תנ"ך על הפרק - משלי יד - לפרק י"ד / הרב לייב מינצברג ז"ל

תנ"ך על הפרק

משלי יד

731 / 929
היום

הפרק

חַכְמ֣וֹת נָ֭שִׁים בָּנְתָ֣ה בֵיתָ֑הּ וְ֝אִוֶּ֗לֶת בְּיָדֶ֥יהָ תֶהֶרְסֶֽנּוּ׃הוֹלֵ֣ךְ בְּ֭יָשְׁרוֹ יְרֵ֣א יְהוָ֑ה וּנְל֖וֹז דְּרָכָ֣יו בּוֹזֵֽהוּ׃בְּֽפִי־אֱ֭וִיל חֹ֣טֶר גַּאֲוָ֑ה וְשִׂפְתֵ֥י חֲ֝כָמִ֗ים תִּשְׁמוּרֵֽם׃בְּאֵ֣ין אֲ֭לָפִים אֵב֣וּס בָּ֑ר וְרָב־תְּ֝בוּא֗וֹת בְּכֹ֣חַ שֽׁוֹר׃עֵ֣ד אֱ֭מוּנִים לֹ֣א יְכַזֵּ֑ב וְיָפִ֥יחַ כְּ֝זָבִ֗ים עֵ֣ד שָֽׁקֶר׃בִּקֶּשׁ־לֵ֣ץ חָכְמָ֣ה וָאָ֑יִן וְדַ֖עַת לְנָב֣וֹן נָקָֽל׃לֵ֣ךְ מִ֭נֶּגֶד לְאִ֣ישׁ כְּסִ֑יל וּבַל־יָ֝דַ֗עְתָּ שִׂפְתֵי־דָֽעַת׃חָכְמַ֣ת עָ֭רוּם הָבִ֣ין דַּרְכּ֑וֹ וְאִוֶּ֖לֶת כְּסִילִ֣ים מִרְמָֽה׃אֱ֭וִלִים יָלִ֣יץ אָשָׁ֑ם וּבֵ֖ין יְשָׁרִ֣ים רָצֽוֹן׃לֵ֗ב י֭וֹדֵעַ מָרַּ֣ת נַפְשׁ֑וֹ וּ֝בְשִׂמְחָת֗וֹ לֹא־יִתְעָ֥רַב זָֽר׃בֵּ֣ית רְ֭שָׁעִים יִשָּׁמֵ֑ד וְאֹ֖הֶל יְשָׁרִ֣ים יַפְרִֽיחַ׃יֵ֤שׁ דֶּ֣רֶךְ יָ֭שָׁר לִפְנֵי־אִ֑ישׁ וְ֝אַחֲרִיתָ֗הּ דַּרְכֵי־מָֽוֶת׃גַּם־בִּשְׂח֥וֹק יִכְאַב־לֵ֑ב וְאַחֲרִיתָ֖הּ שִׂמְחָ֣ה תוּגָֽה׃מִדְּרָכָ֣יו יִ֭שְׂבַּע ס֣וּג לֵ֑ב וּ֝מֵעָלָ֗יו אִ֣ישׁ טֽוֹב׃פֶּ֭תִי יַאֲמִ֣ין לְכָל־דָּבָ֑ר וְ֝עָר֗וּם יָבִ֥ין לַאֲשֻׁרֽוֹ׃חָכָ֣ם יָ֭רֵא וְסָ֣ר מֵרָ֑ע וּ֝כְסִ֗יל מִתְעַבֵּ֥ר וּבוֹטֵֽחַ׃קְֽצַר־אַ֭פַּיִם יַעֲשֶׂ֣ה אִוֶּ֑לֶת וְאִ֥ישׁ מְ֝זִמּ֗וֹת יִשָּׂנֵֽא׃נָחֲל֣וּ פְתָאיִ֣ם אִוֶּ֑לֶת וַֽ֝עֲרוּמִ֗ים יַכְתִּ֥רוּ דָֽעַת׃שַׁח֣וּ רָ֭עִים לִפְנֵ֣י טוֹבִ֑ים וּ֝רְשָׁעִ֗ים עַֽל־שַׁעֲרֵ֥י צַדִּֽיק׃גַּם־לְ֭רֵעֵהוּ יִשָּׂ֣נֵא רָ֑שׁ וְאֹהֲבֵ֖י עָשִׁ֣יר רַבִּֽים׃בָּז־לְרֵעֵ֥הוּ חוֹטֵ֑א וּמְחוֹנֵ֖ןענייםעֲנָוִ֣יםאַשְׁרָֽיו׃הֲ‍ֽלוֹא־יִ֭תְעוּ חֹ֣רְשֵׁי רָ֑ע וְחֶ֥סֶד וֶ֝אֱמֶ֗ת חֹ֣רְשֵׁי טֽוֹב׃בְּכָל־עֶ֭צֶב יִהְיֶ֣ה מוֹתָ֑ר וּדְבַר־שְׂ֝פָתַ֗יִם אַךְ־לְמַחְסֽוֹר׃עֲטֶ֣רֶת חֲכָמִ֣ים עָשְׁרָ֑ם אִוֶּ֖לֶת כְּסִילִ֣ים אִוֶּֽלֶת׃מַצִּ֣יל נְ֭פָשׁוֹת עֵ֣ד אֱמֶ֑ת וְיָפִ֖חַ כְּזָבִ֣ים מִרְמָֽה׃בְּיִרְאַ֣ת יְ֭הוָה מִבְטַח־עֹ֑ז וּ֝לְבָנָ֗יו יִהְיֶ֥ה מַחְסֶֽה׃יִרְאַ֣ת יְ֭הוָה מְק֣וֹר חַיִּ֑ים לָ֝ס֗וּר מִמֹּ֥קְשֵׁי מָֽוֶת׃בְּרָב־עָ֥ם הַדְרַת־מֶ֑לֶךְ וּבְאֶ֥פֶס לְ֝אֹ֗ם מְחִתַּ֥ת רָזֽוֹן׃אֶ֣רֶךְ אַ֭פַּיִם רַב־תְּבוּנָ֑ה וּקְצַר־ר֝֗וּחַ מֵרִ֥ים אִוֶּֽלֶת׃חַיֵּ֣י בְ֭שָׂרִים לֵ֣ב מַרְפֵּ֑א וּרְקַ֖ב עֲצָמ֣וֹת קִנְאָֽה׃עֹ֣שֵֽׁק־דָּ֭ל חֵרֵ֣ף עֹשֵׂ֑הוּ וּ֝מְכַבְּד֗וֹ חֹנֵ֥ן אֶבְיֽוֹן׃בְּֽ֭רָעָתוֹ יִדָּחֶ֣ה רָשָׁ֑ע וְחֹסֶ֖ה בְמוֹת֣וֹ צַדִּֽיק׃בְּלֵ֣ב נָ֭בוֹן תָּנ֣וּחַ חָכְמָ֑ה וּבְקֶ֥רֶב כְּ֝סִילִ֗ים תִּוָּדֵֽעַ׃צְדָקָ֥ה תְרֽוֹמֵֽם־גּ֑וֹי וְחֶ֖סֶד לְאֻמִּ֣ים חַטָּֽאת׃רְֽצוֹן־מֶ֭לֶךְ לְעֶ֣בֶד מַשְׂכִּ֑יל וְ֝עֶבְרָת֗וֹ תִּהְיֶ֥ה מֵבִֽישׁ׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

הרב לייב מינצברג ז
מאת:

לפרק י"ד

חכמות נשים

חַכְמ֣וֹת נָ֭שִׁים בָּנְתָ֣ה בֵיתָ֑הּ וְ֝אִוֶּ֗לֶת בְּיָדֶ֥יהָ תֶהֶרְסֶֽנּוּ׃
(משלי יד א)

יש דברים מסויימים שיש לאישה ואינם מצויים אצל האיש. מצינו בחז"ל שאמרו "בינה יתירה ניתנה לנשים"(נדה מה:); "האישה מכרת באורחים יותר מן האיש"(ברכות י:); וכן מובא: "אין חכמה לאישה אלא בפלך"(יומא סו:), כלומר בענייני הפלך, שהוא כינוי לכל ענייני הליכות ביתה, יש לאשה תכונות מועילות שאין לאיש, וכמו שאמר שלמה בתחילת פרקנו, "חכמות נשים בנתה ביתה"(משלי יד א), וכגון תכונת האשה שיש לה עונג וסבלנות לגידול הילדים וטיפול בהם, והאיש לא היה עומד בזה. יש לאישה הבנה בחינוך הילדים, וכמו שמצינו בשרה אימנו שאמר הקב"ה לאברהם אבינו "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה"(בראשית כא יב). כמו כן ברבקה אשת יצחק, שהיתה אוהבת את יעקב שהיה איש תם יושב אוהלים, והביאה לכך שהוא יקבל את הברכות, שלא כמחשבת יצחק, והסכים הקב"ה על ידה. מכאן שיש באשה מעלה זו של בינה עמוקה יותר מן האיש בהכרת טבע ותכונת הילדים המסייעת לה בגידולם.

ביטחון הצדיק בזכויותיו וצדקותיו

בְּיִרְאַ֣ת יְ֭הוָה מִבְטַח־עֹ֑ז וּ֝לְבָנָ֗יו יִהְיֶ֥ה מַחְסֶֽה׃
(משלי יד כו)

בפסוק זה כתוב סוג של ביטחון, לפיו הצדיק מקווה וסומך על ה' שייטיב לו בזכות המצוות והצדקות שעשה (וזהו תוכן פרק קי"ב בספר תהילים). והיינו שלמרות החשש שקיים בלבו "שמא יגרום החטא", עם זאת מתגבר בליבו הביטחון, וכמובא בגמרא:

מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צווחה בעיר, אמר: מובטח אני שאין זה בתוך ביתי.
(ברכות ס.)

