיַּת הַשָּׂדֶה תְּדוּשֶׁהָ, עלולה לרמוס אותה.
פסוק טז:אותו עוף הִקְשִׁיחַ את לבו וחילק את בָּנֶיהָ לְלֹא־לָהּ, יש ציפור המתנכרת לבניה ועוזבת אותם. לְרִיק, לשווא היה יְגִיעָהּ בדגירתה על ביציה בְּלִי־פָחַד, בלא לחשוש שמא יילקחו ממנה גוזליה,
פסוק יז:כִּי־הִשָּׁהּ, השכיח או החסיר ממנה אֱלוֹהַּ חָכְמָה, וְלֹא־חָלַק לָהּ בַּבִּינָה.
פסוק יח:כָּעֵת, כאשר תבוא העת שהיא תרצה לעוף בַּמָּרוֹם תַּמְרִיא, והיא תִּשְׂחַק לַסּוּס וּלְרֹכְבוֹ שאינם יכולים לפגוע בה. אני הוא השומר גם על צפור זו.
פסוק יט:האם אתה תִתֵּן לַסּוּס גְּבוּרָה?! האם אתה תַלְבִּישׁ את צַוָּארוֹ רַעְמָה?!
פסוק כ:האם אתה תַרְעִישֶׁנּוּ, גורם לסוס להרעיש כָּרעש שמשמיע האַרְבֶּה בשעת פשיטתו בשדות?! הוֹד נַחְרוֹ, נחירתו, קולו היוצא מנחיריו, מטיל אֵימָה.
פסוק כא:בשעיטתו יַחְפְּרוּ רגליו של סוס המלחמה בָעֵמֶק, וְיָשִׂישׂ, וישמח בְּכֹחַ, יֵצֵא לִקְרַאת־נָשֶׁק. הוא מוכן לקרב.
פסוק כב:יִשְׂחַק, ילעג לְפַחַד וְלֹא יֵחָת, יפחד. וְלֹא־יָשׁוּב אחורה לברוח מִפְּנֵי־חָרֶב.
פסוק כג:עָלָיו תִּרְנֶה, תשיר, תשמיע קול אַשְׁפָּה, הכלי שבתוכו נמצאת התחמושת. מתוכה ירעיש שקשוק החצים בלַהַב חֲנִית ובכִידוֹן.
פסוק כד:בְּרַעַשׁ וְרֹגֶז יְגַמֶּא־אָרֶץ, שועט, ומרוב שמחה לֹא־יַאֲמִין כִּי־קוֹל שׁוֹפָר המזעיק את החיילים למלחמה ומתריע מפני אויב הוא שומע.
פסוק כה:בְּדֵי, מדי השמעת תרועת שֹׁפָר, המציינת פתיחה במלחמה, יֹאמַר: הֶאָח. הוא שש אלי קרב, וּמֵרָחוֹק יָרִיחַ מִלְחָמָה, וישמע רַעַם שָׂרִים, שרי המלחמה וּתְרוּעָה. לעומת חיות הבר שנזכרו קודם לכן, סוסי מלחמה מקיימים קשר הדדי קרוב מאוד עם בני האדם.
פסוק כו:ושוב אל העופות: הֲמִבִּינָתְךָ יַאֲבֶר, יעוף נֵץ, יִפְרֹשׂ כְּנָפָו לְתֵימָן, לדרום. הנִּצים הנודדים העוברים בארץ עושים את דרכם דרומה. האם ידיעתו של הנץ לנדוד דרומה לקראת החורף נשענת על בינת אנוש?!
פסוק כז:האִם־עַל־פִּיךָ, לפי דברך יַגְבִּיהַּ נשֶׁר לעוף, וְכִי יָרִים, יבנה במקום גבוה את קִנּוֹ?!
פסוק כח:בסֶלַע יִשְׁכֹּן וְיִתְלֹנָן, ויישן עַל־שֶׁן־סֶלַע וּמְצוּדָה.
פסוק כט:מִשָּׁם – ממרום ההרים חָפַר, מחפש אֹכֶל, לְמֵרָחוֹק עֵינָיו יַבִּיטוּ. חלק מבשר הפגרים שמוצא הנשר הוא אוכל בעצמו, וחלק הוא מביא לגוזליו שבקן –
פסוק ל:וְאֶפְרֹחָו יְעַלְעוּ, בולעים דָם, שכן אף הם ניזונים מנבלות, וּבַאֲשֶׁר נמצאים חֲלָלִים, פגרים שָׁם הוּא.