א בֵּ֣ן חָ֭כָם מ֣וּסַר אָ֑ב וְ֝לֵ֗ץ לֹא־שָׁמַ֥ע גְּעָרָֽה׃ ב מִפְּרִ֣י פִי־אִ֭ישׁ יֹ֣אכַל ט֑וֹב וְנֶ֖פֶשׁ בֹּגְדִ֣ים חָמָֽס׃ ג נֹצֵ֣ר פִּ֭יו שֹׁמֵ֣ר נַפְשׁ֑וֹ פֹּשֵׂ֥ק שְׂ֝פָתָ֗יו מְחִתָּה־לֽוֹ׃ ד מִתְאַוָּ֣ה וָ֭אַיִן נַפְשׁ֣וֹ עָצֵ֑ל וְנֶ֖פֶשׁ חָרֻצִ֣ים תְּדֻשָּֽׁן׃ ה דְּבַר־שֶׁ֭קֶר יִשְׂנָ֣א צַדִּ֑יק וְ֝רָשָׁ֗ע יַבְאִ֥ישׁ וְיַחְפִּֽיר׃ ו צְ֭דָקָה תִּצֹּ֣ר תָּם־דָּ֑רֶךְ וְ֝רִשְׁעָ֗ה תְּסַלֵּ֥ף חַטָּֽאת׃ ז יֵ֣שׁ מִ֭תְעַשֵּׁר וְאֵ֣ין כֹּ֑ל מִ֝תְרוֹשֵׁ֗שׁ וְה֣וֹן רָֽב׃ ח כֹּ֣פֶר נֶֽפֶשׁ־אִ֣ישׁ עָשְׁר֑וֹ וְ֝רָ֗שׁ לֹא־שָׁמַ֥ע גְּעָרָֽה׃ ט אוֹר־צַדִּיקִ֥ים יִשְׂמָ֑ח וְנֵ֖ר רְשָׁעִ֣ים יִדְעָֽךְ׃ י רַק־בְּ֭זָדוֹן יִתֵּ֣ן מַצָּ֑ה וְאֶת־נ֖וֹעָצִ֣ים חָכְמָֽה׃ יא ה֭וֹן מֵהֶ֣בֶל יִמְעָ֑ט וְקֹבֵ֖ץ עַל־יָ֣ד יַרְבֶּֽה׃ יב תּוֹחֶ֣לֶת מְ֭מֻשָּׁכָה מַחֲלָה־לֵ֑ב וְעֵ֥ץ חַ֝יִּ֗ים תַּאֲוָ֥ה בָאָֽה׃ יג בָּ֣ז לְ֭דָבָר יֵחָ֣בֶל ל֑וֹ וִירֵ֥א מִ֝צְוָ֗ה ה֣וּא יְשֻׁלָּֽם׃ יד תּוֹרַ֣ת חָ֭כָם מְק֣וֹר חַיִּ֑ים לָ֝ס֗וּר מִמֹּ֥קְשֵׁי מָֽוֶת׃ טו שֵֽׂכֶל־ט֭וֹב יִתֶּן־חֵ֑ן וְדֶ֖רֶךְ בֹּגְדִ֣ים אֵיתָֽן׃ טז כָּל־עָ֭רוּם יַעֲשֶׂ֣ה בְדָ֑עַת וּ֝כְסִ֗יל יִפְרֹ֥שׂ אִוֶּֽלֶת׃ יז מַלְאָ֣ךְ רָ֭שָׁע יִפֹּ֣ל בְּרָ֑ע וְצִ֖יר אֱמוּנִ֣ים מַרְפֵּֽא׃ יח רֵ֣ישׁ וְ֭קָלוֹן פּוֹרֵ֣עַ מוּסָ֑ר וְשׁוֹמֵ֖ר תּוֹכַ֣חַת יְכֻבָּֽד׃ יט תַּאֲוָ֣ה נִ֭הְיָה תֶּעֱרַ֣ב לְנָ֑פֶשׁ וְתוֹעֲבַ֥ת כְּ֝סִילִ֗ים ס֣וּר מֵרָֽע׃ כ הלוך (הוֹלֵ֣ךְ) אֶת־חֲכָמִ֣ים וחכם (יֶחְכָּ֑ם) וְרֹעֶ֖ה כְסִילִ֣ים יֵרֽוֹעַ׃ כא חַ֭טָּאִים תְּרַדֵּ֣ף רָעָ֑ה וְאֶת־צַ֝דִּיקִ֗ים יְשַׁלֶּם־טֽוֹב׃ כב ט֗וֹב יַנְחִ֥יל בְּנֵֽי־בָנִ֑ים וְצָפ֥וּן לַ֝צַּדִּ֗יק חֵ֣יל חוֹטֵֽא׃ כג רָב־אֹ֭כֶל נִ֣יר רָאשִׁ֑ים וְיֵ֥שׁ נִ֝סְפֶּ֗ה בְּלֹ֣א מִשְׁפָּֽט׃ כד חוֹשֵׂ֣ךְ שִׁ֭בְטוֹ שׂוֹנֵ֣א בְנ֑וֹ וְ֝אֹהֲב֗וֹ שִֽׁחֲר֥וֹ מוּסָֽר׃ כה צַדִּ֗יק אֹ֭כֵל לְשֹׂ֣בַע נַפְשׁ֑וֹ וּבֶ֖טֶן רְשָׁעִ֣ים תֶּחְסָֽר׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רש"י

רש״י

פסוק א:
בן חכם מוסר אב. מקרא קצר הוא בן חכם שואל ואוהב מוסר אב וי"א בשביל מוסר האב הוא חכם:
פסוק א:
ולץ. לא שמע גערה שאינו מקבל תוכחות:
פסוק ב:
מפרי פי איש יאכל טוב. משכר תורתו יאכל טוב בעה"ז והקרן קיימת לעוה"ב:
פסוק ב:
ונפש בוגדים חמס. וחפץ בוגדים חמס כמו אם יש את נפשכם (בראשית כג) אל תתנני בנפש צרי (תהלים כז):
פסוק ג:
נוצר פיו שומר נפשו פושק שפתיו. פותח שפתיו לדבר תמיד כל רוחו מן ותפשקי את רגליך (יחזקאל ט״ז:כ״ה) ל' רחב:
פסוק ד:
מתאוה ואין נפשו עצל. מתאוה נפשו לכל טוב ואין:
פסוק ד:
ונפש חרוצים תדשן. ישרים האוכלים יגיע כפיהם זהו משמעו לפי פשוטו, ולפי משלו לעתיד יראה בכבוד ת"ח ויתאוה ולא ישיג לו:
פסוק ה:
דבר שקר ישנא צדיק. הצדיק שונא דבר שקר אבל הרשע מקבלו:
פסוק ה:
יבאיש ויחפיר. את הבריות בכך:
פסוק ו:
ורשעה תסלף חטאת. כמו חוטא ועל שהוא רשע גמור קוראהו חטאת ומשמעותה את החוטא תסלף רשעתו תקלקל אותו ותשפילהו, כל סלוף קלקול וכשלון הוא כמו אולת אדם תסלף דרכו (לקמן יט) ותבוא עליו רעה:
פסוק ז:
יש מתעשר ואין כל. מראה עצמו עשיר, ד"א יש אדם שהוא מתעשר בסופו ואין לו כלום בתחילתו, ויש שהוא בא לידי עניות מממון גדול, ד"א מתעשר בגזל עניים וסוף אין לו כלום ויש מתרושש. ע"י שפיזר ונתן לאביונים והון רב מוכן לו:
פסוק ח:
כפר נפש איש עשרו. עשרו של אדם הוא כופר נפשו שעשה ממנו צדקה:
פסוק ח:
ורש לא שמע גערה. ובלבד שלא ישמיע גערה לרש שנותן לו ואינו מכלימו, ד"א כפר נפש איש עשרו, תורתו:
פסוק ח:
ורש. בדברי תורה לא שמע גערה אינו יודע לסור מן הרעה לפי שלא נזהר, ומ"א על מחצית השקל מדבר שהטיל הכתוב על כל ישראל והשוה בו דל ועשיר שאין הרש שומע גערה וכלימה מן העשיר לאמר לו חלקי גדול מחלקך בקרבנות צבור:
פסוק ט:
ידעך. לשון קפיצה שהשלהבת קופצת ונכרתת:
פסוק י:
רק בזדון יתן מצה. מחלוקת:
פסוק י:
ואת נועצים. ועם המתיעצים תלין חכמה:
פסוק יא:
הון מהבל ימעט. עושה גרסתו חבילות חבילות ימעט שישתכח ממנו מעט מעט:
פסוק יב:
תוחלת ממשכה. מבטיח עצמו על חבירו ואינו עושה:
פסוק יב:
מחלה לב. מביאה חולי ללב, ואין מחלה זה שם דבר כמו (שמות כ״ג:כ״ה) והסירותי מחלה מקרבך אלא כמו (ויקרא י' י"א) מעלה גרה:
פסוק יב:
ועץ חיים תאוה באה. מסורס הוא כלומר תאוה באה הרי הוא כעץ חיים תוחלת שהוחיל הקדוש ברוך הוא לישראל וצפה שישובו והם לא שבו סוף באה להם למחלת לב וכשתאותו באה שהם עושין רצונו עץ חיים היא להם:
פסוק יג:
בז לדבר יחבל לו. הבוזה אחד מד"ת סוף מתמשכן עליו:
פסוק יג:
וירא מצוה הוא ישולם. יקבל שכר, ומדרש תהלים דורש בז לדבר יחבל לו על דוד שאמר לפני הקב"ה רבונו של עולם מה הנאה בשוטים שבראת אמר לו חייך סוף שתצטרך לשטות כשבא לפני אכיש להשתגע ויורד רירו על זקנו וגומר (שמואל א כ״א:י״ד):