וזוהי מדריגה רמה במעלות הצדיקים, וכדברי רבינו יונה:

והנה מדעתו כי שכרו שמור ואור זרוע לו, הוא מייחל ומקווה גם לפירות מעשיו בעולם הזה, והיא תוחלת אצולה מן הביטחון.
(רבינו יונה משלי ג כו)

הקנאה

חַיֵּ֣י בְ֭שָׂרִים לֵ֣ב מַרְפֵּ֑א וּרְקַ֖ב עֲצָמ֣וֹת קִנְאָֽה׃
(משלי יד ל)

הקנאה היא מידה הנאחזת בתוככי נפשו של האדם ואוכלת את לבו, ואמרו חז"ל: "הקנאה התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם"(אבות ד כא).

הקנאה היא המידה השלילית המרכזית ביותר המפקיעה מהאדם את טעם החיים, ליהנות ממה שיש לו, ונוטלת ממנו את שלוותו וישוב דעתו, וכמו שאמר המן כאשר היה ברום פסגת המעלה: "וכל זה איננו שווה לי".

אדם כזה, שצרה עינו בהצלחת הבריות, הריהו מתהלך ממורמר וכעוס כל ימיו, וכל טובה וברכה שישנה בעולם, אם אין בה שייכות לעצמו, מפריעה לו ומכעיסה אותו, ולבו מתלונן ומתאונן ומכניס מארה ועין רעה בעולם כולו. אדם זה קשה עליו לקבל את העובדה שהזולת מצליח, וראה זה פלא, שכאשר הוא עצמו מצליח, הרי הדבר מאד מובן לו ומסתבר, ואין לו בכך שום חידוש, והרי כך נאה וכך יאה. אולם כאשר הזולת מצליח, זה נראה לו תמוה וטעון ביאור משום מה הוא מצליח, ולבו אינו יכול לסבול זאת. ועולה על כולנה, כאשר הזולת מצליח בדבר שהוא עצמו נכשל בו, את זאת כבר אי אפשר לו לבלוע, והוא מלא טרוניה וכעס, ומרגיש כאילו שאותו אדם נטל את ההצלחה ממנו. וכמו כן להיפך, כאשר האדם נכשל ואירע לו איזה הפסד, הרי הוא אוכל את לבו ומלא צער וקושיות ותמיהה, ומתפלא מדוע אירע לו הדבר הזה.

ויש עניינים שאינם מכאיבים כל כך מצד עצמם, אבל עיקר צערו הוא משום מה אירע זה דווקא אצלו. אולם כאשר יארע כזאת לחברו, לא יתפלא כלל, באמרו הרי דרכו של עולם הוא, אף שהוא מרחם עליו, אבל אין זו פליאה אצלו.

ויש שהאדם מרגיע את עצמו ומתנחם בכך שהנה גם לזולת המצליח יש קשיים בתחומים אחרים, ואין הצלחתו כל כך זורחת כפי שנראה מבחוץ, ולכל אחד יש את "החבילה שלו". איזו שפלות וחרפה לאדם שנחה דעתו ומתפייס ונרגע רק משום שאותו אחד שזכה למשפחה מוצלחת או לתפקיד נכסף או ממון רב סובל צרות ויש לו בעיות. אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה.

חסד לאומים חטאת

צְדָקָ֥ה תְרֽוֹמֵֽם־גּ֑וֹי וְחֶ֖סֶד לְאֻמִּ֣ים חַטָּֽאת׃
(משלי יד לד)

בגמרא מובא:

נענה רבי אליעזר ואמר:
"צדקה תרומם גוי" - אלו ישראל דכתיב: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ"
"וחסד לאומים חטאת" - כל צדקה וחסד שהגויים עושים חטא הוא להן שאינם עושים אלא להתגדל בו.
(בבא בתרא י:)

אף הטוב שעושים הגויים, הכל לעצמם הם עושים. אפילו החסד והמשפט הוא רק עבור עצמם ונוחיותם, כי עושים חישוב לעצמם שלבסוף הם ירוויחו מכך שיהיה עולמם מתוקן ומשוכלל ויתנהל בסדר ואווירה נוחה. משום כך נחשב להם לחטא, כי הכל סובב בסופו של דבר עבור הנאת עצמם, ואין להם בזה שום משמעות של ערך נעלה וקדושה.

אבל בישראל, חסד שעושים הוא בבחינה גבוהה ונעלית לאין ערוך. הצדק נעשה כי כך נכון וראוי בעצם. כאשר נעשה צדק בישראל מתבצע כאן ערך מרומם ונשגב. זה ההבדל בין תורה לחכמה; הגוי אינו מסוגל, גם אם ידע את כל הש"ס והפוסקים, להשיג את התורה, כי נפשו אין לה שייכות לכך; נפשו היא נפש ארצית והתורה היא חכמת שמים. אפילו חכמי הגויים אינם מסוגלים להשיג בתורה מה שמגיע לבו של נער יהודי בלימוד החומש, לא עשה כן לכל גוי. החכם הנכרי אין נתפסים בליבו רגשות מוסר מוחלט, רגשות קדושה אמיתיים. הוא מרגיש רק רצון לסדר ונוחיות, משפט שיסדר את העולם.

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך