פסוק ב:אמנם ידעתי כי כן, ענין המענה הזה כי ישוב איוב להתאונן ולאמר, כי הוא זך וישר, ומכאוביו על לא חמס בכפיו. ומענה הזה שלש טענות, יטעון כי האלהים יכרית הרשעים כאשר אמר בלדד, גם הצדיקים אינם נמלטים מידו, רק בכולם יראה המדה אחת שוה, כי תם ורשע הוא מכלה, ואופן ההכרתה בארך השנים על כולם יוסב, ועוד יטעון כי יתן האלהים בין שניהם מוכיח, ויאמר לו שיודיע את איוב על מה שיריבהו, כי אין פגעיו נדונים לפני האלהים לעשות כן בשום פנים, אם לא חטא אינו טוב שיעשוק אותו, ועל מה ימאס יגיע כפיו ויביט על עצת הרשעים, והם המחשבות הרעות ולמה יצרפם למעלה. ואם לנסותו יעשה, לראות אם יסבול המקרים או יבעט בייסורין, כענין המוסר שאמר לו אליפז בתחלה, העיני בשר לך שיבקש לו וידע שלא ירשע, וגם יודע שאין מידו מציל ואינו צריך לנסות כחו וגבורתו עמו. וזאת תלונה שנית שיאמר המוכיח. ועוד יתאונן לאמר אם רשע אללי לו, ואם צדיק לא ישא ראשו, ישוב על טענה שהזכיר כבר, כי כאשר לא ישא ראש אם צדיק, כי סופו ללכת אל ארץ חשך וצלמות, כן אם רשע לא היה לו לקבל ייסורין אחרים:
פסוק ב:אמנם ידעתי כי כן, שהאלהים יכרית שונאי אלהותו ויאבד תקות החנפים, ועם כל זה מה יצדק הצדיק עמו אם לא יחפוץ להתווכח עמו, בבוא עליו רעה לא יעננו האלהים להודיע פשעו, ולא ישגיח עליו לרוב גריעת האדם לפניו. יודה איוב עתה כי האלהים ישמיד הפושעים, רק ברעת הצדיקים לא יודיע למה יבואו, ונראה לו שיבואו לו פשע וחמס, ואם זה כן אבוד הרשעים גם כן מקרה הוא היה להם, כי לכל מקרה אחד, ומתחלה כולם הבל המה:
פסוק ד:חכם לבב ואמיץ כח מי הקשה אליו לבו, ונשאר בשלום, החכמים לא ימלטו בחכמתם כי הוא חכם לבב מהם, והגבורים לא ימלטו נפשם כי הוא אמיץ כח מכולם. ודרך הכתוב לייחס חכמת האדם ללב, כי הוא מקום הכחות כולם, ככתוב ובלב כל חכם לב נתתי חכמה, ונביא לבב חכמה, חכם לב יקח מצות, וכתב בשלמה נתתי לך לב חכמה, וכן בכל מקום, ועל כן אמר בכאן חכם לבב כדרך שתוף הלשונות, וכתוב כי יום נקם בלבי, בקש ה' לו איש כלבבו, או הוא כענין ויאמר ה' אל לבו, והמשכיל יבין:
פסוק ה:המעתיק הרים ולא ידעו, יאמר כי גם ההרים אשר בהם ישגבו הרשעים יהפכם פתאום ולא יהיו יושביהם: והוא
פסוק ו:המרגיז ארץ, עצמה מן המקום אשר נוסדה בו, והנה אין כח ומקום לגבורים להמלט:
פסוק ז:האומר לחרס ולא יזרח, הוא קדרות השמש בגזרתו, שמורה על הסרת מלכות וקום ממשלה אחרת:
פסוק ז:ובעד כוכבים יחתום, לסכל עצת החכמים הוברי שמים והחוזים בכוכבים, והנה המלכים וחכמי יועציהם בידו:
פסוק ח:נוטה שמים לבדו, על כן יש לו ממשלה בשמש ובכוכבים לחתום בעדם כרצונו, גם הוא דורד על במות אשר יעשה הים בשוא גליו ומשקיט שאונם: והוא
פסוק ט:עושה עש כסיל וכימה, שהם מזלות המושלים, על כן יש לו כח להשפיל הגדולים. והנה האל יודע בגדולות ונוראות אשר הוא יעשה, ואיננו נראה לעינים:
פסוק יא:יעבור, על איש וישוב ויחלוף עליו מבלי שיתבונן לו ויכירנו, ועל כן אין היכולת באדם להשתמר ממנו:
פסוק יב:הן יחתוף, יגזול פתאום, כמו וחטפתם לכם, כי שתי האותיות האלה יתחלפו בהרבה מקומות:
פסוק יב:מי ישיבנו, כי אין כח באדם להשיב ממנו הגזילה, כי הוא אמיץ כח:
פסוק יב:ישיבנו, ישיב ממנו. או יהי פירושו הן יחתוף דבר ומי ישיבנו, כי השמות בכח הפעלים:
פסוק יב:מי יאמר אליו מה תעשה, אין באדם חכמה שיאמר אליו מה תעשה, כי הוא חכם לב מן הכל:
פסוק יג:אלוה לא ישיב אפו, עד ישוחו תחתיו עוזרי רהב, והם גדולי הגדולים העוזרים הגאוה. והנה השלים מה שאמר ידעתי כי כן יש כח וגבורה וחכמה באל להשפיל הרשעים עם חכמתם וגבורתם והנה ישא בעצמו:
פסוק יד:אף כי אנכי, שפל אנשים, אעננו, כמו אענה בו. או פירוש אעננו אם יקראני למשפט, או אבחרה דברי עמו, לקראו לדבר עמי:
פסוק טו:אשר אם צדקתי, והכרתי צדקי, לא אענה, בשופטו אותי לחיוב. רק למשפטי אתחנן, מיראתי אותו. ויש מפרשים לא אענה, לא ארים קול, כמו וענית ואמרת. ואם
פסוק טז:קראתי לו בתחנוני שיחמול עלי, לא אאמין כי יאזין קולי, והוא האל העונה אותי, כי לא יאמין בהשגחה בפרטים, ונתן טעם בזה מפני ייסוריו שהם חנם, כי זה הוא המטעת כל המורדים כאשר פירשתי בפתיחת הספר, והוא שאמר:
פסוק יז:אשר בשערה ישופני, כלומר אשר בבוא השערה על בני אדם ישופני בכללם, כמו ישופך ראש, תשופנו עקב, כלומר כי המקרים ברוח סערה יפיל העלים והפרי, כלומר ימית הצדיקים והרשעים:
פסוק יז:והרבה פצעי חנם, ירבה פצעי איוב חנם:
פסוק יח:לא יניחנו להשיב רוחו וינפש, כי ישביעני תמיד ממרורים:
פסוק יט:אם לכח, באתי להשגב ממנו, הנה הוא אמיץ:
פסוק יט:ואם למשפט מי יועידני, ויקבע לנו מועד ליום הדין:
פסוק כ:אם אצדק פי ירשיעני, כי מרוב חכמתו יתפוש אותי בטענותי, ואם תם אני פי יעקשני בתבונתו:
פסוק כא:תם אני, באמת אני יודע בעצמי שאני תם ולא חטאתי מיום שנבראתי, רק לא אדע נפשי, אם מצד בריאתה יבאו אליה המקרים, והוא היודע יסודה והדן אותה לרצונו, על כן אמאס חיי, וארצה שתשוב נפשי להויתה הראשונה:
פסוק כב:אחת היא, הדרך לכל, כטוב כחוטא:
פסוק כב:על כן אמרתי, כי תם ורשע הוא מכלה, ואינו משגיח בין צדיק לרשע לרוב גריעות האדם אצלו, והוא המרי אשר פתח בו בתחלת דבריו, כאשר פירשתי:
פסוק כג:אם שוט ימית פתאום, יתן ראיה על הסרת ההשגחה מבני אדם, כי אם נאמר שיהיה בהשגחה ויעשה בהפץ, שוט בא מאתו וימית בו אדם פתאום, ולמסת הנקיים שבהם ילעג האל וימית אותם בהשגחה ורצון, אם כן
פסוק כד:ארץ נתנה, ביד מלך רשע שמכסה פני שופטיה שלא יראו ויעשו משפט, רק הוא יעשה חמס כרצונו, וכל שכן שהוספת להרשיע את הדין:
פסוק כד:אם לא אפו מי הוא, המכלה אותי והמשחית הכל:
פסוק כה:וימי קלו מני רץ, ולא ראיתי בהם טוב, רוצה לומר כי טוב ונכון הוא להסיר ההשגחה מן השפלים, לרוב מעלת הגבוה ית', מלאמר שיהיה בהשגחה, ויצא משפט מעוקל כאשר הזכרתי בפתיחת הספר, וכל עת אשר ירצה להביא ראיה על צדיק ורע לו יחזור הענין על עצמו ויתלונן בנפשו, כי מאחר איננו נודע, כמו שפירשתי כבר, על כן יחזור וימי קלו אחרי תם וישר הוא מכלה:
פסוק כו:אניות אבה, אמר התרגום ספינן קלילן דמרי דבבו דאזלין למיבז, מל' איבה:
פסוק כו:יטוש, וימהר כנשר חש לאוכל, כנשרא דטאיס למיכל, ובלשון הגדה, טיסין באוירא:
פסוק כז:אם אמרי אשכחה שיחי, והטענות שיש לי לצדק את עצמי ואעזוב חמתי ואתחזק אולי אנצל בסבלי הייסורין:
פסוק כח:יגורתי, כי גם כן יבואו כל עצבותי, וידעתי כי לא תנקני בעבור שתיקתי, כי כן שתקתי מתחלה ולא הועיל לי:
פסוק כט:אנכי ארשע, יאמר כי אם יצעק וילמד זכות על עצמו גם כן יהיה רשע בדינו, ולמה זה הבל איגע לצעוק ולטעון, והנה אין טוב לשתוק ולהבליג ולא לצעוק חמס, כענין אוי לי אם לא אמרתי:
פסוק ל:אם התרחצתי במי שלג, משל על היותו נקי כפים ובר לבב:
פסוק לא:אז בשחת תטבלני, ביום המיתה תטבול אותי ביון מצולה בקבר:
פסוק לא:ושלמותי הנקיות יתעבוני ולא אהיה נקי וראוי לבוא לפני המלך למשפט. ומלות אז בשחת הורה על היות עת הקבורה יום הדין, וכן איוב יאמין כן:
פסוק לד:יסר מעלי שבטו, תפלה לאל שיסיר מעליו שבטו ואימתו וידבר לפניו. או יהיה יסר יוצא, כי המוכיה ישית ידו על שניהם ויסיר המוכיח שבט האלוה מעל איוב:
פסוק לה:כי לא כן אנכי עמדי, איננו כן עם עצמי כאשר אני עמו לפי משפטו, כי צדיק אני בעיני. או יהיה פירושו לא כן אנכי עמדי כאשר אני עמכם החבירים:
