פסוק א:חכמות נשים. כל אחת מהחכמות שבנשים בנתה ביתה ר״ל מעמדת ביתה:
פסוק א:על בסיסה תהרסנו. מהרסת ביתה בידיה:
פסוק ב:הולך בישרו. ההולך בדרך ישר הוא ירא את ה׳ והמסיר דרכיו מן היושר יבזה את ההולך בישרו כי מחשיבו לכסיל:
פסוק ג:חוטר גאוה. גאוה זקופה כמקל:
פסוק ג:תשמורם. מלדבר גאות:
פסוק ד:באין אלפים. בהעדר הבקר יהיה אוצר התבואה ברור ונקי ר״ל במקום שאין ת״ח אין הוראה מצויה:
פסוק ד:ורב. הרבה תבואות באה ע״י כח השור כי יחרוש בשדה ר״ל המקבל עליו עול תורה כשור לעול ימצא על ידו תורה הרבה:
פסוק ה:עד אמונים. העד אשר יתמיד לדבר אמונות בודאי לא יכזב לדבר העדות אבל הרגיל לדבר כזבים ועם המה בדברים של מה בכך מ״מ הואיל ורגיל בכך יעיד ג״כ שקר ויש לחקור הרבה בדבריו:
פסוק ו:ואין. לא ימצא בלבו חכמה כי השמן לבו אבל לנבון נקל למצוא דעת כי הורגל בה:
פסוק ז:לך מנגד. לך ממרחק לכסיל:
פסוק ז:ובל ידעת. אז בל תדע שפתי דעת כאומר או הרחק ממנו או סופך להיות כמוהו:
פסוק ח:חכמת ערום. יסוד חכמת הערום הוא להבין דרכו לבל יעשה כפי ההזדמן ויסוד אולת הכסילים היא עשות המרמה שחשבו כי לא יעשו גם המה כפי ההזדמן:
פסוק ט:יליץ אשם. האשם שמביא היא תליץ עליו להתכפר על מעלו אבל בין ישרים יש ויש רצון ה׳ ומבלי קרבן:
פסוק י:לב יודע. לבו של האדם הוא יודע ומרגיש במרירות נפשו בעמל התורה ואין זולתו מרגיש בצערו של זה לכך בשמחתו בעל קבול השכר לא יתערב זר לחלוק בו כי לבדו יקבל שכרו משלם:
פסוק יא:בית. ר״ל עם שהוא בנין חזק כדרך הבית:
פסוק יא:ואוהל. עם שהוא עראי כדרך האוהל מ״מ יפריח ויעלה מעלה מעלה:
פסוק יב:ישר לפני איש. נראה בעיניו כי ישר הוא:
פסוק יב:ואחריתה. אבל סוף הדבר הוא מדרכי מות:
פסוק יג:גם בשחוק. אפילו בעבור רבוי השחוק עם כי לא עבר בזה על מצות ה׳ מ״מ יכאב לבו בעת יקבל הגמול על שפנה לבו לבטלה:
פסוק יג:ואחריתה. ר״ל א״כ סופה תהיה אשר השמחה תהפך לתוגה:
פסוק יד:סוג לב. הלב הנסוג מה׳ ישבע מדרכיו כי גמולו כמפעלו:
פסוק יד:ומעליו. בעת יקבל הגמול יהיה איש טוב נפרד מעליו לבל יהיה נלקה עמו:
פסוק טו:לכל דבר. לדברי לשון הרע הנאמר לו:
פסוק טו:לאשורו. לדרכו האמיתי ר״ל לאמיתת הענין:
פסוק טז:חכם ירא. החכם יפחד מדבר המפחיד ונשמר ממנו ולזה הוא סר מן הרעה ולא תבוא עליו אבל הכסיל מתמלא עברה להתקצף על כל ובוטח בעצמו שלא יאונה לו רעה ולא כן הוא וקצר בדבר המובן מעצמו:
פסוק יז:קצר אפים. מי שאינו מאריך אפו וממהר לכעוס היא לו לאולת:
פסוק יז:ואיש מזמות. הנמשך אחר מחשבות לבו לבל יפלס דבר הטובה היא אם רעה יהיה שנוא לכל לשמים ולבריות:
פסוק יח:נחלו. ר״ל אוחזים באולתם כאד׳ בנחלתו:
פסוק יח:יכתירו. אוחזים בדעת ועושים אותם כתר לראשם ויתפארו בם:
פסוק יט:שחו. בסוף הדבר יהיו הרעים כפופים ונכנעים לפני הטובים והרשעים יסבבו על שערי בית צדיק לשאול לחם:
פסוק כ:גם לרעהו. לעני כמותו עם כי הדרך להיות אוהבים בשוים בדבר מהדברים:
פסוק כ:רבים. בין עניים בין עשירים:
פסוק כא:בז לרעהו. המבזה לרעהו הוא חוטא:
פסוק כא:ומחונן. המראה לענוים חנינה ואהבה אשרי לו:
פסוק כב:הלא יתעו. החושבים רע הלא תועים הם בדעתם כי חשבו על הזולת ובאמת עליהם תשוב אבל החושבים טוב הוא חסד ואמת כי בעבור מחשבתם הטובה ימשך עליהם חסד ויאומת מחשבתם על מי אשר חשבו הטוב עליו:
פסוק כג:בכל עצב. בכל דבר עצבון ועמל יגיעת המלאכה יהיה לאדם יתרון וריוח מה אבל דבר שפתים העמל בו הוא אך למחסור כי ברוב דברים לא יחדל פשע:
פסוק כד:עשרם. אם מצאו עושר מעטרת אותם כי יוכר לכל תפארתם ונדיבות לבם בתתם לאביונים די המחסור ובפנים יפות:
פסוק כד:אולת וגו׳. ר״ל במעשה אולתם יוכר האולת הטמונה בלבם כי בעבור היות כל מעשיהם אולת נראה מזה כי יש עוד הרבה אולת תקועה בלבם ויגולה בעת ההזדמן:
פסוק כה:מציל וגו׳. עד אמת הוא מציל נפשות כי אם יעיד להרוג הרוצח אז יציל מידו נפשות בני אדם ואם יעיד לפטרו אז יציל נפש הנדון:
פסוק כה:ויפיח. המדבר כזבים מציל בכזביו את איש מרמה כי מסייע לו בעדותו:
פסוק כו:ביראת ה׳. הליכות האדם ביראת ה׳ היא לו מבטח עוז וגם לבניו יהיה מחסה לחסות בצל זכותו:
פסוק כז:מקור. יראת ה׳ הוא מקור הנובע חיים כי היראה תזהירו לסור ממוקשי מות הם עונות ופשעים:
פסוק כח:ברב עם הדרת מלך. הדרת מלך נראה בעבור רוב העם אשר אתו:
פסוק כח:ובאפס. וכשאין עמו עם רב אזי נראה הדרתו במה שהרוזנים יחתו ויפחדו מפניו והוא למשל לומר הדרת המקום הוא כשרבים עושים את המצוה ואם מועטים המה אם יעשוהו ביתר שאת ובכונה רצויה הם המהדרים את המקום:
פסוק כט:ארך אפים. מי שאינו ממהר לכעוס הוא רב תבונה אבל קצר רוח הממהר לכעוס הוא מרים האולת על התבונה כי ע״י הכעס החכמה מסתלקת ובוחר הוא א״כ באולת יותר מן החכמה:
פסוק ל:חיי בשרים. מי שיש לו לב רפוי ואינו מקשה לבו לנטור קנאה הוא לו לחיי בשרים כי לא ידאג איך ובמה ינקום נקם אבל המקשה לבו ונוטר קנאה הוא סבה להביא רקבון בעצמותיו להתמדת הדאגה:
פסוק לא:חרף עושהו. כי בעבור חולשתו עושקו וחושב הוא שאין ביד המקום שעשהו להצילו מיד עושקו אבל החונן את האביון הוא מכבד את המקום שעשהו:
פסוק לב:ברעתו. בעת בוא רעה על הרשע הוא נדחה מה׳ ולא יוסיף לבטוח עוד בו אבל מי שיחסה בה׳ אף בהיותו קרוב למיתה יחשב לצדיק או בעבור הרעה שעשה נדחה הוא לעשות עוד רעה אחרת כי עבירה גוררת עבירה אבל הצדיק כאשר היצר הרע יסיתו בעבור עבירה יחסה עצמו למאן הסתתו בהזכיר לו יום המיתה וכאשר אמרו רז״ל:
פסוק לג:תנוח. תמצא מנוחה ולא יודיענה למי שאינו ראוי לה:
פסוק לג:ובקרב. מעט החכמה אשר היא בקרב הכסילים תודע לכל כי מכריזה ברבים איסתרא בלגינא קיש קיש קריא:
פסוק לד:תרומם גוי. המה יתרוממו בעבור הצדקה:
פסוק לה:רצון מלך. בנקל יתרצה המלך לעבד משכיל כי אף אם יכעוס עליו יתרצה לו בעבור רוב שכלו אבל על עבד הנמצא בו כל דבר בושה לפי רוב הסכלות עברתו עליו שמורה נצח:
