פסוק א:הידעת עת לדת יעלי סלע, ענין כל אלה להודיע את איוב כי הוא יתברך יודע במינים ובאישים ומשגיח עליהן ליישב עולמו בהן, להוציא מדעתו כפירת הסרת הידיעה וההשגחה כאשר כתבתי, והזכיר היעלים כי הן חיות הסלעים, אין בהן חפץ לאדם כענין בעורב. ורבותינו ז"ל דרשו גם כן שהיא שונאה את הוולד כטעמם בעורב, והוא מוזכר בבבא בתרא. ויחזור לגדול החיות, כי הוא הבורא אותם ונותן להם צרכם ועושה בהם חפצו עם תקפם וכחם הגדול היתר על האדם:
פסוק ד:יחלמו בניהם, מן ותחלימני:
פסוק ד:בבר, בחוץ, מן חיות ברא, אינם צריכים לגידול אב ולשדי אם. והתרגום אמר: יסגון בנוי בעיבורא:
פסוק ה:פרא חפשי, שאין אדם מושל בו ללמדו עבודה לעבוד בו כשור וחמור, וכן
פסוק ט:היאבה רים עבדך וגו':
פסוק י:אם ישדד עמקים, לחרוש אותם לעשותם שדה:
פסוק יא:ותעזב אליו יגיעך, אשר יגעת בקציר בזרע:
פסוק יג:כנף רננים, צפור גדול להתעלס בו, כי בעבור רננתה נראית שמחה ומתעלסת. אם נתת אברה ונוצה לחסידה לעוף ולבוא במועדיה:
פסוק טז:הקשיח בניה, הקשיח לבה את בניה ועזב אותם לאחרים, או לריק, לא לה יהיו שמורים. ויכפול לריק יגיעה בלי פחד, שיהיה לה על האפרוחים או על הבצים. ורבי אברהם ז"ל פירש הקשיח לבה מבניה כאילו אינם שלה. ולא יכפול יפה:
פסוק יז:כי השה אלוה חכמה זאת, ולא תדע כי רגל תזורה:
פסוק יח:כעת במרום תמריא, תגביה, ואין לו דומה, רק תמרורים, שימי לך תמרורים, ויתמרמר אליו, כי לשון הגבהה הם. ויש מפרשים כשהיא שבעה ומפוטמת מן הנבלות שאכלה תעלה למרום ותעוף:
פסוק יח:תשחק לסוס ולרוכבו, מרוב מרוצתה מהם, ושהיא בשמים והם בארץ, והיא מן מריאי בשן, או מן והסיר את מוראתו בנוצתה, ובלשון חכמינו ז"ל המראה:
פסוק יט:רעמה, כמו רעם שרים ותרועה:
פסוק כ:הוד נחרו, מן נחרת סוסיו, והוא הקול היוצא מנחירי הסוס במרוצתו:
פסוק כא:יחפרו בעמק, כל אחד מהם, או יחסר רגליו:
פסוק כג:תרנה אשפה, תשמיע קול, כמו ותעבור הרנה:
פסוק כג:להב חנית, כמו ויבוא גם הנצב אחר הלהב, כי בהיות החרב מלוטש יוצא ממנו להב, כדרך למען היות לה ברק:
פסוק כד:יגמא ארץ, פירשוהו מן הגמיאיני נא, לשון משל, כי מרוב מרוצתו כאילו ישתה הארץ. ורבי אברהם ז"ל יפסיע, מן מגמת פניהם קדימה:
פסוק כד:ולא יאמין כי קול שופר, לא יאמין בשופר עד ראותו אותו מרוב שמחת לבו,
פסוק כה:יאמר האח, כשיראנו:
פסוק כו:יאבר נץ, יחזור לעופות הדורסים הנלחמים במיניהם בהשלימו ענין הסוס השמח במלחמת האדם:
פסוק כו:וכאשר השלים האלהים המענה הזה ואיוב שתק, חזר עוד ויצא מלפניו קול דממה דקה לא בסערה וסופה, שלא יבהל איוב מתגרתו שאמר ואימתך אל תבעתני, ואמר לו המענה הבא.