א דִּבְרֵ֤י ׀ אָג֥וּר בִּן־יָקֶ֗ה הַמַּ֫שָּׂ֥א נְאֻ֣ם הַ֭גֶּבֶר לְאִֽיתִיאֵ֑ל לְאִ֖יתִיאֵ֣ל וְאֻכָֽל׃ ב כִּ֤י בַ֣עַר אָנֹכִ֣י מֵאִ֑ישׁ וְלֹֽא־בִינַ֖ת אָדָ֣ם לִֽי׃ ג וְלֹֽא־לָמַ֥דְתִּי חָכְמָ֑ה וְדַ֖עַת קְדֹשִׁ֣ים אֵדָֽע׃ ד מִ֤י עָלָֽה־שָׁמַ֨יִם ׀ וַיֵּרַ֡ד מִ֤י אָֽסַף־ר֨וּחַ ׀ בְּחָפְנָ֡יו מִ֤י צָֽרַר־מַ֨יִם ׀ בַּשִּׂמְלָ֗ה מִ֭י הֵקִ֣ים כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ מַה־שְּׁמ֥וֹ וּמַֽה־שֶּׁם־בְּ֝נ֗וֹ כִּ֣י תֵדָֽע׃ ה כָּל־אִמְרַ֣ת אֱל֣וֹהַּ צְרוּפָ֑ה מָגֵ֥ן ה֝֗וּא לַֽחֹסִ֥ים בּֽוֹ׃ ו אַל־תּ֥וֹסְףְּ עַל־דְּבָרָ֑יו פֶּן־יוֹכִ֖יחַ בְּךָ֣ וְנִכְזָֽבְתָּ׃ ז שְׁ֭תַּיִם שָׁאַ֣לְתִּי מֵאִתָּ֑ךְ אַל־תִּמְנַ֥ע מִ֝מֶּ֗נִּי בְּטֶ֣רֶם אָמֽוּת׃ ח שָׁ֤וְא ׀ וּֽדְבַר־כָּזָ֡ב הַרְחֵ֬ק מִמֶּ֗נִּי רֵ֣אשׁ וָ֭עֹשֶׁר אַל־תִּֽתֶּן־לִ֑י הַ֝טְרִיפֵ֗נִי לֶ֣חֶם חֻקִּֽי׃ ט פֶּ֥ן אֶשְׂבַּ֨ע ׀ וְכִחַשְׁתִּי֮ וְאָמַ֗רְתִּי מִ֥י יְה֫וָ֥ה וּפֶֽן־אִוָּרֵ֥שׁ וְגָנַ֑בְתִּי וְ֝תָפַ֗שְׂתִּי שֵׁ֣ם אֱלֹהָֽי׃ י אַל־תַּלְשֵׁ֣ן עֶ֭בֶד אֶל־אדנו (אֲדֹנָ֑יו) פֶּֽן־יְקַלֶּלְךָ֥ וְאָשָֽׁמְתָּ׃ יא דּ֭וֹר אָבִ֣יו יְקַלֵּ֑ל וְאֶת־אִ֝מּ֗וֹ לֹ֣א יְבָרֵֽךְ׃ יב דּ֭וֹר טָה֣וֹר בְּעֵינָ֑יו וּ֝מִצֹּאָת֗וֹ לֹ֣א רֻחָֽץ׃ יג דּ֭וֹר מָה־רָמ֣וּ עֵינָ֑יו וְ֝עַפְעַפָּ֗יו יִנָּשֵֽׂאוּ׃ יד דּ֤וֹר ׀ חֲרָב֣וֹת שִׁנָּיו֮ וּֽמַאֲכָל֪וֹת מְֽתַלְּעֹ֫תָ֥יו לֶאֱכֹ֣ל עֲנִיִּ֣ים מֵאֶ֑רֶץ וְ֝אֶבְיוֹנִ֗ים מֵאָדָֽם׃ טו לַֽעֲלוּקָ֨ה ׀ שְׁתֵּ֥י בָנוֹת֮ הַ֤ב ׀ הַ֥ב שָׁל֣וֹשׁ הֵ֭נָּה לֹ֣א תִשְׂבַּ֑עְנָה אַ֝רְבַּ֗ע לֹא־אָ֥מְרוּ הֽוֹן׃ טז שְׁאוֹל֮ וְעֹ֪צֶ֫ר רָ֥חַם אֶ֭רֶץ לֹא־שָׂ֣בְעָה מַּ֑יִם וְ֝אֵ֗שׁ לֹא־אָ֥מְרָה הֽוֹן׃ יז עַ֤יִן ׀ תִּֽלְעַ֣ג לְאָב֮ וְתָב֪וּז לִֽיקֲּהַ֫ת־אֵ֥ם