פסוק א:דִּבְרֵי אָגוּר בִּן־יָקֶה, דמות שאינה מוכרת. חכמים סברו שזה אחד מכינויו של שלמה המלך עצמו, שהרי מן הכתוב ידוע שהיו לו שני שמות לפחות – שלמה וידידיה, ומקובל לייחס לו גם את הכינוי קֹהֶלֶת. לפיכך, חכמים דרשו את השם אגור בן יקה כמי שאוגר דברי חכמה ומקיאם, כלומר מוציא אותם החוצה, והם הַמַּשָּׂא, מעין חזון נבואי: נְאֻם הַגֶּבֶר לְאִיתִיאֵל. בין שאיתיאל הוא האיש הנושא את הנאום, ובין שהוא נמענו של אגור, גם זהותו אינה ידועה, אך אפשר להבין את השם ככינוי במשמעו המילולי. כך נראה שהמלה איתיאל משמשת בהמשך: לְאִיתִיאֵל וְאֻכָל, כלומר, אתי האל, ולכן אוכל ואצליח. זוהי פתיחה סתומה לנאום. והנאום פותח בהצהרה שהקשרה אינו ידוע:
פסוק ב:כִּי בַעַר, חסר דעת אָנֹכִי מֵאִישׁ, מבין האנשים, וְלֹא־בִינַת אָדָם לִי. אינני אלא איש פשוט,
פסוק ג:וְלֹא־לָמַדְתִּי חָכְמָה, וְדַעַת הקְדֹשִׁים לא אֵדָע,
פסוק ד:אף על פי כן הייתי רוצה להבין כמה דברים – מִי הוא שעָלָה־שָׁמַיִם וַיֵּרַד אחר כך? מִי אָסַף־רוּחַ בְּחָפְנָיו, בכפות ידיו? מִי צָרַר־מַיִם בַּשִּׂמְלָה, כפי שהמים מכונסים בעננים הפרושים כבגדים רחבים בשמים? מִי הֵקִים, העמיד, בנה את כָּל־אַפְסֵי, קצות האָרֶץ?! מַה־שְּׁמוֹ, וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ כִּי תֵדָע? אי-אפשר לדעת עליו פרטים כאלה. אוכל רק לדעת שה' הוא האדון ובידו כל הכוח.
פסוק ה:כָּל־אִמְרַת, אמירת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה, נקייה ומזוקקת. מָגֵן הוּא ה' לַחֹסִים בּוֹ, לנשענים עליו, בין שהם מבינים את דרכיו ודבריו ובין שלא. לפיכך עליך לשמוע בקולו –
פסוק ו:אַל־תּוֹסְףְּ עַל־דְּבָרָיו מפני שאינך מבין את כל מה שמתרחש בעולם, פֶּן, שמא כשתוסיף על דבריו, הוא יוֹכִיחַ בְּךָ שאין בתוספת זו כלום, וְנִכְזָבְתָּ, תתבדה, תתאכזב ותפרוש מדבריו.
פסוק ז:עתה הוא פונה אל ה': שְׁתַּיִם, שתי בקשות שָׁאַלְתִּי, אני מבקש מֵאִתָּךְ. אַל־תִּמְנַע אותן מִמֶּנִּי בְּטֶרֶם אָמוּת:
פסוק ח:ראשית, שָׁוְא, הבל וּדְבַר־כָּזָב, שקר הַרְחֵק מִמֶּנִּי; ושנית, רֵאשׁ, עוני וָעֹשֶׁר אַל־תִּתֶּן־לִי, אלא הַטְרִיפֵנִי, הזן אותי בלֶחֶם חֻקִּי, באוכל שאני צריך לו,
פסוק ט:פֶּן־אֶשְׂבַּע, אם אתעשר מדי וְכִחַשְׁתִּי, אני עלול לכפור בקדוש ברוך הוא, וְאָמַרְתִּי מתוך תחושה שהכול שייך לי ונובע מעוצם ידי: "מִי ה'? – אינני מכירו". וּמצד שני, פֶן־אִוָּרֵשׁ, אם אהיה עני, וְגָנַבְתִּי, וכשאתפס או אחשד בגנבה, וְתָפַשְׂתִּי, אשתמש בשֵׁם אֱלֹהָי שלא כדין, אשבע לשקר או אקלל מתוך התמרמרות על מצבי. מסוכן להיות עשיר מדי ומסוכן להיות עני מדי, ולכן אני מבקש לקבל את המזון המתאים לי בשקט ובנחת.
פסוק י:דברי תוכחה שהקשרם אינו ידוע: אַל־תַּלְשֵׁן, תדבר רעות על עֶבֶד אֶל, באוזני אֲדֹנָו, שלא עבד כראוי או שמלאכתו הייתה פגומה, פֶן־יְקַלֶּלְךָ העבד כאשר הוא ילקה בעקבות דבריך, וְאָשָׁמְתָּ, כי אינך מחויב להתערב ביחסי העבד והאדון. פלישתך לענייניהם תביא עליך רעה. קודם דובר על העולם הגדול ועל האדם, ואילו עתה ידובר על הדור, כלומר על האדם הנתון בממד הזמן. תיאורים אלו הולמים כמה דורות.
פסוק יא:זהו דּוֹר שאת אָבִיו יְקַלֵּל, וְאֶת־אִמּוֹ לֹא יְבָרֵךְ.
פסוק יב:הדּוֹר טָהוֹר בְּעֵינָיו, ואולם לאמתו של דבר מִצֹּאָתוֹ לֹא רֻחָץ. אנשי הדור לא גדלו עדיין, והם מלוכלכים ומסריחים כתינוקות שלא רחצו את צואתם. ייתכן שהכתוב מרמז כאן על אנשים המתעסקים בניקיון חיצוני, אך בקרבם פנימה נשארו בטומאתם.
פסוק יג:דּוֹר – מָה־רָמוּ, גבהו עֵינָיו, וְעַפְעַפָּיו יִנָּשֵׂאוּ, יתרוממו. אנשיו שחצנים, והם מסתכלים על העולם מלמעלה למטה.
פסוק יד:דּוֹר – כמו חֲרָבוֹת הן שִׁנָּיו, וּכמו מַאֲכָלוֹת, סכיני שחיטה הן מְתַלְּעֹתָיו, שיניו הגדולות. הן מבקשות לֶאֱכֹל, לנשוך ולפגוע בעֲנִיִּים מֵאֶרֶץ וְאֶבְיוֹנִים מֵאָדָם. זהו דור טורף, מושחת ומלוכלך.
פסוק טו:המשל הבא פותח את התבנית החוזרת – שלוש וארבע, המוכרת ממקומות אחרים בתנ"ך ומשמעה ריבוי כללי: לַעֲלוּקָה, תולעת טפילה הנצמדת לבעל חיים ומוצצת את דמו, שְׁתֵּי בָנוֹת, האומרות: "הַב, תן, הַב". זהו דימוי למי שאוכל וטורף ללא גבול. והיו שראו בעלוקה דימוי לגיהינום. כמו העלוקה שָׁלוֹשׁ הֵנָּה לֹא תִשְׂבַּעְנָה. שלושה דברים אינם שבעים לעולם, ואַרְבַּע לֹא־אָמְרוּ לעולם: "הוֹן! " "די!". ואלו הן אלה שאי-אפשר להשביען:
פסוק טז:שְׁאוֹל, הגיהינום; וְעֹצֶר רָחַם, התשוקה למה שיוצא מן הרחם, לפרי בטן; אֶרֶץ לֹא־שָׂבְעָה מַּיִם. הארץ בולעת ובולעת את המים הנשפכים אליה. וְאֵשׁ לֹא־אָמְרָה: "הוֹן! ", מספיק לי, אלא תמשיך ותשרוף הלאה. שתי בנות העלוקה התובעות 'הב', 'הב' הן דימוי לשני זוגות של דברים שלוקחים ולוקחים – אחד מתחום החומר (האש והארץ) ואחד מתחום החיים האנושיים (שְׁאול ורחם).
פסוק יז:והערה נוספת: העַיִן של הבנים שתִּלְעַג לְאָב שמזדקן ונחלש, על כך שהוא שוכח ועל שאיננו פעיל, וְתָבֻז לִיקְּהַת, קמטיה של אֵם, או: לזקנתה הנותנת אותותיה בגופה ובמראה שלה – יִקְּרוּהָ, ינקרו אותה עֹרְבֵי־נַחַל. העורבים אינם עופות גדולים ואין להם מקור חזק ביותר, ולכן, כשהם מוצאים נבלה הם מנקרים את חלקיה הרכים והחיצונים, ביניהם העיניים. וְיֹאכְלוּהָ בְנֵי־נָשֶׁר, נשרים צעירים שקשה להם לנשוך את העור, והם אוכלים את עיני הנבלה. זה יהיה עונשו של מי שמשתמש בעיניו כדי לפגוע באחרים.
פסוק יח:שְׁלֹשָׁה הֵמָּה, הם הדברים שנִפְלְאוּ מִמֶּנִּי, שאינני מבין, וְאַרְבָּעָה, את הרביעי במיוחד לֹא יְדַעְתִּים, איני יודע. בדרך כלל משמעות התבנית הזאת היא שהרביעי הוא נקודת העוקץ של האמירה.
פסוק יט:דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם – כיצד עף הנשר הכבד ומוצא לו דרך בשמים; דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר – איך זוחל הנחש על הסלע ללא רגליים, משוטט ומוצא את דרכו; דֶּרֶךְ־אֳנִיָּה בְלֶב־יָם, שגם היא עוברת במסלולה בלי להיאחז בדבר; וְהמסתורין הרביעי הוא דֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה – מה טיב הקשר ביניהם וכיצד הוא נוצר. ספרות רבה נכתבה על אווירונאוטיקה, זואולוגיה וספנות, אך על דרך גבר בעלמה כתבו יותר, ועדיין נותר קשר זה מסתורי. חלק מהפלא של הדרכים הללו הוא שלא נשארים סימנים אחריהן.
פסוק כ:כֵּן, באותו אופן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת – אָכְלָה וּמָחֲתָה, ניגבה את פִיהָ וְאז אָמְרָה: לֹא־פָעַלְתִּי כל אָוֶן, רע. זהו דימוי ציורי המטעים שגם היחסים שבין איש ואשה אינם משאירים סימנים, וזר לא יוכל לדעת מה באמת קרה בין השניים.
פסוק כא:ושוב באותה תבנית: תַּחַת, עקב שָׁלוֹשׁ תופעות רָגְזָה אֶרֶץ, ראוי שהארץ תזדעזע בגללם, וְתַחַת אַרְבַּע לֹא־תוּכַל שְׂאֵת, את הדבר הרביעי היא אינה יכולה לסבול:
פסוק כב:תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ, הגעתו של עבד למלוכה; וְנָבָל, רשע וקמצן כִּי, כאשר הוא יִשְׂבַּע־לָחֶם, מצליח ומשגשג;
פסוק כג:תַּחַת שְׂנוּאָה כִּי תִבָּעֵל. המציאות שבה האשה השנואה היא שנבעלת, והאחרת אינה זוכה לתשומת לב; וְשִׁפְחָה כִּי־תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ. הביזיון והחרפה שכרוכים בשלטון של עבד מתעוררים ביתר שאת כאשר שפחה, שמעמדה היה אף נחות מהעבד הזכר, יורשת את מקום גבירתה, והגבירה צופה בכך בהכנעה ואינה יכולה לשאת זאת. עוולות אלה מזעזעות את העולם.
פסוק כד:אַרְבָּעָה הֵם יצורים קְטַנֵּי־אָרֶץ, וְהֵמָּה בפועל חֲכָמִים מְחֻכָּמִים, חכמים גדולים. בכישוריהם המיוחדים הם מסתדרים יפה למרות קטנותם.
פסוק כה:הַנְּמָלִים – עַם לֹא־עָז, חזק, וַיָּכִינוּ בַקַּיִץ לַחְמָם. הן חכמות מספיק, כביכול, כדי להכין בקיץ את מזונן לקראת החורף;
פסוק כו:השְׁפַנִּים – עַם לֹא־עָצוּם, איננו רב-עצמה, וַיָּשִׂימוּ בַסֶּלַע בֵּיתָם. שלא כיצורים אחרים, הם מסוגלים לחיות בסלעים, ובכך זוכים למחסה;
פסוק כז:הארבה – אף על פי שמֶלֶךְ אֵין לָאַרְבֶּה, וַיֵּצֵא חֹצֵץ, ערוך בגדודים כֻּלּוֹ לפעול יחד. כשנחיל ארבה יוצא ממקומו, הוא פושט כולו בבת אחת, מאות אלפי או מיליוני פרטים;
פסוק כח:שְׂמָמִית בְּיָדַיִם תְּתַפֵּשׂ, תתפוס כדי לטפס על קירות חלקים ואף בתקרות. וְהִיא מופיעה בכל מקום ואפילו בְּהֵיכְלֵי מֶלֶךְ.
פסוק כט:שְׁלֹשָׁה יצורים הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד, הולכים יפה, וְאַרְבָּעָה, והיצורים מן הסוג הרביעי מֵיטִבֵי לָכֶת יותר מכולם:
פסוק ל:לַיִשׁ, אריה – גִּבּוֹר בַּבְּהֵמָה, בחיות וְלֹא־יָשׁוּב, איננו נסוג מִפְּנֵי־כֹל. הוא צועד בביטחון ואיננו צריך להסתכל סביבו;
פסוק לא:זַרְזִיר מָתְנַיִם, כנראה סוג של כלב צייד, שגם הוא חצוף והולך בגאון; אוֹ־תָיִשׁ, שאף הוא הולך בביטחון, לפי דרכו ועניינו; וּמֶלֶךְ חזק אַלְקוּם עִמּוֹ, שאין מי שמתקומם נגדו. זוהי השוואה לעגנית: המלך עומד בשורה אחת עם שלוש חיות שאינן חשובות אלא הן מיטיבות לכת. המלך דומה לתיש או לאריה בגאונו, אך כידוע, לעתים בקושי הוא זז ממקומו. בהצגת רשימת הצועדים בצעד בוטח יש משום אזהרה שלא להתעסק אתם, מצד אחד; ומצד שני, יש בה לגלוג דק וחריף על הנהגתם של מלכים.
פסוק לב:אִם־נָבַלְתָּ, נפלת, התבזית – בְהִתְנַשֵּׂא, הרי זה מפני שהתנשאת. במלותיך פיארת את עצמך, וכך גרמת לעצמך בושה. וְאִם־זַמּוֹתָ, זממת רע יָד לְפֶה, שתוק! או: אם אתה חוסם את פיך בידך על הפה, כמו בזמם על פיה של בהמה – לא יאונה לך רע.
פסוק לג:כִּי מִיץ, מיצוי, לחיצת חָלָב יוֹצִיא חֶמְאָה. כאשר דוחסים וחובצים את החלב, עושים ממנו שמנת ואותה הופכים לחמאה. וּמִיץ־אַף יוֹצִיא דָם ממנו, וּמִיץ אַפַּיִם יוֹצִיא רִיב. תמצית הכעס היא ריב. ראוי לזכור שמן החלב אפשר להפיק טובה, אך מן האף לא יוצא אלא דם, שהוא פחות נעים, ומן הכעס יוצא הדבר הגרוע ביותר.
