א דִּבְרֵ֤י ׀ אָג֥וּר בִּן־יָקֶ֗ה הַמַּ֫שָּׂ֥א נְאֻ֣ם הַ֭גֶּבֶר לְאִֽיתִיאֵ֑ל לְאִ֖יתִיאֵ֣ל וְאֻכָֽל׃ ב כִּ֤י בַ֣עַר אָנֹכִ֣י מֵאִ֑ישׁ וְלֹֽא־בִינַ֖ת אָדָ֣ם לִֽי׃ ג וְלֹֽא־לָמַ֥דְתִּי חָכְמָ֑ה וְדַ֖עַת קְדֹשִׁ֣ים אֵדָֽע׃ ד מִ֤י עָלָֽה־שָׁמַ֨יִם ׀ וַיֵּרַ֡ד מִ֤י אָֽסַף־ר֨וּחַ ׀ בְּחָפְנָ֡יו מִ֤י צָֽרַר־מַ֨יִם ׀ בַּשִּׂמְלָ֗ה מִ֭י הֵקִ֣ים כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ מַה־שְּׁמ֥וֹ וּמַֽה־שֶּׁם־בְּ֝נ֗וֹ כִּ֣י תֵדָֽע׃ ה כָּל־אִמְרַ֣ת אֱל֣וֹהַּ צְרוּפָ֑ה מָגֵ֥ן ה֝֗וּא לַֽחֹסִ֥ים בּֽוֹ׃ ו אַל־תּ֥וֹסְףְּ עַל־דְּבָרָ֑יו פֶּן־יוֹכִ֖יחַ בְּךָ֣ וְנִכְזָֽבְתָּ׃ ז שְׁ֭תַּיִם שָׁאַ֣לְתִּי מֵאִתָּ֑ךְ אַל־תִּמְנַ֥ע מִ֝מֶּ֗נִּי בְּטֶ֣רֶם אָמֽוּת׃ ח שָׁ֤וְא ׀ וּֽדְבַר־כָּזָ֡ב הַרְחֵ֬ק מִמֶּ֗נִּי רֵ֣אשׁ וָ֭עֹשֶׁר אַל־תִּֽתֶּן־לִ֑י הַ֝טְרִיפֵ֗נִי לֶ֣חֶם חֻקִּֽי׃ ט פֶּ֥ן אֶשְׂבַּ֨ע ׀ וְכִחַשְׁתִּי֮ וְאָמַ֗רְתִּי מִ֥י יְה֫וָ֥ה וּפֶֽן־אִוָּרֵ֥שׁ וְגָנַ֑בְתִּי וְ֝תָפַ֗שְׂתִּי שֵׁ֣ם אֱלֹהָֽי׃ י אַל־תַּלְשֵׁ֣ן עֶ֭בֶד אֶל־אדנו (אֲדֹנָ֑יו) פֶּֽן־יְקַלֶּלְךָ֥ וְאָשָֽׁמְתָּ׃ יא דּ֭וֹר אָבִ֣יו יְקַלֵּ֑ל וְאֶת־אִ֝מּ֗וֹ לֹ֣א יְבָרֵֽךְ׃ יב דּ֭וֹר טָה֣וֹר בְּעֵינָ֑יו וּ֝מִצֹּאָת֗וֹ לֹ֣א רֻחָֽץ׃ יג דּ֭וֹר מָה־רָמ֣וּ עֵינָ֑יו וְ֝עַפְעַפָּ֗יו יִנָּשֵֽׂאוּ׃ יד דּ֤וֹר ׀ חֲרָב֣וֹת שִׁנָּיו֮ וּֽמַאֲכָל֪וֹת מְֽתַלְּעֹ֫תָ֥יו לֶאֱכֹ֣ל עֲנִיִּ֣ים מֵאֶ֑רֶץ וְ֝אֶבְיוֹנִ֗ים מֵאָדָֽם׃ טו לַֽעֲלוּקָ֨ה ׀ שְׁתֵּ֥י בָנוֹת֮ הַ֤ב ׀ הַ֥ב שָׁל֣וֹשׁ הֵ֭נָּה לֹ֣א תִשְׂבַּ֑עְנָה אַ֝רְבַּ֗ע לֹא־אָ֥מְרוּ הֽוֹן׃ טז שְׁאוֹל֮ וְעֹ֪צֶ֫ר רָ֥חַם אֶ֭רֶץ לֹא־שָׂ֣בְעָה מַּ֑יִם וְ֝אֵ֗שׁ לֹא־אָ֥מְרָה הֽוֹן׃ יז עַ֤יִן ׀ תִּֽלְעַ֣ג לְאָב֮ וְתָב֪וּז לִֽיקֲּהַ֫ת־אֵ֥ם יִקְּר֥וּהָ עֹרְבֵי־נַ֑חַל וְֽיֹאכְל֥וּהָ בְנֵי־נָֽשֶׁר׃ יח שְׁלֹשָׁ֣ה הֵ֭מָּה נִפְלְא֣וּ מִמֶּ֑נִּי וארבע (וְ֝אַרְבָּעָ֗ה) לֹ֣א יְדַעְתִּֽים׃ יט דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר ׀ בַּשָּׁמַיִם֮ דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ עֲלֵ֫י צ֥וּר דֶּֽרֶךְ־אֳנִיָּ֥ה בְלֶב־יָ֑ם וְדֶ֖רֶךְ גֶּ֣בֶר בְּעַלְמָֽה׃ כ כֵּ֤ן ׀ דֶּ֥רֶךְ אִשָּׁ֗ה מְנָ֫אָ֥פֶת אָ֭כְלָה וּמָ֣חֲתָה פִ֑יהָ וְ֝אָמְרָ֗ה לֹֽא־פָעַ֥לְתִּי אָֽוֶן׃ כא תַּ֣חַת שָׁ֭לוֹשׁ רָ֣גְזָה אֶ֑רֶץ וְתַ֥חַת אַ֝רְבַּ֗ע לֹא־תוּכַ֥ל שְׂאֵֽת׃ כב תַּֽחַת־עֶ֭בֶד כִּ֣י יִמְל֑וֹךְ וְ֝נָבָ֗ל כִּ֣י יִֽשְׂבַּֽע־לָֽחֶם׃ כג תַּ֣חַת שְׂ֭נוּאָה כִּ֣י תִבָּעֵ֑ל וְ֝שִׁפְחָ֗ה כִּֽי־תִירַ֥שׁ גְּבִרְתָּֽהּ׃ כד אַרְבָּ֣עָה הֵ֭ם קְטַנֵּי־אָ֑רֶץ וְ֝הֵ֗מָּה חֲכָמִ֥ים מְחֻכָּמִֽים׃ כה הַ֭נְּמָלִים עַ֣ם לֹא־עָ֑ז וַיָּכִ֖ינוּ בַקַּ֣יִץ לַחְמָֽם׃ כו שְׁ֭פַנִּים עַ֣ם לֹא־עָצ֑וּם וַיָּשִׂ֖ימוּ בַסֶּ֣לַע בֵּיתָֽם׃ כז מֶ֭לֶךְ אֵ֣ין לָאַרְבֶּ֑ה וַיֵּצֵ֖א חֹצֵ֣ץ כֻּלּֽוֹ׃ כח שְׂ֭מָמִית בְּיָדַ֣יִם תְּתַפֵּ֑שׂ וְ֝הִ֗יא בְּהֵ֣יכְלֵי מֶֽלֶךְ׃ כט שְׁלֹשָׁ֣ה הֵ֭מָּה מֵיטִ֣יבֵי צָ֑עַד וְ֝אַרְבָּעָ֗ה מֵיטִ֥בֵי לָֽכֶת׃ ל לַ֭יִשׁ גִּבּ֣וֹר בַּבְּהֵמָ֑ה וְלֹא־יָ֝שׁ֗וּב מִפְּנֵי־כֹֽל׃ לא זַרְזִ֣יר מָתְנַ֣יִם אוֹ־תָ֑יִשׁ וּ֝מֶ֗לֶךְ אַלְק֥וּם עִמּֽוֹ׃ לב אִם־נָבַ֥לְתָּ בְהִתְנַשֵּׂ֑א וְאִם־זַ֝מּ֗וֹתָ יָ֣ד לְפֶֽה׃ לג כִּ֤י מִ֪יץ חָלָ֡ב י֘וֹצִ֤יא חֶמְאָ֗ה וּֽמִיץ־אַ֭ף י֣וֹצִיא דָ֑ם וּמִ֥יץ אַ֝פַּ֗יִם י֣וֹצִיא רִֽיב׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רש"י

רש״י

פסוק א:
אגור בן יקה. דברי שלמה שאגר את הבינה והקיאה כך פירשוהו חכמי':
פסוק א:
המשא. נבואה זו אמר על כן:
פסוק א:
נאם הגבר לאיתיאל. אמר הגבר זה שלמה המשא הזה על עצמו בשביל איתיאל על שסמך על חכמתו להרבות זהב וסוסים ונשים שהוזהר מלהרבות וכן אמר איתיאל ואוכל ארבה נשים ולא יסורו את לבבי ארבה זהב ולא אסור ארבה סוסים ולא אשוב את העם מצרימה:
פסוק א:
לאיתיאל ואוכל. בשביל שאמר אתי אל ואוכל לעשות ולא אכשל, לאיתיאל, על איתיאל כמו ואמר פרעה לבני ישראל, על בני ישראל:
פסוק ב:
כי בער אנכי. על שסמכתי על חכמתי בדבר שהקב"ה דאג שמא יבוא לידי עבירה:
פסוק ג:
ולא למדתי חכמה. ולא דעת קדושים ידעתי, שגרעתי או הוספתי על דברי משה:
פסוק ד:
מי עלה שמים. כמשה:
פסוק ד:
מי אסף רוח. פיח הכבשן:
פסוק ד:
מי צרר מים. קפאו תהומות (שמות ט״ו:ח׳) נצבו כמו נד (שם) בתפלתו של משה:
פסוק ד:
מי הקים. את המשכן שבהקמתו נתבססו כל אפסי ארץ כך נדרש בפסיקתא:
פסוק ד:
מה שמו ומה שם בנו. אם תאמר כבר היה דוגמתו אמור מה שם בנו איזו משפחה יצאה ממנו ונדע מי הוא:
פסוק ד:
כי תדע. אם תדע מי הוא ואיך לא יראת לעבור על דבריו:
פסוק ה:
כל אמרת אלוה צרופה. מזוקקה ולא כתב דבר שלא לצורך והיה לי ליזהר:
פסוק ו:
פן יוכיח בך ונכזבת. יוכיח על פניך שע"י תוספתך אתה בא לידי עבירה וכ"ש אם תגרע:
פסוק ז:
שתים שאלתי מאתך. עכשיו מדבר לפני הקב"ה:
פסוק ח:
ראש. דלות:
פסוק ח:
הטריפני. ל' מזון וכן טרף נתן ליראיו (תהילים קי״א:ה׳):
פסוק ט:
פן אשבע. מתוך עושר וכחשתי בהקב"ה מרוב גאוה ומהו הכחשה:
פסוק ט:
ואמרתי מי ה'. כלומר אין אלהים:
פסוק ט:
ותפשתי שם אלהי. להרגיל להשבע בו לשקר:
פסוק י:
אל תלשן עבד. אל תמסור דין על אדם לצעוק עליו להקב"ה ואפי' הוא רשע אשר אביו יקלל וכל התועבות האמורות כאן בו, וראיה לדבר מהושע בן בארי כדאיתא בפסחים בפ' האשה שהלשין את ישראל ואמר החליפם באומה אחרת אמר לו הקב"ה קח לך אשת זנונים (הושע א׳:ב׳):
פסוק יג:
דור מה רמו עיניו. זה גסות הרוח:
פסוק יד:
דור חרבות שיניו. החיצונות:
פסוק יד:
מתלעותיו. שניו הפנימיות:
פסוק יד:
ומאכלות. סכינים:
פסוק טו:
לעלוקה. מנחם פתר לעלוקה כמשמעו למדנו שהוא ערבי והפותרים אומרים שהוא לשון שאול ומורד וכן במדרש תהלים למדנו כן שפותר שתי בנות גן עדן וגיהנם זו אומרת תנו לי צדיקי' וזו אומרת תנו לי רשעי':
פסוק טו:
ארבע לא אמרו הון. הרבה יש לנו:
פסוק טז:
ועוצר רחם. תשמיש:
פסוק יז:
ליקהת אם. לקמטי' הנקבצי' ונקהין בפני אמו לשון יקהת עמים (ראשית מט) קבוצת עמים והיו"ד יסוד כמו יפעת ויעלת חן:
פסוק יז:
