א וְעַתָּ֤ה ׀ שָֽׂחֲק֣וּ עָלַי֮ צְעִירִ֥ים מִמֶּ֗נִּי לְיָ֫מִ֥ים אֲשֶׁר־מָאַ֥סְתִּי אֲבוֹתָ֑ם לָ֝שִׁ֗ית עִם־כַּלְבֵ֥י צֹאנִֽי׃ ב גַּם־כֹּ֣חַ יְ֭דֵיהֶם לָ֣מָּה לִּ֑י עָ֝לֵ֗ימוֹ אָ֣בַד כָּֽלַח׃ ג בְּחֶ֥סֶר וּבְכָפָ֗ן גַּ֫לְמ֥וּד הַֽעֹרְקִ֥ים צִיָּ֑ה אֶ֝֗מֶשׁ שׁוֹאָ֥ה וּמְשֹׁאָֽה׃ ד הַקֹּטְפִ֣ים מַלּ֣וּחַ עֲלֵי־שִׂ֑יחַ וְשֹׁ֖רֶשׁ רְתָמִ֣ים לַחְמָֽם׃ ה מִן־גֵּ֥ו יְגֹרָ֑שׁוּ יָרִ֥יעוּ עָ֝לֵ֗ימוֹ כַּגַּנָּֽב׃ ו בַּעֲר֣וּץ נְחָלִ֣ים לִשְׁכֹּ֑ן חֹרֵ֖י עָפָ֣ר וְכֵפִֽים׃ ז בֵּין־שִׂיחִ֥ים יִנְהָ֑קוּ תַּ֖חַת חָר֣וּל יְסֻפָּֽחוּ׃ ח בְּֽנֵי־נָ֭בָל גַּם־בְּנֵ֣י בְלִי־שֵׁ֑ם נִ֝כְּא֗וּ מִן־הָאָֽרֶץ׃ ט וְ֭עַתָּה נְגִינָתָ֣ם הָיִ֑יתִי וָאֱהִ֖י לָהֶ֣ם לְמִלָּֽה׃ י תִּֽ֭עֲבוּנִי רָ֣חֲקוּ מֶ֑נִּי וּ֝מִפָּנַ֗י לֹא־חָ֥שְׂכוּ רֹֽק׃ יא כִּֽי־יתרו (יִתְרִ֣י) פִ֭תַּח וַיְעַנֵּ֑נִי וְ֝רֶ֗סֶן מִפָּנַ֥י שִׁלֵּֽחוּ׃ יב עַל־יָמִין֮ פִּרְחַ֪ח יָ֫ק֥וּמוּ רַגְלַ֥י שִׁלֵּ֑חוּ וַיָּסֹ֥לּוּ עָ֝לַ֗י אָרְח֥וֹת אֵידָֽם׃ יג נָתְס֗וּ נְֽתִיבָ֫תִ֥י לְהַוָּתִ֥י יֹעִ֑ילוּ לֹ֖א עֹזֵ֣ר לָֽמוֹ׃ יד כְּפֶ֣רֶץ רָחָ֣ב יֶאֱתָ֑יוּ תַּ֥חַת שֹׁ֝אָ֗ה הִתְגַּלְגָּֽלוּ׃ טו הָהְפַּ֥ךְ עָלַ֗י בַּלָּ֫ה֥וֹת תִּרְדֹּ֣ף כָּ֭רוּחַ נְדִבָתִ֑י וּ֝כְעָ֗ב עָבְרָ֥ה יְשֻׁעָתִֽי׃ טז וְעַתָּ֗ה עָ֭לַי תִּשְׁתַּפֵּ֣ךְ נַפְשִׁ֑י יֹ֭אחֲז֣וּנִי יְמֵי־עֹֽנִי׃ יז לַ֗יְלָה עֲ֭צָמַי נִקַּ֣ר מֵעָלָ֑י וְ֝עֹרְקַ֗י לֹ֣א יִשְׁכָּבֽוּן׃ יח בְּרָב־כֹּ֭חַ יִתְחַפֵּ֣שׂ לְבוּשִׁ֑י כְּפִ֖י כֻתָּנְתִּ֣י יַֽאַזְרֵֽנִי׃ יט הֹרָ֥נִי לַחֹ֑מֶר וָ֝אֶתְמַשֵּׁ֗ל כֶּעָפָ֥ר וָאֵֽפֶר׃ כ אֲשַׁוַּ֣ע אֵ֭לֶיךָ וְלֹ֣א תַעֲנֵ֑נִי עָ֝מַ֗דְתִּי וַתִּתְבֹּ֥נֶן בִּֽי׃ כא תֵּהָפֵ֣ךְ לְאַכְזָ֣ר לִ֑י בְּעֹ֖צֶם יָדְךָ֣ תִשְׂטְמֵֽנִי׃ כב תִּשָּׂאֵ֣נִי אֶל־ר֭וּחַ תַּרְכִּיבֵ֑נִי וּ֝תְמֹגְגֵ֗נִי תשוה (תּוּשִׁיָּֽה׃) כג כִּֽי־יָ֭דַעְתִּי מָ֣וֶת תְּשִׁיבֵ֑נִי וּבֵ֖ית מוֹעֵ֣ד לְכָל־חָֽי׃ כד אַ֣ךְ לֹא־בְ֭עִי יִשְׁלַח־יָ֑ד אִם־בְּ֝פִיד֗וֹ לָהֶ֥ן שֽׁוּעַ׃ כה אִם־לֹ֣א בָ֭כִיתִי לִקְשֵׁה־י֑וֹם עָֽגְמָ֥ה נַ֝פְשִׁ֗י לָאֶבְיֽוֹן׃ כו כִּ֤י ט֣וֹב קִ֭וִּיתִי וַיָּ֣בֹא רָ֑ע וַֽאֲיַחֲלָ֥ה לְ֝א֗וֹר וַיָּ֥בֹא אֹֽפֶל׃ כז מֵעַ֖י רֻתְּח֥וּ וְלֹא־דָ֗מּוּ קִדְּמֻ֥נִי יְמֵי־עֹֽנִי׃ כח קֹדֵ֣ר הִ֭לַּכְתִּי בְּלֹ֣א חַמָּ֑ה קַ֖מְתִּי בַקָּהָ֣ל אֲשַׁוֵּֽעַ׃ כט אָ֭ח הָיִ֣יתִי לְתַנִּ֑ים וְ֝רֵ֗עַ לִבְנ֥וֹת יַעֲנָֽה׃ ל ע֭וֹרִי שָׁחַ֣ר מֵעָלָ֑י וְעַצְמִי־חָ֝֗רָה מִנִּי־חֹֽרֶב׃ לא וַיְהִ֣י לְ֭אֵבֶל כִּנֹּרִ֑י וְ֝עֻגָבִ֗י לְק֣וֹל בֹּכִֽים׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רש"י

רש״י

פסוק ב:
גם כח ידיהם למה. היה לי באותן הימים רשעים היו ולא תועלת בהם כי פורענות בא על ידם:
פסוק ב:
עלימו אבד כלח. זקנה:
פסוק ג:
בחסר ובכפן. היו גלמוד:
פסוק ג:
העורקים ציה. שמבריחין אותן בימיו מקרב בני אדם לילך בחושך:
פסוק ג:
אמש שואה ומשואה. ברואינ"א בלע"ז:
פסוק ד:
הקוטפים מלוח עלי שיח. בהיותם במדברות היו קוטפים להם מלוחים על אילנות היערים ואכולי', מלוח שם עשב הוא ובל' ארמי נקרא קקו"לין ובל' משנה מלוחים מצו"ש בלע"ז כאותה ששנינו (קדושין סו ע"א) העלו מלוחים על שלחנות של זהב:
פסוק ד:
שיח. אילן כמו אחד השיחים (בראשית כא):
פסוק ה:
מן גו. מן קרב עיר היו נגרשין:
פסוק ו:
בערוץ נחלים. יש ארץ מלוחה מתבקעת ששם היו שוכבים בחורי העפר וחורי נקיקי הסלעים:
פסוק ו:
וכפים. תרגום של סלעים (ד"א בערוץ נחלים. הוא הנקיק שעושה הנחל סביבותיו):
פסוק ז:
חרול יסופחו. אורשיא"ש בלע"ז היו נאספים כמו ונספחו על בית יעקב (ישעיהו י״ד:א׳):
פסוק ח:
נכאו. בימי מן הארץ שהייתי משפילם ל' נכה רוח:
פסוק יא:
כי יתרי. פתח יתר קשתי פתח (כמו שאמרתי למעלה וקשתי תחליף) כלומר כחי התיש מי שבידו לעשות:
פסוק יא:
ורסן מפני שלחו. רסני שהיו מרוסנים בו שלחוהו מפני כי אינם יראים מעתה ממני:
פסוק יב:
על ימין. על ימיני עומדים פרחים קטנים כשאר הדיוטים שאיני חשוב בעיניהם להכנע מפני:
פסוק יב:
רגלי שלחו. אם המקום צר להם דוחפים אותי הלאה:
פסוק יב:
ויסולו עלי אורחות אידם. כל דרך נבלה שיש להם לעשות עושים מסילתן לפני ואצלי ולא ייראו:
פסוק יג:
נתסו נתיבתי. הטוב' ואין חוששין לה, נתסו כמו נתצו וסמ"ך מתחלפ' בצד"י:
פסוק יג:
להוותי יועילו. להקניטני מוסיפין:
פסוק יד:
כפרץ רחב. שבגדר שהכל באים ועוברים שם כן יאתיו יחד עלי להכלימני:
פסוק יד:
תחת שואה התגלגלו. כלומר מתגלגלים ובאין בסתר עד שמגיעין אצלי להקניטני כדי שלא אשמט מהם:
פסוק טו:
ההפך עלי. נהפך עלי:
פסוק טו:
בלהות. שדים:
פסוק טו:
תרדוף כרוח. רעה:
פסוק טו:
את נדיבתי. רוח נדיבה שהיה שורה עלי מתחלה:
פסוק טז:
ועתה. אל הצרה הזאת תשתפך נפשי כאדם שתתפעם רוחו כי יאחזוני וכופין אותי להשתפל נפשי:
פסוק טז:
ימי עוני. שאני בהם:
פסוק יז:
ניקר. כמו העיני האנשי' ההם תנקר (מדבר טז) ניקר פוריי"ר בלע"ז התולעים מנקרין בשרי מעל עצמי:
פסוק יז:
ועורקי. גידי אין להם מנוח' גיד בלשון ערבי עורק, כך פי' דונש לשון אחר עורקי רודפי המבריחין אותי:
פסוק יח:
יתחפש לבושי. משתנה לבושי גלד אחר גלד כשאדם פושט את בגדיו ולובש בגדים אחרים משונים מראשונים קורא אותם בגדי חופש כמו (מלכים א כב) התחפש ובא במלחמ' ומתורגם אישתני:
פסוק יח:
כפי כתנתי יאזרני. שאוזר ומעניק צוארי כן יאזרני אותי לבושי כל סביבי:
פסוק יט:
הורני לחומר. הורני ילמדני השחין הזה לישב כמו בחומר, כמו שאמרנו (למעלה ב) והוא יושב בתוך האפר ד"א הורני לחומר פי' השליכני לשון ירה בים (שמות טו):
פסוק יט:
ואתמשל. נדמיתי ובמדרש רבי תנחומא אמר ר' ברכיה סרס את המקרא אני נמשלתי לאברהם בצדקתי שקרא עצמו עפר ואפר (בראשית יא) והוא דנני כרשעי דור הפלגה (שמרדו בו בבנין המגדל) שכתוב בהם והחמר היה להם לחומר (שם יא):
פסוק כ:
עמדתי. לראות לשתוק ולהבין כמו ובפתחו עמדו כל העם ולא ענו עוד (נחמיה ח׳:ה׳):
פסוק כ:
ותתבונן בי. מחשב עלי לשנות את נגעי:
פסוק כב:
תשאני אל רוח. שדים:
פסוק כב:
תרכיבני ותמוגגני תושיה. חלשות ותשות כח היה ממוגגני:
פסוק כב:
ותמוגגני תושיה. לשון נקבה ועל תושיה עומד ואין תי"ו זו כתי"ו של תשאני:
פסוק כג:
כי ידעתי. כי יודע הייתי אשר למות תשיבני, מקום שהוא מועד לכל חי בקבר:
פסוק כד:
אך לא בעי. ובהשחת' היה רגיל השופט לשלוח יד כמו לעי השדה:
פסוק כד:
אם בפידו. אם היה שולח פיד שהוא שבר על בריותיו:
פסוק כד:
להן שוע. היה משעשען תנחומין במקצת וכן פירשו רבותינו אין הקב"ה מכה אומה ומושיב' צדו אלא מביא פיד לזו ומשעשע' בחברתה שלקתה כבר ומתנחמת בה הביא פיד לאשור ושעשע במצרי' שנא' התיטבי מנא אמון (נחום ג׳:ח׳) הביא פיד למצרי' ושעשע באשור שנא' הנה אשור בלבנון (יחזק' לא) ועוד יפתר להן שוע תפלה ותחינה מועלת בהם:
פסוק כה:
אם לא בכיתי לקשה יום. יודע ומכיר אם לא הייתי רחמני ובוכה על עניים קשי יום ועגמה נפשי לאביונים כי על כל אלה באתני זאת:
פסוק כו:
כי טוב קויתי וגו'. כלומר כי הגמול הזה ראוי לי:
פסוק כז:
ולא דמו. אין יכולין לידום ולהחריש:
פסוק כח:
בלא חמה. לא שזפתני השמש והנני קודר:
פסוק כט:
אח הייתי לתנים וגו'. תנים ובנות יענה עסוקים בבכי כל ימיה':
פסוק ל:
חרה. לשון דבר הנחרה ומתייבש מפני חום האש כמו נחר מפוח (ירמיהו ו׳:כ״ט) ותוכו ניחר (יחזקאל ט״ו:ד׳):