יִקְּר֥וּהָ עֹרְבֵי־נַ֑חַל וְֽיֹאכְל֥וּהָ בְנֵי־נָֽשֶׁר׃ יח שְׁלֹשָׁ֣ה הֵ֭מָּה נִפְלְא֣וּ מִמֶּ֑נִּי וארבע (וְ֝אַרְבָּעָ֗ה) לֹ֣א יְדַעְתִּֽים׃ יט דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר ׀ בַּשָּׁמַיִם֮ דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ עֲלֵ֫י צ֥וּר דֶּֽרֶךְ־אֳנִיָּ֥ה בְלֶב־יָ֑ם וְדֶ֖רֶךְ גֶּ֣בֶר בְּעַלְמָֽה׃ כ כֵּ֤ן ׀ דֶּ֥רֶךְ אִשָּׁ֗ה מְנָ֫אָ֥פֶת אָ֭כְלָה וּמָ֣חֲתָה פִ֑יהָ וְ֝אָמְרָ֗ה לֹֽא־פָעַ֥לְתִּי אָֽוֶן׃ כא תַּ֣חַת שָׁ֭לוֹשׁ רָ֣גְזָה אֶ֑רֶץ וְתַ֥חַת אַ֝רְבַּ֗ע לֹא־תוּכַ֥ל שְׂאֵֽת׃ כב תַּֽחַת־עֶ֭בֶד כִּ֣י יִמְל֑וֹךְ וְ֝נָבָ֗ל כִּ֣י יִֽשְׂבַּֽע־לָֽחֶם׃ כג תַּ֣חַת שְׂ֭נוּאָה כִּ֣י תִבָּעֵ֑ל וְ֝שִׁפְחָ֗ה כִּֽי־תִירַ֥שׁ גְּבִרְתָּֽהּ׃ כד אַרְבָּ֣עָה הֵ֭ם קְטַנֵּי־אָ֑רֶץ וְ֝הֵ֗מָּה חֲכָמִ֥ים מְחֻכָּמִֽים׃ כה הַ֭נְּמָלִים עַ֣ם לֹא־עָ֑ז וַיָּכִ֖ינוּ בַקַּ֣יִץ לַחְמָֽם׃ כו שְׁ֭פַנִּים עַ֣ם לֹא־עָצ֑וּם וַיָּשִׂ֖ימוּ בַסֶּ֣לַע בֵּיתָֽם׃ כז מֶ֭לֶךְ אֵ֣ין לָאַרְבֶּ֑ה וַיֵּצֵ֖א חֹצֵ֣ץ כֻּלּֽוֹ׃ כח שְׂ֭מָמִית בְּיָדַ֣יִם תְּתַפֵּ֑שׂ וְ֝הִ֗יא בְּהֵ֣יכְלֵי מֶֽלֶךְ׃ כט שְׁלֹשָׁ֣ה הֵ֭מָּה מֵיטִ֣יבֵי צָ֑עַד וְ֝אַרְבָּעָ֗ה מֵיטִ֥בֵי לָֽכֶת׃ ל לַ֭יִשׁ גִּבּ֣וֹר בַּבְּהֵמָ֑ה וְלֹא־יָ֝שׁ֗וּב מִפְּנֵי־כֹֽל׃ לא זַרְזִ֣יר מָתְנַ֣יִם אוֹ־תָ֑יִשׁ וּ֝מֶ֗לֶךְ אַלְק֥וּם עִמּֽוֹ׃ לב אִם־נָבַ֥לְתָּ בְהִתְנַשֵּׂ֑א וְאִם־זַ֝מּ֗וֹתָ יָ֣ד לְפֶֽה׃ לג כִּ֤י מִ֪יץ חָלָ֡ב י֘וֹצִ֤יא חֶמְאָ֗ה וּֽמִיץ־אַ֭ף י֣וֹצִיא דָ֑ם וּמִ֥יץ אַ֝פַּ֗יִם י֣וֹצִיא רִֽיב׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אבן עזרא

אבן עזרא

פסוק א:
דברי אגור - היה בימי שלמה הולך ביושרו יודע דעת ונכבד בדורו, על כן המלך שלמה אסף דברי חכמתו בספרו.
פסוק א:
בִּן - בחירק כמו בצרי, כמו ריש ורש בן נון בן לילה בן הכות.
פסוק א:
המשא - הנבואה כענין נושא השם לבן אדם.
פסוק א:
נאום - על משקל זבול.
פסוק א:
הגבר - הוא אגור כענין שגברה חכמתו.
פסוק א:
אתיאל ואוכל - היו חכמים חברי אגור או תלמידיו.
פסוק א:
פרוש אחר: בן יקה - בן יקהת עמים, כי בשביל דוד נאמר לבן: שלמה בן יקה וקהלת ואגור - הוא נאם הגבר לאיתיאל בדבר הנשים והסוסים שאמר: ארבה ולא אסור לבבי ואוכל, כי בער, איתיאל מתנחם אח"כ ואמר: עשיתי כמי שלא למד חכמה ולא ידע דעת שחקים ובקש קהלת שידע במשפט להצדיק ולהרשיע בלא עדים ולא אמרה תורה אלא על פי עדים, ועל זה נאמר: בקש קהלת וגו' שיענה מן השמים ולא היה לו כן, או אמר וכתוב: יושר דברי אמת, בשביל התורה כל אמרת אלוה צרופה אל תוסף וגומר, ואני לא שאלתי דבר נכון ששאלתי דבר שלא היה לי לישאל, כיצד היה לו למשה שעלה שמים וירד ואהרן שאסף רוח שנא' ויעמוד בין החיים ובין המתים ואליהו שצרר מים בשמלה ויהושע שהקים כל אפסי ארץ שמש בגבעון דום?!
פסוק ד:
מי הוא שעלה שמים וירד - כלומר שיש בו כח לעלות אל השמים הגבוהים ולרדת אל הארץ שהיא לעומק, לא אדענו בחכמתי.
פסוק ד:
בחפניו - כדי שיבין השומע כי חפניו וידיו הם רצונו או שכלו, כלומר שיאסוף הרוח שלא תהיה נושבת.
פסוק ד:
מי צרר מים - כאילו צררם בעבים הדומים לשמלה להמטיר על הארץ.
פסוק ד:
כל אפסי ארץ - שלא ימוטו, והאפסים הם הקצוות העומדות על בלי מה.
פסוק ד:
מה שמו - כי בניהם לא הגיעו לשמם ולדעתם, אף אני שאני מהם, ועתה שתים שאלתי מעמך.
פסוק ד:
מה שמו ומה שם בנו - שידעהו בחכמתו.
פסוק ד:
כי תדע - אתה אתיאל אדם או בנו, הגד לי שם אחד מהם שידעהו. והטעם: אינו יכול לדעתו ואין בנבראים שידעו בחכמתו.
פסוק ה:
כל אמרת אלוה צרופה - כענין: אמרות ה' אמרות טהורות והם המצות הצרופות כזהב המזוקק ובהם חכמת יראת השם ואין ראוי להתעסק בזולתה, על כן אל תוסף על דבריו אתה איתיאל, כענין לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו.
פסוק ה:
מגן - המ"ם נוסף, וכן מנגן כמו משברי אל.
פסוק ה:
אלוה, אל, שתים - [ה-ז] ג' דבקים, ע"ד תפלה.
פסוק ו:
תוסף - מורכב מן יסף וספה שהוא ספות החטאת, והעד עליו השבא אשר תחת הסמ"ך. והפרוש אחר: והמורכב הוא מן תוסף ומן תוכף על משקל ירד. ועתה אשוב לפרש ואומר כי דברי החכם הם ז' חלקים וכלם ע"ד מוסר וכל חלק מד' דברים לבד שתים שאלתי וכן נהגו חז"ל באמרם ד' מידות באדם ד' מידות בתלמידים ובתוך אלה ששה פסוקים הדבקים ספר ד' יסודות והם שמים הן יסוד האש שהיא חמה ויבשה ורוח יסוד הלחות והחום ומים קרים ולחים וארץ יסוד הקור והיבושת, וכן הפירוש, דברי עומד במקום שנים כאלו דברי אגור דברי המשא והנבואה כענין עצת אחיתופל, כאשר ישאל איש בדבר האלהים, נאם הגבר יתכן ששאלוהו דברי חכמות אלהיות איתיאל ואוכל והגבר השפיל עצמו ואמר להם: איך תשאלוני כי אני בער יותר מאיש ואפילו בינת אדם אחד אין לי, ולא למדתי חכמה על ענין האלהי ולא דעת אל אדע, כלומר אין לי חכמה ודעת.
פסוק ו:
פן יוכיח בך - בעניין שעבר על מצות לא תעשה.
פסוק ו:
ונכזבת - תהי נכזב בהתעסקך בחכמה אחרת זולת חכמת מצותיו ונכזבת כענין: בנים כחשים ונקראו כן ממרים פי השם.
פסוק ח:
שוא - כמו שקר.
פסוק ח:
ודבר כזב - שלא אהיה עד כזב. וי"ו ועושר. תחת או, הטריפני מן ויהי טרף בביתי.
פסוק ח:
חקי - הראוי לי להעמיד בו הנפש.
פסוק ט:
וכחשתי - זהו ואמרתי מי ה', כענין: לא ידעתי את ה'.
פסוק ט:
ותפשתי - שאשבע על הגנבה, ואתפש בשבועת שם אלהי לשקר, והתפישה בהזכרת השם.
פסוק י:
אל תלשן - בפסוק הזה הזהיר מן הרכילות והזכיר עבד הבורח, כי קשה מכל הרכילות.
פסוק י:
אל תלשן - אל תגלהו ותודיעהו בלשונך והוא עבד הבורח מהאומות ע"ג לארץ ישראל להתגייר, שלא ישיבוהו לו, שנא' עמך ישב בארצך.
פסוק י:
עבד אל אדניו - שניהם אינם ישרה כענין לא תסגיר עבד אל אדניו ושם הזכיר שלא ילשינהו אל אדניו.
פסוק י:
ואשמת - וכבר אשמת בעבור שברח אליך לכבוד השם, לחסות תחת כנפיו.
פסוק יא:
דור דור, דור, דור, לעלוקה - [יא-טו] מי דור אביו יקלל מצואתו לא רוחץ - ד' דברים אלה דבקים בפירוש עם ד' בנות, והעד על זה: דור אביו יקלל עין תלעג לאב לעלוקה כמו עוות וראוי להיות עקולה מן משפט מעוקל והיא תהפך כמו: כשב כבש ירעף יערוף ושתים ושלש דרך אריכות:
פסוק יא:
לא יברך - כי גמלתו וראויה לברכה. ויש דור שהוא טהור ונכבד בעיניו ומצואתו לא רוחץ, כלומר ומי שלא יוכל לרחוץ את בשרו מצואתו ואיה ירחץ לבבו מרעתו, ויחשוב שהוא טהור?! רמז למתגאים.
פסוק יד:
חרבות - העשוקים האביונים.
פסוק יד:
לעלוקה - כענין העקולים והעוותים שעושין הד' דורות, יש בנות ותולדות ד' אשר בם ידינם השם.
פסוק טו:
בנות - תולדות, כלומר שהשם הולידם וכן בנותיו והון טעמו ממון. פרוש אחר: כמו רב לך הונך, ליקהת מן יקהת עמים וטעמו לחבור אם ופירוש: יש דור שאביו יקלל וראוי לכבדו.
פסוק טז:
שאול - שישליכו בו הדור המקלל וימותו בלא עתם, כענין: מקלל אביו ואמו מות יומת:
פסוק טז:
ועוצר רחם - שיעצור הרחם פה הבטן ולא יולידו, בעבור הדור שלא רוחץ מטומאת זנות, ושלא יהיה לו בנים ולא יהיה לו זרע.
פסוק טז:
וארץ לא תשבע מים - באין מטר ויבשו זרועים ויהיו מושפלים הגאים והרמים ברעב.
פסוק טז:
ואש - היא היורדת מן השמים לאכול הדור האוכלים העניים ועושקים האביונים, כאש שירדה עליהם בימי אליהו, וכן: ותצא אש מלפני ה'. או האש רמז לחום המייבש, כאש ולא ירד הגשם והזכיר האב והאם פעם שנית, כי זה הדור הלועג והמקלל רע מהג' דורות ועין שתלעג לאב המוסר אותו ותבוז לחברת אם המיסרת אותו, יהי חלל וינקרו עיניו עורבי נחל, שאין מרחמין על בניהן ולא יאסף לקבורה, כי המכבד אותם יאריכון ימיו.
פסוק יז:
בני נשר - שירחמו על אבותם ובניהם.
פסוק יח:
ושלשה, דרך, כן - [יח-כ] ג' דבקים:
פסוק יח:
נפלאו - נעלמו.
פסוק יט:
הנשר - לא אדע איך הוא מעופף ברקיע באויר השמים והוא לא ידע אנה ינוח על הארץ.
פסוק יט:
פרוש אחר: דרך הנשר - שלא יעזוב אחריו דרך שיראה אדם מאין עבר וכן כלם.
פסוק יט:
ודרך נחש - איך יתכן ללכת על סלע בלי רגלים ואינו יודע באי זה מקום יוכל לנוח.
פסוק יט:
ודרך אניה בלב ים - המסתכנת לעבור בלב ים ולא תדע לאי זה מחוז יוליכנה הרוח.
פסוק יט:
בעלמה - בזנותו עמה שלא יירא מהשם בעברו על מצות לא תנאף ולא יתבונן סופו.
פסוק כ:
ומחתה - מן מחיתי כעב וכן הפירוש: ד' הם שנפלאו ממני ולא ידעתי אותם בחכמתי.
פסוק כ:
ג"כ דרך אשה מנאפת – למה לא תירא מהשם כי הנשים בכלל האנשים וכאשר אכלה ומחתה מאכל מפיה, כדי שלא תדע שאכלה, כן תזנה ותכחש ואמרה: לא פעלתי און והאדם ראוי להשמר ממנה.
פסוק כ:
אשה מנאפת - יכול בעלה מכסה דבר בשתים ואחר בשלש ואחר בארבע.
פסוק כא:
תחת - בעבור רגז הארץ, רמז לעם הארץ.
פסוק כב:
תחת עבד - שהמליכו השם עליהם בעבור חטאם ואינו מרחם על משלו ירגזו העם.
פסוק כב:
ונבל - בהיות שבע ומושל בעבור פשעם.
פסוק כב:
ותחת אשה - כאשר היא בעולה, כי תשנא את שונאיה שמאסוה ולא יכילוה, על כן יפחדו. ויתכן שנבעלה בעבור עון שונאיה.
