א חַכְמ֣וֹת נָ֭שִׁים בָּנְתָ֣ה בֵיתָ֑הּ וְ֝אִוֶּ֗לֶת בְּיָדֶ֥יהָ תֶהֶרְסֶֽנּוּ׃ ב הוֹלֵ֣ךְ בְּ֭יָשְׁרוֹ יְרֵ֣א יְהוָ֑ה וּנְל֖וֹז דְּרָכָ֣יו בּוֹזֵֽהוּ׃ ג בְּֽפִי־אֱ֭וִיל חֹ֣טֶר גַּאֲוָ֑ה וְשִׂפְתֵ֥י חֲ֝כָמִ֗ים תִּשְׁמוּרֵֽם׃ ד בְּאֵ֣ין אֲ֭לָפִים אֵב֣וּס בָּ֑ר וְרָב־תְּ֝בוּא֗וֹת בְּכֹ֣חַ שֽׁוֹר׃ ה עֵ֣ד אֱ֭מוּנִים לֹ֣א יְכַזֵּ֑ב וְיָפִ֥יחַ כְּ֝זָבִ֗ים עֵ֣ד שָֽׁקֶר׃ ו בִּקֶּשׁ־לֵ֣ץ חָכְמָ֣ה וָאָ֑יִן וְדַ֖עַת לְנָב֣וֹן נָקָֽל׃ ז לֵ֣ךְ מִ֭נֶּגֶד לְאִ֣ישׁ כְּסִ֑יל וּבַל־יָ֝דַ֗עְתָּ שִׂפְתֵי־דָֽעַת׃ ח חָכְמַ֣ת עָ֭רוּם הָבִ֣ין דַּרְכּ֑וֹ וְאִוֶּ֖לֶת כְּסִילִ֣ים מִרְמָֽה׃ ט אֱ֭וִלִים יָלִ֣יץ אָשָׁ֑ם וּבֵ֖ין יְשָׁרִ֣ים רָצֽוֹן׃ י לֵ֗ב י֭וֹדֵעַ מָרַּ֣ת נַפְשׁ֑וֹ וּ֝בְשִׂמְחָת֗וֹ לֹא־יִתְעָ֥רַב זָֽר׃ יא בֵּ֣ית רְ֭שָׁעִים יִשָּׁמֵ֑ד וְאֹ֖הֶל יְשָׁרִ֣ים יַפְרִֽיחַ׃ יב יֵ֤שׁ דֶּ֣רֶךְ יָ֭שָׁר לִפְנֵי־אִ֑ישׁ וְ֝אַחֲרִיתָ֗הּ דַּרְכֵי־מָֽוֶת׃ יג גַּם־בִּשְׂח֥וֹק יִכְאַב־לֵ֑ב וְאַחֲרִיתָ֖הּ שִׂמְחָ֣ה תוּגָֽה׃ יד מִדְּרָכָ֣יו יִ֭שְׂבַּע ס֣וּג לֵ֑ב וּ֝מֵעָלָ֗יו אִ֣ישׁ טֽוֹב׃ טו פֶּ֭תִי יַאֲמִ֣ין לְכָל־דָּבָ֑ר וְ֝עָר֗וּם יָבִ֥ין לַאֲשֻׁרֽוֹ׃ טז חָכָ֣ם יָ֭רֵא וְסָ֣ר מֵרָ֑ע וּ֝כְסִ֗יל מִתְעַבֵּ֥ר וּבוֹטֵֽחַ׃ יז קְֽצַר־אַ֭פַּיִם יַעֲשֶׂ֣ה אִוֶּ֑לֶת וְאִ֥ישׁ מְ֝זִמּ֗וֹת יִשָּׂנֵֽא׃ יח נָחֲל֣וּ פְתָאיִ֣ם אִוֶּ֑לֶת וַֽ֝עֲרוּמִ֗ים יַכְתִּ֥רוּ דָֽעַת׃ יט שַׁח֣וּ רָ֭עִים לִפְנֵ֣י טוֹבִ֑ים וּ֝רְשָׁעִ֗ים עַֽל־שַׁעֲרֵ֥י צַדִּֽיק׃ כ גַּם־לְ֭רֵעֵהוּ יִשָּׂ֣נֵא רָ֑שׁ וְאֹהֲבֵ֖י עָשִׁ֣יר רַבִּֽים׃ כא בָּז־לְרֵעֵ֥הוּ חוֹטֵ֑א וּמְחוֹנֵ֖ן עניים (עֲנָוִ֣ים) אַשְׁרָֽיו׃ כב הֲ‍ֽלוֹא־יִ֭תְעוּ חֹ֣רְשֵׁי רָ֑ע וְחֶ֥סֶד וֶ֝אֱמֶ֗ת חֹ֣רְשֵׁי טֽוֹב׃ כג בְּכָל־עֶ֭צֶב יִהְיֶ֣ה מוֹתָ֑ר וּדְבַר־שְׂ֝פָתַ֗יִם אַךְ־לְמַחְסֽוֹר׃ כד עֲטֶ֣רֶת חֲכָמִ֣ים עָשְׁרָ֑ם אִוֶּ֖לֶת כְּסִילִ֣ים אִוֶּֽלֶת׃ כה מַצִּ֣יל נְ֭פָשׁוֹת עֵ֣ד אֱמֶ֑ת וְיָפִ֖חַ כְּזָבִ֣ים מִרְמָֽה׃ כו בְּיִרְאַ֣ת יְ֭הוָה מִבְטַח־עֹ֑ז וּ֝לְבָנָ֗יו יִהְיֶ֥ה מַחְסֶֽה׃ כז יִרְאַ֣ת יְ֭הוָה מְק֣וֹר חַיִּ֑ים לָ֝ס֗וּר מִמֹּ֥קְשֵׁי מָֽוֶת׃ כח בְּרָב־עָ֥ם הַדְרַת־מֶ֑לֶךְ וּבְאֶ֥פֶס לְ֝אֹ֗ם מְחִתַּ֥ת רָזֽוֹן׃ כט אֶ֣רֶךְ אַ֭פַּיִם רַב־תְּבוּנָ֑ה וּקְצַר־ר֝֗וּחַ מֵרִ֥ים אִוֶּֽלֶת׃ ל חַיֵּ֣י בְ֭שָׂרִים לֵ֣ב מַרְפֵּ֑א וּרְקַ֖ב עֲצָמ֣וֹת קִנְאָֽה׃ לא עֹ֣שֵֽׁק־דָּ֭ל חֵרֵ֣ף עֹשֵׂ֑הוּ וּ֝מְכַבְּד֗וֹ חֹנֵ֥ן אֶבְיֽוֹן׃ לב בְּֽ֭רָעָתוֹ יִדָּחֶ֣ה רָשָׁ֑ע וְחֹסֶ֖ה בְמוֹת֣וֹ צַדִּֽיק׃ לג בְּלֵ֣ב נָ֭בוֹן תָּנ֣וּחַ חָכְמָ֑ה וּבְקֶ֥רֶב כְּ֝סִילִ֗ים תִּוָּדֵֽעַ׃ לד צְדָקָ֥ה תְרֽוֹמֵֽם־גּ֑וֹי וְחֶ֖סֶד לְאֻמִּ֣ים חַטָּֽאת׃ לה רְֽצוֹן־מֶ֭לֶךְ לְעֶ֣בֶד מַשְׂכִּ֑יל וְ֝עֶבְרָת֗וֹ תִּהְיֶ֥ה מֵבִֽישׁ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
חַכְמוֹת נָשִׁים, נשים חכמות, כל אחת מהן בָּנְתָה בֵיתָהּ. הבית, במובנו החומרי והרוחני, בנוי במידה רבה על הנשים, וְאשה אִוֶּלֶת, אווילית בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ, אף שאין היא מתכוונת לכך.
פסוק ב:
הוֹלֵךְ בְּיָשְׁרוֹיְרֵא ה'. מי שהוא ירא ה' הולך ביושר, וּנְלוֹז דְּרָכָיו, מי שדרכיו עקומות בּוֹזֵהוּ – את ה'. לא תמיד אנשים זוכרים זאת, אבל מעשיו של הרמאי הפתלתל אינם נוגדים רק את החוק ומסבכים אותו עם המשטרה, אלא מבזים את הקדוש ברוך הוא.
פסוק ג:
בְּפִי־אֱוִיל חֹטֶר, מקל, שרביט גַּאֲוָה. הטיפש מרגיש שהוא חכם ומבטא את 'גדלותו' בדיבוריו. לא זו בלבד שהוא מתגאה לחינם, אלא בעצם החשיפה העצמית יש כדי לבזותו, וְשִׂפְתֵי חֲכָמִים תִּשְׁמוּרֵם, ישמרו את החכמים מדיבורי שטות.
פסוק ד:
בְּאֵין אֲלָפִים, שוורים, שהיו כוח העבודה העיקרי בחקלאות – בחריש, בדיש ובהובלה, אין אֵבוּס-בָּר, כלי המכיל תבואה, וְרָב, ריבוי התְּבוּאוֹת טמון בְּכֹחַ שׁוֹר. אי-אפשר להפיק יש מאין. הצלחה גדולה תובעת השקעות רבות בכוחות עבודה ובשאר משאבים.
פסוק ה:
עֵד אֱמוּנִים לֹא יְכַזֵּב. על עד נאמן אפשר לסמוך. לא רק שהוא לא ישקר, הוא אף לא יבזבז את דבריו לריק, וְיָפִיחַ, מפיץ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר. מי שרגיל להפריח מהתלות ודברי מרמה גם עדותו אינה אמינה.
פסוק ו:
בִּקֶּשׁ, חיפש לֵץ חָכְמָהוָאָיִן. קל-הדעת איננו מעוניין להתאמץ, ולכן לא ימצא חכמה, וְדַעַת לְנָבוֹן נָקָל. לאדם נבון קל ופשוט לקנות דעת.
פסוק ז:
לֵךְ מִנֶּגֶד, מרחוק לְאִישׁ כְּסִיל. כשאתה רואה כסיל, עבור לצד השני של הדרך כי פגישה עמו לא תוסיף לך דבר, והתרחק ממי שבו בַל־יָדַעְתָּ, אינך מזהה שִׂפְתֵי־דָעַת. אם אינך יודע שהוא מדבר בדעת, לא כדאי לך לדבר אתו.
פסוק ח:
חָכְמַת עָרוּם, חכמתו של פיקח היא להָבִין את דַּרְכּוֹ, הדרך הנכונה לו, ולעומת זאת אִוֶּלֶת הכְּסִילִים מִרְמָה. הטיפשות של הכסילים מסיטה אותם מדרך הישר, והם טועים ומטעים תמיד.
פסוק ט:
את האֱוִלִים יָלִיץ, יניע לדבר האָשָׁם. החטא, האשמה או ראיית החובה הם הכוח הגורם להם לדבר, או: הם נושאי שיחתם העיקריים, וּמנגד, בֵין יְשָׁרִים יליץ הרָצוֹן. את שיח הישרים מניעים מעשים רצויים, חסד וברכה. אשר על כן, מי שנמצא בסביבה של אווילים ימצא אשמה מסוגים שונים, ואילו בין אנשים ישרים והגונים יצמחו רצון, קרבה ואהבה.
פסוק י:
לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת, מרירות נַפְשׁוֹ. האדם בתוכו חש ומכיר באופן בלתי אמצעי את מכאוביו, ולא רק בצער, אלא גם בְשִׂמְחָתוֹ של הלב לֹא־יִתְעָרַב זָר. אנשים נושאים את כוונותיהם, חוויותיהם והתרגשויותיהם בתוך עצמם. לבו של אדם מצטער בצרתו ושמח בשמחתו, ואילו הזולת לא יחוש זאת באותה עצמה.
פסוק יא:
בֵּית רְשָׁעִים יִשָּׁמֵד, וְאֹהֶל יְשָׁרִים יַפְרִיחַ. יש לו תקווה טובה.
פסוק יב:
יֵשׁ לפעמים דֶּרֶךְ יָשָׁר, שהיא ישרה לכאורה לִפְנֵי־אִישׁ, וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי־מָוֶת. סופה להיות כדרכים המובילות אל המוות. על כן, נדרשת זהירות, בדיקה מתמדת של הדרך ותקווה לסיוע אלוקי.
פסוק יג:
גַּם־בִּשְׂחֹק יִכְאַב־לֵב. אם אנשים סובלים מדיכאון או צער, כאבם נמשך גם בזמן שהם צוחקים, ופעמים רבות אַחֲרִיתָהּ, בסופה של שִׂמְחָה מופיעה תוּגָה. העצב מתגלה אחרי שהשמחה התפרצה.
פסוק יד:
מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג, סר לֵב. אדם שלבו סוטה מדרך הישר ישבע מן המרורות שבהן הזין את עצמו, וּמֵעָלָיו – מעל סוג הלב יסור אִישׁ טוֹב, ולא ייכשל בדרכו.
פסוק טו:
פֶּתִי, אדם תמים שאפשר לפתותו בקלות, ואינו חוקר ומתבונן יַאֲמִין לְכָל־דָּבָר, והוא מקבל כל דבר שהוא שומע כפשוטו, וְאילו עָרוּם יָבִין דבר לַאֲשֻׁרוֹ. המשכיל יבין מה שראוי להבין.
פסוק טז:
חָכָם יָרֵא וזהיר, וְלכן הוא סָר מֵרָע, ואילו הכְסִיל מִתְעַבֵּר, מתמלא גאווה וזעם וּבוֹטֵחַ בעצמו, בגדולתו ובכוחו.
פסוק יז:
קְצַר־אַפַּיִם, רגזן, מי שממהר לכעוס יַעֲשֶׂה אִוֶּלֶת, טעות מחמת חוסר סבלנותו, ומנגד – אִישׁ מְזִמּוֹת, מי שחושב מדי ומתכנן תכניות על גבי תכניות, יִשָּׂנֵא, איננו אהוב על הבריות. על האדם ללכת בדרך המיצוע – לא תמיד להגיב תגובה מידית, אך גם לא לתכנן בלי סוף.
פסוק יח:
נָחֲלוּ פְתָאיִם אִוֶּלֶת. התמימים שאינם יודעים להבחין בין דבר לדבר מגיעים בסופו של דבר לשטות, ולהפך, העֲרוּמִים, הפיקחים המעמיקים להבין יַכְתִּרוּ, יעטרו לבסוף את ראשם בדָעַת.
פסוק יט:
שַׁחוּ, יתכופפו רָעִים לִפְנֵי טוֹבִים בסופם, וּרְשָׁעִים יבואו וישתחוו עַל־שַׁעֲרֵי צַדִּיק לבקש את סליחתו.
פסוק כ:
מכאן לנושאים הקשורים יותר לדמותה של החברה האנושית: גַּם, אפילו לְרֵעֵהוּ יִשָּׂנֵא רָשׁ. אדם עני נעשה שנוא על כולם, ואף חבריו מתכחשים אליו, וְאילו אֹהֲבֵי עָשִׁיר הם רַבִּים. לעשיר ישנם ידידים רבים.
פסוק כא:
מי שבָּז־לְרֵעֵהוּ הוא חוֹטֵא, וּמְחוֹנֵן, מרחם, עושה חסד עם עֲנָוִיםאַשְׁרָיו, הוא מאושר וברוך.
פסוק כב:
הֲלוֹא־יִתְעוּ, יתבלבלו, יסטו ויאבדו את דרכם חֹרְשֵׁי, מתכנני רָע, וְחֶסֶד וֶאֱמֶת יימצאו לחֹרְשֵׁי טוֹב, למתכוונים לטוב.
פסוק כג:
בְּכָל־עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר, יתרון. שכרה של כל יגיעה בצדה. והיו שדרשו: אפילו מהעצבות יכול לצמוח יתרון כלשהו. וּדְבַר־שְׂפָתַיִם אַךְ־לְמַחְסוֹר, מדיבורים בלבד לא צומחת כל תועלת.
פסוק כד:
עֲטֶרֶת, כתר בראשם של חֲכָמִיםעָשְׁרָם. העושר נאה לחכמים, ואִוֶּלֶת כְּסִילִים נשארת אִוֶּלֶת, גם אם הם עשירים.
פסוק כה:
מַצִּיל נְפָשׁוֹתעֵד אֱמֶת, כי בעדותו החייב יצא חייב והזכאי זכאי. וְיָפִחַ, ומוציא כְּזָבִים – איש מִרְמָה. השקרן בהפצת שקריו רק ינחיל אכזבות.
פסוק כו:
בְּיִרְאַת ה' יש מִבְטַח־עֹז, מבצר חזק המגן על האדם, וּלְבָנָיו של ירא ה' יִהְיֶה מַחְסֶה. גם אם הבנים לא יגיעו למדרגת אביהם, לפחות יוכלו לחסות במבצר שהוא בנה.
פסוק כז:
יִרְאַת ה' היא מְקוֹר חַיִּים, והיא מועילה לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת.
פסוק כח:
בְּרָב־עָם תתבטא הַדְרַת־מֶלֶךְ, כבוד למלך, המולך ושולט על העם. וּבְאֶפֶס לְאֹם, בזמן שהעם מתדלדל ואוזל, באה מְחִתַּת רָזוֹן, מחסור, מכה לקיום.
פסוק כט:
אֶרֶךְ אַפַּיִם צריך להיות האדם שהוא רַב־תְּבוּנָה. אדם נבון מאוד מבין שראוי שיהיה סבלן, וּקְצַר־רוּחַ הוא זה שמֵרִים ויוצר אִוֶּלֶת.
פסוק ל:
לחַיֵּי בְשָׂרִים, לַגוף הלֵב מַרְפֵּא, לב טוב ושלֵו מעניק חיים בריאים לכל הגוף, וּרְקַב, ריקבון בעֲצָמוֹת מחוללת קִנְאָה. הקנאה מפוררת את הגוף ואינה בונה דבר; קנאה השולטת באדם מרקיבה את עצמיותו ואת עצמתו.
פסוק לא:
מי שעֹשֵׁק, מנצל ומקפח את הדָּלחֵרֵף עֹשֵׂהוּ, אינו פוגע בעני בלבד, אלא הוא מבזה את בוראו – הקדוש ברוך הוא, וּמְכַבְּדוֹ של ה', יוצרו של הדל, הוא מי שחֹנֵן, מרחם על האֶבְיוֹן. חנינת האביון היא עצמה נתינת כבוד לה'. הקדוש ברוך הוא איננו זקוק למתנות בשר ודם, אבל האביון זקוק להן, ולכן הדרך לכבד את ה' היא בנתינת מתנה לעני.
פסוק לב:
בְּשל רָעָתוֹ יִדָּחֶה, יורחק הרָשָׁע ולא יגיע לשום מקום, וְחֹסֶה אפילו בְמוֹתוֹ צַדִּיק. הצדיק נשאר במקומו ובטוח באלוקים גם במותו.
פסוק לג:
בְּלֵב נָבוֹן תָּנוּחַ חָכְמָה באופן טבעי, שקט ופנימי, וּבְקֶרֶב כְּסִילִים היא תִּוָּדֵעַ – בכמה משמעויות: הכסיל מודיע לכול את מעט החכמה שבקרבו או את היעדרה; חכמת הנבון תגיע לכל מקום ותיוודע אפילו לכסילים; הכסילים יֵדעו כמה החכמה חסרה להם.
פסוק לד:
צְדָקָה תְּרוֹמֵם־גּוֹי. הצדקה יכולה להרים את העם העושה אותה, וְחֶסֶד שעושים לְאֻמִּים, עמים שונים הוא חַטָּאת, ואינו חסד אמתי. לא אחת עמים תומכים זה בזה לא מתוך רצון להיטיב אלא ממניעים פוליטיים בלבד.
פסוק לה:
רְצוֹן, אהדתו ונחת רוחו של המֶלֶךְ נתונות לְעֶבֶד מַשְׂכִּיל, וְעֶבְרָתוֹ, כעסו תִּהְיֶה במֵבִישׁ, איש רשלן ומאכזב שאינו מביא כל תועלת.