א וְֽאוּלָ֗ם שְׁמַֽע־נָ֣א אִיּ֣וֹב מִלָּ֑י וְֽכָל־דְּבָרַ֥י הַאֲזִֽינָה׃ ב הִנֵּה־נָ֭א פָּתַ֣חְתִּי פִ֑י דִּבְּרָ֖ה לְשׁוֹנִ֣י בְחִכִּֽי׃ ג יֹֽשֶׁר־לִבִּ֥י אֲמָרָ֑י וְדַ֥עַת שְׂ֝פָתַ֗י בָּר֥וּר מִלֵּֽלוּ׃ ד רֽוּחַ־אֵ֥ל עָשָׂ֑תְנִי וְנִשְׁמַ֖ת שַׁדַּ֣י תְּחַיֵּֽנִי׃ ה אִם־תּוּכַ֥ל הֲשִׁיבֵ֑נִי עֶרְכָ֥ה לְ֝פָנַ֗י הִתְיַצָּֽבָה׃ ו הֵן־אֲנִ֣י כְפִ֣יךָ לָאֵ֑ל מֵ֝חֹ֗מֶר קֹרַ֥צְתִּי גַם־אָֽנִי׃ ז הִנֵּ֣ה אֵ֭מָתִי לֹ֣א תְבַעֲתֶ֑ךָּ וְ֝אַכְפִּ֗י עָלֶ֥יךָ לֹא־יִכְבָּֽד׃ ח אַ֭ךְ אָמַ֣רְתָּ בְאָזְנָ֑י וְק֖וֹל מִלִּ֣ין אֶשְׁמָֽע׃ ט זַ֥ךְ אֲנִ֗י בְּֽלִ֫י פָ֥שַׁע חַ֥ף אָנֹכִ֑י וְלֹ֖א עָוֺ֣ן לִֽי׃ י הֵ֣ן תְּ֭נוּאוֹת עָלַ֣י יִמְצָ֑א יַחְשְׁבֵ֖נִי לְאוֹיֵ֣ב לֽוֹ׃ יא יָשֵׂ֣ם בַּסַּ֣ד רַגְלָ֑י יִ֝שְׁמֹ֗ר כָּל־אָרְחֹתָֽי׃ יב הֶן־זֹ֣את לֹא־צָדַ֣קְתָּ אֶעֱנֶ֑ךָּ כִּֽי־יִרְבֶּ֥ה אֱ֝ל֗וֹהַ מֵאֱנֽוֹשׁ׃ יג מַ֭דּוּעַ אֵלָ֣יו רִיב֑וֹתָ כִּ֥י כָל־דְּ֝בָרָ֗יו לֹ֣א־יַעֲנֶֽה׃ יד כִּֽי־בְאַחַ֥ת יְדַבֶּר־אֵ֑ל וּ֝בִשְׁתַּ֗יִם לֹ֣א יְשׁוּרֶֽנָּה׃ טו בַּחֲל֤וֹם ׀ חֶזְי֬וֹן לַ֗יְלָה בִּנְפֹ֣ל תַּ֭רְדֵּמָה עַל־אֲנָשִׁ֑ים בִּ֝תְנוּמ֗וֹת עֲלֵ֣י מִשְׁכָּֽב׃ טז אָ֣ז יִ֭גְלֶה אֹ֣זֶן אֲנָשִׁ֑ים וּבְמֹ֖סָרָ֣ם יַחְתֹּֽם׃ יז לְ֭הָסִיר אָדָ֣ם מַעֲשֶׂ֑ה וְגֵוָ֖ה מִגֶּ֣בֶר יְכַסֶּֽה׃ יח יַחְשֹׂ֣ךְ נַ֭פְשׁוֹ מִנִּי־שָׁ֑חַת וְ֝חַיָּת֗וֹ מֵעֲבֹ֥ר בַּשָּֽׁלַח׃ יט וְהוּכַ֣ח בְּ֭מַכְאוֹב עַל־מִשְׁכָּב֑וֹ וריב (וְר֖וֹב) עֲצָמָ֣יו אֵתָֽן׃ כ וְזִֽהֲמַ֣תּוּ חַיָּת֣וֹ לָ֑חֶם וְ֝נַפְשׁ֗וֹ מַאֲכַ֥ל תַּאֲוָֽה׃ כא יִ֣כֶל בְּשָׂר֣וֹ מֵרֹ֑אִי ושפי (וְשֻׁפּ֥וּ) עַ֝צְמוֹתָ֗יו לֹ֣א רֻאּֽוּ׃ כב וַתִּקְרַ֣ב לַשַּׁ֣חַת נַפְשׁ֑וֹ וְ֝חַיָּת֗וֹ לַֽמְמִתִֽים׃ כג אִם־יֵ֤שׁ עָלָ֨יו ׀ מַלְאָ֗ךְ מֵלִ֗יץ אֶחָ֥ד מִנִּי־אָ֑לֶף לְהַגִּ֖יד לְאָדָ֣ם יָשְׁרֽוֹ׃ כד וַיְחֻנֶּ֗נּוּ וַיֹּ֗אמֶר פְּ֭דָעֵהוּ מֵרֶ֥דֶת שָׁ֗חַת מָצָ֥אתִי כֹֽפֶר׃ כה רֻֽטֲפַ֣שׁ בְּשָׂר֣וֹ מִנֹּ֑עַר יָ֝שׁ֗וּב לִימֵ֥י עֲלוּמָֽיו׃ כו יֶעְתַּ֤ר אֶל־אֱל֨וֹהַּ ׀ וַיִּרְצֵ֗הוּ וַיַּ֣רְא פָּ֭נָיו בִּתְרוּעָ֑ה וַיָּ֥שֶׁב לֶ֝אֱנ֗וֹשׁ צִדְקָתֽוֹ׃ כז יָשֹׁ֤ר ׀ עַל־אֲנָשִׁ֗ים וַיֹּ֗אמֶר חָ֭טָאתִי וְיָשָׁ֥ר הֶעֱוֵ֗יתִי וְלֹא־שָׁ֥וָה לִֽי׃ כח פָּדָ֣ה נפשי (נַ֭פְשׁוֹ) מֵעֲבֹ֣ר בַּשָּׁ֑חַת וחיתי (וְ֝חַיָּתוֹ) בָּא֥וֹר תִּרְאֶֽה׃ כט הֶן־כָּל־אֵ֭לֶּה יִפְעַל־אֵ֑ל פַּעֲמַ֖יִם שָׁל֣וֹשׁ עִם־גָּֽבֶר׃ ל לְהָשִׁ֣יב נַ֭פְשׁוֹ מִנִּי־שָׁ֑חַת לֵ֝א֗וֹר בְּא֣וֹר הַֽחַיִּים׃ לא הַקְשֵׁ֖ב אִיּ֥וֹב שְֽׁמַֽע־לִ֑י הַ֝חֲרֵ֗שׁ וְאָנֹכִ֥י אֲדַבֵּֽר׃ לב אִם־יֵשׁ־מִלִּ֥ין הֲשִׁיבֵ֑נִי דַּ֝בֵּ֗ר כִּֽי־חָפַ֥צְתִּי צַדְּקֶֽךָּ׃ לג אִם־אַ֭יִן אַתָּ֥ה שְֽׁמַֽע־לִ֑י הַ֝חֲרֵ֗שׁ וַאֲאַלֶּפְךָ֥ חָכְמָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
וְאוּלָם שְׁמַע־נָא, אִיּוֹב, את מִלָּי, מילותי, ולכָל־דְּבָרַי הַאֲזִינָה.
פסוק ב:
הִנֵּה־נָא פָּתַחְתִּי את פִי, דִּבְּרָה לְשׁוֹנִי בְחִכִּי.
פסוק ג:
יֹשֶׁר־לִבִּי יתבטא באֲמָרָי, דברי, וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ. דעת ברורה מיללו שפתי.
פסוק ד:
רוּחַ־אֵל עָשָׂתְנִי, עשתה אותי, וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּחַיֵּנִי. אינני אלא אדם. אומר לך טיעונים אחדים כדבֵּר אדם אל חברו השווה לו.
פסוק ה:
אִם־תּוּכַלהֲשִׁיבֵנִי. עֶרְכָה, ערוך את תגובותיך לְפָנַי, הִתְיַצָּבָה לדיון אתי. אמרת שאינך יכול להתווכח עם אלוקים, משום שאימתו מוטלת עליך. הנה אתי תוכל לדבר ברוגע –
פסוק ו:
הֵן־אֲנִי כְפִיךָ, כפי שאתה, כמוך לעומת האֵל. שנינו שווים לפניו. כמוך מֵחֹמֶר קֹרַצְתִּי נחתכתי, עוצבתי גַם־אָנִי.
פסוק ז:
הִנֵּה אֵימָתִי לֹא תְבַעֲתֶךָּ. ממני אינך מפחד, וְאַכְפִּי, כפייתי עָלֶיךָ לֹא־יִכְבָּד.
פסוק ח:
אַךְ אסכם את מה שאָמַרְתָּ בְאָזְנָי, וְקוֹל מִלִּין אֶשְׁמָע, ששמעתי ממך:
פסוק ט:
"זַךְ, נקי אֲנִי בְּלִי פָשַׁע, חַף אָנֹכִי וְלֹא עָוֹן לִי.
פסוק י:
הֵן תְּנוּאוֹת, תואנות ועלילות עָלַי יִמְצָא אלוקים, ואף על פי שאני קרוב אל אלוקים וירא אותו, יַחְשְׁבֵנִי, הוא מחשיב אותי לְאוֹיֵב לוֹ.
פסוק יא:
יָשֵׂם בַּסַּד רַגְלָי. הוא כובל אותי ומונע ממני תנועה, יִשְׁמֹר, הוא עוקב אחרי ובכך מגביל את כָּל־אָרְחֹתָי, דרכי".
פסוק יב:
הֶן־זֹאת – בדבריך שאלוקים מבקש להתאנות אליך לֹא־צָדַקְתָּ, אֶעֱנֶךָּ. כִּי־יִרְבֶּה, גדול אֱלוֹהַּ יותר מֵאֱנוֹשׁ לאין ערוך, ואין בו מידות מגונות כאלה.
פסוק יג:
מַדּוּעַ אֵלָיו רִיבוֹתָ, מדוע אתה דן וטוען כִּי כָל־דְּבָרָיו לֹא־יַעֲנֶה?! הרי קורה שאנשים שומעים תשובה מלמעלה.
פסוק יד:
כִּי־בְאַחַת, פעם אחת, או: בדרך אחת יְדַבֶּר־אֵל עם בני אדם והוא מדבר גם בִשְׁתַּיִם, פעם שנייה, או: בדרך שנייה למי שלֹא יְשׁוּרֶנָּה, יראה את מה שה' מבקש להראות לו.
פסוק טו:
בַּחֲלוֹם, חֶזְיוֹן לַיְלָה, בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל־אֲנָשִׁים, בִּתְנוּמוֹת עֲלֵי מִשְׁכָּב,
פסוק טז:
אָז יִגְלֶה, מְגַלה ה' את דברו באֹזֶן אֲנָשִׁים, וּבְמֹסָרָם, את הלקח והתוכחות, או: את הייסורים הבאים ללמד, הוא יַחְתֹּם, חוקק בהם,
פסוק יז:
כדי לְהָסִיר אָדָם ממַעֲשֶׂה שלילי שהוא רגיל בו וכדי שגֵוָה, גוויה, גוף, או: גאווה מִגֶּבֶר יְכַסֶּה, כדי שהאדם לא יפעל מתוך צורכי גופו או מתוך גאוותו.
פסוק יח:
בכך שאלוקים מייסר את גופו של האדם או באמצעות דברי המוסר שהוא משמיע באוזניו הוא יַחְשֹׂךְ, מציל את נַפְשׁוֹ של אדם מִנִּי־שָׁחַת, משאול, ממוות, וְאת חַיָּתוֹ, חייו, או: נפשו הוא מציל מלעֲבֹר בַּשָּׁלַח, בחרב.
פסוק יט:
וְהוּכַח האדם בְּמַכְאוֹב עַל־מִשְׁכָּבוֹ, וְברוֹב עֲצָמָיו, בעצמותיו הרבות הכאב אֵתָן, חזק. הכאב עצמו הוא מענה התוכחה שאלוקים משמיע לאדם.
פסוק כ:
כאשר אדם חולה, וְזִהֲמַתּוּ, ובוחלת חַיָּתוֹ, נפשו בלָחֶם, וְנַפְשׁוֹ דוחה אפילו מַאֲכַל תַּאֲוָה.
פסוק כא:
הוא הופך כחוש עד שיִכֶל, יכלה בְּשָׂרוֹ מֵרֹאִי. מחמת רזונו לא נראה בשרו, כביכול. וְשֻׁפּוּ, נטחנות עַצְמֹתָיו עד כדי כך שהן לֹא רֻאּוּ, נראות.
פסוק כב:
להרגשתו – וַתִּקְרַב לַשַּׁחַת, לשאול נַפְשׁוֹ, וְחַיָּתוֹ, נתונה לַמְמִתִים, ביד הממיתים, מלאכי החבלה.
פסוק כג:
אִם־יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ, סניגור אֶחָד מִנִּי, מתוך אלֶף מלאכים המדברים בגנותו, לְהַגִּיד לְאָדָם, לספר על האדם את יָשְׁרוֹ
פסוק כד:
וַיְחֻנֶּנּוּ, ה' ירחם עליו, וַיֹּאמֶר: פְּדָעֵהוּ, הצל אותו מלרֶדֶת שַׁחַת, כי מָצָאתִי כֹפֶר. מצאתי במה לכפר על עוונותיו. ואז –
פסוק כה:
רֻטֲפַשׁ, יתלחלח וישמין אז בְּשָׂרוֹ מִנֹּעַר, יותר מכפי שהיה בנעוריו, ויָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו.
פסוק כו:
לאחר שיקום ממחלתו, יֶעְתַּר, יתפלל אֶל־אֱלוֹהַּ וַיִּרְצֵהוּ, וַיַּרְא פָּנָיו בִּתְרוּעָה, בשמחה, וַיָּשֶׁב ה' לֶאֱנוֹשׁ את גמול צִדְקָתוֹ.
פסוק כז:
הוא יָשֹׁר, יצעד; יסתכל; יתקן; או יקיף עצמו עַל, בתוך אֲנָשִׁים, וַיֹּאמֶר בפניהם דברי וידוי: חָטָאתִי וְאת דרך היָשָׁר הֶעֱוֵיתִי, עיקמתי, וְלֹא־שָׁוָה, הועיל לִי.
פסוק כח:
ה' פָּדָה נַפְשׁוֹ של אדם זה, ששב אליו, מֵעֲבֹר בַּשָּׁחַת, ממוות, וְחַיָּתוֹ בָּאוֹר, את האור תִּרְאֶה. עתידו של אדם איננו חתום. לעתים ה' מאפשר לו להבריא ולהתאושש, ואז הוא יכול לחזור לשנותיו הראשונות.
פסוק כט:
הֶן־כָּל־אֵלֶּה – פניית אלוקים אליו, הן בתוכחה שבחלום הן באמצעות הייסורים, יִפְעַל־אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ, כמה פעמים עִם־גָּבֶר,
פסוק ל:
כדי לְהָשִׁיב את נַפְשׁוֹ מִנִּי־שָׁחַת לֵאוֹר, להיות מואר בְּאוֹר הַחַיִּים.
פסוק לא:
הַקְשֵׁב, אִיּוֹב, שְׁמַע־לִי, הַחֲרֵשׁ, שתוק, וְאָנֹכִי אֲדַבֵּר.
פסוק לב:
אִם־יֵשׁ־מִלִּין בפיך לענות לי בהן – הֲשִׁיבֵנִי, דַּבֵּר כִּי לא מניע אותי הרצון להאשימך. אדרבא, חָפַצְתִּי צַדְּקֶךָּ, להצדיקך.
פסוק לג:
אִם־אַיִן, אם אין לך מה לומר – אַתָּה שְׁמַע־לִי, הַחֲרֵשׁ וַאֲאַלֶּפְךָ, הנח לי ללמד אותך חָכְמָה.