פסוק כב:
ושפחה - שהיא יורשת גבירתה ומושלת עליה בגלל פשע הגברת, על כן ראוי לאדם להישמר מעון ולא ימשלו הנבזים על הנכבדים.
פסוק כד:
ארבעה - חמשה פסוקים דבקים.
פסוק כד:
קטנים - קטנים מן הנבראים בארץ.
פסוק כד:
מחוכמים - והשם החכימם לעשות כן.
פסוק כה:
לא עז - שאין כח בהם.
פסוק כה:
ויכינו - מאכלם כפי יכלתם.
פסוק כו:
לא עצום - טעמו רב, כמו: וירבו ויעצמו.
פסוק כו:
בסלע ביתם - להסתר שם.
פסוק כז:
חוצץ - פועל עומד, כמו יורד כמו: חדשיו חוצצו, כלומר נקבצו ונאספו כענין: כי מלאו ימי וכן ויצא חוצץ יצא מאוסף ומקובץ כענין: אסף החסיל. פרוש אחר: מן חצצון תמר.
פסוק כח:
שממית - שם חיה. ויתכן שהיא החיה הנמשלת לאדם בצורה ובדמות והעד שהיא חיה בידיה תתפש, כלומר שתופשת מה שיתנו לה, היא נמצא בהיכלי מלך בעבור חכמתה, ואלה הד' הם מחוכמים והנוצר ראוי ללמוד מהם דרך ארץ.
פסוק כט:
שלשה - ה' דבקים: ג' וד'. דרך אריכות.
פסוק כט:
צעד ולכת - כפל, כלומר שהולכים בנחת.
פסוק ל:
ליש - מטיב לכת, בעבור שהוא גבור ואינו מפחד מבהמה כאריות ונמרים ודובים, ולא ישוב מפני כלם, כי הוא גיבור מכלם.
פסוק לא:
זרזיר - שם חיה סמוך למלת מתנים - כלומר זרזיר ממתנים והזכירו כי הוא קל ברגליו וייטיב לכתו, כי בעת הצורך יוכל להשיג טרפו.
פסוק לא:
פרוש אחר: דבורים. פרוש אחר: נשר, או תיש ייטיב צעדו בלכתו, כי הצאן לא תעבורנה לפניו והענין כעתודים לפני צאן.
פסוק לא:
אל - איננו לשון פיוס.
פסוק לא:
קום - פעול, כמו סוג לב, כלומר שאין אדם קום להלחם עמו אז ייטיב צעדו, כי בעבור צדקו אין שטן מוקם כנגדו.
פסוק לב:
אם נבלת - לנגד איתיאל ואוכל דבר ואם זמות שים יד לפיך ואל תדבר. פרוש אחר: אם נבלת - המלה לשון עבר תחת עתיד. והטעם: אם תהיה נבל, כלומר אם תעשה נבלה בעת שתתנשא למלוכה.
פסוק לב:
או אם זמות – וחשבת לעשות נבלה, שים יד לפה ולא תעבוד המזמה. פרוש אחר: ואם עברת שחשבת להתנשא לפניו.
פסוק לב:
ואם זמות - שים יד לפיך.
פסוק לב:
פרוש אחר: אם נבלת - חשוב בלבך בהתנשא בעזר הבורא.
פסוק לב:
ואם זמות – בעבור רשעך שים יד לפה.
פסוק לג:
מיץ - ג' שרשים: האחד אפס המץ, והשני ימצו וישתו, והשלישי למען תמוצו,
פסוק לג:
ומיץ החלב והאף - הטעם בהמץ אחד מאלה, יצא מהם הדבר העומד בכח לצאת על ידי מעשה, כחמאה והדם ואפים, יקראו נחרים בעבור שיראו בהם וטעמו כן מיץ אפילו שיחרה אפו בכל עת, כאילו ימיצנו המיץ יוציא ריב, כלומר שיריב עם בני אדם ורצה לומר הזהר מן הנבלות, כי הוא גורר הכעס והכעס גורר המריבה.