א וְעַתָּ֤ה ׀ שָֽׂחֲק֣וּ עָלַי֮ צְעִירִ֥ים מִמֶּ֗נִּי לְיָ֫מִ֥ים אֲשֶׁר־מָאַ֥סְתִּי אֲבוֹתָ֑ם לָ֝שִׁ֗ית עִם־כַּלְבֵ֥י צֹאנִֽי׃ ב גַּם־כֹּ֣חַ יְ֭דֵיהֶם לָ֣מָּה לִּ֑י עָ֝לֵ֗ימוֹ אָ֣בַד כָּֽלַח׃ ג בְּחֶ֥סֶר וּבְכָפָ֗ן גַּ֫לְמ֥וּד הַֽעֹרְקִ֥ים צִיָּ֑ה אֶ֝֗מֶשׁ שׁוֹאָ֥ה וּמְשֹׁאָֽה׃ ד הַקֹּטְפִ֣ים מַלּ֣וּחַ עֲלֵי־שִׂ֑יחַ וְשֹׁ֖רֶשׁ רְתָמִ֣ים לַחְמָֽם׃ ה מִן־גֵּ֥ו יְגֹרָ֑שׁוּ יָרִ֥יעוּ עָ֝לֵ֗ימוֹ כַּגַּנָּֽב׃ ו בַּעֲר֣וּץ נְחָלִ֣ים לִשְׁכֹּ֑ן חֹרֵ֖י עָפָ֣ר וְכֵפִֽים׃ ז בֵּין־שִׂיחִ֥ים יִנְהָ֑קוּ תַּ֖חַת חָר֣וּל יְסֻפָּֽחוּ׃ ח בְּֽנֵי־נָ֭בָל גַּם־בְּנֵ֣י בְלִי־שֵׁ֑ם נִ֝כְּא֗וּ מִן־הָאָֽרֶץ׃ ט וְ֭עַתָּה נְגִינָתָ֣ם הָיִ֑יתִי וָאֱהִ֖י לָהֶ֣ם לְמִלָּֽה׃ י תִּֽ֭עֲבוּנִי רָ֣חֲקוּ מֶ֑נִּי וּ֝מִפָּנַ֗י לֹא־חָ֥שְׂכוּ רֹֽק׃ יא כִּֽי־יתרו (יִתְרִ֣י) פִ֭תַּח וַיְעַנֵּ֑נִי וְ֝רֶ֗סֶן מִפָּנַ֥י שִׁלֵּֽחוּ׃ יב עַל־יָמִין֮ פִּרְחַ֪ח יָ֫ק֥וּמוּ רַגְלַ֥י שִׁלֵּ֑חוּ וַיָּסֹ֥לּוּ עָ֝לַ֗י אָרְח֥וֹת אֵידָֽם׃ יג נָתְס֗וּ נְֽתִיבָ֫תִ֥י לְהַוָּתִ֥י יֹעִ֑ילוּ לֹ֖א עֹזֵ֣ר לָֽמוֹ׃ יד כְּפֶ֣רֶץ רָחָ֣ב יֶאֱתָ֑יוּ תַּ֥חַת שֹׁ֝אָ֗ה הִתְגַּלְגָּֽלוּ׃ טו הָהְפַּ֥ךְ עָלַ֗י בַּלָּ֫ה֥וֹת תִּרְדֹּ֣ף כָּ֭רוּחַ נְדִבָתִ֑י וּ֝כְעָ֗ב עָבְרָ֥ה יְשֻׁעָתִֽי׃ טז וְעַתָּ֗ה עָ֭לַי תִּשְׁתַּפֵּ֣ךְ נַפְשִׁ֑י יֹ֭אחֲז֣וּנִי יְמֵי־עֹֽנִי׃ יז לַ֗יְלָה עֲ֭צָמַי נִקַּ֣ר מֵעָלָ֑י וְ֝עֹרְקַ֗י לֹ֣א יִשְׁכָּבֽוּן׃ יח בְּרָב־כֹּ֭חַ יִתְחַפֵּ֣שׂ לְבוּשִׁ֑י כְּפִ֖י כֻתָּנְתִּ֣י יַֽאַזְרֵֽנִי׃ יט הֹרָ֥נִי לַחֹ֑מֶר וָ֝אֶתְמַשֵּׁ֗ל כֶּעָפָ֥ר וָאֵֽפֶר׃ כ אֲשַׁוַּ֣ע אֵ֭לֶיךָ וְלֹ֣א תַעֲנֵ֑נִי עָ֝מַ֗דְתִּי וַתִּתְבֹּ֥נֶן בִּֽי׃ כא תֵּהָפֵ֣ךְ לְאַכְזָ֣ר לִ֑י בְּעֹ֖צֶם יָדְךָ֣ תִשְׂטְמֵֽנִי׃ כב תִּשָּׂאֵ֣נִי אֶל־ר֭וּחַ תַּרְכִּיבֵ֑נִי וּ֝תְמֹגְגֵ֗נִי תשוה (תּוּשִׁיָּֽה׃) כג כִּֽי־יָ֭דַעְתִּי מָ֣וֶת תְּשִׁיבֵ֑נִי וּבֵ֖ית מוֹעֵ֣ד לְכָל־חָֽי׃ כד אַ֣ךְ לֹא־בְ֭עִי יִשְׁלַח־יָ֑ד אִם־בְּ֝פִיד֗וֹ לָהֶ֥ן שֽׁוּעַ׃ כה אִם־לֹ֣א בָ֭כִיתִי לִקְשֵׁה־י֑וֹם עָֽגְמָ֥ה נַ֝פְשִׁ֗י לָאֶבְיֽוֹן׃ כו כִּ֤י ט֣וֹב קִ֭וִּיתִי וַיָּ֣בֹא רָ֑ע וַֽאֲיַחֲלָ֥ה לְ֝א֗וֹר וַיָּ֥בֹא אֹֽפֶל׃ כז מֵעַ֖י רֻתְּח֥וּ וְלֹא־דָ֗מּוּ קִדְּמֻ֥נִי יְמֵי־עֹֽנִי׃ כח קֹדֵ֣ר הִ֭לַּכְתִּי בְּלֹ֣א חַמָּ֑ה קַ֖מְתִּי בַקָּהָ֣ל אֲשַׁוֵּֽעַ׃ כט אָ֭ח הָיִ֣יתִי לְתַנִּ֑ים וְ֝רֵ֗עַ לִבְנ֥וֹת יַעֲנָֽה׃ ל ע֭וֹרִי שָׁחַ֣ר מֵעָלָ֑י וְעַצְמִי־חָ֝֗רָה מִנִּי־חֹֽרֶב׃ לא וַיְהִ֣י לְ֭אֵבֶל כִּנֹּרִ֑י וְ֝עֻגָבִ֗י לְק֣וֹל בֹּכִֽים׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
וְעַתָּה שָׂחֲקוּ, צוחקים עָלַי אפילו צְעִירִים מִמֶּנִּי לְיָמִים, ולא סתם צעירים אלא אלו אֲשֶׁר־מָאַסְתִּי את אֲבוֹתָם לָשִׁית, לשים עִם־כַּלְבֵי צֹאנִי. גם את אבותיהם של הצעירים הללו לא הייתי שם בין הכלבים השומרים את צאני. הם היו בריות שפלות שכלל לא החשבתי, ועתה בניהם הצעירים לועגים לי. כדי לתאר את מצבו הירוד של איוב הוא מתאר לפרטים את נחיתותם ושפלותם של הלועגים לו:
פסוק ב:
גַּם־כֹּחַ יְדֵיהֶם לָמָּה לִּי, לא יוכל לעזור לי, עָלֵימוֹ, עליהם אָבַד כָּלַח, כוח, רעננות, לחלוחית. למרות שהם צעירים, תש כוחם.
פסוק ג:
אלה המבזים אותי שרויים בעצמם בְּחֶסֶר וּבְכָפָן, רעָב וגַּלְמוּד, בדידות, הַעֹרְקִים, הבורחים מתוך קלונם אל צִיָּה, מדבר, המכונה גם אֶמֶשׁ, מקום חשכה, שׁוֹאָה, חורבן וּמְשֹׁאָה, שממה.
פסוק ד:
הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ, שיח מדברי שממנו ניזונים נוודים החיים במדבר עֲלֵי־שִׂיחַ, וְשֹׁרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָם. הם אוכלים את שורשי הרתמים, או: משתמשים בשורשי הרתמים לחמם את עצמם.
פסוק ה:
מִן־גֵּו, מבפנים – מתוך העיר יְגֹרָשׁוּ, ובני העיר יָרִיעוּ עָלֵימוֹ, יודיעו את קלונם כּמו על גַּנָּב.
פסוק ו:
כיוון שיגורשו ממקום היישוב, בַּעֲרוּץ נְחָלִים ילכו לִשְׁכֹּן, בחֹרֵי עָפָר וְכֵפִים, סלעים.
פסוק ז:
בֵּין־שִׂיחִים יִנְהָקוּ, הם נוערים כפראים, חמורי בר, תַּחַת חָרוּל, קוץ יְסֻפָּחוּ, הם מתאספים לשבת.
פסוק ח:
בְּנֵי־נָבָל, רשע, וגם: משוקץ גַּם־בְּנֵי בְלִי־שֵׁם, חסרי שֵם, נִכְּאוּ, נמוכים יותר מִן־הָאָרֶץ.
פסוק ט:
איוב מתאר באופן ציורי את האספסוף הנקלה והבזוי הלועג לו. אלו הם אנשים חסרי רכוש, כוח, חברה, שם ומעמד. תיאור זה של משפיליו מנמיך עוד את שפלות מעמדו שלו: וְעַתָּה נְגִינָתָם הָיִיתִי, הם שרים עלי שירי לעג, וָאֱהִי לָהֶם לְמִלָּה, אני משמש נושא לרינוניהם ולרכילותם.
פסוק י:
תִּעֲבוּנִי, רָחֲקוּ מֶנִּי, וּמִפָּנַי לֹא־חָשְׂכוּ רֹק. הם אינם נמנעים מלירוק בפני.
פסוק יא:
כִּי את יִתְרִי, החבל שבו הקפתי את עצמי כאזור מתניים המבטא חיזוק, קשרי והגנותי שהחזיקו אותי, פִתַּח אלוקים, או: האדם הלועג לי וַיְעַנֵּנִי, וְאת הרֶסֶן שבו רוסנה התנהגותם כל עוד עמדתי בכוחותי ובמעמדי, מִפָּנַי שִׁלֵּחוּ, הסירו, ועתה הם מרשים לעצמם לפגוע בי.
פסוק יב:
עַל־יָמִין, לצדִי, במקום גדודי מכבדי, פִּרְחַח, צעירים פוחזים יָקוּמוּ, את רַגְלַי שִׁלֵּחוּ, הם דוחקים, וַיָּסֹלּוּ, הם מתווים ולוחצים עָלַי את אָרְחוֹת אֵידָם, דרכי אסונם. את הנידוי והמצוקות שחוו הם מעבירים עתה אלי.
פסוק יג:
נָתְסוּ, נתצו, שיבשו את נְתִיבָתִי, דרכי. לְהַוָּתִי, לאסוני יֹעִילוּ מעשה שהם עושים מועיל להגדיל את שברי, אך לֹא עֹזֵר, מועיל לָמוֹ, לעצמם, אלא נעשה מתוך רשעות לשמה.
פסוק יד:
כְּפֶרֶץ, נחשול רָחָב יֶאֱתָיוּ, הם באים לשטפני, תַּחַת שֹׁאָה, ענן קודר הִתְגַּלְגָּלוּ.
פסוק טו:
הָהְפַּךְ, נהפכו עָלַי בַּלָּהוֹת, סיוטים, ובלהה תִּרְדֹּף כָּרוּחַ את נְדִבָתִי, נדיבותי, מידותי הטובות, וּכְמו שחולף עָב, ענן, עָבְרָה יְשֻׁעָתִי.
פסוק טז:
וְעַתָּה עָלַי תִּשְׁתַּפֵּךְ נַפְשִׁי בבכי, יֹאחֲזוּנִי יְמֵי־עֹנִי, עינוי.
פסוק יז:
בלַיְלָה הכאב בעֲצָמַי, עצמותי נִקַּר מֵעָלָי. הכאב החיצוני והפנימי חדר בי עמוק. וְעֹרְקַי לֹא יִשְׁכָּבוּן, אינם נחים מחמת הייסורים.
פסוק יח:
בְּרָב־כֹּחַ יִתְחַפֵּשׂ הכאב ללְבוּשִׁי. הכאב ידבק בי וייצמד אלי בכוח, כאילו הוא לבושי, כְּפִי, כמו מפתח הצוואר של כֻתָּנְתִּי הכאב יַאַזְרֵנִי, יקיף אותי במין לפיתת חנק.
פסוק יט:
הכאב הֹרַנִי להיות דומה, או: השליכני לַחֹמֶר, וָאֶתְמַשֵּׁל כֶּעָפָר, נעשיתי דומה לעפר וָאֵפֶר.
פסוק כ:
עתה הוא פונה אל אלוקים: אֲשַׁוַּע, אני זועק אֵלֶיךָ, וְלֹא תַעֲנֵנִי. אינך עונה לי. עָמַדְתִּי לפניך בתפילה וַתִּתְבֹּנֶן בִּי, ראית אותי ובכל זאת לא הגבת.
פסוק כא:
תֵּהָפֵךְ לְאַכְזָר לִי, בְּעֹצֶם, בכוח יָדְךָ תִשְׂטְמֵנִי, אתה שונא אותי.
פסוק כב:
אתה תִּשָּׂאֵנִי אֶל־רוּחַ, והיא תַּרְכִּיבֵנִי, תעיף אותי, וּתְמֹגְגֵנִי, ותמוגג, תמיס ממני תֻּשִׁיָּה, עצה ותבונה.
פסוק כג:
כִּי־יָדַעְתִּי שאל מָוֶת תְּשִׁיבֵנִי, ותקוותי היחידה היא להגיע לבֵית מוֹעֵד לְכָל, מקום המפגש של כל חָי. כל החיים, ובהם אני, נגיע אל המוות.
פסוק כד:
אַךְ לֹא־בְעִי, בחורבה, כלומר בקבר יִשְׁלַח יָד אין מי שישלח לחלצני משם, אִם־בְּפִידוֹ, וגם באסונם של הנפשות לא יעזור לָהֶן שׁוּעַ, עושר.
פסוק כה:
איוב חותם את נאומו הארוך בסדרת שבועות והצהרות בדבר צדקותו בתחומים שונים, ובכל זאת בא עליו האסון הכבד: אִם־לֹא, אני נשבע שבָכִיתִי בשעת גדולתי לִקְשֵׁה־יוֹם, עָגְמָה נַפְשִׁי לָאֶבְיוֹן, כשראיתי עני.
פסוק כו:
כִּי טוֹב קִוִּיתִי, שכן התייחסתי בחמלה לזולת – וַיָּבֹא רָע, וַאֲיַחֲלָה, קיוויתי לְאוֹרוַיָּבֹא אֹפֶל. עתה כשאני נתון במצוקה, איש אינו חס עלי.
פסוק כז:
מֵעַי רֻתְּחוּ, בוערים בכאב וְלֹא־דָמּוּ, ואינם נרגעים. קִדְּמֻנִי, ונכונים לי עוד יְמֵי־עֹנִי, ייסורים.
פסוק כח:
קֹדֵר הִלַּכְתִּי בְּלֹא להרגיש באור חַמָּה. לא רק בהיותי לבדי אני זועק – קַמְתִּי אפילו בהיותי בקרב קָּהָל – ואֲשַׁוֵּעַ. אינני יכול אלא לזעוק.
פסוק כט:
ביללותי כאָח הָיִיתִי לְתַנִּים, וכרֵעַ, חבר – לִבְנוֹת יַעֲנָה, המשמיעות קולות דומים.
פסוק ל:
עוֹרִי שָׁחַר, השחיר מֵעָלָי, וְעַצְמִי, שלד עצמותי חָרָה, התייבש מִנִּי־חֹרֶב, מלהט החום של מחלתי.
פסוק לא:
וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנֹּרִי, וְעֻגָבִי לְקוֹל בֹּכִים. כלי הנגינה שלי, ששימשו לשמחה ולעינוג החיים, משמיעים קולות מספד ונהי.