פסוק יד:
תורת חכם מקור חיים. שהיא מלמדתו לסור ממוקשי מות:
פסוק טו:
ודרך בוגדים איתן. קשה לו ולאחרים:
פסוק טז:
כל ערום יעשה בדעת. מעשהו כגון דוד יבקשו לאדוני המלך נערה בתולה וגומר (מלכים א א׳:ב׳):
פסוק טז:
וכסיל יפרוש אולת. זה אחשורוש ויפקד המלך (אסתר ב׳:ג׳) יודעים היו שלא ישא לכולם ומי שהיה לו בת הטמינה:
פסוק יז:
מלאך רשע יפול ברע. כגון בלעם שאמר לו הקב"ה לך עם האנשים והרשיע להשיא לבלק עצה רעה לכך נפל בחרב:
פסוק יז:
וציר אמונים מרפא. זה משה רבינו:
פסוק יח:
ריש וקלון. דלות וקלון באים על פורע מוסר:
פסוק יט:
תערב לנפש. כשבאה תאותו לו לאדם היא ערבה לנפשו ולכך תועבת כסיל לסור מרע לפי שערב להם למלא תאותם:
פסוק יט:
נהיה. הוה, דבר אחר תאוה נהיה הקב"ה מתאוה שיעשו ישראל רצונו ובהיות תאותו באה ערבה לו ותועבת רשעים שיסורו מרעתם למלאות תאותם:
פסוק כ:
הולך את חכמים. יחכם, ורועה כסילים המחבר לו כסילים להיות לו רעים:
פסוק כ:
ירוע. ירוצץ:
פסוק כא:
חטאים תרדף רעה. אדם רשע רשעתו רודפתו עד השמדו:
פסוק כב:
טוב ינחיל. את זכותו ואת ממונו לבני בניו אבל חוטא אינו מנחיל לבניו כי צפון חילו וממונו לצדיק כמו שכתוב ותשם אסתר את מרדכי על בית המן:
פסוק כג:
רב אוכל ניר ראשים. ראיתי במסורת הגדולה רב אוכל שלשים ושלשה רב קמצין וזהו חטף קמץ ומחובר עם אוכל במקף ואוכל ראיתי שם נקוד פתח (ר"ל סגול שהוא פתח קטן) וטעמו לעילא כמו את כל אוכל השנים הטובות (בראשית מ״א:ל״ה) ולפי נקודתו זה פתרונו הרבה תבואה באה לעולם על ידי ניר אנשים דלים כלומר הרבה תורה יוצאה על ידי תלמידים שרבותיהם למדין מהם מתוך פלפולם שמפלפלים בהלכה:
פסוק כג:
ויש נספה. ויש הרבה מהם שהם כלים מן העולם בשביל לא משפט שאינן נוהגין כשורה, ולענין התבואה יש תבואה לוקה בשביל בעליה שאינו מוציא מעשרותיה ומתנות עניים כמשפט, ורבותינו פירשו במסכת חגיגה, ויש נספה על שלוחו של מלאך המות שמחלף שם בשם וממית את שלא הגיע זמנו אבל אם כן הוא אין ענין סוף הפסוק לראשו:
פסוק כד:
חושך שבטו. סופו ששונא את בנו שרואהו בסופו יוצא לתרבות רעה:
פסוק כד:
שחרו מוסר. תמיד לבקרים מיסרהו:
פסוק כה:
לשובע נפשו. דומה שיהא שבע (סא"א ונכתב תחתיו):
פסוק כה:
תחסר. אינו דומה: שיהא שבע: