פסוק א:אמר כי אלא המשלים שיבואו בזאת הפרשה הם דברי אגור בן יקה והוא שם חכם היה נודע ומפורסם בימים ההם ובעבור היות דבריו נאמרים על דרך המשלים הקודמים חוברו עם משלי שלמה. ואמר כי זאת המשא והם הדברים שיבואו באלה המשלים הם דברי אגור בן יקה נאם הגבר לאיתיאל לאיתיאל ואוכל. נראה לפי פשט המקראות שהיה איש אחד חכם בדורו של אגור הנזכר והיה שמו איתיאל וזה איתיאל שאל מאגור עניינים עמוקים. ואגור השיבו על שאלתו אלו הדברים שיבואו בזאת הפרשה. נאם הגבר לאיתיאל כלומר אומר אני הגבר ומשיב אל איתיאל אשר שאל ממני מה ששאל בענין זה לאיתיאל ואוכל כלומר איך תשאל ממני עניינים עמוקים כאלה והלא אל איתיאל הוא החכמה והוא היודע הכל ואיך אוכל אני להשיב על דברים כאלו.
פסוק א:כי בער אנכי מאיש כלומר נמשל כבהמות נדמה. ולא איש כלומ' אני בער מהדמות בשכלי אל חכמת השלמים. ולא בינת אדם לי כלומר אין לי חלק מן הבינה כאשר לשאר האנשים עד שאהיה ראוי להקרא אדם. או יהיה אמרו כי בער אנכי מאיש כלומר אני בער יותר משאר האנשים. ולא למדתי חכמה כלומ' וגם לא למדתי מן החכמה שאדע להשיב על דברים כאלו ואחרי שלא למדתי חכמה והיא חכמת האלהות הנקראת חכמה סתם איך אוכל להשיג אל ידיעת הדיעות הנבדלות שהם המלאכים קדושי עליון. או יאמר ולא למדתי חכמה ולא דעת קדושים אדע.
פסוק א:מי עלה שמים וירד. כלומר איך תשאלני בעניינים עמוקים כאלה ומי הוא זה מאנשי החכמה שיוכל לעלות אל זאת המדרגה להשיב על עניינים עמוקים כאלו. מי הוא שעלה בשמים וראה וחקר וידע והשיג מה הם ומה בהם וירד בארץ והודיע לאנשי העולם הדברים ההם עד שיוכלו אנשי העולם לדעתם וכאלו אמר העניינים אשר אתה שואל לא יוכל לדעתם רק מי שעלה בשמים וראה הדברים ההם בעיניו אז יוכל לעמוד עליהם או מי שידע הדברים ההם ממי שעלה שם וירד משם והודיעו האמת והנכון ואחר שהענין כן מי הוא זה שעלה שמים וירד והודיע הדבר הזה לבני העולם עד שנוכל לעמוד על שאלתך.
פסוק א:ואשר שאלתני מענין הרוח ענין פלוני ופלוני מי אסף רוח בחפניו עד שידע להשיב על הענין אשר שאלתני. והזכיר הרוח במקום יסוד האויר. וכן מי צרר מימי העולם בשמלתו עד שיגיע אל תשובת שאלתך ששאלתני בענין יסוד המים ומי הוא האיש אשר הקים כל אפסי ארץ והם גבולי הארץ עד אפס מקום שיוכל להתבונן על מה ששאלת מענין כדור הארץ. מה שמו של אותו שעלה שמים וירד ושאסף רוח בחפניו ושצרר מים בשמלה ושהקים כל אפסי ארץ הגד אם ידעת. ואם תאמר כבר היה האיש הזה שהיה על זה התאר היה לעולמים אשר היו מלפנינו מה שמו ומה שם בנו אחריו שתאמר כי ידעת אותו או שתדע אותו כלומר דבר נמנע הוא שימצא איש שיהיה על זה התואר.
פסוק א:ולכן עצתי היא להניח אלו העניינים הנעלמים אחרי שלא יוכל האדם לעמוד עליהם ולאחוז הדברים התוריים והם אמרות צרופות ואין צורך להביא עליהם מופתים לאמתם כי לא יכחישם מופת והוא אמרו כל אמרת אלוה צרופה. ואם נחזיק באמרות ה' אמרות טהורות שהם ככסף הצרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים יהיה מגן בעדינו כי הוא ית' מגן לחוסים בו ואין לנו להוסיף על דבריו ולחקור במה שלא צוה לחקור פן יבוא במשפט עמנו על השתדלותינו לחקור במה שלא צוה. ואם נאמר כי הוא ית' צוה בזה נהיה כוזבים והוא אמרו אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת.
פסוק א:או יהיה אמרו מי עלה שמים וירד בענין זה כלומר אתה שאלתני על דברי חכמה נעלמת ואני לא למדתי חכמה ולא דעת קדושים אדע ואינני יחיד בדורי שלא השגתי אל מעלת החכמה רק ראיתי רבים שחשבו לעלות בשמי שמי החכמה ובחשבם שעלו שמיה הם ירדו והענין שהחטיאו כוונתם. ויש אנשים שהשתדלו לקנות מן החכמה ובחשבם כי הצליחו בקנין החכמה אספו רוח בחפניהם. ויש כת אחרת כוונו לעלות בסולם החכמה ובחשבם שהגיעו אל מעלת החכמה דמו בעניינם אל האיש הצורר מים בשמלה שהמים יצאו מן השמלה לפי שעה וכן קרה אל הכת הנזכרת שהם בחשבם שקנו מן החכמה שיעור גדול דמו לצורר מים בשמלה שלא נשאר להם מקניין החכמה דבר. ומי הקים כל אפסי ארץ כלומר ויש מהם שכוון לקנות מן החכמה שיעור גדול ונמשך בסוף אחר התאוות העפריות שהם אפס ותהו. ורמז כי כל כתות האנשים שראה מתעסקים בקנין החכמה לא הגיעו אל תכליתה ושבו כלים רקים ובאו על גיבי החכמה ולא מצאו מים. ואם תאמר ידעתי אדם שסחר סחרי החכמה והצליח מה שם אותו האדם ואם תאמר הלך לעולמו ואני מכיר בנו מה שם בנו אחרי שאתה אומר כי תדע.
פסוק א:ואפשר שכוון בפרשה הזאת לרמוז על היות במציאות עניינים עמוקים והם מעמד שכל ובאמרו ולא למדתי חכמה ודעת קדושים אדע הודיע קיצורו בחכמת האלהות ובידיעת השכלים הנפרדים הנקראים קדושים ואחרי כן הודיע קצורו בסדר הגלגלים ואמר מי עלה שמים וירד כלומר מי הוא היודע סדור גלגלי הכוכבים ומפני מה היה סדורם זה הסדר שבתי למעלה מצדק וצדק למעלה ממאדים וכן השאר. וקרא הגלגל עליון בלשון עליה וקרא הגלגלים התחתונים בלשון ירידה. וכאלו שאל מי היודע מפני מה היה סדורם זה הסדר. או ששאל מי היודע אם תנועות הגלגלים היו בסבת השכלים הנפרדים וכנה תנועת הגלגלים בעליה ובירידה אע"פ שהיא בסבוב ואמר מי היודע סבת התנועה הגלגלית.
פסוק א:ויש מפרשים שאמרו מי עלה שמים וירד רמז על יסוד האש וכאלו אמר מי היודע יסוד האש שהוא היסוד העליון שהוא דבק אל שטח גלגל הלבנה. וחומו יורד דבק עם ניצוץ השמש. מי אסף רוח בחפניו כלומר מי היודע בטבע יסוד האויר ושהוא שומר גבולו ועומד בחפניו והכינוי במלת חפניו שב אל הרוח והענין שהוא עומד בגבולו ולא יעברנהו. וכן מי צרר מים בשמלה ר"ל מי היודע יסוד המים שהוא עומד במקומו שומר לסדרו כאלו שלמה פרושה מקפת אותם ושומרת אותם צרורות בשמלותם. ומי הקים כל אפסי ארץ ר"ל ומי היודע שיסוד הארץ הוא יסוד קיים בלתי מתנועע יסובו הגלגלים סביבו. והודיע החכם הזה הקצור שיש בידיעת סבות היסודות ומה שנמשך מהם.
פסוק א:גם אפשר שאמרו מי עלה שמים. מי אסף רוח. מי צרר מים. מי הקים כל אפסי ארץ. ר"ל מי הוא היודע תנועות אלו הגלגלים והיסודות וכחות הארץ אם נתחייבו בעבור קצת מן הדיעות הנבדלות הנזכרות במלת קדושים או בעבור אחד מהם בלבד. ואם אותו החיוב הוא בעבור אחד מהם מה שמו כלומר מה שם שכל הנבדל שהוא פרטי לו. ומה שם בנו כלומר ומה שם אותו הנפעל בעבורו כלומר הגלגל הנעבד לאותו השכל הנבדל המנענע. או היסוד הנעבד אל המניע לו. ואומר אחר זה כל אמרת אלוה צרופה מגן הוא לכל החוסים בו. כלומ' כל יצוריו הם בכונה וסדור נפלא וראיה לדבר שהשגחתו ית' מגעת לגרוע מהיצורים בערך אל העליונים והוא מין האדם והוא אמרו מגן הוא לכל החוסים בו. ואם השגחתו מגעת עד האדם ואינו מתנענע כי אם בצווי קל וחומר שההשגחה היא יותר ויותר בנמצאים העליונים. ואם תרצה לדעת מה היתה הכוונה להיות סדורם כן אל תוסף על דבריו כלומר עד כאן יש לך רשות לדבר ולא יותר.
פסוק א:ומלת תוסף מורכבת משני שרשים מהפעלים שהפ"א שלהם יו"ד ומן הפעלים שלמ"ד שלהם ה"א כלומר מן יסף ומן ספה והחולם אשר בין התי"ו והוי"ו מראה כאילו היה רוצה לומר נוסף על משקל תוריד על דרך הפעלים שהפ"א שלהם יו"ד והשבא אשר בסמ"ך ובפ"א שלהם מראה כאילו הוא מהפעלים שהלמ"ד שלהם על דרך וישת מן היין ויבך עליו וירד מיעקב. ושני השרשים באו בענין אחד והוא ההוספה.
פסוק א:דברי אגור בן יקא. הוא הודעת שלמה ע"ה היות דברי אגור בן יקא המשא המכוון בו דברי היקש המופתי האגור והמחובר מהקדמות שתים המקיא הבין ומוליד ידיעה הנקראת תולדה שאינו דבר אחר כי אם משא ונשיאות הקצה הגדול על האמצעי הנקראת הקדמה גדולה ונשיאות האמצעית על הקטן הנקראת הקדמה קטנה ונשיאות הגדול על הקטן הנקראת תולדה. דברי ההיקש המתואר הם נאום הגבר לאיתיאל ר"ל מאמר האדם וציורו לאיתיאל והוגעתי ה' בדברי במה שאיחש לו חסרון וליאות וקוצר מציאות. ואוכל ליחש לו חסרון ולהלאות אותו לא לסבת שלמות ומעלת השגה כי אם לסבת סכלות וחסרון ידיעה ובלתי היות בי כח להשיג מעלתו והפלגת מציאותו השגה אמתית כי איך אדע דעת קדושים ואיך אשיג מעלת האלהות ולא איגענו בדברי ואיך אשכיל הפלגת מציאות המלאכים הקדושים ולא איחש להם ליאות וקוצר מציאות אם בער אנכי מאיש ואיני יודע החכמה המדינית כלה ידיעה אמתית קיימת המוטבעת לאיש במה שהוא מדיני. ולא בינת אדם לי ר"ל החכמה הלמודית כולה הנערכת לאדם כמו שהתבאר במקומו. ולא למדתי חכמת הטבע למידה שלמה ותכליית. ואם ההשגות המתוארות נעלמות ממני ההעלמה המתוארת. איך אדע דעת קדושים כמו' שאמ' ואם הייתי יודע דעת קדושים ידיעה אמתית הייתי במעלתם ובמקום מדרגתם ולא הייתי במקום ארצי ומדרגה עפריית. כי מי עלה שמים ונתנו לו מהלכים בין העומדים וירד מהם. ומי אסף רוח בחפניו המכוון בו מי הוא האדם האוסף ועוצר הרוח האלהי והעצם המלאכי בחפני שכלו ומשיג אותם השגה שלימה. ואם זאת האסיפה נמנעת והפלגת הרוח המתואר. מי צרר מים בשמלה. המכוון בו מי צרר וקשר בשמלת ציורו המהיות השמימיות הנקראות מים להיותם ספיריות וצייר אותם ציור שלם שאינם במעלת הרוח המתואר ואם זאת הקשירה נמנעת להפלגת מעלתם ואם לא כהפלגת הרוח מי הקים כל אפסי ארץ בשכלו והעמיד כל גבולי הנמצאים הארציים וגדרם וצייר כל תכונתם ציור אמתי ואם הם מוחשים ובלתי עוברים גבול החוש והדמיון. ואם זה האדם חי מה שמו ואם אינו חי מה שם בנו כי תדע כי היה האדם המתואר במציאות. אם כן אין לתמוה אם לאיתיאל והוגעתי ה' ית' בדברי ואיחש לו חסרון וקוצר מציאות לחלשת שכלי כי אם החכמות האחרות וחלקי המציאות האחרים הנעלמות מהשכל העלמה המתוארת אף כי היות נעלמת החכמה העליונה והחלק העליון מהמציאות. וסבת היות נאום הגבר וציורו לאיתיאל לבלתי היותו פשוט וצרוף והיותו מעורב עם הצורות המדומות המחשיכות אור הציור ומכבות נר השכל ומונעות השגת האמתות השגה שלימה אבל אמרת אלוה ית' והשגתו צרופה בלתי מעורבת עם דבר להיותו מגן לכל כלל הנמצאות החוסות בו ומקיף בהם ובלתי מוקף מהם ומעורב עמהם. ואם תכונת עצמותו התכונה המתוארת אין ספק היות תכונת אמרתו זאת התכונה להיות האמירה והעצמות דבר אחד באלוה ית'. ואם אמרתו צרופה ובלתי מעורבת כמו שאמ' אל תוסף על דבריו ר"ל לא תיחש להם תוספת וערוב כי אם צירוף מוחלט פן יוכיח בך ונכזבת המכוון בו אם תבחן בידיעתך בהוכיח בך המוכיח נכזבת ביחסך לאמרת האלוה ית' ודבריו תוספת ועירוב כמו שביארנו.
פסוק ז:יראה שגם זאת הפרשה היא מדברי אגור בן יקא והוא כאלו מדבר על דרך התפלה אל ה' ית' ואמר שתים שאלתי מעמך כלו' שני עניינים ששאלתי כבר מאתך ועדיין אני שואל אותם ממך אל תמנעם ממני שלא תתנם אלי קודם מותי. או יאמר שתים שאלתי מאתך אל תמנעם ממני ואם תמנעם ממני קודם תסבב שאמות כלומר יותר אני חפץ שתמיתני משתמנע ממני שתי השאלות האלה. ושני העניינים ששאל האחד מהם הוא שוא ודבר כזב הרחיק ממני. והשני הוא ריש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חקי.
פסוק ח:ואמרו שוא ודבר כזב הרחק ממני ר"ל שירחיק ממנו ה' ית' מותרי הדבור והם השוא והכזב וקרא שוא השיחות הבטילות אשר לא יועילו ולא יצילו וכן אמרו רז"ל הדן דמשתבע על תרין דאינון תרין לקי משום שבועת שוא. וכן אמרו לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא כלומר ר"ל שלא תעלנו על שפתיך במה שלא יביא אליו הצורך. וכן כל דבור שאינו צריך לדבר מן הדברים ולא יועיל ולא יזיק יקרא שוא. וכזב הוא הדבור שידובר על דבר בחילוף ממה שהוא שהוא מכזב במה שיאמר ושני אילו המינים מן הדבור הם ממותרי הדבור ושניהם רע. ולפיכך התפלל אל ה' ית' שירחיקם מעליו. והשאילה השנית ששאל הוא ריש ועושר אל תתן לי ששאל מה' ית' שלא יתן לו רש וגם שלא יתן לו עושר ואמר על דרך הרחבת הלשון לשון נתינה על הריש אע"פ שהריש לא יותן כי הוא העדר העושר וקנין הממון. והענין הוא שלא יתננו שיהיה רש כלומר עני ביותר. וכן לא יסכים שיהיה עשיר ביותר רק שיטריפנו לחם חוקו והוא שיהיה לו כל צרכיו ההכרחיים שלא יצטרך לבריות.
פסוק ט:ונתן הסבה במה ששאל ריש ועושר אל תתן לי ולא נתן סבה על ראשון ראשון רק נתן סבת העושר תחלה ואמר הסבה שאני שואל שלא תתן לי עושר והוא הרבוי מן הממון הוא פן אשבע מן הממון או פן אשבע בסבת הממון הרב שיהיה לי ויביאני לכחש ולומר מי ה' כלו' פן רבוי הממון יסיר בטחוני מה' ית' ואבטח על ההון בכל מעשי ואומר מי ה' כלומר מה חפץ לי בו יש לי רב בלעדיו וגם אם אשבע בסבת ההון הרב שיהיה לי יביאני השובע ההוא להטיח דברים כלפי מעלה.
פסוק ט:והסבה שאני אומר שלא תעשני לגמרי רש הוא פן אוורש וגנבתי כלומר פן אתרושש יותר מדי ומתוך כך אצטרך לגנוב ולעבור על מצות אלהי או מתוך עניותי אשכח ה' ית' ומצותיו להיותי טרוד בבקשת מחיתי וגם אצטרך למצוא מכולת לביתי בין על דרך אסור בין על דרך מותר ומתוך כך לא ישאר לי מענין האל ית' ומצותיו רק שאחזיק בידי שם אלוהי בלבד. או יהיה אמרו ותפשתי שם אלוהי שמתוך עניותי אגנוב וכאשר ישביעוני השופטים לדעת אם גנבתי ואם לאו ויגישו הספר תורה לפני אתפוש הספר בידי ואשבע על האזכרות שבו לשקר כדי להנצל שלא ימכרוני בגניבתי כי אין לי לשלם.
פסוק ט:ואפשר שכיון החכם הזה באמרו שוא ודבר כזב כלומר שירחיק ממנו ה' ית' שיאמין בענין האלהות ובענין שאר הנמצאות שוא כלומר דברים שאין להם מציאות. ודבר כזב כלומ' שיאמין בהם חלוף מה שהם. ואמר אחר זה ריש ועושר אל תתן לי רוצה בענין הריש העניות והחסרון מן החכמה. והענין שהוא שואל מה' ית' שלא יהיה ריק מן החכמה לגמרי וקרא העדר החכמה עניות לפי שהוא העניות הגדול והאמתי על הדרך שאמרו רז"ל מאי עני עני בדעת. וכן שאל מה' ית' שלא יתן לו עושר והוא משל אל הרבוי מן החכמה בענין שיעבור הגבול עד שישומם בעבורה. רק שיטריפהו לחם חוקו והוא משל שיסכים לידו שיקנה מן החכמה מה שיספיק לו ושיהיה בה שלם ולא יהרוס הגבול אשר לשכל האנושי ויאמר מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור. ונתן הסבה בזה ואמר פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה' כלומ' הסבה שאני שואל שלא יסכים בידי להרבות מן החכמה יותר מן הראוי הוא פן אשבע וכחשתי כלומ' פן ארבה לחקור בסבת רבוי חכמתי במה שאין שכל האדם מגיע אליו ותביאני החקירה ההיא בהרסי הגבול להאמין דעת בטל ולחשוב בטול השגחה וכיוצא בה או להאמין קדמות העולם וזה רצה באמרו ואמרתי מי ה'. ופן אורש וגנבתי ר"ל ומה שאני שואל שלא תסכים היותי נעדר מן החכמה לגמרי הוא פן בהיותי נעדר ממנה יביאני העדר החכמה לקנות דעות בטלות ואמונות נפסדות. וקרא קנין הדעות והאמונות הרעות גניבה על דרך הרחבת הלשון כמו ואלי דבר יגונב. ומתוך שאקח דעות כוזבות ואמונות נפסדות ממי שיזדמן אחרי שלא יספיק שכלי להבחין בין האמת והשקר אבוא לכפור באלהות אלהי.
פסוק ט:ויש מפרשים שוא ודבר כזב שיהיה השוא והכזב הנמנע שאי אפשר וכן אמרו רז"ל איזהו שבועת שוא זה שהוא נשבע לשנות את הידוע כאדם הנשבע על עמוד של שיש שהוא של זהב והזכיר בכאן שני מיני הכזב שהזכירם אריסטו בשני מספר השמים והעולם. והם הכזב הנמנע והכזב האפשרי ובלשוננו קורא לכזב שאי אפשר שוא ולכזב האפשרי דבר כזב. והם שני מינים תחת שורש אחד וזאת היא הבקשה האחת והבקשה השנית היא ריש ועושר אל תתן לי וזאת השנית היא תלויה בראשונה כי הוא בקש תחלה לעלות בידו הקדמות אמתיות במדה המוכרחת ובמדה האפשרית ואמר אחר שיעלו בידי אלו ההקדמות תן לי כח אעל הדרישה ועל החקירה והתכלית שיעמוד בה ולא יבקש יותר וקרא לחקירה ולדרישה עושר. וקרא לעצלות ריש כלומ' שלא אהיה ריק מן הדרישה וגם שלא אדרוש לאין חקר כי אם אדרוש לאין חקר והוא שאמר פן אשבע יביאני לכחש ולומר מי ה' ואם אהיה ריק מן הדרישה לגמרי יביאני להגשים או להאמין דעת נפסד. ופי' וגנבתי הוא לחשוב דבר בלתי אמתי והוא נקרא גניבה ותפישה ושתי הקצוות האלה רעים אך הטוב והבינוני הוא הטריפני לחם חוקי כלומ' שאהיה דורש כפי מה שישיג אליו השכל האנושי ואעמוד בו והוא חוקי ר"ל גבולי שאגיע אליו מגזרת בשומו לים חוקו.
פסוק י:אמר אינו ראוי שאם יחטא עבד אל אדוניו שתגיד אתה חטאו אל אדוניו פן יקללך העבד בעבור שתסבב היזקו ותאשם כלו' שיחול עליך היזק הקללה ההיא כי הקללה תעשה רושם. או יהיה ואשמת סבה שנית כלו' אל תלשן העבד במה שיחטא אל אדוניו פן יקללך מצורף אל זה שתהיה אשם בקנותך לנפשך מדות הרכילות והאכזריות.
פסוק י:ואפשר שקרא עבד יצר התאוה בעבור היות המכוון ממנו שיהיה עבד אל הכח השכלי וקרא הכח השכלי אדוניו ואמר אם תראה לפעמים כח התאוה יוצא מגדר החכמה לפי התאוה במה שלא יחטא אל ה' ית' העלם עיניך ממנו לפרקים בשגם הוא בשר ולא יצא מעפר און ומאדמה לא יצמח עמל וזה רצה באמרו אל תלשן עבד אל אדוניו כלו' לא תחשוב שתוכל להכניעו עד שיהיו כל תנועותיו על דרך השכל. פן יקללך כלומר פן המעשה הזה אשר תעשה בשומך בסד רגליו ותשמור כל ארחותיו ועל שרשי רגליו תתחקה יביאהו לקלל אותך ואשמת כלומ' יביאהו לקוץ בשכל מתוך העבודה הקשה ויפעול ביד רמה פעלים יהיו בזיונך וחרפתך וגם יביאוך לאשמה.
פסוק יא:הזכיר החכם בד' פסוקים אלה ד' מיני בני אדם ואמר כי תמצא מין מבני אדם שהם מקללים אביהם ולא יברכו אמם וקרא השכל במקום הזה אב והחומר קרא אם ואמר כי המין הזה מבני אדם יבוזו אל השכל ואל חמודותיו ולא תהיה הנהגת גופם גם כן הולכת על הסדר. גם אפשר שקרא במקום הזה התורה והמצוה אם ואמר כי תמצא מין בני אדם ללא תורה וללא אלהי אמת יבוזו המושכלות ויבוזו גם כן אל התורה והמצות.
פסוק יב:ואמר אחר זה דור טהור בעיניו כלו' אתה תמצא מין אחר מבני אדם שהם מחזיקים עצמם בחזקת טהורים ונקיים ועל דרך האמת כשתדקדק בענייניהם תמצאם שלא התנקו מטנוף מעשיהם. או יאמר כי יש מין מבני אדם שהוא טהור במראיתו אמנם מצפון לבם טמא והענין שהוא מראה במעשיו שהוא טהור ונקי אמנם לא יקבץ און לו.
פסוק יג:ואמר אחר זה דור מה רמו עיניו כלו' עוד תמצא מין מבני אדם יתנהגו על דרך גאה וגאון יתגאו על בני אדם יראו כל האנשים כאלו הם תחת מדרגתם וזה למעוט שכלם ולמעוט התבוננם ערך עצמם בערך זולתם. או יהיה אמרו דור מה רמו עיניו בענין זה כלו' תמצא אנשים הם הפך מן המין הראשון כי המין הראשון הזכיר בם שלא יתעסקו לא במושכלות ולא במקובלות ולא ישימו עיונם בדברים הם רמים והנשאים מהגיע דעת בני אדם אליהם ורוצים לחקור על דרך החכמה הזה מה שלא יגיע אליו השכל האנושי. או יהיה דור מה רמו עיניו רמז אל אנשים שחשבו שהשגחת ה' ית' לא תעבור גלגל הירח ויאמרו כי לרוממות האל ית' שמו לא ישגיח בשפלים וזה כוון באמרו דור מה רמו עיניו כלו' דור יש שאומ' שעיני ה' והם עיני השגחתו הם משוטטים בכל הארץ ואפי' בשפל שבשפלים התרוממו ונשאו מהשגיח על השפלים. ויהיה הכנוי במלת עיניו ועפעפיו שב אל ה' ית'. ואמר אחר זה דור חרבות שיניו כלומ' ותמצא מין אחר מבני אדם ששיניו הם כמו חרבות ומתלעותיו הם לדמיון המאכלת לאכול העניים מן הארץ והאביונים מבני אדם ורצה בזה הפסוק לומ' כי תמצא מין מבני אדם שהם בטבעם כטבע האפעה והענין שהם שונאים המין האנושי והם מתכוונים להזיק בכל ענין ואף במקום שלא יקבלו תועלת מן ההיזק שיעשו לדמיון האפעה שהוא מתכוין להשחית המינים לשנאתו אותם בטבעו מבלתי שיכוון למצוא מהם מזונו וכן אלו האנשים יתכוונו להזיק לכל אדם ואפי' לאכול עניים מארץ ואביונים מאדם שלא יקבלו מהם תועלת. או הזכיר עניים ואביונים לפי שההיזק מצוי בהם לשפלותם ואין להם עוזר והוא הדין שיזיקו לכל אדם בכלל. ואפשר שקרא עניים ואביונים הכחות השכליות ואמר כי תמצא מין מבני אדם יהיו פעולותיהם מביאות אל השחתת הכחות השכליות ולבטל פעולתיהם ולמנוע מהם השלמות המכוון מהם והוא אמרו לאכול עניים מארץ ואביונים מאדם. כלו' להשחית הכחות השכליות עד אשר לא תמצאנה בארץ החיים ולא יגיעו אל התכלית המכוון מן האדם השלם.
פסוק יג:אמר עמנואל המחבר כתב החכם הפילוסוף האלהי מ"ר יהודה אחי בביאור הפסוקים הנזכרים דברים זה לשונם. אמר היות שלמה ע"ה מזהיר האדם ומונע אותו מהלשין העבד לאדוניו המכוון בו הודעת פעולת הגוף המתואר בעבד לשכל הרמוז באדון לסבה הנודעת. וחפצי בהודעה המתוארת מניעת פעולת הגוף מניעה מוחלטת שהיא תכלית ההודעה וההלשנה. וסבת מונעו האדם והזהירו מהלשין הלשנה כזאת להיותו מקולל ממנו בהלשין אותו ומקבל נזק והפסד במניעת הפעולה הגופנית מניעה מוחלטת. ולסבת זה יאשם לבלתי היות בכח האדם ויכלתו לפעול נאותות עם המניעה המתוארת. ואחר ההזהרה ומניעת ההלשנה לסבת הנזק וההפסד המתחדש ממנה מורה היות ארבע דורות או פרקים זמניים ורדיפות זמניות ארבע עוברות על העבד המתואר אשר באחת מהם פעולתו חלושה מאשר באחרת ופעולת האדון חזקה אינו דבר ניאות המניעה המוחלטת לסבה המתוארת.
פסוק יג:והדור הראשון או הרדיפה הזמנית הראשונה מהרדיפות המתוארות היא הרדיפה או הדור יצמח בו הגוף צמיחת כח וצמיחת עצם. ובזה הדור יקלל אביו ומונע אותו מפעולתו לנשיאת נהרות הלחות קולם המונעות הציורים הניאותים והחקויים הראויים. ואם יקלל אביו בזה הדור אינו מברך אמו להיות השטיפה הנערית מזקת לחומר כמו שמזקת לשכל ואם לא על תכונה אחת.
פסוק יג:והדור השני הוא הדור ינוח בו הגוף וישקוט להיות' נח אם מצמיחת הכח ואם מצמיחת העצם והוא דור בו הגוף טהור בעיניו להיותו נח ושקט על שמריו ויעמוד ים הלחות מזעפו ואם לא רוחץ מצואתו רחיצה גמורה ומוחלטת לסיבת החום המערב הציורים ומונע ההשגות הראויות לסיבת זה העירוב.
פסוק יג:והשלישי הוא הדור יחסר בו הגוף חסרון הכח ולא חסרון העצם והוא דור רמו בו עיני השכל וינשאו עפעפי ההשגות לסבת חסרון האיכות המתואר ותגבורת המנגד והפלגת היבשות המתחדש מהם קיום הנפש ושקידת השכל. ונמצאת בו החכמה מציאות שלם לסיבת הנסיונות וזכירת ענינים רבים המתחזקות להפלגת האיכיות המתוארות. ותסור מהגוף הממוצע לזה הדור שטיפת התענוגים ותשוקת המשגל לסיבת העדר תנועתם החום המפסיק התנועה והיובש שאינו מתנועע בקלות חוץ ממנו. ואם בזה הדור פעולת הנפש עצומה וחזקה מפעלות הגוף אין טוב ונאות להלשין העבד לאדון ההלשנה המתוארת.
פסוק יג:והרביעי הוא הדור יחסר בו הגוף חסרון כח ועצם להיות שיניו חרבות ר"ל איכיות מפסידות וממיתות ומתלעותיו מאכלות המכוון בהם כלים משחיתים לאכול מארץ הציורים הפנימיים והחקויים הנכבדים המתוארים בענינם לחלשתם וקוצר יכולת בדור המתואר ולכלות המדעים הרוחניים מבני אדם להיות האדם שב לימי עלומיו בבא ימי הרעה שיבה נפשית לסיבת עצלות הרוחות הנפשיות ועבים.
פסוק יג:ביאור אחר על הפסוקים הנזכרים. אמר צואת שלמה ע"ה בלתי היות האדם מלשין עבד אל אדוניו המכון בו הדעת חסרון המציאות הנרמז בעבד לאלוה ית' הנרמז באדון. ורצוני בהודעה המתוארת לייחש לאלוה ית' התחדשות החסרון המתואר והיות הוא הסבה הקרובה לו ולא טבע המקבל. ונרמזת בהלשנה להיות כוונת המלשין על תכונה אחת היות הנלשן מדרך החסרון אל השלמות ולסבת זה היות מלשין אותו לאדון אשר לו העוצם והיכולת לחנינת השלימות והסרת החסרון. והורה אותנו החכם המתואר היות בלתי ראוי להלשין העבד לאדון וליחש חסרון המציאות לאלוה ית' כאלו הוא סבתו וכונה מאתו ובידו כח וגבורה להסרת החסרון להיות השלם שלימות מוחלט פועל פעולה שלימה שלימות מוחלט. ואם יתחדש בה חסרון אינו מצד השלם המתואר כי אם מטבע המקבלו ולא יתייחס לאלוה ית' הסרת החסרון המתואר. ובהיות האדם מלשין הלשנה כזאת העבד אל אדוניו יקלל אותו האדון בהיותו מודיע לו ומיחש אליו מה שאינו סבתו ואינו כונה מאתו לפי גזירת חכמתו הסרת החסרון ההוא. ובחול עליו הקללה ואשם ולהיות החסרון מתחדש מצד המציאות או מכח המקבל לא מכח הפועל או מצד האלוה ית' והיות בכל נמצא מין ממיני החסרון ובאלוה ית' כל מין ממיני השלימות ולא חסרון מה הודיע שלמה בחכמתו ד' דורות, אחד מהם נצחיי נצחות מוחלט, ואחד מהם נצחיי נצחות עלול מהנצחות המוחלט, ואחד מהם זמניי נצחיי לפי בחינות מתחלפות, ואחד מהם זמניי על תכונה מוחלטת, אשר בשלשה דורות מהדורות המתוארות חלקי המציאות הנמצא בו מין ממיני החסרון, ובדור האחר הנצחי נצחות מוחלט המציאות העליון השלם שלימות מוחלט. והורה אותנו החכם המתואר האמצעיים יחד זה אחר זה תחלה ואחר זאת ההודעה הורה הקצוות זה אחר זה.
פסוק יג:ואמר היות דור אחד שהוא האמצעי הראשון שבו מציאות או נמצא מקלל אביו ר"ל הישות שהוא לו במקום אב להיות הישות הנפרד כצורה במורכב. והמכוון בקללה החסרון המתחדש בישות המתואר מכח הנמצא והמקבל לבלתי היותו מקבל אותו קבול כללי במציאות ובמקור כי אם לפי תכונת אפשרותו ואם מכח הפועל יתחדש על תכונה כללית. ואת אמו לא יברך כי אם מהותו הנרמז באים להיות בנפרד כחומר במורכב אינו מוגבל הגבלה פרטית לבלתי היות מקובל בנושא מה כמו שיקובל הישות במהות ומצד זה איננו מקולל ממנו אינו מבורך ממנו להיות זאת הברכה והשלימות המתואר חל עליו מהפועל.
פסוק יג:ודור אחד הוא האמצע האחרון הוא הנמצא בו נמצא אשר טהור בעיניו ובמראיתו או באיכותיו לבלתי היות בו איכיות פועלות ומתפעלות לא רוחץ מצואת הנושא ומותר החומר. ודור אחד המתואר בנצחות מוחלט שהוא הקצה הראשון הוא הנמצא בו מציאות רמו עיני מעלתו וינשאו עפעפי מציאותו ונעלם מעין כל נמצא.
פסוק יג:ודור רביעי שהוא הקצה האחרון הוא הנמצא בו מציאות שיניו חרבות ר"ל כלים משחיתים מחדשים ההויה וההפסד ומתלעותיו מאכלות לאכול ולכלות העניים הרמוז אליהם מארץ ולכלות אביונים מבני אדם.
פסוק טו:לעלוקה. יש אומרים כי עלוקה שם אדם ויהיה אמרו לעלוקה כמו לשלמה לדוד לידותון לאסף כלו' אלה המשלים חיבר אותם חכם אחד שהיה שמו עלוקה. והנכון הוא שהעלוקה הוא השרץ המוצץ את הדם ולא ישבע. ואמר הכתוב דרך משל כי לעלוקה יש שתי בנות שהם דומות לאמם ואומרות לעולם הב הב כמו העלוקה אמם שהיא לא תשבע גם כן.
פסוק טו:שלוש הנה לא תשבענה ר"ל ועוד יש דבר אחר שלישי להם ועמו הם שלשה ששלשתם לא תשבענה. וארבע לא אמרו הון כלומ' יש לנו די. והזכיר אחרי כן הארבע בנות.
פסוק טז:ואמר שאול ועוצר רחם הודיע כי השאול והוא הקבר לא ישבע לעולם מפגרים. וכן האשה שעצר ה' ית' בעד רחמה ולא תקבל הריון לא תשבע לעולם מהזדוג עם איש לתאותה שיהיה לה זרע אנשים. גם אפשר שקרא פי הרחם והוא הנעצר בעת ההריון והעוצר בעד זרע הזכר עוצר רחם ואמר כי הושם בטבע המקום ההוא להתאות אל המצאת המין האנושי. גם אפשר שקרא החכם הזה ההויה וההפסד שאול ועוצר רחם וקרא ההפסד שאול לפי שמדרכו להפסיד ההויות. וקרא עוצר רחם ההויה לפי שההויה דומה בענין הלידה ואומר כי ההויה וההפסד לא ישבע לעולם ולא ישנו פעולתם כי הם חוזרים חלילה לעולם ותהיה ההפסד סבת ההויה וההויה סבת ההפסד.
פסוק טז:ואמר אחר זה ארץ לא שבעה מים ואש לא אמרה הון. קרא השתנות היסודות מזה אל זה שהוא סבת ההויה וההפסד ארץ לא שבעה מים ואש לא אמרה הון. והענין שיסוד הארץ לא ישבע לעולם מהתהפך קצת מן המים אל עפר וכן יסוד האש שהוא היסוד העליון לא יאמר לעולם די בעת שיתהפך חלק מחלקי האויר העליון אל האש. והזכיר השתנות שתי היסודות מן היסודות הארבע והם האש והארץ שהם העליון והתחתון והוא הדין לשאר היסודות כי כולם משתנים זה לזה בכל יום ובכל שעה והענין כי קצת מן הארץ הקרובה אל המים משתנית ומתפוררת ונעשית מים וכן קצת מן המים הסמוכים לאויר משתנים ומתמסמסים והווים רוח. וכן הרוח מקצתו הסמוך לאש משתנה ומתחולל ונעשה אש. וכן האש מקצתה הסמוכה לאויר משתנה ומתכנס ונעשה מים וכן המים מקצתם הסמוכים לארץ משתנה ומתכנס ונעשה עפר. והשנוי הזה הוא מעט ולפי אורך הימים ואין כל היסוד משתנה עד שיעשה כל המים רוח או כל הרוח אש שאי אפשר שיתבטל אחד מן הארבע יסודות אלא מקצת ישתנה מאש לרוח ומקצת ישתנה מרוח לאש וכן כולם וחוזרים חלילה. והשנוי הזה יהיה בסבת תנועות הגלגל סביבם ומסביבתם יתחברו ארבעתם ויתהוו מהם ארבעה מיני הרכבה והם הדומם והצומח והחי והמדבר. ובעבור היות שנוי היסודות וההויה וההפסד סבות המצא הנמצאות והם חוזרים חלילה לעולם פועלים פעולותיהם אמר עליהם כי לעולם לא תשבענה. וכבר חשב אחד מן החכמים שקרא החומר הראשון עלוקה ושתי בנות הם שתי איכויות הנפעלות שהן הלחות והיובש. ואמרו הב הב הם השנים הפועלים והם החום והקור. שלש הנה לא תשבענה רמז לחלולים זה מזה על ידי בינוני כי חלול המים לאש הוא על ידי האויר או הארץ וחלול האויר לארץ על ידי האש או המים. וארבע לא אמרו הון כלומר שארבעתם בכלל ישתנה קצת מהם אל האחר.
פסוק יז:אמר שהעין אשר תלעג לאב ותבוז שלא תסור אל משמעת האם יקרוה עורבי נחל או יאכלוה בני נשר ותהיה הוי"ו במלת ויאכלוה תמורת או כמו ומכה אביו ואמו שעניינו ומכה אביו או מכה אמו כי על כל אחד מהם שיכה יתחייב. וכן הענין הנה יקרוה עורבי נחל או יאכלוה בני נשר. ואין המכוון שיקרוה העורבים ויאכלוה בני הנשרים. וי"מ יקרוה עורבי נחל ויאכלוה במהירות כאכילת בני נשר שהם חשים לאכול כאמרו יעופו כנשר חש לאכול. ואפשר שקרא השכל אב לפי שאליו תיוחס הנהגת הגוף כאשר תיוחש הנהגת הבית אל האב. וקרא התורה והמצוה אם לפי שהיא הצריכה בתחלת ענין האדם כמו שצריכה האם בגידול הוולד. ואמר שהעין אשר ילעג אל השכל ולא ינהיג כחות הגוף על פי עצתו וכן העין אשר לא תסור אל משמעת התורה ומצותיה יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר.
פסוק יז:והחכם הפילוסו' האלהי מ"ר יהודה אחי פירש הפרשה הזאת בענין זה שהמכוון מן המאמר ההוא הוא ששלמה ע"ה הודיענו באמרו לעלוקה שתי בנות הב הב היות המציאה הרמוזה בעלוקה להיותה מוצצת המציאות מהממציא על תכונת העלוקה המוצצת הדם. שתי בנות ר"ל שני חלקי המציאות הרמוזים בבנות להיותם כבנות לכלל המציאה וכללות המציאה כאם להם. האומרות הב הב וכוספות כוסף טבעי לקבלת הצורה לבלתי היות להם מציאות בלעדה. והם השאול ר"ל חומר ההווים והנפסדים הנקרא שאול להיותה במדריגה התחתונה ממדריגות המציאות. ועוצר רחם שהמכוון בו חומר הגשם החמשי הנרמז בעוצר רחם לבלתי היות צורת הגלגל יוצאה מכח החומר ואפשרותו כיציאת צורת ההוים והנפסדים. אבל החומ' הגלגלי עקר בלתי מוליד ואינה יוצאה הצורה מכוחו ואפשרותו כי אם מכח חיצוני כמו שהתבאר.
פסוק יז:ועוד לאם המתוארת בת שלישית אשר ואם אינה אומרת הב הב כשתי הבנות המתוארות אינה שביעה להיותה קונה מציאות אחר מציאות ובלתי עומדת על מתכונת אחד ותכונה אחת. ובסיבת זה אינה שביעה ממיני המציאות אבל שוקקת תמיד אליהם וכוספת מציאות אחר חדש וישות עתיד כוסף תמידי. ואם זאת אינה שביעה אף כי בלתי היות שביעות הבנות הקודמות שביעה כזאת. אבל זאת הבת השלישית אינה אומרת הב הב להיותה בעלת צורה וגשם מורכב בפועל אם הגשם ההווה הנפסד ואם הגשם החמישי הקונים תמיד קנייה חדשה אין מציאות ואין תכונה או מצב. ונרמז הגשם המתואר בארץ להיותו מציאות ארציי ועבור ההיקש אל האש העליון המכוון בו המציאות המלאכי.
פסוק יז:ועוד לאם המתוארת בת רביעית אשר ואם אינה אומרת הב הב כבנות הראשונות ואינה בלתי שביעה כבנות השלוש מכללם השתים האומרות הב הב לבלתי היותה קונה מציאות ותכונה אחר תכונה. אינה אומרת הון לבלתי היות לה מציאות הכרחי מספיק בעצמותו בלתי צריך לממציא ומעמיד. ואם זאת אינה אומרת הון אף כי היותם בלתי אומרות אותו השלש אשר לא תשבענה שהשתים מהם אומרות הב הב מוסף על העדר השביעה.
פסוק יז:ועין הנפש המשכלת הלועגת לאב ובלתי משתדלת להשכיל ולדעת מעלת האב והאם הראשונה הפועלת והממציאה בבנות המתוארות. והעין המתוארת המבזה ליקהת אם ר"ל לקיבוץ הבנות המתוארות הנקבצות והנכווצות באם ובלתי משתדלת לדעת מוצאם ומובאם יקרוה עורבי נחל, המכוון מהם הצורות המדומות החשוכות המתחדשות וחלות ברוח נחליי מתנועע. ויאכלוה בני נשר הנרמז בהם בני הנשר הגדול גדול הנוצה אשר לסבת הנקרה מהעורבים המתוארים נעדרת כח ואפשרות היותה בלתי נאכלת מהם.
פסוק יט:אמר החכם הזה כי שלשה עניינים הם מכלל הדברים שנפלאו ממנו ונעלמו מעיני שכלו ואם תחבר עמהם דבר רביעי יהיו ארבעה וכל אלו הארבעה הם ענינים נעלמים לא נודעו אליו. והדבר הראשון הוא דרך הנשר בשמים כלומר כי הנשר בעופפו על פני רקיע השמים יפלא בעיני האדם לדעת אי זה הדרך עבר הנשר בעופפו וזה כי העוף בעופפו לא יניח רושם באויר שיוכר אחר שיעבור באויר העוף וילך לו. והזכיר הנשר והוא הדין לשאר העופות או הזכיר הנשר בעבור שיגביה לעוף עד שיסתר מעיני האדם לרוב הגובה ולפיכך יעלם מן האדם הדרך אשר יעוף בו
פסוק יט:דרך נחש עלי צור כלומר בעת שילך הנחש על הצור לא יעשה בו רושם נכר שיוכל האדם לכוין מקום הליכתו ולומר זה הדרך הלך בו ולפיכך הזכיר הצור שהוא קשה להתפעל ולא אמר דרך נחש על הארץ כי הארץ ממהרת להתפעל יותר מהצור והלוך הנחש בה יעשה רושם נכר. והזכיר הנחש והוא הדין לשאר בעלי חיים הקטנים אשר לא יעשו רושם גדול במקום אשר ידרכו עליו ואולי כי הזכיר הנחש לשתי סבות האחת שהוא לא ידרוך ברגליו כי אין לו רגלים לפי שדרך הבהמות ושאר בעלי חיים לעשות רושם ניכר בפרסות רגליהם במקום אשר ידרכו בו. אמנם הנחש בעבור היותו נעדר הרגלים לא יעשה רושם ניכר בהליכתו והסבה השנית אשר בעבורה הזכיר הנחש בעבור היות הליכתו כל כך מעוקלת שלא יוכל האדם לכוין איך היתה תכונת הליכתו באותם הרשמים. וכשיתחבר עם העיקול קושי המקום אשר ילך עליו והוא שילך על הצור יתחברו שתי סבות שלא יוכל האדם לכוין מקום הליכתו וזה שעל הצור לא יעשה רושם ניכר ואפילו אם ירשום בו רושם קטן יהיה הרושם ההוא מעוקל ונפתל שלא יוכל לכוונו.
פסוק יט:דרך אניה בלב ים אמ' כי האניה בעת שתלך על פני המים אע"פ שהיא עושה רושם גדול במים וכשתרוץ הספינה בחוזק על הים תשאיר אחריה מקום עמוק כעומק מה שתטבע מן הספינה במים מכל מקום אחר שעה יתפשטו המים ולא ישאר במים שום רושם ולא יוכל האדם לכוין אי זה הדרך שעברה הספינה.
פסוק יט:ואלה השלשה ענינים אשר הזכיר החכם שנעלמו ממנו לא תחשוב שיהיה ענין המאמר שהוא חקר לדעת אותם ונעלמו מעיניו כי איך יאמר סכל אחד כדברים האלה שהוא יבקש לדעת הדרך מן האויר אשר עבר בו העוף והדרך אשר דרך בו הנחש בעוברו על הצור והדרך שעברה בו האניה בעברה על הים כל שכן וכל שכן שלא יאמר חכם אחד כיוצא באלה הדברים. אך ענין המאמר הוא כי כמו שנעלמו הענינים האלה מעיני כל האדם ולא יוכל לדעתם כן הוא נעלם מעיני האדם לדעת הדבר הרביעי שיזכיר אחריהם והוא דרך גבר בעלמה כלומר כשישכב האדם עם האשה שלא תהיה בתולה ויכונו שניהם להעלים הענין יהיה דבר רחוק להכיר הדבר ההוא כי הוא לא יעשה בה רושם יוכר אחר שעה. ולפיכך סמך אל זה כן דרך אשה מנאפת כלומר כהעלם הדברים הנזכרים כן העלם מעשה האשה המנאפת וזה שהיא אוכלת והוא כינוי אל מעשה הניאוף ומחתה פיה שענינו שהיא מקנחת עצמה ואחר כך תוכל לומר לבטח לא פעלתי און כי מעתה לא נשאר בה בעבור אותו המעשה רושם שיוכר בה. ואמר זה להודיע כי הנשים תוכלנה לזנות תחת בעליהם בסתר ותוכלנה להעלים זנותן. ודע כי מלת עלמה תפול בלשון העברי על בתולה ועל אשר איננה בתולה. אמנם במקום הזה אשר ביארנו על אשר איננה בתולה. וכמוהו הנה העלמה הרה ויולדת בן. כי לו היה רוצה באמרו ודרך גבר בעלמה הבתולה היה הדבר בהפך כי הדבר ההוא נכר ונראה ונגלה בבתולה אבל רצה בלתי הבתולה ועל כן חברו עם אמרו דרך הנשר בשמים דרך נחש עלי צור דרך אניה בלב ים כי הליכתם על המקומות האלה אינה ניכרת ואינה ידועה מפני שאין עושין בה דבר. ודרך גבר בבתולה נכר ונראה בעבור מעשהו בה וכיון שהדבר כן לא רצה באמרו ודרך גבר בעלמה כי אם זולת הבתולות וענין עלמה ונערה הוא אחד כאשר אמר והיה הנערה אשר אומ' אליה ואחר כך אמר עליה והיה העלמה היוצאת וזו בתולה וכן שתי הלשונות שוות באנשים גם כן אמר שאול בן מי זה הנער אבנר ופעם אחרת אמר בן מי זה העלם הנה התבאר זה הענין אין ספק בו.
פסוק יט:ואפשר שכיון לומר ודרך גבר בעלמה שקרא הצורה גבר והחמר עלמה ואמר כי כמו שדרך הנשר בשמים ודרך נחש עלי צור ודרך אניה בלב ים הם דברים נעלמים ולא יוכל האדם להשיגם כן הוא נעלם ורחוק מהשיג חול צורה בבעל הצורה פתאום בלא זמן. ואמר אחריו כן דרך אשה מנאפת קרא החומר אשה מנאפת כי כמו שהמנאפת תנאף עם אדם אחד ואחר כך המנאפת ההיא תנאף עם אדם אחר ואחר כך עם אחר וכן לעולם כן הענין בחומר שהוא יעמוד זמן אחד עם הצורה האחת ואחר כך יפשוט הצורה ההיא וילבש צורה אחרת וכן לעולם יפשוט צורה וילבש צורה ולא יסור מעשות כן.
פסוק יט:ואמרו אכלה ומחתה פיה כלומר שהוא בלובשו צורה שנית אחרי שפשט הצורה הראשונה לא יוכר בו זכר מן הצורה הראשונה. ואמרו לא פעלתי און כלומר שאין בזה הדבר בפשוט הצורה ובלבוש צורה אחרת עול. והענין שטבע המציאות כן חייב שלא תהיה הויה כי אם בהפסד הדברים ההוים.
פסוק יט:ורבים יחשבו כי החכם הזה נפלא על יציאת הוולדות מן הרחמים ויאמרו כי החכם המשיל שוב הרחם אל תכונתו אחרי הלידה ברגע אל מה שיקרה ממעשה האניה בלב ים והנשר בשמים וזה שהנשר עם גדלו ומהירות דחיפתו יקרע האויר בחזקה ותכף עופפותו יחזור האויר אל משפטו וכן האניה תקרע בחזקה מי הים במרוצתה ותעשה בהם רושם גדול מדי עברה וברגע קטן ישוב הים לאיתנו ושניהם דומין בענין הלידה. וכן דרך נחש עלי צור אעפ"י שאיננו בדמיון האויר והמים הזכירוהו מפני שלא יהיה בו בהילוכו על הצור רושם ניכר. ואמרו ודרך גבר בעלמה לפי זה הפירוש ר"ל ויציאת הולד מבטן העלמה שהיא הנערה שתעשה בה הלידה רושם מבואר ותחזור אחר שעה לאיתנה. גם נוכל לומר כי אמרו דרך נשר בשמים כיון החכם בנשר הכובב בעל הקצוות אשר אורו יוצא מראשו ונמשך באורך הגלגל כחוטי השיער והכוכב הזה הוא נסתר תחת אור החמה ואינו נראה כי אם למקצת שנים פעמים לשלושים שנה ופעמים לארבעים שנה ופעם לזמן ופעם ליותר ולא יכלו החכמים לתת זמן קצוב לזמן הראותו לפי שאינו שומר הסידור ויראה שעל הכוכב הזה אמר רבי יהושע לרבן גמליאל כוכב אחד יש ועולה אחד לשבעים שנה ומטעה את הספנים ומה שאמר עולה אחת לע' שנה אין המכוון מן המאמר ההוא שהוא יעלה בכל פעם אחת לשבעים שנה אלא הכוכב ההוא עלה באותו הפרק אחת לשבעים שנה ופעמים יעלה לזמן פחות ממנו ופעמים לזמן עודף עליו.
פסוק יט:והכוכב הזה אינו ממספר האלף וכ"ב כוכבים המחולקים על מ"ח צורות הגלגל רק עם הכוכב הזה ועם הב' כוכבים קטנים שהאחד מהם בקוטב הצפוני והאחר בקוטב הדרומי הן אלף וכ"ה כוכבים והסבה שהם לא נמנו עם כוכבי הצורות שהם ארבעים ושמונה צורות הגלגל מפני התרחקם מהם ולא יוכלו לחברם אל אחת מהצורות כי המ"ח צורות הגלגל יש בכל צורה מהם כוכבים רבים והמ"ח צורות מהם י"ב צורות נתונות על חשב אפודת הגלגל השמיני והם הי"ב מזלות הידועים ובהם ש"ס כוכבים ומהם כ"א צורות נתונות לפאת צפונה מאופן המזלות ובהם שמ"ו כוכבים ומהם ט"ו צורות נתונות לדרום מאופן המזלות ובהם שי"ו כוכבים הרי מ"ח צורות וכלל כוכביהם אלף וכ"ב ועם זה הכוכב בעל הקצוות ועם הב' כוכבים אשר בשני הקטבים יהיה אלף וכ"ה כוכבים.
פסוק יט:ודע כי זה המספר אשר נתנו החכמים לכוכבי השמים אין המכוון ממנו שיהיו כוכבי השמים אלף וכ"ב ולא יותר רק אלף וכ"ב הוא מספר הכוכבים הגדולים המאירים על הארץ אשר יוכל האדם לעמוד על מניינם ואשר יגיע כח ראות האדם אליהם לדעת שעורם ובעבור שזה הכוכב בעל הקצוות איננו שומר סדר בעלייתו ובהראותו אמר עליו זה החכם שנפלא ממנו ענינו ולא יוכל לכוין מהלכו כי מי יוכל לדעת אם זה הכוכב שעלה בסוף ל' שנה יהיה הוא אשר יעלה פעם אחרת לסוף ארבעים שנה ופעם אחרת לסוף שבעים שנה ואולי כל אחד מהם הוא כוכב בפני עצמו ומפני זה אמר כי נפלא ממנו עניינו עם היותו מן הדברים הנופלים תחת אפשרות השכל.
פסוק יט:ואולי כי הכוכב הזה היו קוראים אותו בזמן ההוא כוכב הנשר ואינו הכוכב אשר נקראהו היום כוכב הנשר כי הכוכב אשר נקראהו היום כוכב הנשר אינו הכוכב הידוע הנקרא בעל הקצוות ואולי כי קראו הכוכב בעל הקצוות כוכב הנשר בעבור שלא נודעה תנועתו והוא לדמיון הליכת הנשר שאין לו עת קצוב לעופפותו ובאוות נפשו יעוף באשר יחפוץ או קראוהו כוכב הנשר בעבור שהוא לדמיון עופפות הנשר שיגביה לעוף עד שלא יוכל ראות האדם לעמוד עליו וכן לא נדע לעמוד על תנועת זה הכוכב.
פסוק יט:ואמרו ודרך נחש עלי צור אמר שנעלמה ממנו ידיעת נחש בריח לויתן נחש עקלתון אשר הוא התלי על זה הענין יורו ראש התלי וזנבו על דבר מהדברים אחרי שהתלי איננו כי אם כריתת שני עגולים והוא פלך השמש הכורת פלך הירח וכן על אי זה ענין יהיה הגעת כח הגשמים השמימיים על הנמצאות השפלות כי מה שיורו על דרך ענין הטבעי בהם ממה שימשך מזריחתם ושקיעתם ועלייתם וירידתם ברבעי הגלגל מן החום והקור והלחות והיובש אין להפלא. אמנם מה שיפלא מהם הוא משאר משפטי הכוכבים הרחוקים מכל היקש והזכיר התלי בעבור היותו המיוחד בהוראת המשפטים כאמרו בספר יצירה תלי בעולם כמלך על הכסא ואמרו עלי צור המשיל השמים לחזקתם אל הצור בעבור היותם חזקים כראי מוצק רחוקים מן ההויה וההפסד אחרי שהמציאם האל ית' שמו.
פסוק יט:ואמרו דרך אניה בלב ים אפשר שקרא אניה השביל אשר ברקיע השמיני הדומה במראיתו לחלב וקורין לו בקעת חלבית או בקעה לבנונית ובעבור שהאניה שהיא בלב ים לא יראה ממנה כי אם לובן בגד הנס בלבד והים הוא דומה לרקיע דמה אליה הבקעה החלבית שהיא כרקיע הדומה לים וכוון החכם לומר כי נפלא ממנו סבת היות זאת הבקעה דומה במראיתה לחלב משונה משאר חלקי הגלגל וחכמי התכונה אומרים כי יש בה כוכבים קטנים שאין אורם בהיר כל כך והוא נפרש לפניו ולאחריו ומכסה פני הבקעה והיא מקפת באורכה רוב הרקיע ומושכת ברחבה כגון ד' חלקים ובמקומות יותר מזה.
פסוק יט:ואמר אחר זה ודרך גבר בעלמה אמר כי מכלל הדברים שנעלמו מעיני ידיעתו הוא ידיעת הסבה איך ימצא העובר בבטן האשה חדשים ידועים בתוך השליא במעי אמו והוא בעל חיים מתנועע ניזון שם ממה שתאכל אמו ולא יוציא מלמטה ואנו רואים שאם יסגר בעל חיים שעה קטנה במקום שלא יוכל האויר להכנס אליו ימות לשעתו וכן מי שיאכל ימים אחדים ולא יוציא מנקביו ימות בצער גדול ואיך יהיה ענין העובר במעי אמו סגור חותם צר מוקף בשלייתו וערפל חתולתו והוא חי מתנועע ניזון ויתנהג בזה הדרך חדשים ידועים והוא יזון יום יום ולא יוציא דבר מנקביו ואמר החכם הזה כי זה מן הדברים אשר נעלמו מעיני שכלו.
פסוק יט:גם נוכל לומר כי אמרו דרך נשר בשמים ר"ל כי נפלא החכם הזה מהראות בכוכבי השמים נשירה ונפילה והוא מלשון רז"ל נשרו עליה מפני הנשר והוא דומה למה שאמר בתלמוד אמר שמואל נהירן לי שבילי דרקיעא כשבילי דנהרדעא בר מכוכבא דשביט והפלאם מזה ביודעם כי צבאות השמים ונושאיהם בטלו מכל הפסד ומכל איכות ואיך ייראו כאלו הכוכבים יפלו ממקומם למראית העין.
פסוק יט:ואשר חשבו בזה החכמים האחרונים הוא שהאש היסודי המתלהב אשר תחת גלגל הירח ירד למטה בעוד שיעלה האיד מלמטה והלהב ההוא ירד דרך האיד ההוא לדמיון מה שנראה אם נחזיק בידינו שתי נרות דולקות זו למעלה מזו ונכבת התחתונה ובעליית עשן התחתונה יפגיש בלהב הנר העליון וירד להב הנר העליון דרך האיד וידליק הנר התחתון.
פסוק יט:ואמרו דרך נחש עלי צור הוא מלשון לא תנחשו ולא תעוננו וענין הנחש ידוע כגון אלו שאומרים הואיל ונפל פתי מפי או נפל מקלי מידי איני הולך למקום פלוני היום שאם אלך אין חפצי נעשין וכן האומר הואיל ועבר שועל מימיני איני יוצא מפתח ביתי היום שאם אצא יפגעני אדם רמאי וכן אלו ששומעים צפצוף העופות ואומרים יהיה כך ולא יהיה כך טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני. וכן אלו שאומרים שחוט תרנגולת זו שקראה כמו התרנגול או שחוט תרנגול זה שקרא ערבית וכן המשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה כאליעזר עבד אברהם וכיוצא בדברים האלה. ואמר החכם הזה כי נפלא בעיניו ענין הניחוש למה יורה על דבר מהדברים ואיך יורה כי היות הדברים האלה מורים על הדברים אשר יאמרו הם רחוקים מן ההיקש הטבעי והם עניינים נעלמים ורחוקים לתת הסבה. ואמר עלי צור לפי שדרך המנחשים לעשות ענין הניחוש במערות צורים או חוץ מן היישוב. ויש שפירשו דרך נחש עלי צור שירמוז אל מה שזכרו כבר אנשים שהאדם בלכתו בדרך לפי תומו אם יזדמן שיהיה ראש נחש תחת הארץ מכוון תחת רגל האדם ימות הנחש ההוא ואפילו אם לא יגע אליו כח האדם הדורך עליו ולפיכך אמר זה החכם הנפלא מזה איך ימות הנחש בדרוך האדם על הצור והנחש יעמוד תחת הצור. ורבים יאמרו כי זה נרמז מאמרו הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב גם יש פירשו שנפלא איך יעלה על לב הנחש הקדמוני להשיא האשה ולגרום האדם שיאכל גם הוא מעץ הדעת טוב ורע ולמרוד על מצות הצור תמים פעלו.
פסוק יט:ופירשו דרך אניה בלב ים שקרא החכם הזה נפש האדם הנתונה בגוף קשורה בעבותות התאוה וטבועה בים התאוות הגופניות אניה בלב ים וכנה אותה בשם אניה בעבור היות האניה כלי עשוי בחכמה להנצל ממעמקי מים וכן הנפש הוא כח אלהי מזומן להציל האדם מים הסכלות ובה יחתרו האנשים לצאת מים המבוכה אל יבשת המנוחה. ואפשר כי כוון להזכיר אניה לרמוז בו אני יה כלומר כח אלהי מן כחי וראשית אוני וכאלו נפלא החכם הנזכר הפלא ופלא איך יוכל הכח השכלי אשר בנפש האדם לצאת מים המבוכה עם היות שכל כחות הגוף מנגדים פעולתו.
פסוק יט:ואמרו ודרך גבר בעלמה כיון בו החכם לומר כי נפלא על ידיעת התכליות והוא ידיעת תכלית כל דבר מה רמוז אליו וזה כי אעפ"י שקצת הדברים נודע תבנית יש דברים שלא התבאר תכליתם ותהיה מלת בעלמה שתי מלות נפרדות בענין ודבקות במבטא והם בעל מה והביאור במלת בעל שימוש ויהיה ביאור הענין כן שהוא נפלא ממנו ידיעת הדרך אשר ידרוך האדם בכל דבר ייענה על שאילת עלמה ידוע כי בכל דבר שיבוקש תכליתו ישאל עליו במלת על מה כלומר על מה היה דבר הפלוני בענין זה ועל מה נמצא דבר פלוני על זאת התכונה והכוונה בזה המאמר כי נפלא ממנו ומכל חכם ידיעת כל דבר שישאל עליו במלת על מה כלומר התכלית.
פסוק יט:ולולי שדברי שלמה ע"ה לא נאמרו על דרך חזון ונבואה רק דרך חכמה היינו אומרים כי כוון החכם הזה בד' עניינים הנזכרים ענין ד' מלכיות. ודרך הנשר בשמים רמז אל הנשר הגדול ארך האבר גדול הנוצה היא מלכות בבל וכן המשיל יחזקאל הנביא ע"ה נבוכד נצר מלך בבל. ודרך נחש עלי צור רמז אל מלכות מדי ופרס אשר נודע מענינם שאלוהם הגדול היה הנחש הגדול אשר נהרג על יד דניאל כמו שנזכר בספר יוסף בן גוריון. ודרך אניה בלב ים רמז למלכות יון אשר עקר מלכותם היא קושטנטינופולי שהיא עיר מלכות שנבנתה על ידי קוסטנטינו קיסר שהוליך אניות בלב ים מלאים מעפר רומי ושם העפר ההוא בבקעה ועלה ובנה קונסטנטינופולי שהיא עיר מלכותם. ודרך גבר בעלמה רמז למלכות אדום שעיקר אמונתם הנה העלמה הרה ויולדת בן. והודיע כי נפלא ממנו איך גזרה החכמה העליונה שלוות ארבע מלכיות ושפלות ישראל.
פסוק יט:והחכם הפילוסוף האלהי מ"ר יהודה אחי פירש הפרשה הנזכרת בעבור זה שאמרו שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים הוא הודעת שלמה ע"ה היות ענינים שלשה נפלאים ונעלמים ממנו לסיבת חולשת מציאותם ולא לחולשת המשיג וחסרונו. וזאת ההעלמה נרמזת בפועל נפלאו הרומז היות התחלת תנועת ההרחקה וההעלמה מהם. וארבעה מכללם השלשה הנפלאים הם בלתי נודעי' אבל הרביעי הנוסף אינו נפלא ונעלם לחולשת מציאותו כי אם מוסכל ובלתי נודע לחולשת המשיג.
פסוק יט:והרביעי המתואר הוא דרך הנשר בשמים המכוון בו תכונת המציאות האלהי ומהלך הישות הרוחני בשמי המשלי המציאות קודם יציאתם לפעולה הנקראים שמים לגודל מעלתם והפלגת מציאותם בהקש אל תכונת המצאם בפעולה הנקראים בארץ.
פסוק יט:והאחד מן השלשה הנפלאים והנעלמים לחולשת מציאותם הוא דרך נחש עלי צור המכוון בו דרך נעדר התכלית ומהלכו שלא יצוייר בו לא ראש ולא סוף ולא אמצע על תכונת הנחת הנחש ומצבו פעמים. והנעדר התכלית המתואר אי אפשר לציירו על תכונת מציאות קיים ואופן עומד כי אם על תכונה חלוקה ורדיפת חלקים המתפשטות לאין תכלית.
פסוק יט:והשני מהשלשה הנפלאים הוא דרך אניה בלב ים הנרמז בה מהלך המקרה האפשרי והעתיד המשיג בלב ים הזמן הנמנע לצייר הגבלת אל אחת מהקצוות.
פסוק יט:והאחר הוא דרך גבר בעלמה ר"ל מהלך הצורה ותכונתה בחומר הראשון קודם יציאתה לפועל שאי אפשר לצייר הבדל בינה ובין החומר או בינה ובין כח החומר קודם היציאה. וזהו דרך אשה מנאפת ותכונתה האוכלת ומקבלת הצורה בכח ומחתה פיה לבלתי היות מצוייר הבדל ביניהם. ואומרת לא פעלתי און להיות טבע המציאות מחייב זה.
פסוק יט:והטוב שבפירושים הנאמר על הפסוקים הנזכרים הוא זה שהחכם הזה רצה לומר שהשכל האנושי לא יגיע להשיג ענין הגשמים השמימיים וצבאותיהם כאשר ישיג החומר הראשון וצורותיו הנמצאות השפלות המורכבות מהם כי לרוחק מקומם נעלה ענינם מעינינו ולא ידענו מאודותם רק שהם מורכבים מנושא וצורה ושהם גשם חמישי. ולא ידענו מספר הגלגלים רק מפאת קצת כוכביהם. ויכול להיות שיהיו גלגלים רבים אין חקר לרבויים ויכול להיות שיהיו כפי המספר אשר מצאנו בספרי החכמים. מכל מקום ידיעת אמתתם נעלמת מאד וקשה להשיג. והארבע ענינים שנפלאו מזה החכם ואמ' שלא השיג לדעת אותם על אמתתם הם כלל הגשם החמישי. ויהיה פירוש דרך הנשר בשמים ענין הגלגל העליון המחדש התנועה היומית והמניע כל הגלגלים אשר בתוכו בתנועתו והוא גלגל התשיעי הנקרא בלשוננו גלגל ערבות והוא הרקיע כעין הקרח הנורא הנטוי על ראש החיות מלמעלה אשר איננו מכוכב. וקצת מן הפילוסופים הראשונים יאמינו שאין לו מציאות כי ענין מציאות כל גלגל וגלגל הוא לכוכבו או לכוכבים שבו וזה הגלגל הואיל ואיננו מכוכב יאמינו שאין לו מציאות. גם החכמים שחשבו שיהיה לו מציאות לא יכלו להשיג שיעור עובי גרמו כאשר לא יכלו לדעת שיעור עובי שאר הגלגלים אשר תחתיו. ולכן אמר החכם ע"ה כי נפלא מעיני ידיעתו ענין זה הגלגל התשיעי שקרא נשר לסבות ידועות והם כי הנשר יגביה לעוף על כל שאר העופות ותנועת עופפותו היא הממהרת שבתנועות שאר העופות. וכן גלגל התשיעי אשר אנחנו בביאורו הוא הגלגל העליון שבכל הגלגלים ותנועתו היא התנועה הממהרת שתמצא בכל הגלגלים. ולכן ראוי שימשיל בו אל הנשר העף על פני רקיע השמים.
פסוק יט:ואמרו דרך נחש עלי צור המשיל הגלגל השמיני והוא גלגל המזלות אשר בו ארבעים ושמונה צורות הגלגל וכל כוכבי שבת אל הנחש לענין נאות. וזה כי הנחש הוא מנומר בעל דמויות וחברבורות שונות נקוד וטלוא ואיננו מדמות אחד. וכן הגלגל השמיני איננו זך וטהור כעצם השמים כי בקצת חלקיו כוכבים רבים ובקצת כוכבים מעטים וחלקים מזה הגלגל בלא כוכבים כלל. ויש בו גם כן חלקים אינם ספיריים וטהורים כעצם הגלגל התשיעי רק יש שם כעין כתמים ומקומות כתמים ומקומות לבנים כמו הבקעה החלבית והוא השביל הנראה בזה הגלגל. ואל זה הדמיון המשילו לנחש שהוא מנומר ובעל נקודות וחברבורות. גם כשנדמה בשכלנו הקו השוה שהוא חולק העולם באמצע ועובר מחצי מזרח לחצי מערב ונראה אפודת המזלות החותכות זה הקו השוה לחצי נראה צורת שני תנינים מתחדשים מכריתות שני העיגולים ויהיה אזור המזלות חציו נוטה לצפון וחציו לדרום לדמיון נחש מעוקל. ואמר החכם הזה כי נפלא בעיני ידיעתו מדוע ייראו בגלגל מראות שונות אחרי היותו גוף פשוט ומי הוא המחייב היות חלק מחלקיו במראה אחד וחלק אחד במראה מתחלף וכיוצא בו.
פסוק יט:ובאמרו דרך אנייה בלב ים קרא חמשה כוכבי הנבוכה בשם אנייה בעבור היות להם תנועות רבות מתחלפות לדמיון האנייה שאין לה מהלך קבוע רק היא הולכת אחת הנה ואחת הנה. וכן אלה הכוכבים נקראו כוכבי המבוכה לרוב התחלפות תנועותיהם על דרך נבוכים הם בארץ. והדבר שנעלם ממנו מאלה הגלגלים הוא מפני שהקדמונים היו חושבים שיהיו בהם גלגלי הקפה נתונים בעבי הגלגלים ההם וגוף גלגל ההקפה יהיה חציו למעלה מן הגלגל הסובל אותו וחציו למטה מן הגלגל. גם היו חושבים שיהיו הגלגלי' הנזכרים יוצאי המרכז ר"ל שיהיה המרכז מרכז הארץ. ושני הענינים האלה יחייבו שני ענינים יוצאים מכל היקש טבעי כי בהנחת גלגלי ההקפה יתחייב מציאות הריקות אשר התאמת סותרו ובהנחת גלגל יוצא למרכז יתחייב מציאות תנועה סביב דבר לא קיים אך סביב נקודה מדומה באויר או ביסוד האש או בעובי קצת הגלגל או בין גלגל לגלגל אשר כל זה מכח הנמנע.
פסוק יט:ובאמרו דרך גבר בעלמה המשיל גלגל השמש וגלגל הירח לגבר ועלמה קרא השמש למעלתו ויפעתו ותפארתו ושהוא חונן אור לכל צבא השמים אשר למעלה ממנו ואשר תחתיו גבר למעלת האיש על האשה. וקרא הירח עלמה בעבור היותה מקבלת האור מהשמש ומתחברת עם השמש פעם בחדש לדמיון התחברות הזכר עם חשוקתו. ואע"פ שכל שאר כוכבי לכת יתחברו עם השמש בזמנים ידועים ויקבלו אור ממנו כמו הלבנה אין התחברותם תמידי וניכר לעיני הכל כמו התחברות הלבנה עם השמש. ודבר שנעלם מעיני החכם הזה מענין השמש והירח הוא המציא הקדמונים להם גם כן גלגלי היקף וגלגל יוצא המרכז. והזכירם בפני עצמם כמו שהזכירם דוד ע"ה באמרו הללוהו כל צבאיו הללוהו שמש וירח הללוהו כל כוכבי אור.
פסוק כא:אמר כי שלשה דברים הם שבעת המצאם ראוי הוא שתרגז הארץ בעבורם להיותם דבר זר ובלתי נאות ועם דבר אחר רביעי להם יהיו ארבעה שאינו מן הראוי שתסבול הארץ דבר כזה ואמר כן על דרך הרחבת הלשון והענין שירגזו ויפלאו אנשי הארץ ולא יוכלו לסבול דבר גדול כזה והם תחת עבד כי ימלוך וזה שהעבד על הרוב אסף רוע הטבעים וקבץ המדות המגונות כמו הגזל והגניבה והניאוף והזוללות והעקשות וכיוצא בהם ובעת שיזדמן שימלוך לאשמת העם תהיה הנהגת העם הולכת על סדר בלתי נאות.
פסוק כא:וכן כשהנבל בעת שישבע לחם הוא דבר בלתי נאות וזה שהנבל שאסף בוז המדות ולקח לו הנבלות למנה ראוי הוא שימשך אליו הרע ולכן כשיזדמן שישבע מקנייני העולם יהיה דבר בלתי נאות. וכן תחת שנואה כי תבעל כלומר שהאשה שהיא שנואה בעבור מעשיה הרעים ומדותיה המגונות ועם כל זה תמצא בעל הוא דבר מגונה. וכן ושפחה כי תירש גבירתה כלומר המצא שפחה שהיא תעלה לגדולה ותירש כבוד גברתה הוא דבר ראוי שיחרדו האנשים על זה להיותו דבר בלתי ראוי ונאות.
פסוק כא:ואפשר שקרא הכח הבהמי עבד מפני שהמכוון ממנו שיהיה עבד אל החלק השכלי ואמר כי בעת שיזדמן שימלוך המלך זקן וכסיל ויעביד תחתיו הכחות השכליות ראוי שתרגז הארץ או שירגזו אנשי הארץ בעבור זה וזה שהענין הזה הוא הפך ממה שכוון מהשם ית' כי השם ית' כוון שיהיה הכחות השכליות הגופניות לרקחות ולטבחות ולאופות אל הכח השכלי. וזה שהכח השכלי לא יוכל לעמוד על ההשגות השכליות הפשוטות מחומר אם לא יקח מופתים והתחלות מן העניינים המורגשים באמצעות הכחות הגופניות ומן המופתים וההתחלות שיקח מן המורגשות באמצעות הכלים הגשמיים יעלה אל ידיעת המושכלות. ולפיכך אמר החכם הזה כי בעת שיזדמן שהדבר אשר כוון ממנו שיהיה עבד ולא נמצא רק כדי לשרת אחר ימלוך הוא הוא דבר ראוי שירגזו אנשי הארץ עליו.
פסוק כא:ובאמרו ונבל כי ישבע לחם הוסיף שהדבר ההוא בעצמו שקראו עבד חזר וקראו נבל בעבור מה שיאסוף מן הנבלות והחרפה ובוז והוא השתמשו במיני התאוות הגשמיות אשר הם חרפה ובוז לנו מפני שנשתתף בהם עם שאר בעלי חיים ואמר כי כשתמצא איש ישביע נפשו הבהמית מתאוותיה וכל אשר שאלו עיניה לא יאציל ממנה הוא דבר ראוי שתרגז הארץ בעבור זה מפני שהוא הפך מה שכוון ממנה כי המכוון ממנה הוא שתסתפק בדברים הכרחיים ותניח המותרות.
פסוק כא:ואמרו תחת שנואה כי תבעל ר"ל קרא הנפש שנואה הנפש הבהמית שהיא שנואה על דרך האמת מפני שמעשיה שנואים והיא תתרחק מכל מדה חשובה ומכל מעלה ואמר כי כשיזדמן שזאת הנפש או שזה חלק מחלקי הנפש תמצא בעל כלומר שיתנהג האדם על פי תאותה הוא דבר ראוי שתרגז הארץ.
פסוק כא:וכן אמרו ושפחה כי תירש גברתה קרא הנפש המרגשת שפחה וקרא הנפש המשכלת גברתה מפני שהמכוון מן הנפש המשכלת הוא כשהיא תמלוך והמכוון מן הנפש המרגשת וכחותיה הוא שיהיו עבדים ושפחות אל הנפש המשכלת ולכן אמר בהמצא איש שיעביד שכלו אשר המכוון ממנו הוא שימלוך על כל כחותיו הגופניות אשר לא נמצאו על דרך האמת כי אם לשרת הנפש המשכלת שהיא ראויה להקרא בשם גברת הוא ראוי שתרגז הארץ בעבור זה.
פסוק כא:והחכם הפילוסוף האלהי כתב בביאור הפרשה הזאת דברים וזה לשונו. תחת שלש רגזה ארץ. הוא הודעת שלמה היות הארץ רוגזת והיות הגוף האנושי הארציי בלתי נח ושקט ובלתי פועל על תכונה ראויה תחת שלש היעודים להתבאר ובהוספת דבר רביעי על השלש לא תוכל שאת.
פסוק כא:והאחד מהשלוש לסיבתם רוגזת הארץ ואינה עומדת על מעמד ראוי ותכונה נאותה הוא בהיות העבד מולך ורצוני בעבד הכח המתאוה הממוצע לשכל ומשועבד לציור שעבוד טבעי אשר אם נוטה בתנועתו ופעולתו אחר הציור המתואר ויוצא מתחת ממשלתו רוגזת הארץ ר"ל הגוף האנושי הארציי ופועל פעולות בלתי נאותות.
פסוק כא:והשני הוא בהיות נבל שבע לחם ובלתי פורש לרעב לחמו המכוון בו בהיות הכח העליון שלם שלמות משלים עצמותו לבד וקצר בלתי משפיע לכחות הממוצעות תחתיו אשר להעדר זאת ההשפעה רוגזת הארץ ואין לה נחות ושקיטה ומעמד נאות.
פסוק כא:והשלישי הוא בהיות השנואה נבעלת ר"ל היות החומר בלתי נערך ובלתי נאות לצורה הנבעל ממנה אשר להעדר זה הערך והנאותות המתואר רוגזת הארץ ואין לה קיום ומעמד ניאות. והרביעי הנוסף לסיבתו אינה רוגזת הארץ לבד אבל לא תוכל שאת הוא בהיות השפחה יורשת גבירתה והגבירה כלה והולכת.
פסוק כא:ביאור אחר גם לו לפרשה הנזכרת. הוא הודעת שלמה היות הארץ רוגזת תחת שלש ובלתי היות מעמד וקיום לכללות המציאה הרמוזה בארץ בהנחת ענינים שלשה. ובהוספת הרביעי לא תוכל שאת להיות העדר הרביעי סבת הקיום והשאר המציאות על תכונה מוחלטת. אבל העדר השלשה הוא סבת הקיום וההשאר המתואר אחר הנחת העדר הרביעי. ולסבת זה ייחס שלמה הרגיזה לשלש והעדר השאת להוספת הרביעי.
פסוק כא:והראשון לסבתו רוגזת הארץ הוא בהנחת העבד מולך אם היה אפשר המכוון בו היות האמצעי מולך על תכונה מוחלטת ובלתי מקבלת ממה שלמעלה ממנו אשר בהנחת זאת ההנחה ואם היא נמנעת היתה רוגזת הארץ ולא היה לה מעמד וקיום להיות כל נמצא בלתי מסתפק בעצמותו וצריך לממציא ומעמיד ראשון.
פסוק כא:והשני הוא בהיות הנבל שבע לחם ובלתי פורש לרעב לחמו המכוון בו אם היה האמצעי שבע ומקבל ממה שלמעלה ממנו די ספקו אבל הוא קצר בלתי משפיע למה שתחתיו אשר בהנחת זאת ההנחה הנמנעת תרגז הארץ ואין קיום ומעמד לכללות המציאה להיות טבע המציאות מחייב היות התחתון מקבל ממה שלמעלה ממנו והיותו מעמיד מציאותו בכח ההעמדה המקבל ממנו.
פסוק כא:והשלישי הוא בהיות השנואה נבעלת המכוון בה הוא בהיות חומר בלתי נערך לצורה בלתי נערכת ומהות בלתי ראוי לישות בלתי ראוי הנבעל ממנו אשר בהיות הבעילה המתוארת לא היה קיום ומעמד למציאות להיות כל הרכבה מבקשת ערך ראוי ויחס נאות.
פסוק כא:והרביעי העיקרי לסבתו לא תוכל שאת הוא בהיות השפחה יורשת גברתה ומגרשת אותה ר"ל יוצאת מתחת ממשלתה המכוון בזאת הגרישה היות המציאה המתוארת בשפחה בלתי מוסכמת לבחינה האלהית המתוארת בגברת אשר בהנחת זאת ההנחה לא תוכל הארץ שאת.
פסוק כד:אמר כי ארבעה מינים מבעלי חיים יש שהם קטני ארץ כלומר שהם הפחותים שבנמצאות ועם כל זה נמצא שהם חכמים מעצמם כאלו הם מחוכמים מאחרים ר"ל כאלו למדו חכמה מזולתם או יהיה אמרו מחוכמים כלומ' חכמים ביותר.
פסוק כה:הנמלים עם לא עז ר"ל הנמלים ידוע מעניינם שאין בהם אומץ גבורה ועם כל זה יש בהם מן הזריזות והערמה שיכינו בקיץ המאכל שיספיק להם כל השנה ואמר זה כדי לזרז העצל ולהעיר אותו משנת אולתו ולהכלימו במעשה הנמלה כלומר אם הנמלה שהיא ברייה קטנה ובלי שכל יש בה מן הזריזות והערמה עד שבעת הקיץ אשר הוא הזמן הראוי לצבור הבר ולאסוף התבואות תכין מאכלה לצורך כל השנה איך יתעצל הסכל למצא מחיתו בימי חרפו והוא העת הראוי לאסוף מן ההון מה שיספיק לו לעת זקנותו ולא ישיב אל לבו ימי הרעה אשר הרבה יהיו.
פסוק כה:וכן יתעורר בזה האדם הנשקע באהבת תאוות הזמן ויקצר בעבודת האלהים ובקנין החכמה ובהשלמת נפשו וישיב אל לבו מעשה הנמלה שהיא תכין בקיץ לחמה וישלים המכוון ממנה והוא יתרשל מהשלים המכוון ממנו ולא יכין בערב שבת שהוא משל אל העולם הזה שהוא עולם המעשה מה שיאכל בשבת כלומ' מה שימצא בעבורו עונג ושמחה בעולם הנשמות ואיך לא יכין צידה אל הדרך אשר הוא הולך הרחוקה ולא יתור מקום לחנותו שהוא יצטרך ליסע מן המקום הזה מוברח ולא ידע אנה יטע אהלי אפדנו. והנה אם יכוין האדם בעולם הזה ללכת דרך יום או יומיים יכין מן המאכל והמשתה מה שיספיק לו הדרך הקטן ההוא ואיך לא יתעורר הסכל המקצר לחשוב מה היא הצידה והמעשים הטובים אשר הכין לנפשו אל הדרך הרחוקה אשר יצטרך לעשות ולא לעשות ולא ידע מתי ואל על יקראהו והנה אם יקרא אדם לפני שופט אחד יירא ויחרד ואיך יהיה ענין האדם יקראנו האלהים ויביאנו במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע ואיך לא יתעורר ממעשה הנמלה ויכין צידה לנפשו היתומה ויתור לה מקום מנוחה להיות לה מהלכים בין העומדים ההם ואיך לא יכין מן המעשים הטובים להיות לו מליצי יושר לומ' פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר כלומר מצאנו בו דבר ראוי שיכופר עונו בעבורו.
פסוק כו:שפנים עם לא עצום כלומר השפנים ידוע מעניינם שהם עם לא עצום ובעבור שיכירו חלשתם ישימו מקומם בסלעים שלא תגיש ותקדים בעדם הרעה ואחרי שהשפנים שאין להם שכל יכוונו לשים בסלע ביתם להנצל מכל היזק כל שכן שיש לבני אדם שהם בעלי שכל וחכמה לכוין ענייניהם בענין שלא יחול עליהם היזק. וכן ראוי לאנשי החכמה והשכל לעלות בסולם החכמה העשוי מקורת עץ החיים עד אשר יתרחק מחשך הסכלות ויתקרב אל האלהים וישים איתן מושבו ובסלע קנו ויתור מקום מנוחתו בצרור החיים.
פסוק כז:מלך אין לארבה אמר כי הארבה אע"פ שהוא מין ממיני בעלי חיים השפלים ואין לו מלך או מנהיג שינהיגהו הוא יתנהג על דרך החכמה מחמת עצמו אע"פ שלא יעיר אותו זולתו אל זה וזה שהוא יוצא חוצץ כולו והענין שהארבה ילכו כולם יחד כאילו נועדו וכאשר יחנו מקובצים כולם וסגורים מהכנס זר בתוכם כן יסעו וזאת התכונה היא מן התכונות הרחוקות לקבל היזק. ואמר זה להיישיר האנשים על הנהגתם שהרי אנחנו רואים הבעלי חיים שהם נעדרי השכל יכוונו הנהגתם להתרחק מן ההיזק כל שכן שהאנשים שהם בעלי שכל וחכמה צריך להם שיכוונו להתאחד איש איש עם מינו וזר לא יעבור בתוכם ובכן יתרחקו מן ההיזק. וכן בעת שיתאחדו הכחות השכליות ולא יניחו תאוה מן התאוות לעבור בתוכם ולהפסיד עליהם סדרם והנהגתם הם רחוקים מכל היזק.
פסוק כח:השממית היא הקוף ואמרו בידים תתפש כלומר שהיא חלושת העצה ונעדרת השכל ועם כל זה יש בה מן הערמה שנבדלת בעניינה משאר בעלי חיים וזו שהיא לא תשים פיה אל מאכלה כשאר הבהמות היער וחיתו שדי רק היא תופשת מאכלה בידיה על דרך בני אדם ומתוך כך יתאוו המלכים שתהיה בחצירם מפני החידוש שיראו במעשיה מה שאין כן בשאר בעלי חיים וזה בא להעיר בני אדם שיהיו זריזים שתהיינה מדותיהם מדות עליות ובכן יתאוו המלכים שיעמדו עמהם מפני מדותיהם ונאמר על דרך משל כי בהיות האדם בעל מליצה יפה או בעל כתיבה ונאה ומסודרת או שידע לדבר בפיו הלשונות הצחות והכוונות הנמרצות יתאוו המלכים שיתעסקו בעבודתם מפני שהם יפארו המלכות בטוב המליצה ובצחות הדבור.
פסוק כח:וכן מי שתגדל מעלתו בדבר מהדברים על זולתו יתאוו המלכים שיתעסק בעבודתם ועל זה הדרך יהיה ענין אנשי החכמה גם כן שראוי להם שיתעסקו בעבודת האלהים ובקניין החכמה ובהשלמת נפשם על זולתם עד שיהיו ראויים להיות בהיכלי מלך מלכי המלכים ותהיינה נפשותם צרורות בצרור החיים את ה' אלהיהם.
פסוק כח:זה מה שראיתי לכתוב בביאור הפסוקים הנזכרים ורבים המתחכמים יפרשו הנמלים עם לא עז ויכינו בקיץ לחמם שיהיה משל אל הכחות המתעוררות בקיץ ויפרשו השפנים עם לא עצום וישימו בסלע ביתם שיהיו רמז אל החושים אשר משכנם במוח. ויפרשו מלך אין לארבה בעבור שהארבה עופפותו הוא על ידי קבוץ ופשוט שיהיה משל אל החום הטבעי ויפרשו השממית שיהיה הנץ והדומה לו מן העופות הדורסים שאר העופות בצפרניהם לחוזק עצביהם שתהיה רמז אל העצבים. ואמרו בהיכלי מלך ירמוז שתוצאות הצנבים מן המוח שהוא היכל השכל ומשכנו ויש לדעת כי אלו הפעולות הנמצאות לקצת בעלי חיים וכן הצורות הדמיונות אשר ימצאו להרבה מבעלי חיים כמו הבנין אשר ימצא לדבורים והאריגה אשר תמצא לעכביש וכיוצא בהם הם נבדלות מן הצורות הדמיונות אשר באדם וההבדל ביניהם הוא שהם באדם מגיעות בטבע ועל כן לא ימצאו עושים פעולתם במינים שונים אבל אמנם ישיג מהם חי חי צורה מוגבלת והיא הכרחית בהשארותו.
פסוק כח:והחכם הפילוסוף האלהי כתב בביאור אלו הפסוקים. ארבעה הם קטני ארץ וגו'. הוא הודעת שלמה היות ד' ענינים קטני ארץ ומעטי חומרות לבלתי היותם ארציים ר"ל חומריים בהיקש אל עצמותם כי אם בהיקש אל הכלי המקובל בו. ואם אחד מהם קטן ארץ ומעט חומרות מהאחר. והארבעה המתוארים הם חכמים ר"ל מחוכמים מהחכם להיות ההתחכמות וההשתכלות או המושכלות המתחדש בהם ומהם מתחדש מהפועל החונן צורת ההתחכמות.
פסוק כח:והענין הראשון קטן ארץ ומעט חומרות המתואר בחכם ר"ל מחוכם הוא הענין הנרמז בנמלים המכוון בהם הצורות הנחקקות בחוש המשותף שהם עם לא עז להיות על תכונה חלישה בחוש המתואר לבלתי נשארים בו בהעדר נכחיות המוחש החיצוני. והנמלים המתוארים ר"ל הצורות הרמוזות בהם מכינים לחמם בקיץ המכוון בהכנה המתוארת היותם מכינות לחמם ומזונם שהוא סבת השארותם כי בכחות האחרות הפנימיות בהתפשט החום והרוח אל הכלים החיצונים ואם ספק היות נמנע המצאם והשארם בכחות האחרות הפנימיות בלעדי קדימת מציאותם בחוש המשותף כמו שהתבאר בספרים נכתבים על קוטב אלו הענינים.
פסוק כח:והענין השני קטן ארץ ומעט חומר הוא הנרמז בשפנים המכוון בהם הצורות המדומות הנחקקות במדמה המתחייב אחר החוש המשותף. והם עם לא עצום גם כן לבלתי היות נשארות במדמה ההשארות המתואר. שמו ביתם ומעמדם בכח הסלע הזוכר אחר כלות פעולת המדמה ונשארות ושוקטות בו כמו שהתבאר במקומו.
פסוק כח:והשלישי קטן ארץ הוא הנרמז בארבה המכוון בו הרשמים המשוערים במשער. למשער המתואר אין לו מלך ר"ל פועל פועל בו על תכונת הכחות האחרות המתפעלות ממושגם ובלתי פועלות בו. אבל הוא הפועל במושגו ויוצא חוצץ כולו ואם אינו נעדר העדר מוחלט מסגולת הכח המתפעל כמו שנגלה למי שהשקיף על זה כמו שהתבאר בחכמה הנפשית. והיא בהיכלי מלך להיותה יותר קרובה אל השכל קירוב מעלה מהכחות האחרות.
פסוק כח:ביאור אחר על המאמר המתואר גם לו. הודעת שלמה היות ארבעה קטני ארץ ר"ל קטנים מהנמצאות האחרות הנמצאות בארץ. והמכוון בארץ כללות המציאה הנרמזת בארץ להיותה מציאות עכור ארציי בהיקש אל תכונת המצאה באלוה ית'. וחפצי בקטנות העדר החלוק. והארבעה המתוארים הנעדרים החלוקה אשר סבת העדרם להיותם מופשטים מהכמות הנה חכמים מחוכמים ר"ל משכילים ומושכלים יחד ולא מושכלים לבד.
פסוק כח:והאחד הקטן מקטני ארץ והוא הרמוז בנמלים המכוון בהם האנושיות לרבוים שהם עם לא רב להיותם צריכות אל השלמתם לנושא וכלי יוצא חוץ לעצמותם וכחות כליות משתמשות בהם להצלחתם והשארותם ובלתי מסתפקות הספק עצמית. והנמלים המתוארים מכינים לחמם בקיץ המכוון בהכנה המתוארת היותם מבינים החכמה המזונית להם להיותה סבת נצחותם בקיצור המזג ולא בפרק אחר מפרקי המזג או הבדליו כמו שהתבאר במקומו.
פסוק כח:והשני קטן ארץ הוא הנרמז בשפנים המכוון בהם הנפשות השמימיות שהם עם לא עצום להיותם צריכות אל נושא וכלי יוצא חוץ לעצמותם ואם ביתם ונושאם סלעי בלתי ההווה ונפסד כמו שהתבאר בחכמה הטבעית.
פסוק כח:והשלישי קטן ארץ הוא הנרמז בארבה המכוון בו השכל הפועל שאין לו מלך ר"ל מושג מנהיג ופועל בו יוצא חוץ לעצמותו ומתפעל ומתישר ממנו כתכונת הנפשות האנושיות המתפעלות ומתיישרות מהדברים החיצונים הפועלים בהם ואם הוא קרוב להם קירוב מדריגה להיותו אמצעי בין העצמים המלאכיים ובין הנפשות השמימיות אבל יוצא אל המציאות חוצץ כולו ומצויין ציוני המציאות ציון טבעי בלתי מקבל אותו קבלה חיצונית.
פסוק כח:והרביעי הוא הנרמז בשממית המכוון בה העצם המלאכי המתפשט בידים ר"ל בכלים הציונים המציין מהם התחתונים ממנו ועל תכונה פרטית הנפשות הפועלות בידים ר"ל בכלים כי השכל הפועל אינו פועל ביד ובכלי להיות מכלל העצם המלאכי בבחינה אחת ואם מכלל הנפשות בבחינה אחרת. והשממית המתוארת היא בהיכלי מלך להיות העצם המלאכי קרוב לאלוה ית' קירוב מעלה בהיקש אל הנמצאות האחרות.
פסוק כח:ביאור אחר גם לו. הודעת שלמה היות ארבעה קטני ארץ ר"ל עצמיות ארבע הנעדרות חלוקה בקטנות להעדרם כמות בבחינה מוחלטת שתים המה חכמים להיותם מחוכמים לבלתי היות נמצא משכיל בלתי מושכל ושתים מהם מחוכמים לבד להיות נמצא מושכל בלתי משכיל.
פסוק כח:והאחד קטן ארץ ר"ל בלתי מקבל חלוקה מהשנים המושכלים והמחוכמים לבד הוא הנרמז בנמלים להפלגת הרבוי הנמצא בו והוא העצמות התחתיי המתפשט לאין תכלית להתפשטות הנושאים. והוא עם לא עצום להיותו הווה ונפסד ומכין לחמו ומזונו שהוא סבת השארותו בקיץ ובחום ולא באיכות מנגד. והאחר מהשנים המחוכמים לבד הוא הנרמז בשפנים המכוון בו העצמות הגלגלי והוא עם לא עצום גם כן להיותו גשמי ואם ביתו סלעיי וקיים כמו שביארנו.
פסוק כח:ואחד מהשנים המשכילים הוא הנרמז בארבה המכוון בו העצמות הנפשיי שאין לו מלך עוצר ומכריח אותו על פעולתו להיותה רצונית ויצא חוצץ כלו במלאכתו בלתי הכרח. והאחר מהשנים החכמים ר"ל המשכילים הוא העצמות המלאכי הנרמז בשממית אשר תתפש בידים כמו שביארנו והיא בהיכלי מלך להיותה קרובה אל האלוה ית' קירוב מעלה כמו שהתבאר במקומו.
פסוק כט:אמר שלשה המה אותם שהם מטיבי צעד כלומר שהליכתם היא הליכה נאה ומתוקנת ונוסף עליהם עוד הרביעי ועמו הם ארבעה וארבעתם הם מטיבי לכת ואמרו מטיבי לכת הוא דומה לאמרו מטיבי צעד. ליש גבור בבהמה והוא הארי ולא ישוב אחרנית מפני כל בריה ואולי כי בעבור גבורתו ושהוא לא יירא מפני כל ייטיב הליכתו.
פסוק כט:זרזיר מתנים פירשו בו כלב הצייד ונקרא זרזיר מתניים בעבור היותו דק במתניו כאילו הוא אזור וזיר במתניו וכבר נודע מגבורתו שהוא יחרץ להלחם עם כל החיות ובעבור גודל לבו בגבורתו ייטיב הליכתו. או תיש ר"ל והתיש גם כן בעבור קלותו ושהוא נודע שיעלה בציחים ובסלעים ובעבור קלות הליכתו ייטיב לכת. וכן מלך אלקום עמו שלא יקום אחר להיות שוה במעלתו ומתוך גודל מעלתו ייטיב לכת.
פסוק כט:ואפשר שהעניינים האלה הארבעה הנזכרים הם רמז אל עניינים נפלאים לא התבררה אמתתם. וכבר חשבו קצת החכמים שיהיו אלה הארבעה רמז לארבעת כדורים ויהיה הליש הנודע בגבורתו שהוא גבור בין שאר הבהמות ולא ישוב מפני כל רמז אל הגלגל התשיעי אשר ממנו התנועה היומית אשר היא טבעית לו. ובתנועתו זאת שהוא סובב בה מנקודה אחת עד שובו אל הנקודה ההיא בעצמה בכ"ד שעות מסיב עמו כל הגלגלים אשר בתוכו נמשכים אחר תנועתו הפך תנועתם הטבעית להם כי תנועתם היא ממערב למזרח ובעבור זאת הגבורה הנמצאת בו המשיל אותו אל הליש הגבור בבהמה.
פסוק כט:ויהיה זרזיר מתנים רמז אל הגלגל השמיני והוא גלגל המזלות ונקרא זרזיר מתנים בעבור חשב האפוד היא אפודת גלגל המזלות האוגרת אותו במתניו אשר בה נתונות הי"ב צורות הם י"ב מזלות והמשיל גלגל הלבנה אל התיש בעבור קלות התיש וזה לדמיון קלות תנועת גלגל הלבנה ומהירותו שהוא יסוב פעם אחת לכ"ז ימים וח' שעות בקירוב וקרא השמש מלך אלקום עמו לפי שהוא מלך על כל צבא השמים ובעת שיקום אורו לא יקום אחר זולתו שהוא לרוב אורו יעלים אור כל צבא השמים.
פסוק כט:והזכיר הגלגל התשיעי לפי שהוא מניע הכל בתנועתו והעליון על כל הגופים הנמצאים והזכיר גלגל המזלות אשר בו ארבעים ושמונה צורות הגלגל והזכיר השמש והירח שהם שני המאורות הגדולים.
פסוק כט:והחכם הפילוסוף ביאר ואמר שלשה המה מטיבי צעד הוא הודעת שלמה עליו השלו' היות ענינים אלה שלשה מטיבי צעד ומחדשים התנועה השמימיית המהירית מכל התנועות האחרות המקומיות ולסבת זה נרמזת בצעד. והמצאת התנועה הזאת רמוזה בהטבה להיות ההמצאה הטבה מוחלטת כמו שהתבאר במקומו. וארבעה מטיבי לכת מכללם השלשה המתוארים כי ואם הארבעה הם עילת כל תנועה מקומית יסודיית הרמוזה בלכת לבלתי היותה המקרית בתנועה השמימיית ולהטבת תנועה כזאת והמצאתה אינם מספיקים שלשה יספיקו להטבת הצעד והמצאת התנועה השמימיית. וכוונתי באמרי כל תנועה מקומית יסודיית בתנועה הרצונית להוציא תנועת הקלים והכבדים כי ואם היא יסודית סבת הטבתה והמצאתה המהווה לבד באמצעות הכבדות והקלות כמו שהתבאר במקומו.
פסוק כט:והראשון המטיב הצעד הוא ליש גבור בבהמה ועצום בהצטרפות אל הבעלי חיים האחרים והוא החשוק אשר לא ישוב מפני כל להיותו מניע בלתי מתנועע.
פסוק כט:והשני הוא זרזיר מתנים ר"ל המצייר החשוק המתואר בחריצות וזריזות לבלתי היות לה מניעה כליית ועל תנועה מוחלטת. זרזיר הגשם החמישי.
פסוק כט:והשלישי הוא התיש החושק באמצעות הזרזיר ותכלית תשוקתו הדבקות בחשוק כתשוקת התיש לעז והזכר לנקבה לפי דמיון רחוק.
פסוק כט:והשלשה המתוארים מספיקים להטבת הצעד. אבל הרביעי הנוסף להטבת הלכת להיות בעלי הלכת וההליכה המקומית בליים וצריכים לכחות כליות מתחלפות הנעדרים מהם בלתי הצעד להעדר הכליון הוא מלך אלקום ר"ל הכח המנהיג הבליי המניע הבלי לבד ולא כח אחר באחרים. ולסיבת זה אין קימה עמו ולא נשיאות ומעלה באחרים. או אין עמו קימה להיותו נמצא בגופים התחתונים לבד.
פסוק כט:ואחר הודעת שלמה הארבעה המתוארים הודיע כי אם נבלת בהתנשא אותך בחכמה ופעלת פעולות מגונות ומעשים בלתי נאותים הרמוזים בנבלה ואם זמות זמות ומחשבות בלתי ראויות שים יד לפה ותאלם ואל תדרוש שלום החכמה וטובת התושיה כי מיץ חלב התושיה והחכמה יוציא חמאת כל שלימות אם עיוני אם מעשי ולא נבלה וזמה ואם בהתנשאך בחכמה ודרשך בתעודה תתנבל ותתגנה בפעולות בלתי ראויות ומעשים לא נכונים תתנבל החכמה ותתגנה התעודה לסבת גנות פעולותיך ונבלות מעשיך להיות חושבים האנשים היות גנות הפעולה ונבלות המעשה בהמצאו בדורשי החכמה וחוקרי סוד התעודה מתחדש בהם לסיבת דרישת החכמה ולא לסבה אחרת ואם הם רבות. ועל כן אם נבלת ואם זמות שים יד לפה כי מיץ חלב החכמה יוציא חמאת שלימות ולא חסרון כמו שביארנו.
פסוק כט:ולא יעלה על הרוח היות הקלות העון וגנות מעט ופעולה בלתי מגונה ובלתי מנבל החכמה להיות יוצא מעון קל עון מופלג מכבדות ומגנות חלוש גנות עצום ונבלה עצומה כמו שמיץ האף והחמה ואם בבחינתו אינו גנות עצום ועון מופלג בכבדות יוציא דם ר"ל רציחה המופלגת בכבדות.
פסוק כט:ומיץ אפים המכוון בו הסברת פנים על תכונת פתוי והסתה בלתי מסכמת להסברה פנימית יוציא ריב לסבת המסירות המתחדש מהסברה המתוארת.
פסוק כט:ביאור אחר הוא הודעת שלמה ע"ה היות ענינים ארבעה מטיבי לכת ועילת ההליכה וההשארות אם זמני ואם נצחי הנרמזת בהטבה להיות ההמצאה לפועל הטבה מוחלטת. ושלשה מהם מטיבי צעד לבד ההליכה הנצחית וההשארות הנצחי הרמוז בצעד לבלתי היות בו רדיפה וחיוב חלקיי בצעד אחד. והרביעי אינו מטיב הצעד אבל מטיב הלכת לבד ר"ל ההשארות הזמני שלא יאות לו צעד להיות בו רדיפה חלקיית.
פסוק כט:הראשון שהוא ממטיבי צעד הוא ליש גבור בבהמה המכוון בו החי הנכבד והעצום בין החיים האחרים והוא העצם המלאכי. ולא ישוב מפני כל. אינו חוזר חלק אחר חלק להיותו כלו יחד. או אין בו השגה לסבת דבר מה בהיותה במטיבי צעד האחרים בבחינה אחת. והשני הוא זרזיר מתנים המכוון בו הגשם החמישי הזריז והחרוץ בפעולתו ואם יש בו השבה מה ורדיפת חלקים לפי חלקי התנועה הוא נצחי לפי בחינתו המוחלטת העצמיית ובהיקש אל כללות התנועה. והשלישי הוא התיש המכוון בו החלק הזכריי מן האדם לא הנקביי המטיב הצעד בבחינת עצמותו ואם לא בבחינת הכחות המשתמשת בהם. והרביעי המטיב הלכת הוא מלך אלקום עמו המכוון בו ההויה וההפסד שאין עמו לא קיום ולא עמידה.
פסוק כט:ואחר הודעת שלמה הארבעה המתוארים הודיע כי אם נבלת בהתנשא והלכת בגדולות ובנפלאות ממך ואם זמות בהתנשאות ולבקש גדולות שמרה מחסום לפיך ושים יד לפה ולא תהרוס אל יי' לראות כי אם מיץ חלב ההשגה האפשרית יוציא חמאת שלימות ותשועה נפשית. מיץ אף להט החרב המתהפכת בבקשת גדולות יוציא דם ומביא רציחה נפשית ומיץ אפים הכרובים ובמתואר תאר שניות לשניות הכרובים יוציא ריב ומביא כליון והשחת' עולמית.
פסוק כט:ביאור אחר דומה אל הביאור הראשון אשר בזה הקלף בקצת והוא הודעת שלמה היות הענינים שלשה מטיבי צעד ומתחדשים התנועה המהירות בהטבה אל המהירות הנרמזת בצעד. וארבעה מטיבי לכת מכללם השלשה המתוארים כי ואם הארבעה הם סבות התנועה על תכונה מוחלטת הרמוזה בלכת השלשה מהם הם סיבתה בהיקש אל המהירות להיות מהירות התנועה הרמוז בצעד מתחדש לסבת החשוק והציור והחפץ התחדשות עצמי. אבל הרביעי איננו סיבת הצעד כי אם בבחינה מקרית כמו שהתבאר במקומו.
פסוק כט:והראשון המטיב הצעד ר"ל הממציא אותו להיות כל המצאה הטבה ליש גבור בבהמה המכוון בו החשוק שהוא המניע הראשון ולא ישוב מפני כל להיות מניע בלתי מתנועע.
פסוק כט:והשני הוא זרזיר מתנים הנרמז בו המצייר החשוק והמתנועע ממנו.
פסוק כט:והשלישי הוא התיש החושק החשוק באמצעות הזרזיר והמתנועע ממנו.
פסוק כט:והרביעי הוא מלך אלקום עמו המכוון בו הכח המנהיג המניע הכלי לבד ולא כח אחר כאחרים ולסבת זה אין לו קימה ונשיאות ומעלה כאחרים להיותו מתנועע בלתי מניע בהיקש אל הכחות ואם הוא מניע הכלי.
פסוק כט:ואחר הודעת שלמה הארבעה המתוארים הודיע כי אם נבלת בהתנשאות ומעלת החכמה ומנעת בר התושיה ואם זמות הנחת יד לפה ובלתי חוננך לאדם הדיעה והבינה חנן אלהים אותך אינו דרך ראוי ותכונה ראויה להיות מיץ חלב החכמה מוציא חמאה ושלימות ולסיבת זה אינו טוב למונעה ומיץ אף האיש שתמנע ממנו השלמות והחכמה אשר האף המתואר אינו כי אם תאות נקמה בבחינה צוריית יוצא דם להיות האף בבחינה חמרית רתיחה דמיית מתחדשת מתאות הנקמה. ומיץ אפים ר"ל מיץ שתי בחינות האף הנקראת אפים והם הרתיחה הדמיית ותאות הנקמה להיותך מונע ממנו השלימות מוציא ריב.
פסוק ל:בשני הפסוקים האלה נתן החכם ע"ה שלשה מוסרים טובים האחד הוא אם נבלת בהתנשא והשני הוא אם זמות יד לפה והשלישי הוא כי מיץ חלב. והחכם הזה אמר אם נבלת בהתנשא כלומר אם הזיקך הזמן והורידך לא תפסיד גם אתה נפשך והתנשא מכל כיעור והתחזק בטובה ובמישור. ואחר כך אמר ואם זמות יד לפה כלומר אם עלה במחשבתך דבר סוד לא תגלה אותו וחסום פיך מלאמרו.
פסוק ל:ואחר זה שב לגנות מדת הכעס ואמר כי מיץ חלב יוציא חמאה ומלת כי איננה נתינת טעם רק הוא דבר בפני עצמו ועניינו כמו שמיץ חלב יוציא חמאה ומיץ אף יוציא דם כן מיץ אפים כלומר מי שימשך בסבת הכעס שיכעסו שני אנשים זה עם זה הוא שבעבור אף שניהם יוליד הריב ביניהם.
פסוק ל:או יאמר אם נבלת בהתנשא כלומר אם באת לידי נבלה בסבת התנשאך לכעוס על איש בעבור גאות לבך או אפילו אם חשבת בלבך לכעוס אפילו שלא הראית הכעס שים ידך לפיך וחסום פיך מלדבר דברי הכעס והחרון. ונתן הסבה בזה ואמר כי כמו שמיץ החלב יוציא חמאה כלומר ההתעסקות והפעולה שתעשה בחלב תצא בעבורם החמאה וכמו שבעבור חכוך האף יהיה סבה ליצוא הדם ממנו כן ימשך בעבור הכעסים שיהיו בין איש לאיש ריב.
פסוק ל:או יאמר אם הזיקך הזמן והורידך התנשא מכל כיעור כאשר פירשנו ואם חשבת וזממת להפחיד נפשך ולהרגיל עצמך בדברי הבוז והקלון שים יד לפה ולא תוציא זה הדבר אפילו בפיך כל שכן שתעשנו. ואמרו כי מיץ חלב כלומר הוא דבר בפני עצמו כמו שפירשנוהו בפירוש הראשון.
פסוק ל:או יאמר אם נבלת כלומר אם עשית זאת הנבלה הגדולה והוא שהחזקת עצמך בגאוה וגאון ותתנשא על זולתך או אפילו אם זממת להתנשא ולהחזיק במדת הגאוה אל תוציא מפיך מחשבת לבך וקרא מדת ההתנשאות והגאוה באדם נבלה מפני שהיא מדה משוקצת. ואמר אחד מן החכמים להפליג בחרפת המתגאים ולייסר גאות לבם ולהכניע גאותם אמר תמיה אני איך יתגאה מי שעבר במעבר השתן והדם.