א בֵּ֣ן חָ֭כָם מ֣וּסַר אָ֑ב וְ֝לֵ֗ץ לֹא־שָׁמַ֥ע גְּעָרָֽה׃ ב מִפְּרִ֣י פִי־אִ֭ישׁ יֹ֣אכַל ט֑וֹב וְנֶ֖פֶשׁ בֹּגְדִ֣ים חָמָֽס׃ ג נֹצֵ֣ר פִּ֭יו שֹׁמֵ֣ר נַפְשׁ֑וֹ פֹּשֵׂ֥ק שְׂ֝פָתָ֗יו מְחִתָּה־לֽוֹ׃ ד מִתְאַוָּ֣ה וָ֭אַיִן נַפְשׁ֣וֹ עָצֵ֑ל וְנֶ֖פֶשׁ חָרֻצִ֣ים תְּדֻשָּֽׁן׃ ה דְּבַר־שֶׁ֭קֶר יִשְׂנָ֣א צַדִּ֑יק וְ֝רָשָׁ֗ע יַבְאִ֥ישׁ וְיַחְפִּֽיר׃ ו צְ֭דָקָה תִּצֹּ֣ר תָּם־דָּ֑רֶךְ וְ֝רִשְׁעָ֗ה תְּסַלֵּ֥ף חַטָּֽאת׃ ז יֵ֣שׁ מִ֭תְעַשֵּׁר וְאֵ֣ין כֹּ֑ל מִ֝תְרוֹשֵׁ֗שׁ וְה֣וֹן רָֽב׃ ח כֹּ֣פֶר נֶֽפֶשׁ־אִ֣ישׁ עָשְׁר֑וֹ וְ֝רָ֗שׁ לֹא־שָׁמַ֥ע גְּעָרָֽה׃ ט אוֹר־צַדִּיקִ֥ים יִשְׂמָ֑ח וְנֵ֖ר רְשָׁעִ֣ים יִדְעָֽךְ׃ י רַק־בְּ֭זָדוֹן יִתֵּ֣ן מַצָּ֑ה וְאֶת־נ֖וֹעָצִ֣ים חָכְמָֽה׃ יא ה֭וֹן מֵהֶ֣בֶל יִמְעָ֑ט וְקֹבֵ֖ץ עַל־יָ֣ד יַרְבֶּֽה׃ יב תּוֹחֶ֣לֶת מְ֭מֻשָּׁכָה מַחֲלָה־לֵ֑ב וְעֵ֥ץ חַ֝יִּ֗ים תַּאֲוָ֥ה בָאָֽה׃ יג בָּ֣ז לְ֭דָבָר יֵחָ֣בֶל ל֑וֹ וִירֵ֥א מִ֝צְוָ֗ה ה֣וּא יְשֻׁלָּֽם׃ יד תּוֹרַ֣ת חָ֭כָם מְק֣וֹר חַיִּ֑ים לָ֝ס֗וּר מִמֹּ֥קְשֵׁי מָֽוֶת׃ טו שֵֽׂכֶל־ט֭וֹב יִתֶּן־חֵ֑ן וְדֶ֖רֶךְ בֹּגְדִ֣ים אֵיתָֽן׃ טז כָּל־עָ֭רוּם יַעֲשֶׂ֣ה בְדָ֑עַת וּ֝כְסִ֗יל יִפְרֹ֥שׂ אִוֶּֽלֶת׃ יז מַלְאָ֣ךְ רָ֭שָׁע יִפֹּ֣ל בְּרָ֑ע וְצִ֖יר אֱמוּנִ֣ים מַרְפֵּֽא׃ יח רֵ֣ישׁ וְ֭קָלוֹן פּוֹרֵ֣עַ מוּסָ֑ר וְשׁוֹמֵ֖ר תּוֹכַ֣חַת יְכֻבָּֽד׃ יט תַּאֲוָ֣ה נִ֭הְיָה תֶּעֱרַ֣ב לְנָ֑פֶשׁ וְתוֹעֲבַ֥ת כְּ֝סִילִ֗ים ס֣וּר מֵרָֽע׃ כ הלוך (הוֹלֵ֣ךְ) אֶת־חֲכָמִ֣ים וחכם (יֶחְכָּ֑ם) וְרֹעֶ֖ה כְסִילִ֣ים יֵרֽוֹעַ׃ כא חַ֭טָּאִים תְּרַדֵּ֣ף רָעָ֑ה וְאֶת־צַ֝דִּיקִ֗ים יְשַׁלֶּם־טֽוֹב׃ כב ט֗וֹב יַנְחִ֥יל בְּנֵֽי־בָנִ֑ים וְצָפ֥וּן לַ֝צַּדִּ֗יק חֵ֣יל חוֹטֵֽא׃ כג רָב־אֹ֭כֶל נִ֣יר רָאשִׁ֑ים וְיֵ֥שׁ נִ֝סְפֶּ֗ה בְּלֹ֣א מִשְׁפָּֽט׃ כד חוֹשֵׂ֣ךְ שִׁ֭בְטוֹ שׂוֹנֵ֣א בְנ֑וֹ וְ֝אֹהֲב֗וֹ שִֽׁחֲר֥וֹ מוּסָֽר׃ כה צַדִּ֗יק אֹ֭כֵל לְשֹׂ֣בַע נַפְשׁ֑וֹ וּבֶ֖טֶן רְשָׁעִ֣ים תֶּחְסָֽר׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
בֵּן חָכָם הוא זה ששמע מוּסַר אָב, וְלֵץ, אדם ציני, שאינו מתחשב ואינו לומד, לֹא־שָׁמַע גְּעָרָה.
פסוק ב:
מִפְּרִי פִי־אִישׁ יֹאכַל טוֹב, האדם ייזון מדיבוריו הטובים, וְנֶפֶשׁ בֹּגְדִים תאכל חָמָס, עוול.
פסוק ג:
נֹצֵר, השומר את פִּיו מדיבורים מיותרים שֹׁמֵר בכך את נַפְשׁוֹ, ולעומתו, פֹּשֵׂק שְׂפָתָיו ומספר הכול ללא אבחנה – מְחִתָּה, שבר, מוקש לוֹ.
פסוק ד:
מִתְאַוָּה וָאַיִן, ללא סיפוק נַפְשׁוֹ של העָצֵל, וְנֶפֶשׁ חָרֻצִים תְּדֻשָּׁן, שבעת רצון ונחת.
פסוק ה:
דְּבַר־שֶׁקֶר יִשְׂנָא הצַדִּיק, וְהרָשָׁע יַבְאִישׁ, יעורר מיאוס וְיַחְפִּיר, יבייש.
פסוק ו:
הצְדָקָה, גם במשמעות צדק ויושר, תִּצֹּר, תשמור על תָּם־דָּרֶךְ, מי שהוא תמים בדרכו, וְהרִשְׁעָה תְּסַלֵּף, תשנה לרעה את איש החַטָּאת.
פסוק ז:
יֵשׁ מִתְעַשֵּׁר, מתחזה לעשיר וְאֵין לו כֹּל, ויש מִתְרוֹשֵׁשׁ לכאורה, וְלו הוֹן רָב.
פסוק ח:
כֹּפֶר נֶפֶשׁ־אִישׁ עָשְׁרוֹ, עושרו של אדם יכול לשמש כופר נפש בעבורו בזמן מסוים, וְרָשׁ לֹא־שָׁמַע גְּעָרָה, הגערה לעני לעתים חסרת משמעות. מצד אחד, מהעני ייחסכו איומים שהעשיר חשוף להם, מפני שאין בכוחו לשלם. ומצד אחר, עני שחטא איננו יכול לכפר על מעשיו משום שאין לו במה לשלם עליהם.
פסוק ט:
אוֹר־צַדִּיקִים יִשְׂמָח, ידלק ויאיר. זהו ביטוי פיוטי המבטא חיבה לאור. ולעומתו – ואולי גם בעקבותיו – וְנֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ, מתמעט והולך. נפש הצדיק מכונה כאן 'אור' לעומת נפשו של הרשע – 'נר', שכן אצל הרשע הכלי הגשמי עיקר, ואורו מועט וזמני.
פסוק י:
הפועֵל רַק־בְּזָדוֹן, ברמיסה וחוסר התחשבות יִתֵּן מַצָּה, ייצור מריבות, ומנגד – אֶת־נוֹעָצִים, עם מי שנועץ באחרים תימצא חָכְמָה, משום שהוא פועל באופן שקול ומחושב.
פסוק יא:
הוֹן שנוצר מֵהֶבֶל, בחוסר מעש או במעשים פזיזים יִמְעָט, ומי שקֹבֵץ עַל־יָד, האוסף מעט מעט בסבלנות יַרְבֶּה רכוש. לא תמיד מגיע ההון בכמויות גדולות, ולעתים דווקא אנשים שפועלים כראוי ובמתינות צוברים רכוש גדול.
פסוק יב:
תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה, ציפייה ממושכת שאינה מתממשת גורמת מַחֲלָה ללֵב, וְעֵץ חַיִּים, לאדם כאשר תַּאֲוָה בָאָה. כשרצונו של אדם מתגשם, הוא מתחייה מחדש. או: על ידי חיבור ל'עץ החיים' – מקור הטוב והחכמה, התאווה מתמלאת.
פסוק יג:
הבָּז לְדָבָר כלשהו יֵחָבֶל לוֹ, עתיד להיות מוכה ולסבול על ידו. בכל תחום על האדם להיזהר שלא לבוז לדבר. בסוף הוא ייתקל באותו דבר עצמו בזמן או במקום אחר וייפגע. וִירֵא מִצְוָה, לא רק שלא בז לה אלא נוהג בכבוד כלפיה ודבק בה – הוּא יְשֻׁלָּם, יבוא על שכרו.
פסוק יד:
תּוֹרַת חָכָם היא מְקוֹר חַיִּים ומסייעת לו לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת. תורתו של החכם ולימודו מונעים ממנו ליפול ברע.
פסוק טו:
שֵׂכֶל־טוֹב יִתֶּן־חֵן. בין ההיבטים השונים של נשיאת החן וסיבותיה, גם השכל הטוב מעניק חן, וְאילו דֶרֶךְ בֹּגְדִים עומדת אֵיתָן, קשה, קשוחה ומבוצרת בעמדתה ואינה לומדת משום דבר אחר, ובתור שכזו אינה נושאת חן בעיני הבריות.
פסוק טז:
כָּל־עָרוּם, נבון יַעֲשֶׂה מעשיו בְדָעַת, והכְסִיל במעשיו יִפְרֹשׂ, שוטח סביבו אִוֶּלֶת. הטיפשות מקיפה אותו מכל צד.
פסוק יז:
מַלְאָךְ, שליח רָשָׁע, בעיקר כזה שאינו ממלא את שליחותו כראוי, יִפֹּל בְּרָע שהוא עצמו גרם, וְצִיר אֱמוּנִים, שליח נאמן מביא מַרְפֵּא. השאלה אם השליח מהימן או בלתי מהימן עשויה להשפיע על עניינים של חיים ומוות.
פסוק יח:
רֵישׁ, עוני וְקָלוֹן, ובושה יבואו על מי שפּוֹרֵעַ מוּסָר, מופקר שאינו שומע בקול מוכיחו, ולהפך – שֹׁמֵר תּוֹכַחַת יְכֻבָּד, יזכה בכבוד.
פסוק יט:
כאשר תַּאֲוָה של אדם נִהְיָה, הושלמה, היא תֶּעֱרַב, תנעם לְנָפֶשׁ, וְתוֹעֲבַת כְּסִילִים סוּר מֵרָע. הטיפשים הולכים בדרך שאינה מאפשרת שתאוותם תושלם בזמן מן הזמנים, ובכך הם מתקרבים לרע. לחלופין: תועבה היא בעיני הכסילים לסור מהרע כאשר נפשם מתאווה לו.
פסוק כ:
הוֹלֵךְ אֶת, המתלווה תמיד אל החֲכָמִים יֶחְכָּם בעצם ההימצאות בחברתם, וְרֹעֶה, מנהיג או המתרועע בחברת כְסִילִים יֵרוֹעַ, יישבר, ייפגע.
פסוק כא:
את החַטָּאִים, אנשי החטא תְּרַדֵּף רָעָה, הרעה עצמה תפגע בחוטאים, וְאֶת־צַדִּיקִים יְשַׁלֶּם־טוֹב. הטוב בעצמו ישלם להם את גמולם.
פסוק כב:
אדם טוֹב יַנְחִיל בְּנֵי־בָנִים, יזכה להנחיל נחלה לבני בניו, וְצָפוּן, שמור לַצַּדִּיק חֵיל, עושרו וכוחו של החוֹטֵא, ואילו לו עצמו לא יישאר דבר.
פסוק כג:
רָב־אֹכֶל, אוכל רב יש לנִיר, חרישתם של רָאשִׁים, עניים. העני, שאין לו בררה אלא להשקיע בדברים עד תומם, מפיק ברכה ממעשה ידיו. ומנגד – יֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט. קורה שגם כשאנשים משקיעים, אין הם מצליחים, והם אובדים.
פסוק כד:
חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ, מקלו, מי שנמנע מהכאת בנו הוא בעצם שׂוֹנֵא בְנוֹ. באופן כזה הילד לא ילמד דבר, ונמצא שאביו הזיק לו, וְאֹהֲבוֹ, האוהב את בנו שִׁחֲרוֹ, מקדים או מבקש לו מוּסָר. הוא דואג לייסר אותו, ובכלל זה גם משתמש לפעמים בשבט. חיי חופש שאין בהם כל מורא או משטר – מסוכנים.
פסוק כה:
צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ, כדי צורכו, ואם יש לו יותר ממה שנצרך לו, הוא יניח את התוספת, וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר. הרשע לעולם אינו שבע, הוא משתוקק תמיד לעוד, ובטנו מרגישה תמיד שחסר לה דבר-מה.