לפרק ל'

בפרק זה רוב הדברים מבוארים כפשוטו, אך איזה מקראות קשים אבאר.

וְעַתָּ֤ה ׀ שָֽׂחֲק֣וּ עָלַי֮ צְעִירִ֥ים מִמֶּ֗נִּי לְיָ֫מִ֥ים אֲשֶׁר־מָאַ֥סְתִּי אֲבוֹתָ֑ם לָ֝שִׁ֗ית עִם־כַּלְבֵ֥י צֹאנִֽי׃

גַּם־כֹּ֣חַ יְ֭דֵיהֶם לָ֣מָּה לִּ֑י עָ֝לֵ֗ימוֹ אָ֣בַד כָּֽלַח׃
(איוב ל ב)

גַּם אם היה לאותם השפלים כֹּ֣חַ ועוז והיו מועילים לשמירת צֹאנִֽי לא הייתי מתחבר עמהם לחברם עם רועי צֹאנִֽי, מפני שעָ֝לֵ֗ימוֹ אָ֣בַד כָּֽלַח, והוא מגודל רשעתם וחומריותם אין להם זקנה כלל. כי לא רוב הימים הוא הכלח והזקנה, כי גם צעיר לימים אם פעל הרבה בעולמו וקנה חכמה ומדע ביראת ה' אז יבוא בכלח עלי קבר. אבל זקני עם הארץ אשר יראת ש-די יסירו ונמשלו כבהמות מבלי יפעלו אל הנצחיות, אם כן עָ֝לֵ֗ימוֹ אָ֣בַד כָּֽלַח, שהרי אם אלף שנים יחיו אין כאן כָּֽלַח, שעדיין לא פעלו טוב אפילו כתינוק בן יומו. והבן זה הביאור אמיתי.

כִּֽי־יָ֭דַעְתִּי מָ֣וֶת תְּשִׁיבֵ֑נִי וּבֵ֖ית מוֹעֵ֣ד לְכָל־חָֽי׃
אַ֣ךְ לֹא־בְ֭עִי יִשְׁלַח־יָ֑ד אִם־בְּ֝פִיד֗וֹ לָהֶ֥ן שֽׁוּעַ׃
(איוב ל כד)

למדתי ביאור אמיתי בזה על ידי דברי חז"ל (עבודה זרה ד.), עִי מלשון "עַוָּ֥ה עַוָּ֖ה עַוָּ֣ה אֲשִׂימֶ֑נָּה"(יחזקאל כא לב), חורבן גדול ושממה. פִיד הוא שבר קטן כתרנגולת שמנקרת באשפה ועושה נקבים נקבים.

ועל פי זה כה ביאורו: תלונת איוב למה ימתין לרשעים עד שתתמלא סאתם ואז יתן להם שבר גדול או המות וכך לא ייטיבו דרכם; מוטב שלא יאריך להם, רק ישלם להם מיד בעוד החטא לא התרבה, ויתן להם שבר קטן לקחת מוסר, ואז יהיה להם השבר לישׁוּעה. אבל המוות אין לָהֶם לישועה.

וזהו שאמר שיש מוֹעֵ֣ד לְכָל־חָֽי שתתן להם עונשם, כאשר תתמלא סאתם, אַ֣ךְ זאת לא טוב להם, אַ֣ךְ לֹא־בְ֭עִי, בחורבן גדול, ישלח יד העונש, כי אִם־בְּ֝פִיד֗וֹ, בשבר הקטן לָהֶ֥ן שֽׁוּעַ, תהיה להם ישועה לעזוב עוונם ואז לא יצטרך לשלוח ידו בְ֭עִי, בחורבן מוחלט. בזה מוכיח תלונתו שיודע המָ֣וֶת והמוֹעֵד לעונש, אך לֹא יצטרך לשלוח יד העונש בְ֭עִי כי אִם־בְּ֝פִיד֗וֹ, בעונש קטן כבר תבוא לָהֶ֥ן ישועה.