יקרוה. לשון תנקר נקרת הצור (שמות ל״ג:כ״ב) פוריי"ר בלעז יבא העורב שהוא אכזרי על בניו ויקרוה ולא יאכלנה ולא יהנה בה ויבא נשר שהוא רחמני על בניו ויאכלנה ויהנה בה, העורב אכזרי הוא כמו שנאמ' (תהילים קמ״ז:ט׳) לבני עורב אשר יקראו, והנשר רחמני שנאמר ישאהו על אברתו (דברים ל״ב:י״א):
פסוק יח:
נפלאו ממני. נכסו משחלפו מעיני ואיני יודע להיכן הלכו שממהרין להסתר מן העין:
פסוק כ:
ומחתה. כופה פיה למטה כדכתיב כאשר ימחה הצלחת מחה והפך על פניה:
פסוק כ:
אכלה. לשון נקיה דבר הכתוב:
פסוק כח:
שממית. אריני"א בלע"ז:
פסוק כח:
בידים תתפש. בידה היא אוחזת ומתדבקת בכותלים:
פסוק כט:
מטיבי צעד. הולכים ומצליחים בגבורתם:
פסוק לא:
זרזיר מתנים או תיש. לא ידעתי מהו ולפי המשמע היא חיה תשושה מתנים:
פסוק לא:
ומלך אלקום. לא ידעתי מה הוא לפי פשוטו: ומדרש אגדה פותרין חמש פרשיות אלו של ארבע ארבע דברים כנגד ד' מלכיות לפי שנתאמצה ממשלתן על ישראל בעון שעברו על חמשה חומשי תורה הזכירם חמשה פעמים:
פסוק לא:
(טז) שאול ועוצר רחם. שאול מלכות בבל שנאמר בנבוכדנצר הרחיב בשאול נפשו (חבקוק ב) ועוצר רחם זו היא מדי שבימיהם עצרו רחמים מישראל שנאמר להשמיד להרוג ולאבד (אסתר ג׳:י״ג):
פסוק לא:
ארץ לא שבעה מים. זו יון שלא שבעה מלגזור גזרות רעות על ישראל:
פסוק לא:
ואש לא אמרה הון. נגד עשו שעשה בחימה בוערת על ישראל שאמרו להשמיד טף ונשים ביום אחד וכן:
פסוק לא:
(יט) דרך הנשר. זו בבל, הנשר הגדול ארץ האבר:
פסוק לא:
נחש. זו מדי:
פסוק לא:
דרך אניה בלב ים. זו יון שהיא קלה בגזירותיה:
פסוק לא:
דרך גבר בעלמה. זו פרס שאמרה לעולם אהיה גברת
פסוק לא:
(כ) כן דרך אשה מנאפת. זו הרעה גרמה להם לכנסת ישראל שנאפה בעבודת גלולים וכדי הוא הפורעניות לבוא לה:
פסוק לא:
ואמרה לא פעלתי און. כדאמר הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי ע"כ לשון רש"י שבמק"ג):
פסוק לא:
(כא) רגזה ארץ. א"י:
פסוק לא:
תחת עבד. זה נבוכדנצר שהיה עבד למרודך בלאדן וכותב אגרותיו כדגרסינן בחולין:
פסוק לא:
ונבל כי ישבע לחם. זה אחשורוש שעשה משתה מאה ושמונים יום:
פסוק לא:
(כג) שנואה כי תבעל. כנגד יון:
פסוק לא:
ושפחה כי תירש גברתה. זה עשו שהיה לו לעבוד ליעקב ונהפך הדברים:
פסוק לא:
(כה) הנמלים עם לא עז. זו בכל שנא' (ישעיהו כ״ג:י״ג) הן ארץ כשדים זה העם לא היה:
פסוק לא:
ויכינו בקיץ לחמם. נבוכדנצר עשה כבוד אח' להב"ה בימי מרודך בלאדן אשר שלח ספרים לחזקיהו וכתב שם שלם למלכא חזקיהו שלם לקרתא דירושלם שלם לאלהא רבא ונבוכדנצר כותב אגרותיו היה ולא היה שם אותו היום וכשבא וספרו לו מה שעשו א"ל אלהא רבא קריתו ליה וכתביתו ליה בסוף רץ אחר השליח והחזירו בשביל אותו מרוצה זכה למלכות הרי שהכין בקיץ לחמו כדרך הנמלה:
פסוק לא:
(כו) שפנים עם לא עצום. זה מדי ופרס:
פסוק לא:
וישימו בסלע ביתם.שבנו בית המקדש:
פסוק לא:
(כח) שממית בידים תתפש זה עשו שנא' והידים ידי עשו (בראשית כ״ז:כ״ב):
פסוק לא:
בהיכלי מלך. שנכנס להיכל מלך והחריבו:
פסוק לא:
(ל) ליש גבור בבהמה. זה נבוכדנצר שנאמר (ירמיהו ד׳:ז׳) עלה אריה מסובכו:
פסוק לא:
זרזיר מתנים. זו מדי ופרס שזרזו מתניהם והרגו לבלשצר ונטלו מלכות בבל:
פסוק לא:
(לא) או תיש. זה יון שנקרא תיש שנא' (דניאל ח׳:כ״א) והצפיר השעיר הוא מלך יון:
פסוק לא:
ומלך אלקום עמו. זו אומת ארם שאמר אני ואפסי עוד אין נצב לעומתו, אלקום אין עומד עמו:
פסוק לב:
אם נבלת בהתנשא. אם נתנבלת ע"י חבירך שחירפך (ס"א על ידי דבורך שחרפת וגדפת) את עצמך סופך להנשא בדבר:
פסוק לב:
ואם זמות. בלבך להתקוטט שים יד על פה ושתוק:
פסוק לג:
כי מיץ חלב. כי כאשר תצא חמאה על ידי מיץ חלב ודם על ידי מיץ החוטם יותר מדי כן יצא ריב על ידי מיץ אפים של כעס. מיץ סחיטה פרימדור"א בלע"ז כמו (שופטים ו׳:ל״ח) וימץ טל וגו' ורבותינו פירשו אם נבלת עצמך על דברי תורה לדרוש ולשאול ספיקותיך לרבך ואפי' נראית לו כשוטה בלא לב סופך שתהא מנושא ואם זמות אם שמת זמם על פיך וחסמת אותו ולא שאלת לו הכל סופך כשישאלך דבר הלכה תתן יד לפה ותאלם שלא תדע לענות כלום בו כאשר מיץ חלב יוציא חמאה כן מיץ אפים שרבך כועס בך שלא הבינות מהר ואתה מתנבל עליה סוף יוציא מפיך אחר זמן הלכות רבות והוראות: