א וְֽאוּלָ֗ם שְׁמַֽע־נָ֣א אִיּ֣וֹב מִלָּ֑י וְֽכָל־דְּבָרַ֥י הַאֲזִֽינָה׃ ב הִנֵּה־נָ֭א פָּתַ֣חְתִּי פִ֑י דִּבְּרָ֖ה לְשׁוֹנִ֣י בְחִכִּֽי׃ ג יֹֽשֶׁר־לִבִּ֥י אֲמָרָ֑י וְדַ֥עַת שְׂ֝פָתַ֗י בָּר֥וּר מִלֵּֽלוּ׃ ד רֽוּחַ־אֵ֥ל עָשָׂ֑תְנִי וְנִשְׁמַ֖ת שַׁדַּ֣י תְּחַיֵּֽנִי׃ ה אִם־תּוּכַ֥ל הֲשִׁיבֵ֑נִי עֶרְכָ֥ה לְ֝פָנַ֗י הִתְיַצָּֽבָה׃ ו הֵן־אֲנִ֣י כְפִ֣יךָ לָאֵ֑ל מֵ֝חֹ֗מֶר קֹרַ֥צְתִּי גַם־אָֽנִי׃ ז הִנֵּ֣ה אֵ֭מָתִי לֹ֣א תְבַעֲתֶ֑ךָּ וְ֝אַכְפִּ֗י עָלֶ֥יךָ לֹא־יִכְבָּֽד׃ ח אַ֭ךְ אָמַ֣רְתָּ בְאָזְנָ֑י וְק֖וֹל מִלִּ֣ין אֶשְׁמָֽע׃ ט זַ֥ךְ אֲנִ֗י בְּֽלִ֫י פָ֥שַׁע חַ֥ף אָנֹכִ֑י וְלֹ֖א עָוֺ֣ן לִֽי׃ י הֵ֣ן תְּ֭נוּאוֹת עָלַ֣י יִמְצָ֑א יַחְשְׁבֵ֖נִי לְאוֹיֵ֣ב לֽוֹ׃ יא יָשֵׂ֣ם בַּסַּ֣ד רַגְלָ֑י יִ֝שְׁמֹ֗ר כָּל־אָרְחֹתָֽי׃ יב הֶן־זֹ֣את לֹא־צָדַ֣קְתָּ אֶעֱנֶ֑ךָּ כִּֽי־יִרְבֶּ֥ה אֱ֝ל֗וֹהַ מֵאֱנֽוֹשׁ׃ יג מַ֭דּוּעַ אֵלָ֣יו רִיב֑וֹתָ כִּ֥י כָל־דְּ֝בָרָ֗יו לֹ֣א־יַעֲנֶֽה׃ יד כִּֽי־בְאַחַ֥ת יְדַבֶּר־אֵ֑ל וּ֝בִשְׁתַּ֗יִם לֹ֣א יְשׁוּרֶֽנָּה׃ טו בַּחֲל֤וֹם ׀ חֶזְי֬וֹן לַ֗יְלָה בִּנְפֹ֣ל תַּ֭רְדֵּמָה עַל־אֲנָשִׁ֑ים בִּ֝תְנוּמ֗וֹת עֲלֵ֣י מִשְׁכָּֽב׃ טז אָ֣ז יִ֭גְלֶה אֹ֣זֶן אֲנָשִׁ֑ים וּבְמֹ֖סָרָ֣ם יַחְתֹּֽם׃ יז לְ֭הָסִיר אָדָ֣ם מַעֲשֶׂ֑ה וְגֵוָ֖ה מִגֶּ֣בֶר יְכַסֶּֽה׃ יח יַחְשֹׂ֣ךְ נַ֭פְשׁוֹ מִנִּי־שָׁ֑חַת וְ֝חַיָּת֗וֹ מֵעֲבֹ֥ר בַּשָּֽׁלַח׃ יט וְהוּכַ֣ח בְּ֭מַכְאוֹב עַל־מִשְׁכָּב֑וֹ וריב (וְר֖וֹב) עֲצָמָ֣יו אֵתָֽן׃ כ וְזִֽהֲמַ֣תּוּ חַיָּת֣וֹ לָ֑חֶם וְ֝נַפְשׁ֗וֹ מַאֲכַ֥ל תַּאֲוָֽה׃ כא יִ֣כֶל בְּשָׂר֣וֹ מֵרֹ֑אִי ושפי (וְשֻׁפּ֥וּ) עַ֝צְמוֹתָ֗יו לֹ֣א רֻאּֽוּ׃ כב וַתִּקְרַ֣ב לַשַּׁ֣חַת נַפְשׁ֑וֹ וְ֝חַיָּת֗וֹ לַֽמְמִתִֽים׃ כג אִם־יֵ֤שׁ עָלָ֨יו ׀ מַלְאָ֗ךְ מֵלִ֗יץ אֶחָ֥ד מִנִּי־אָ֑לֶף לְהַגִּ֖יד לְאָדָ֣ם יָשְׁרֽוֹ׃ כד וַיְחֻנֶּ֗נּוּ וַיֹּ֗אמֶר פְּ֭דָעֵהוּ מֵרֶ֥דֶת שָׁ֗חַת מָצָ֥אתִי כֹֽפֶר׃ כה רֻֽטֲפַ֣שׁ בְּשָׂר֣וֹ מִנֹּ֑עַר יָ֝שׁ֗וּב לִימֵ֥י עֲלוּמָֽיו׃ כו יֶעְתַּ֤ר אֶל־אֱל֨וֹהַּ ׀ וַיִּרְצֵ֗הוּ וַיַּ֣רְא פָּ֭נָיו בִּתְרוּעָ֑ה וַיָּ֥שֶׁב לֶ֝אֱנ֗וֹשׁ צִדְקָתֽוֹ׃ כז יָשֹׁ֤ר ׀ עַל־אֲנָשִׁ֗ים וַיֹּ֗אמֶר חָ֭טָאתִי וְיָשָׁ֥ר הֶעֱוֵ֗יתִי וְלֹא־שָׁ֥וָה לִֽי׃ כח פָּדָ֣ה נפשי (נַ֭פְשׁוֹ) מֵעֲבֹ֣ר בַּשָּׁ֑חַת וחיתי (וְ֝חַיָּתוֹ) בָּא֥וֹר תִּרְאֶֽה׃ כט הֶן־כָּל־אֵ֭לֶּה יִפְעַל־אֵ֑ל פַּעֲמַ֖יִם שָׁל֣וֹשׁ עִם־גָּֽבֶר׃ ל לְהָשִׁ֣יב נַ֭פְשׁוֹ מִנִּי־שָׁ֑חַת לֵ֝א֗וֹר בְּא֣וֹר הַֽחַיִּים׃ לא הַקְשֵׁ֖ב אִיּ֥וֹב שְֽׁמַֽע־לִ֑י הַ֝חֲרֵ֗שׁ וְאָנֹכִ֥י אֲדַבֵּֽר׃ לב אִם־יֵשׁ־מִלִּ֥ין הֲשִׁיבֵ֑נִי דַּ֝בֵּ֗ר כִּֽי־חָפַ֥צְתִּי צַדְּקֶֽךָּ׃ לג אִם־אַ֭יִן אַתָּ֥ה שְֽׁמַֽע־לִ֑י הַ֝חֲרֵ֗שׁ וַאֲאַלֶּפְךָ֥ חָכְמָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מלבי"ם

מלבי"ם

פסוק א:
ואולם שמע נא איוב מלי, שהם המליצות והמלות הפרטים, וגם כל דברי האזינה, שהוא כל הוכוח עד סופו, כי עקר תשובתו בא בסוף דבריו:
פסוק ב:
הנה נא פתחתי פי, עתה רק פתחתי הפה להוציא לחוץ מה שכבר דברה לשוני בחכי הלשון כבר דברה בחכי כ"ז מאז ביני לבין עצמי, ועתה פתחתי פי להוציא הדברים לחוץ:
פסוק ג:
ישר לבי אמרי, ואמרי לא נאמרו כדי לנצח רק הם יושר של לבי, (ור"ל שלא לבד שהם מוסכמים עם שכלי, כי הם מוסכמים גם על לבי, שהלב מציין החפץ והרצון, ולפעמים יושר של השכל אינו יושר של הלב, שלב האדם וחפצו ירצה דבר ששכלו לא יסכים עליו, אבל אמרי הם יושר לבי ג"כ), ודעת, שיעורו ושפתי דעת ברור מללו, שלפעמים לא יוכל להמתיק בשפתיו כל אשר במחשבתו, וביחוד בהשגות הבלתי ברורים כ"כ ובדברים הנעלמים משכל האדם, שמוכרח לדבר בם במשלים וחדות, כמ"ש הרמב"ם בהקדמת המורה, אבל שפתי הם מללו דעת ברור, ורצה לומר,
פסוק ג:
• א) שהדברים מסודרים אצלו גם טרם יוציאם בשפתיו,
פסוק ג:
• ב) שלבו מסכים עם דבריו,
פסוק ג:
• ג) שלא ילביש דבריו במשלים רק ידבר דברים ברורים:
פסוק ד:
(ד-ה) רוח, אחר שבאר מעלת דבריו עצמם שב אל מעלת המדבר, ולפי שטתו המדבר בו הוא האל עצמו, שהוא נטע בנפשו האמתיות מתולדתה מראשית, והדעים האלהיים שתולים בטבעה, לא מוצאים ע"י החוש והבחינה, ובזה הוא עומד במקום האל ותחתיו, עפ"ז משיב לו על מה שבקש בסוף הוכוח הראשון (י"ג כ"א), כפך מעלי הרחק ואימתך אל תבעתני וקרא ואנכי אענה או אדבר והשיבני, ע"ז משיב לו הנה אנכי אעמוד להתוכח עמך ולהשיב לך תחת האל ובמקומו, כי אנכי ראוי לטעון תחתיו,
פסוק ד:
• א) מצד שאני יציר כפיו כי רוח אל עשתני,
פסוק ד:
• ב) מצד שגם קיום חיי והתמדתם הוא רק ע"י ה' המחיה אותי בכל רגע, וזה ונשמת שדי תחייני, באופן כי רוח ה' נטוע בי בין מצד בריאתי בין מצד חיי והתמדתם שנשמתו אשר בי היא תחייני, (גם היה דעתו שהרוח חל באדם בעודו בבטן, והוא העושה וגומר את הגוף ומלביש אותו לפי מדת הרוח כהדין קמצא דלבושיה מניה וביה, וא"כ נשמת ה' שהיא הנשמה האלהית האצולה ממרום והיא בת אלהים תחייהו) ובה נטועים הדעים האלהיים וההשכלות האמתיות אשר הם בה מתולדה מצד האלהות שלה, ומצד זה היא כאלהים, וחכמתו היא חכמת אלהים, ופיו כפיו ודבורו כדבורו, ויוכל לעמוד תחתיו ולהשיב תשובה במקומו, כי מה שאמרת שאתה רוצה שבעת שיתוכח האל עמך לא יבעתוך לא יראת הרוממות ולא פחד ענשו כמ"ש כפך מעלי הרחק ואימתך אל תבעתני, זה לא יצוייר אם יתוכח עמך ה' בעצמו אשר לא יראהו האדם וחי, משא"כ אם אתוכח אנכי עמך, אז.
פסוק ו:
הן אני כפיך לאל, ר"ל כדבר פיך לאל, הדבר שבקשת בפיך שהאל המתוכח עמך יהיה מורגש לחושיך ובלתי מפחידך לא באימה ולא בפחד עונש, כן אני בעבור האל, אנכי העומד תחת האל אהיה מורגש לחושיך, כי מחומר קרצתי גם אני, וכן.
פסוק ז:
הנה אימתי לא תבעתך שהיא יראת הרוממות ואכפי עליך לא יכבד שהוא יראת העונש:
פסוק ח:
אך מה שאמרת באזני, (הוא מ"ש שם באותו סימן כמה לי עונות ופשעים וכו' ותשם בסד רגלי), וקול מלין אשמע, ר"ל ואני מבין שהיה כונתך בזה, שאתה אומר.
פסוק ט:
זך,
פסוק ט:
• א) שלא פשעתי בפועל,
פסוק ט:
• ב) שגם אם היה במחשבתי איזה עון, אין העון מתיחס אלי, כי הידיעה הקדומה מכרחת את הבחירה והאדם מוכרח במעשיו, וא"כ חף אנכי והעון אינו מתיחס לי, רק.
פסוק י:
(י-יא) הן תנואות עלי ימצא, שישים לי עלילות, כאילו יש לי בחירה להניא ולבטל את ידיעתו וגזרתו הקדומה, וע"כ ויחשבני לאויב וישם בסד רגלי, וכ"ז הוא הלשון שאמר שם באותו מאמר, למה פניך תסתיר ותחשבני לאויב לך ותשם בסד רגלי:
פסוק יב:
הן זאת לא צדקת אענך, ר"ל אענך כי לא צדקת בזאת, במה שאתה אומר כי ירבה אלוה מאנוש, מה שאתה אומר שהאלהים יבקש מן האדם דברים רבים וגדולים רב מכדי כחו ויכלתו, זה אינו אמת, כי באמת העבודה שיבקש ה' מן האנוש לא ירבה ממנו, שלא יבקש ממנו דברים רבים ועצומים, רק כפי כח האדם, כפי מה שיוכל לעבדהו מצד שהוא בעל חומר, ולא יעליל עליו עלילות שיעבדהו כאחד מצבא מרום, וכ"ש שיענישהו על ענינים שאין בכח האדם לעשותם, כפי דעתך שהאדם מוכרח במעשיו, ובכ"ז יענישהו ה' עליהם, בכ"ז לא צדקת:
פסוק יג:
מדוע, ומה שריבות אליו וטענת נגדו, כי כל דבריו לא יענה, מדוע לא יענה ויודיע את דבריו, וכמ"ש וקרא ואנכי אענה או אדבר והשיבני למה פניך תסתיר, גם זה אינו אמת,
פסוק יד:
כי באחת ידבר אל, שה' ידבר אל האדם ויודיעהו את הגזרה החרוצה עליו על ידי עונותיו כדי שיזהר וישוב בתשובה, שהוא ההודעות שיבואו ע"י חלום, כמו שיבאר, ובשתים ידבר, אם לא ישורנה, מי שלא יראה וישים לב על הדבור האחד, ידבר עמו באופן אחר, שהוא ההודעה ע"י חולי ומכאוב, שהוא ג"כ אזהרה שישוב בתשובה, ומבאר הדבור הראשון הוא.
פסוק טו:
בחלום חזיון לילה, וזה בשתי פנים או בחלום אמתי שתחול ההודעה האלהית על הכח המדמה להודיעהו את העתיד לבא עליו, או בחזיון לילה, שרואה איזה חזון ומראה בעת השינה, המורה על העתיד, ומפרש החלום בא בנפול תרדמה על אנשים, שהוא בעת השינה העמוקה, והחזיון לילה בא בתנומות עלי משכב בעת שאינו בתרדמה עמוקה רק בתנומה קלה נים ולא נים, שאז יראה איזה מחזה:
פסוק טז:
אז, שע"י החלום והחזון יגלה אזן אנשים, להודיעם הגזרה השמיימיית, ובמוסרם יחתום, ר"ל בכח המוסרי המוטבע בנפש האדם, והיא כח נפשי אשר תעוררהו אל המוסר (דאס מאראלישע געפיהל), על ידי כח זה יתעורר להתפעל מן החלום ולבקר את מעשיו, שהרגשת המוסר הנטוע בנפשו תנבא לו ע"י התפעלות החלום, שיצא מגדרי המוסר, ובזה ידמה כאילו החלום כותב את הדברים על לוח נפשו, וכדי שיאמין שהמכתב הלז מכתב אלהים חרות על הלוחות, יניח הכח המוסרי שבנפשו את חותמו עליו לאשר ולקיים את אמתת המכתב, ר"ל שירגיש בטבע נפשו שחטא ושהוא מותרה ממעל:
פסוק יז:
להסיר, ובהחלום הזה יעוררוהו מלמעלה,
פסוק יז:
• א) שהאדם יסיר ויעזוב איזה מעשה לא טוב,
פסוק יז:
• ב) שגוה מגבר יכסה, שאם יתגלו ויעלו על הלב ציורים רעים מתכונות ומדות הטבועים בעומק הנפש, שנפש האדם טבועים בה כל המדות טובים ורעים, והם טבועים במצולותיה, והרוח יעלה הציורים מעומק הנפש אל הלב ואז יתעורר לעשות ולפעול כפי מדה או תכונה זו, ואם יעלו מגוה היינו מפנימית הנפש ציורים רעים, כמו גאוה כעס נקמה אכזריות וכדומה, והוא נמשך אחרי המדות רעות האלה להתנהג כפי מדתם, יעוררהו החלום שיעזוב המדות הרעות האלה ויטביע אותם אל מצולות תהום הנפש וישארו מכוסים ממנו בל יעלו עוד על לבו, ויכסה מן הגבר את הגוה, שהיא המדה שמשכנה בגו הנפש, ותשאר רק תכונה לא מדה לפעול על פיה:
פסוק יח:
יחשך ועי"כ יחשוך נפשו הרוחניית מני שחת בל תשחת נפשו, והיא הצלת הנפש מעונש נפשי, וחיתו יחשוך מעבר בשלח, הוא מיתת הגוף:
פסוק יט:
והוכח, עתה מבאר מ"ש ובשתים לא ישורנה, שמי שלא שר והביט את החלום ולא שת לבו אל הודעה זאת, ידבר עמו ה' ע"י הודעה אחרת, כי אז הוכח מה' (בא לו תוכחה ומוסר) על ידי מכאוב על משכבו, וריב של עצמיו הוא ריב איתן, שנשבת שלום הגוף, ויתגברו כחות המתפעלים על הכחות הפועלים, עד כי.
פסוק כ:
וזהמתו חיתו לחם, שגם לחם חייתו מזוהם ונתעב בעיניו, ר"ל לחם הצריך אל חייתו, ונפשו (תזהם) גם מאכל תאוה, מאכל שהיה מתאוה אליו תמיד:
פסוק כא:
יכל, בשרו יכלה למראית העין, כאלו העין רואה כלות בשרו שמתמעט כל רגע, ושפו, יעתקו ממקומם, עצמותיו אשר לא נראו עד הנה שהיו מכוסים בבשר, עתה יעתקו מן הפנים אל החוץ, שע"י הרזון נראו עצמותיו לחוץ:
פסוק כב:
ותקרב, עד יגיע קרוב אל המות, בין הנפשי שתקרב לשחת נפשו, בין הגופני שחיתו תקרב לממיתים:
פסוק כג:
אם יש, אז יש לו תקנה להנצל מן המות באחד מג' פנים,
פסוק כג:
• א) ע"י זכיות, אם יש עליו מלאך, אם נמצא לו בעצמו זכות ע"י מעשיו הקודמים שעשה איזה מצוה שראוי שינצל בעבורה ממות, והזכות הזה קורא מלאך, כי הוא ילך במלאכות ושליחות ללמד זכות עליו, ואם המלאך הזה מליץ אחד מני אלף, ר"ל שהמצות שהזמין ה' לפני האדם שהם יליצו עליו טובות הם כמה אלפים, ואם מן האלף מליצים וזכיות שהכין ה' אל האדם לזכות בהם ימליץ המלאך אחד מהם (ר"ל הגם שקיים רק מצוה אחת ממצות ה' הרבים מאד), והמלאך ימליץ להגיד לאדם הזה החולה את ישרו וזכות שלו, עי"כ.
פסוק כד:
ויחננו ה', ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר, שהזכות הזה הוא כופר נפשו ועל ידו יפדה ממות, ואז.
פסוק כה:
רטפש בשרו מנער, בשרו יטפש וירבה מנוער, כאלו תתעורר עליו הנערות, כאילן השב לצמוח שנית מחדש בכח חדש, כאלו יתחילו ימי הנעורים שבם צמח הגוף, ומן הנוער ישוב לימי עלומיו ובריאתו:
פסוק כו:
יעתר,
פסוק כו:
• (אופן ב') יזכה ע"י תפלה, אם יעתר אל אלוה וירבה בתפלה עד שירצהו, וירא בפניו בתרועה, שנפשו תתרועע ותתחבר אל האלהים בדבקות הנפש, וגם בזה ישיב לאנוש צדקתו, הגם שעד עתה היה רשע בדינו, ישוב להיות צדיק, ויצא זכאי בדינו כמו שהיה קודם שחטא, ע"י תשובה ותפלה:
פסוק כז:
ישור,
פסוק כז:
• (אופן ג') אם חטא בדברים שבין אדם לחברו, שבזה אין מועיל תפלה וחרטה על החטא, בזה יש לו תקנה אם ישיב את הגזלה אשר גזל וכל מה שחטא נגד חברו, וז"ש ישור על אנשים, שצריך לישר העולה והעוות שעוות נגד אנשים, שנגד העולה יעשה נגדו את הישר, להשיב עשקו וגזלתו, ואח"כ יאמר חטאתי, שיתודה בין על החטא ובין על הזדון שהוא המחשבה ועוות השכל שנקרא עון, שעז"א חטאתי, שחטאתי בפעולות, וישר העויתי בשכל ובמחשבה, ועי"כ ולא שוה לי, שכמו שהייתי עקום ונלוז ונוטה מן השיווי ויושר, כן לא נמצא השיווי בגופי, ונחליתי ע"י נטיית שיווי הגוף ושיווי מזגו וכחותיו, וע"י שלשה אופנים אלה תשובה תפלה וצדקה שהם מעבירים את הגזרה, עי"כ.
פסוק כח:
פדה נפשו מעבור בשחת, היא הצלחת הנפש הרוחנית, וחיתו באור תראה היא חיי הגוף באור החיים:
פסוק כט:
(כט-ל) הן כל אלה, ההודעה ע"י החלום, וההודעה ע"י חולי, יפעל אל פעמים שלש עם גבר, ר"ל כמה פעמים, על התכלית כדי להשיב נפשו הרוחנית מני שחת, ולאור באור החיים הגופנים:
פסוק לא:
הקשב איוב שמע לי, כי גם לאיוב הגיעו הודעות כאלה תחלה ע"י חלומות, כמ"ש כי פחד פחדתי ויאתיני, שראה כבר בחלום את העתיד לבא עליו ויפחד ממנו, ואח"כ ע"י חולי, החרש ואנכי אדבר, רק.
פסוק לב:
אם יש מלין אם יש לך תשובה על דברי, דבר, כי חפצתי צדקך, שאיני רוצה לחייבך דוקא, כי רצוני הוא שתזכה בהשפטך, אבל רק אם יש מלים ותשובה נכונה, אבל.
פסוק לג:
אם אין. אם אין לך תשובה נכונה, טוב יותר שתחרש ואני אאלפך חכמה: