א הֲיָדַ֗עְתָּ עֵ֭ת לֶ֣דֶת יַעֲלֵי־סָ֑לַע חֹלֵ֖ל אַיָּל֣וֹת תִּשְׁמֹֽר׃ ב תִּסְפֹּ֣ר יְרָחִ֣ים תְּמַלֶּ֑אנָה וְ֝יָדַ֗עְתָּ עֵ֣ת לִדְתָּֽנָה׃ ג תִּ֭כְרַעְנָה יַלְדֵיהֶ֣ן תְּפַלַּ֑חְנָה חֶבְלֵיהֶ֥ם תְּשַׁלַּֽחְנָה׃ ד יַחְלְמ֣וּ בְ֭נֵיהֶם יִרְבּ֣וּ בַבָּ֑ר יָ֝צְא֗וּ וְלֹא־שָׁ֥בוּ לָֽמוֹ׃ ה מִֽי־שִׁלַּ֣ח פֶּ֣רֶא חָפְשִׁ֑י וּמֹסְר֥וֹת עָ֝ר֗וֹד מִ֣י פִתֵּֽחַ׃ ו אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי עֲרָבָ֣ה בֵית֑וֹ וּֽמִשְׁכְּנוֹתָ֥יו מְלֵֽחָה׃ ז יִ֭שְׂחַק לַהֲמ֣וֹן קִרְיָ֑ה תְּשֻׁא֥וֹת נ֝וֹגֵ֗שׂ לֹ֣א יִשְׁמָֽע׃ ח יְת֣וּר הָרִ֣ים מִרְעֵ֑הוּ וְאַחַ֖ר כָּל־יָר֣וֹק יִדְרֽוֹשׁ׃ ט הֲיֹ֣אבֶה רֵּ֣ים עָבְדֶ֑ךָ אִם־יָ֝לִ֗ין עַל־אֲבוּסֶֽךָ׃ י הֲ‍ֽתִקְשָׁר־רֵ֭ים בְּתֶ֣לֶם עֲבֹת֑וֹ אִם־יְשַׂדֵּ֖ד עֲמָקִ֣ים אַחֲרֶֽיךָ׃ יא הֲֽתִבְטַח־בּ֭וֹ כִּי־רַ֣ב כֹּח֑וֹ וְתַעֲזֹ֖ב אֵלָ֣יו יְגִיעֶֽךָ׃ יב הֲתַאֲמִ֣ין בּ֭וֹ כִּי־ישוב (יָשִׁ֣יב) זַרְעֶ֑ךָ וְֽגָרְנְךָ֥ יֶאֱסֹֽף׃ יג כְּנַף־רְנָנִ֥ים נֶעֱלָ֑סָה אִם־אֶ֝בְרָ֗ה חֲסִידָ֥ה וְנֹצָֽה׃ יד כִּֽי־תַעֲזֹ֣ב לָאָ֣רֶץ בֵּצֶ֑יהָ וְֽעַל־עָפָ֥ר תְּחַמֵּֽם׃ טו וַ֭תִּשְׁכַּח כִּי־רֶ֣גֶל תְּזוּרֶ֑הָ וְחַיַּ֖ת הַשָּׂדֶ֣ה תְּדוּשֶֽׁהָ׃ טז הִקְשִׁ֣יחַ בָּנֶ֣יהָ לְּלֹא־לָ֑הּ לְרִ֖יק יְגִיעָ֣הּ בְּלִי־פָֽחַד׃ יז כִּֽי־הִשָּׁ֣הּ אֱל֣וֹהַּ חָכְמָ֑ה וְלֹא־חָ֥לַק לָ֝֗הּ בַּבִּינָֽה׃ יח כָּ֭עֵת בַּמָּר֣וֹם תַּמְרִ֑יא תִּֽשְׂחַ֥ק לַ֝סּ֗וּס וּלְרֹֽכְבֽוֹ׃ יט הֲתִתֵּ֣ן לַסּ֣וּס גְּבוּרָ֑ה הֲתַלְבִּ֖ישׁ צַוָּאר֣וֹ רַעְמָֽה׃ כ הְֽ֭תַרְעִישֶׁנּוּ כָּאַרְבֶּ֑ה ה֖וֹד נַחְר֣וֹ אֵימָֽה׃ כא יַחְפְּר֣וּ בָ֭עֵמֶק וְיָשִׂ֣ישׂ בְּכֹ֑חַ יֵ֝צֵ֗א לִקְרַאת־נָֽשֶׁק׃ כב יִשְׂחַ֣ק לְ֭פַחַד וְלֹ֣א יֵחָ֑ת וְלֹֽא־יָ֝שׁ֗וּב מִפְּנֵי־חָֽרֶב׃ כג עָ֭לָיו תִּרְנֶ֣ה אַשְׁפָּ֑ה לַ֖הַב חֲנִ֣ית וְכִידֽוֹן׃ כד בְּרַ֣עַשׁ וְ֭רֹגֶז יְגַמֶּא־אָ֑רֶץ וְלֹֽא־יַ֝אֲמִ֗ין כִּי־ק֥וֹל שׁוֹפָֽר׃ כה בְּדֵ֤י שֹׁפָ֨ר ׀ יֹ֘אמַ֤ר הֶאָ֗ח וּֽ֭מֵרָחוֹק יָרִ֣יחַ מִלְחָמָ֑ה רַ֥עַם שָׂ֝רִים וּתְרוּעָֽה׃ כו הֲ‍ֽ֭מִבִּינָ֣תְךָ יַֽאֲבֶר־נֵ֑ץ יִפְרֹ֖שׂ כנפו (כְּנָפָ֣יו) לְתֵימָֽן׃ כז אִם־עַל־פִּ֭יךָ יַגְבִּ֣יהַּ נָ֑שֶׁר וְ֝כִ֗י יָרִ֥ים קִנּֽוֹ׃ כח סֶ֣לַע יִ֭שְׁכֹּן וְיִתְלֹנָ֑ן עַֽל־שֶׁן־סֶ֝֗לַע וּמְצוּדָֽה׃ כט מִשָּׁ֥ם חָֽפַר־אֹ֑כֶל לְ֝מֵרָח֗וֹק עֵינָ֥יו יַבִּֽיטוּ׃ ל ואפרחו (וְאֶפְרֹחָ֥יו) יְעַלְעוּ־דָ֑ם וּבַאֲשֶׁ֥ר חֲ֝לָלִ֗ים שָׁ֣ם הֽוּא׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מלבי"ם

מלבי"ם

פסוק א:
הידעת, עתה יספר ההשגחה שמשגיח על בע"ח בענין הלידה, היעלים הם שוכנים על הרים הגבוהים, כמ"ש הרים הגבוהים ליעלים, וה' השגיח בעת לדת יעלי סלע שלא יפול הילד מן הסלע, ושומר עת הזאת בל יקרה נזק לנולד, והאילה רחמה צר, והיא מסוכנת בעת הלידה, וה' מזמין הסבות שתלד בנקל, וז"ש חולל אילות תשמר:
פסוק ב:
תספור, וקבע להבע"ח כמה ימשכו ירחי ההריון, וגבל העת מתי תלד ביום או בלילה:
פסוק ג:
תכרענה. היעלים יולדות בכריעה כדי שלא תפול הולד מן צוק ההר, והאילות חבליהן תשלחנה, שיסור ממנה החבלים הגדולים שהיה לה בהקשותה בלדתה:
פסוק ד:
יחלמו ונדמה כאילו יחלום להם בחלום בכח דמיונם שבניהם ירבו בבר. בשדה ובאלומות התבואה, וע"י דמיון הזה הנטוע בם ישכחו צער הלידה ולא ידאגו עוד על בניהם, ויצאו ולא שבו אל הילדים, והם מתפרנסים בבר מעצמם:
פסוק ה:
מי, עתה יספר ההשגחה בענין המעון, שיש מינים השוכנים במדבריות ואינם מקבלים מרות, וגם בין אלה שמיניהם מצויים אצל ב"א יש מהם שאינם מקבלים מרות ועומדים במצב הפראי, כמו שור הבר וחמור הבר, ועז"א מי שלח פרא חפשי, וערוד שהוא חמור הבר מי פתח מוסרותיו שיהיה חפשי:
פסוק ו:
אשר שמתי, שהגם שטבע החמורים לשכון בישוב אצל ב"א, הוא ביתו בערבה, ומשכנותיו שיוצא לרוץ שם הוא ארץ מלחה:
פסוק ז:
ישחק להמון קריה, אינו רוצה להיות בישוב, כי טוב לו במדבר ששם תשאות נוגש לא ישמע, וטוב לו החפשית מן ריבוי המזונות שיש לו אצל בני אדם ולכן מסתפק במזונות מצומצמים, כי.
פסוק ח:
יתור הרים, מה שמוצא אחר התור והחיפוש בהרים הוא מרעהו, ודורש ומחפש למצוא איזה דבר ירוק למאכלו וזה טוב לפניו:
פסוק ט:
היאבה, אחר שספר מן המין שנוח להכניעו שהוא חמור ושור הבר, יספר מן הראם שא"א להכניעו כלל, שהוא לא לבד שלא יאבה עבדך, כי גם לא ילין על אבוסך, אם תתן לו מזון רב להשמינו בלא עבודה לא ירצה ללון שם:
פסוק י:
התקשר עבותו של ראם בתלם, גם אם לא תרצה שיחרוש את האדמה כי כבר תהיה עשויה תלמים, שאתה חרשת את הארץ, ותקשר אותו בתלם כדי שהוא ישדד עמקים אחריך, שאחר החרישה משדדים את פני האדמה, היינו שמשוים האדמה החרושה שתעשה שדה, וזה עבודה קלה מאד, מ"מ לא ירצה גם לשדד השדה גם אחריך, הגם שאתה הלכת קודם לו ועשית עקר המלאכה והוא לא יצטרך רק לסייע לך, לא יאבה בזה:
פסוק יא:
התבטח בו, וכן לא תוכל לבטוח על רב כחו, שהוא יביא התבואה מן השדה הביתה, ותעזב אליו את יגיעך את התובאה:
פסוק יב:
התאמין בו כי ישוב זרעך, שבודאי יברח עם זרעך וגרנך למדבריות:
פסוק יג:
כנף רננים, פי' המפרשים על בת היענה שהיא אינה יכולה לעוף למרום כמו החסידה, וז"ש וכי כנף רננים נעלסה שתעלה עם הכנף לגבהי מרום, וכי תדמה כנף רננים אל אברה חסידה ואל נוצה שתעוף ביעף:
פסוק יד:
כי, ושם ה' בטבע היענה שהיא מניחה את ביציה בחול ובעומק האדמה, הפך מן החסידה אשר ברושים ביתה ותניח את ביציה במרום במקום משומר, ובת היענה ביציה בעפר המדבר:
פסוק טו:
ותשכח, לא נטע ה' בטבעה אהבת בניה, שהביצים הנשארים באדמה נקל שיאבדו, או ע"י מקרה כי רגל תזורה שירמסוה רגל העוברים, או בכונה שחית השדה האוכלים ביצים תדושה, היינו שיפתחו הביצים להוציא האוכל מן הקליפה, כדש להוציא הבר מן המוץ:
פסוק טז:
הקשיח, וגם אחר שנולדו האפרוחים היא קשה לב עליהם כאילו אינם לה, (וכבר כתבו הטבעיים שבת היענה תניח אצל הביצים שטומנת בארץ, ביצה אחת מוזרת למעלה, ובאותה ביצה יולדו תולעים, ובזה תכין מאכל להאפרוחים שיולדו, ויותר מזה אין טורחות בגידול הבנים), לריק ר"ל היא בלא פחד שיהיה לריק יגיעה, אינה פוחדת ודואגת שיהיה יגיעתה בהולדת הביצים לריק, ולכן לא תשמור הביצים והילדים כיתר עופות:
פסוק יז:
כי השה, לא נתן להם ה' חכמה ובינה כיתר עופות בשמירת הביצים והאפרוחים, כמ"ש בת עמי לאכזר כיענים במדבר:
פסוק יח:
כעת, ר"ל לא חלק לה בבינה כעת במרום תמריא, שהעופות שיוכלו לעוף למרום נתן להם ה' חכמה בשמירת ילדיהן, כי יוכלו לשמרם בקניהם הגבוהות, לא כן היענה שלא תוכל לעוף למרום ולהתפטם ולשחוק לסוס ולרוכבו, לכן השגיח ה' שלא לתת לה טבע זאת של שמירת הילדים, וזה מן ההשגחה, בשגם ששם ה' בטבעה שתטיל כשלשים ביצים, וגם כשיאבדו מהם עדיין ישאר מהם להחיות זרע על פני הארץ, וה' רצה שלא יתרבה מין הזה כ"כ, אבל החסידה רוצה ה' בריבויה, וגם היא אינה מטלת ביצים הרבה ולכן צריכים שמירה יתירה:
פסוק יט:
התתן, הראה לו עוד השגחתו הנפלאת איך ברא בע"ח לצורך תשמיש בני אדם, כמו הסוס שתשמישו נחוץ מאד אל האדם, לרכיבה ולמשא ולעבודה וביחוד אל המלחמה, וכמו שכל משוררי עמים הקדמונים נתנו לבע"ח הזה יתר שאת בשיריהם, (מעלה א) מעלת הגבורה, עז"א התתן לסוס גבורה,
פסוק יט:
• ב) מעלת היופי והגאות, עז"א התלביש צוארו רעמה:
פסוק כ:
התרעישנו הזריזות שלו שירעש כארבה, וכן ביואל (ב' ד') מדמה הארבה עם הסוסים, ההוד שלו שנראה בעת נחרו, מטיל אימה על רואיו:
פסוק כא:
יחפרו, דרך הסוסים להכות ברגליהם על הארץ בכח עד שיחפרו ברגליהם בעמק כעין גומא, כאלו ישיש בכח, ומכה ברגליו מחמת שמחה, עתה חושב תועלתו במלחמה, עת יצא לקראת נשק, אז.
פסוק כב:
ישחק לפחד ולא יחת, לא יפחד וגם לא ישוב מפני חרב כיתר בע"ח הפוחדים מפני ברק חרב שנונה:
פסוק כג:
עליו, בעת גבבו עליו כתורן להב חנית וכידון, דומה בעיניו כאילו הניחו עליו אשפה:
פסוק כד:
ברעש, בעת תחל המלחמה יגמא ארץ ברעש ורוגז, ודומה כאילו עדן אינו מאמין לקול שופר, וימהר לרוץ אל מקום המערכה ששם מגמת חפצו:
פסוק כה:
בדי שופר, עד עת שישמע קול שופר עד בלי די, שאז יאמר האח וירוץ בשמחה, ובכ"ז נטע ה' בטבעו הרגשת המלחמה עד שיריח אותה מרחוק, ויכיר קול רעם של שרים וקול תרועה שהם הסימנים והאותות שיעשו השרים אל גדודי החיל:
פסוק כו:
המבינתך, הנץ ויתר עופות הנסיעה (וצ"ל שיש ממין הנץ גם מין שנוסע), מי שם בקרבם טבע זה שיבינו קרבת החורף, ושיבינו לישא אבר ולפרוש כנף ליסע בטרם יבוא החורף, לתימן, לארצות החמים, להיות שם כל ימי הקור, שזה מהשגחה מיוחדת על מינים אלה:
פסוק כז:
אם על פיך, הנשר יגביה עוף יותר מכל העופות, וכן ירים קנו במקום גבוה מאד באהבתו את בניו:
פסוק כח:
סלע, ושם ישכון על סלע במקום מבצר שאין יד מגעת לשם:
פסוק כט:
משם חפר אוכל, על ידי השגחת ה', שנתן לו ראות העין עד שעיניו יביטו מרחוק:
פסוק ל:
ואפרוחיו, והטרף מזומן לפניו תמיד, ואפרוחיו יעלעו דם והוא נמצא תמיד במקום שיש חללים לחפור אוכל משם, ובזה הראה לו השגחתו על כל מין, הן במזונו, הן בהריון ולידה, הן במקום מעונו, הן העוף בהטלת ביציו, ובנסיעתו בימי החורף, ובמעופו לגבהי שחקים, וכ"ש שיש השגחה פרטית על האדם הנעלה מכולם והמוכתר בכתר השכל והנברא בצלם אלהים: