פסוק א:בן אמר כי הבן כשיהיה חכם ישמע מוסר אביו ויקבל עליו לעשותו. והבן הלץ לא ירצה לשמוע גערה משום אדם רק ילך בשרירות לבו. ותהיה מלת בן משרתת במקום שנים וכן מלת שמע ויהיה ענין הפסוק כן בן חכם ישמע מוסר אב ובן לץ לא שמע גערה.
פסוק א:ואב במקום הזה רוצה בו האב הזמני והוא אביו שהולידו והאב הרוחני והוא רבו שלמדו תורה ושלימות כי אביו הוליד גופו ר"ל הוציא גופו מן הכח אל הפועל ורבו הוליד צלמו הנברא בצלם אלהים כלומ' הוציא שכלו אשר בו נתעצם מן הכח אל הפועל ונמצא שיש מעלה יתירה על הרב מן האב כמו שיש מעלה לצורה השכלית על הגוף ולכן נקראו תלמידי הנביאים בני הנביאים והנביאים היו לתלמידיהם אבות רוחניים כמו והוא מצעק אבי אבי. ואפשר שקרא במקום הזה השכל אב ואמר כי הבן החכם והוא המשתדל להגיע אל ההצלחה ישמע מוסר השכל ויתנהג על פי עצתו וימליכהו על שאר הכחות אמנם הבן הלץ לא ירצה לשמוע גערת השכל ולא יתנהג על פי עצתו.
פסוק ב:אמר כי מן הפרי הטוב שיעשו דברי פי איש טוב ושלם יאכל טוב הוא וזולתו. ונפש בוגדים חמס ר"ל ומפרי נפש האנשים הבוגדים יאכלו האנשים חמס והענין שילמדו מהם האנשים פחיתות המדות וקצור בעבודת האלהים. ומלת מפרי משרתת במקום שנים כאילו אמר מפרי דברי פי איש השלם יאכל הוא וזולתו טוב. ומפרי נפש האנשים הבוגדים יאכל הוא וזולתו חמס. או יאמר ונפש בוגדים תלמד לאחרים חמס. גם אפשר שמלת יאכל משרתת במקום שנים ור"ל ונפש בוגדים תאכל חמס.
פסוק ב:ואחרי שהזכיר כי מפרי פי איש טוב יאכל האיש טוב וכן מפרי איש רע יאכל האיש רע סמך אליו נוצר פיו שומר נפשו ופושק שפתיו מחיתה לו לרמוז שדברי פיו יהיו טובים לו ולזולתו שלא יביאו היזק עליו ועל זולתו ואם לא ידע לדבר דבר שיביא תועלת ישתוק כי לפעמים יחשוב להזיק אחר ויגרום להזיק לעצמו. והוא אומר נוצר פיו שומר נפשו והמחיתה שתגרום לו סכלותו היא רעה גופנית לגוף ורוחנית לנפש וכל זה גרם לו עצלותו לקנות החכמה והוא מתאוה ואין נפשו עצל והוא העינוי הגדול אשר לנפש הרשע אחרי מות. כענין הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו. ואמנם נפש החרוצים תהיה דשנה ורעננה והצדיק הוא ראוי לכל טוב בעבור שהוא שונא השקר שהוא תועבה לפני ה' ית' ודובר שקרים לא יכון לנגד עיניו והרשע הוא יבאיש אור החכמה ויחפיר יולדיו ונפשו וראוי הוא שהצדקה שדבקה בו תצור אותו בעבור היותו תם דרך וראוי גם כן שהרשעה תסלף בעל החטאת.
פסוק ג:אמר כי האדם שיחשוך אמרי פיו ויזהר ממותרי הדבור הוא שומר נפשו במעשה הזה מרעה שלא תבואהו. אמנם מי שהוא פושק שפתיו כלומר פותח שפתיו ומרבה לדבר הוא גורם לעצמו מחיתה והוא השבר. ופושק שפתיו כולל כל מותרי הדבור הן הדבורים האסורים והבטלים שיהיו בענייני העולם. הן במה שידבר האדם בענייני ה' ית' ובהיותו נודר לשמו ית' ובספר תאריו על צד החיוב וכיוצא בזה משגגת הדבור. וכן שומר נפשו כולל הגוף והנפש כפי הענין שיהיה.
פסוק ד:אמר כי האדם העצל והוא המתרשל בענייניו אחריתו להיות רש ומתוך כך נפשו מתאוה אל העניינים ההכרחיים ואין לאל ידו. אמנם נפש האנשים החרוצים והם הזריזים והמהירים במלאכתם תהיה דשנה ורעננה והוא כאילו אמר עצל נפשו מתאוה ואין.
פסוק ד:וכן העצל מקנות החכמה בבחרותו שהוא זמן הלימוד בהגיע ימי הזקנה תהיה נפשו מתאוה אל ידיעת החכמה ולא תהיה ידו משגת כי מטבע האנשים שיתאוו לדעת החכמה אמנם לא ירצו לטרוח בלימודה וללמוד הצעותיה ומונחיה ולפיכך אמר מתאוה ואין ואינה מוצאה דבר מענייני החכמה נפשו של איש שהתרשל בלימודה כי החכמה היא דבר שאין מגיעים אליה רק אחר הידיעה והשתדלות מרובה. אמנם נפש המשתדלים בבקשת החכמה והשלימות תהיה דשינה ורעננה ותחול עליה צורת השכל על השלימות. ומלת תדושן הפך תרעב.
פסוק ה:אמר כי האדם הצדיק הוא ישנא דבר שקר להיותו מתדמה לבוראו ית' שדובר שקרים לא יכון לנגד עיניו והוא כאילו אמר צדיק ישנא דבר שקר. אמנם הרשע לא ישנא דבר שקר אכן ידבק בו ולפיכך יבאיש מעשיו ויחפיר פני נפשו. או יאמר כי הצדיק ישנא השקר והוא עוד יבאיש הרשע ויחפירנו והענין שיתנהו לבאשה ולדראון בעיני האנשים ויכלימנו בכל כחו.
פסוק ו:אמר כי הצדקה והוא היושר והשלימות תשמור בעליה שהוא האדם שהוא תם דרך מכל היזק זמני ורוחני. ורשעה והוא פחיתות המדות והקצור בעבודת האלהים תעוות דרך האיש שהוא בעל חטאת. או תסלף דרך האיש ויביאנו לחטוא יותר כטעם ושכר עבירה עבירה.
פסוק ז:אמר כי יש אדם שהוא מראה עצמו שהוא עשיר ויחשבו האנשים בראותם מעשיו ובשמעם דבריו שיהיה עשיר ועל דרך האמת אין לו דבר מן העושר כלל. וכן יש אדם שהוא מראה עצמו שהוא רש ויחשבוהו האנשים לרש ועל דרך האמת יהיה לו הון רב. ולדמיון זה תמצא אנשים תקח אזנם מן החכמה שמץ ממנה ישאו על שפתם שמות קצת דברים הנזכרים בספרי החכמה ובעת שיהיו עם חלושי העיון וקצרי יד השכל ידברו בשמות ההם ויחשבו בעבור זה השומעים היותם חכמים גדולים ועל דרך האמת אין להם דבר מן החכמה. וכן תמצא אנשים בעלי חכמה ועיון שהם מראים עצמם רשים וחסרים מן החכמה במקום שאין ראוי לגלותה כי לא יעשוה עטרה להתגדל בה וכשתבחן דעתם ושכלם תמצאם שלמים בחכמה ובמוסר. או כיון באמרו יש מתעשר ואין כל כלומר יש אנשים חרוצים וזריזים במלאכתם ביום ובלילה ולא יעלה בידם להתעשר בשום ענין. וכן יש אנשים שפעולותיהם הם כאילו ירצו להתרושש והענין שלא יתנהגו על דרך חכמה ומוסר וסדר רק בשגעון יתנהגו בכל ענייניהם ולפי טבע העולם היה להם להתרושש ועם זה יש להם הון רב ולא הזכיר החכם הסבה בזה. ועל דרך האמת סבה עליונה מצד מחברת הכוכבים יחייבו זה. או נאמר כי זה בגזירת החכמה העליונה ואנחנו נסכל אופני החכמה ההיא. ולדמיון זה תמצא אנשים תהיה בנפשם הכנה מזגית רחוקה מטבע השלמות כל אשר יכוונו להגיע אל השלימות ואל הידיעה ימצאו עצמם רחוקים ממנה. ותמצא אנשים לא יהיה להם השתדלות ועסק ובמעט זמן ובהשתדלות מעט יגיעו אל ידיעה רבה וימצאו נפשם מוכנת אל כל חכמה ואל כל שלמות. וזה לא יהיה רק מסבה עליונית ומזג כוכביי. והענין שבעבור מחברת כוכבי מולדתו יהיה לו מזג שוה מוכן לקבל כל חכמה וכל שלימות ויקל עליו הלמוד והעסק. ובהפך זה תמצא אנשים ימצאו עצמם רחוקים מכל שלימות בעבור מזג כוכביי זימן טבע הנהגתו להיות רחוק מכל שלימות והוא על דרך שאמר אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו. שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שינה.
פסוק ז:ואפשר שזה הפסוק דבק עם הפסוקים אשר קדם זכרם ששבח החכם בעבור רוב החכמה וגינה עצלות הכסילים לקנותה ואומר שהרש מן החכמה הוא הרש האמיתי. וכאשר הזכיר מה שהזכיר ממקרה החכמים וממקרה הכסילים ויעץ שכל האדם שישתדל לקנותה אמר כי אין כל אדם מוטבע בשוה על קניית החכמה כי יש מתעשר ואין כל כלומר יש אנשים ישימו כל השתדלותם לקנות דבר גדול מן החכמה ולא יעלה בידם אפי' דבר קטן ויש מתרושש כלומר שלא ישתדל לקנות חכמה ככל הצורך והוא מוכן להיות בידו דבר גדול ממנה. או יאמר יש איש יראה שהיה לו מן החכמה שיעור גדול ואין בידו דבר של כלום ויש מראה עצמו כאילו הוא רש מן החכמה ועל דרך האמת קנה ממנה בהפלגה מכל מקום ידעו בני האדם כי מי שהגיע אל עושר החכמה האמיתית מצאה נפשו כופר כי היא הנוחלת חיי עד ומי שהוא רש ממנה ולא רצה לקבל ולשמוע מוסר וגערת מוכיחיו ומייסריו ידע כי אור צדיקים ישמח ונר רשעים ידעך כלומר הוד יפעת נפשם תוסיף ותהיה בשמחה תמידית ונר נשמת הרשעים ידעך ותכרת מארץ החיים כי בעבור היות פועל כל פעולותיו בזדון יבא עליו מצה ומריבה כלומר משלחת מלאכים רעים ועם היועצים שקבלו עצת מוכיחים תהיה החכמה קיימת לעדי עד. ודין מעלת כל החכמים שוה כי ההון הנקבץ מהבל ימעט והקובץ על יד ירבה כלומר כפי רוב החכמה והמעשים הטובים תהיה השמחה והתענוג אם מעט ואם רב.
פסוק ח:אמר כי העשיר יסתכן לפעמים בעבור רוב עשרו אמת שימצא לפעמים שהעושר יהיה כופר נפשו ויצילהו מרעתו. אמנם הרש לא שמע גערה כלומר לא תמצא מי שיגער בו ולא יקרה לו דבר סכנה כמו שיקרה לעשיר שיסתכן בעבור עשרו. ואפשר שקרא רבוי החכמה במקום הזה עושר ואמר כי כופר הנפש המשכלת ופדיונה הוא עושר החכמה כי בה יפדה נפשו מרדת שחת כי אם אין חכמה אין יראה. אמנם עני הדעת והוא הרש לא ירצה שיגער השכל בתאוותו ולא ישמע לקול מוריו ולמלמדיו לא יטה אזנו ומתוך כך לא יגיע אל עושר החכמה שיוכל לפדות נפשו מרדת שחת.
פסוק ט:אמר כי האור וההצלחה של צדיקים יגדל וירבה הן שאור הצלחתם יגדל בעולם הזה והן שאור חכמתם יעדיף יום יום בעלותם בסולם החכמה בחייהם. וכן שבעת המות בסור המסך המבדיל שהוא החומר מעל פני הנפש תשאר ההשגחה זכה וטהורה ותמצא הנפש בעצמה אורה ושמחה וששון ויקר כי החומר הוא מסך גדול ומחיצה מונעת מהשגת השכל הנבדל ולכן בסור מחיצת החומר מעל פני הנפש ירבה האור בה. אמנם נר רשעים והוא נפשם כי נר אלהים נשמת אדם ידעך כלומר יכבה כי בהפרדה מעל גוייתה תשאר קודרת במחשך האולת והקצור בעבודת האלהים ותהיה דומה בענין הנר הכבה.
פסוק ט:והמשיל נפש הצדיקים אל האור הבהיר והוא אור השמש ונפש הרשעים לאור הנר שהוא אור קטן בערך לאור היום. ואמרו ישמח הוא רמז אל תענוג נפש הצדיקים וקראו הנפש נר הוא על דרך שאמרו רז"ל ונר דלוק מונח לו על ראשו ומביט מסוף העולם ועד סופו שהוא משל אל השכל האנושי הניתן בנפש האדם בכח להשכיל אמיתת הנמצאות.
פסוק י:אמר כי האדם המתנהג רק בזדון כלומר שכל פעולותיו הם בזדון וברשע יתן מצה כלומר יחייב בפעולותיו מצה ומריבה. אמנם עם הנועצים והם האנשים בעלי עיצה שאין פעולותיהם בזדון תמצא חכמה.
פסוק יא:אמר כי ההון שיבא לאיש מהבל שלא יטרח ולא יעמול בקניית ההון ההוא רק שיבוא אליו בקלות כמו שתהיה נחלה מבוהלת או שירויח אותו בהערמה או בפסלות שלא יקנה אותו בזיעת אפו אותו ההון ימעט וילך הלוך וחסור על הרוב מפני שלא טרח ולא עמל בקנייתו ומתוך כך לא יחוש לשמרו ויוציאנו בדברי הבל ולפיכך ימעט. אמנם האיש שהוא קובץ על יד שטרח בקניית הממון אשר לו והרויח אותו זעיר שם זעיר שם בזיעת אפו יגדל בעיניו הטורח ההוא ויחוש הרבה לאבדת הממון שעמל בו וקבצו מעט מעט והוא שקרא וקובץ על יד ומתוך כך ירבה הממון ההוא ולא יחסר ולדמיון זה יקרה בקניין החכמה כי מי שירצה ללמוד החכמה בנקלה בפעם אחת ויקרא בספרי החכמה מבלי טורח ועמל ויעבור עליהם כעברו על ספרי משלים וחידות החכמה ההיא תמעט. אמנם מי שילמוד החכמות על הסדר וקובץ החכמות על יד שלומד מעט היום ומעט מחר ויתבונן בעת למודו התבוננות רב החכמה ההיא תדבק בבעליה ותרבה החכמה ההיא.
פסוק יא:גם נוכל לפרש הון מהבל ימעט בענין זה כלומר הממון ואפי' אם יהיה רב מדבר מועט שתחסר ממנו יום יום הממון ההוא מתמעט והולך וכאלו אמר הממון אפי' מדבר הבל שתחסר ממנו יום יום ימעט. וכן הענין בהפך זה כי מי שהוא קובץ על יד כלומר שהוא מקבץ מן הממון מדי יום יום ואפי' יהיה שיעור מה שיוסיף ממנו דבר מועט הממון ההוא ירבה. ולדמיון זה מי שיתרשל בלמוד החכמה ויחסר מחכמתו יום יום ואפי' יהיה שיעור מה שיחסר מחכמתו דבר מועט החכמה ההיא תלך הלוך וחסור. ומי שמקבץ מן החכמה ומוסיף על חכמתו מדי יום יום אפי' אם יהיה מה שיוסיף על חכמתו שיעור קטן החכמה ההיא תרבה ותגדל.
פסוק יא:או יהיה ביאור הפסוק בענין זה ההון אם יקנה ממנו בכל יום דבר של הבל כלומר שמה שיקנה ממנו יהיה דבר מועט הממון ההוא יהיה מתמעט אחר שאינו זריז לקנות ממנו הרבה. אמנם מי שמקבץ ממנו שיעור גדול מלא ידו ירבה מן הממון. וכן הענין בבקשת החכמה שאם יהיה מה שילמוד ממנה האדם דבר של הבל ומועט החכמה ההיא תהיה מעטה. אמנם מי שילמוד ממנה שיעור גדול תרבה חכמתו.
פסוק יא:ואחרי שהזכיר הון מהבל ימעט וגו' שעניינו שכפי ההשגה תהיה השמחה והתענוג פי' טעם ההשגה וצער הנפש המקצרת והיותה מגורשת מעולמה ואמר כי נפש הרשע אחרי פרידתה מן הגוף תהיה לדמיון האיש שהוא בענין רע בהפלגה כוסף לשוב אל עירו ואל מולדתו וצועק מכאב לבו והדרכים סגורים לפניו ויש לו תוחלת ממושכה ומחלה לב ואין הפסק לצערה עד שתקבל עונש כפי חטאה. ונפש הצדיק השלם הוא לדמיון תאוה בה' כי הכוסף אשר נכספה וגם כלתה נפשו לחצרות ה' באה אותה התאוה ומהו הדבר אשר כוונה אליו והגיע אליו לבסוף הוא עץ החיים אשר כל אוכליו יחיה לעולם והוא הדבקות בשכל הנפרד. וסמך אליו בז לדבר יחבל לו כלומר הרשע בז לדבר ה' ולדברי מוכיחיו ולכן יחבל לו ויש לו תוחלת ממושכה מחלה לב. אמנם הצדיק שהוא ירא מה' ית' ועושה מצותיו הוא יעמוד בשלום כי הוא הגיע אל אכילת עץ החיים אשר היא חיים למחזיקים בה ותומכיה מאושר. וסמך אל זה תורת חכם מקור חיים כלומר ירא מצות ה' ותורתו הוא ישולם כי תורת חכם היא מקור חיים לסור ממוקשי מות כמו שיאמר אחר זה.
פסוק יב:אמר שהתוחלת והתקוה שתהיה לאיש אל דבר יתאוהו וימשך הזמן ולא יבוא אותה התוחלת ממושכה היא מחליאה הלב שהוא מקור כל הכחות הגופניות. אמנם התאוה שהיא באה וימיה לא ימשכו היא לו לעץ חיים והוא כאילו אמר וכעץ חיים היא התאוה הבאה בעתה.
פסוק יג:אמר כי האדם המבזה הדברים הנאמרים לו הן דרך מצוה שיצוהו לעשות מצוה ותקל בעיניו אותה המצוה הן הדברים הנאמרים לו דרך עצה הוא ראוי שיחבל כלומר שיקבל עונש על בזותו המצוה או העצה. ואם הדבר שיבוז לו הוא מענייני העולם הזה העונש שיקרהו הוא עונש זמני. ואם המצוה שיבוז לה היא ממצות האלהים ית' ומצות מורי התורה יהיה העונש שיקרהו זמני ורוחני כשיעור המצוה שיבוז לה.
פסוק יג:וירא מצוה כלומר מי שהוא ירא מן העונש והוא שומר המצוה שיצוהו מנהיגיו ומוריו וכל שכן מצות ה' הוא ישולם כלומר האיש שהוא על זה התואר ישולם לו גמול טוב. או יהיה ביאור ישולם יעמוד בשלום. ואפשר שכוון המחבר לומר שלא יבוז אדם אל המצות שהם קלות בעיני דעתו הקלה והחסרה לפי שלא נוכל לדעת תכלית כל מצוה ומצוה ואין לנו להביט לקלות המצוות לפי קלות דעתינו רק נצטרך להביט לגדולת המצוה ית' שמו ולפיכך אמר בז לדבר כלומר מי שיבוז אפי' לדבר שיראה בעיניו קל יענש על זה או ראוי שיענש. אמנם מי שהוא ירא ומקיים אי זו מצוה שתהיה ישולם לו גמול טוב או יעמוד בשלום בעולם הנשמות שכולו שלום. או יאמר בז לדבר אשר יחבל לו כלומר שיזיקהו ויתרחק ממנו ומוסף על זה שהוא ירא מצוה כלומר מצות האל ית' ומורי תורתו הוא יהיה בשלום או ישולם לו גמול מעשיו הטובים.
פסוק יג:כי התורה שיורה החכם לאנשים הוא מקור חיים לסור ממוקשי מות. והשכל הטוב שילמוד האיש מן החכם יתן חינו בעיני ה' ית' ואדם. והדרך של אנשים בוגדים היא דרך איתן כלומר לא סלולה. וסמך אליו כל ערום יעשה בדעת כלומר הסבה שהאיש הוא בעל שכל טוב יהיה הוא בעל חן שבעבור ערמתו יעשה עניינו בדעת. ודרך בוגדים היא דרך לא סלולה בעבור שהכסיל שהוא הפך מערום הוא יפרוש אולת ואם ישלחהו מלך או נגיד במלכותו יהיה מלאך רשע או יפול בדבר רע. אמנם החכם הערום יהיה ציר אמונים וגורם מרפא לו ולשולחיו. ובדין שיפול בענין רע מלאך רשע כי רש וקלון ראויים אליו ולכל איש שפורע מוסר אמנם החכם שהוא שומר תוכחות יכובד.
פסוק יד:אמר כי הלימוד שילמוד החכם לזולתו מן החכמה והיראה ודעת ה' ית' הוא מקור חיים שימשך ממנו חיים זמניים וחיים נצחיים כי אם יהיה הלימוד ההוא כלומר דעת את העם ובסדר הנהגתם יהיה הלימוד ההוא סבת חייהם בעולם הזה ואם יהיה בהישיר העם אל ההצלחה האמיתית יהיה סבת חיי הנפש והיותה צרורה בצרור החיים. לסור ממוקשי מות כלומר למוד החכם וההישרה שיעשה לזולתו הוא מקור חיים שהוא מורה האדם לסור ממוקשי מות בעולם הזה ומן העונש הרוחני אחר המות.
פסוק טו:אמר כי האדם שיש לו שכל טוב השכל ההוא יתן חן לבעליו בעיני רואיו בעולם הזה וגורם לו גם כן להגיע אל ההצלחה האמיתית שהיא ידיעת אמתת הנמצאות והדבוק באלהים ית' ואז ימצא חן בעיניו. ויהיה ענין הפסוק כן. השכל הטוב שיהיה לאיש גורם שיהי' לו חן בעיני אלהים ואדם.
פסוק טו:ודרך בוגדים איתן ר"ל דרך האנשים הבוגדים היא דרך לא סלולה כמו אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע והענין שדרכם איננו רצוי וראוי לתקנת העולם.
פסוק טז:אמר כי כל אדם שהוא ערום יעשה עניינו בדעת ובחכמה ולא ישליך דבריו אעפ"י שהם דעת. אמנם האדם שהוא כסיל מפרסם ומגלה לכל אפי' דברי אולת.
פסוק יז:אמר כי השליח שעושה שליחותו בדרך רשע יפול הוא והשולח אותו בענין רע. אמנם ציר והוא העושה שליחותו בנאמנות הוא מרפא לו ולשולחיו.
פסוק יח:אמר כי עוני וקלון יגיע לאיש שפורע מוסר כלומר שמואס המוסר ואינו רוצה שייסרוהו האנשים. ומלת ריש כוללת עניות הממון ועניות הדעת. ואמר כי חסרון החכמה וקלון וחרפה נמשך אחר מי שמואס המוסר שייסרוהו החכמים לקרבו אל ההצלחה כי הוא ישאר בחסרון החכמה ויהיה לו לקלון בשבתו עם אנשי חכמה בשער ולא יפתח פיו. ובמותו יהיה לו הקלון הגמור בעת שתהום כל העיר על נפשו ותאמרנה הזאת נעמי. אמנם מי שהוא שומר תוכחת מוכיחיו הוא יכובד בעולם הזה כי החכמים יכובדו לעולם ונפשו במותו תכובד בעולם הנשמות ויתן לה ה' ית' מהלכים בין העומדים ההם. והנפשות אשר תאמרנה לנפש המקצרת הנודדת מעולמה הזאת נעמי תאמרנה לנפש המגעת אל ההצלחה האמתית ברוך יי' אשר לא השבית לך גואל היום ויקרא שמו בישראל.
פסוק יח:ואחרי שהזכיר כי שומר תוכחת יכובד הזכיר הסבה ואמר כי בעבור שהכניע תאוותיו ושברם תמצא נפשו ערבות. אמנם הכסילים ימצאו ריש וקלון בעבור הדבקם לרע כי תועבה היא לכסילים לסור מדרך רע ולא יתחברו רק עם החכמים ולכן יחכמו עוד שסמך אל זה הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע.
פסוק יט:תאוה נהיה ר"ל תאוה נשברת מן נהייתי ונחלתי. ואמר כי כשישכך האדם תאוות נפשו ויכנענה הדבר ההוא יערב וימתק לנפש המשכלת כי אי אפשר שירבה השכל עם רבוי התאוות כי לא נתמלאה צור אלא מחרבנה של ירושלים. ואי אפשר לשלימות הנפש אלא עם חרבן הגוף כי אין אדם זוכה לשתי שלחנות ושתי שלחנות משל לשלימות הנפש ושלימות הגוף.
פסוק יט:ותועבה כסילים סור מרע ר"ל הכסילים לא ישברו תאות לבם הזונה ולא יכניעוה ולפיכך תועבה להם לסור מדרך הרע ולשבר תאותם שכבר המליכוה. ואם יהיה פי' תאוה נהיה כמשמעו ר"ל התאוה ההוא והוא שיפיק האדם לנפשו תאותיה תערב לנפש הבהמית וזה הדבר יקרה לכסילים שההסרה מן הרעה הוא תועבה להם.
פסוק כ:אמר כי האיש ההולך את חכמים ורגיל אצלם לקבל מוסרם וללמוד מחכמתם סופו שיחכם. אמנם רועה כסילים והוא המתחבר אליהם ונעשה להם ריע או שהוא רועה רוח כמותם הוא ירוע כלומר ישבר כי ילמוד ממעשיהם ויהיה מעמדו רעוע בעולם הזה ונפשו תהיה נפשות המקצרים ויהיה ענין הפסוק כן האדם ההולך עם החכמים יחכם ולא ירוע. אמנם המתחבר עם הכסילים ישבר ויאבד. כי ראוי הוא שהחטאים תרדוף אותם הרעה שעושים כמו שאומר אחריו חטאים תרדוף רעה.
פסוק כא:אמר כי החטאים והם האנשים שהם בעלי חטא לא תחשוב שרעתם תשכח ולא יענשו עליה רק רעתם רודפת אותם ונענשים עליה בעולם הזה ורודפת אחריהם להענישם אחר המות גם כן. אמנם הצדיקים ישלם להם ה' גמול טוב כלומר דבר שהוא טוב במוחלט והיא ההשגה האמיתית שהיא תענוג הנפש.
פסוק כא:או יאמר נפש חטאים היא תרדף רעה כי לא די שהיא רודפת אחר הרעה להדבק בה אלא שהיא מדריכה אחרים גם כן לרדוף לעשות רעה. אמנם הצדיקים שנפשם לא תרדף רעה ישלם להם ה' ית' גמול טוב כי האיש הטוב שהוא מכלל הצדיקים ינחיל בני בנים כמו שהזכיר אחר זה.
פסוק כב:אמר כי האדם שהוא טוב ינחיל ממונו לבניו ולבני בניו. אמנם החוטא לא ינחיל ממונו לבניו רק יהיה צפון ומעותד להיות לאדם שיצדק אצל ה' ית' יכין וצדיק ילבש. ואפשר שיאמר גם כן כי האדם הטוב והשלם ינחיל מחכמתו ויאציל מהודו על בנים ועל בני בנים והם התלמידים אשר ילמדו חכמה ממנו. ואמרו וצפון לצדיק חיל החוטא ר"ל כי כל כחות הנפש המתאווה שהם חיל חוטא שהוא היצר הם עבדים לשכל האיש כשיהיה צדיק והענין שהוא ישים כל כחותיו עבודת ה' ית'.
פסוק כב:ואחרי שאמר וצפון לצדיק חיל חוטא אומר שהצדיק הנז' יהיה רב אוכל ויהיה מושל על הרשעים שישארו עניים מרוב רשעם. או יאמר שיהיה מושל על הכסילים שהם העניים האמתיים ואעפ"י שעל הרוב הצדיקים הם המצליחים והרשעים יכרתו בעבור רשעם כי אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם יש נספה שלא נוכל להשיג דעת הגוזר היותה כמו שיהיה וזה כולל עניין הרשעים והוא כענין שאמרה החכמה אין בידינו לא משלות רשעים אף לא מייסורי הצדיקים.
פסוק כב:ואומר אחר זה חושך שבטו שונא בנו כלומר אחר שמעלת החכמה היא כל כך גדולה שהטוב ינחיל בני בנים וצפון לצדיק חיל חוטא הוא רב אוכל ניר רשים אם כן מי שחושך שבטו מהכות בנו להטותו אל קניין החכמה הוא שונא את בנו ומי שאוהב בנו משחר אותו אל לימוד המוסר אחרי שיגיע באמצעיתו אל המעלות הנז'.
פסוק כב:או יאמר ויש נספה שלא נודע הסבה אמנם יש לנו להאמין כי ה' ית' שהוא אב הרחמן יענה בניו לפעמים לטובתם אעפ"י שהסבה נעלמת מעינינו והוא שסמך אליו חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שיחרו מוסר.
פסוק כג:אמר כי האדם שהוא רב והענין שהוא עשיר רב הממון מדרך העולם שיהיה מושל ושליט על דלת העם יהיה חכם או סכל. ואם יזדמן שיהיה זה העשיר המושל חכם וידע להנהיג את העם יתנהגו העם הנהגה טובה. אמנם לפעמים יזדמן שהמנהיג יהיה סכל בהנהגת העם ולפיכך יהיה נספה בלא משפט כי יצא על ידו משפט מעוקל.
פסוק כג:ואפשר שקרא רב אוכל האיש שהוא בעל חכמה רבה וקרא רשים הסכלים עניי הדעת ואמר כי מי שהוא בעל חכמה רבה הוא יתר מרעיו הסכלים והוא ניר ומנהיג וגדול במעלה על עניי הדעת.
פסוק כג:אמנם לפעמים תמצא שהחכמים גדולים במעלה שקרא אותם ניר רשים הם נספים בלא משפט כלומר שתפסד עליהם אמונתם אשר לא כדת. כי הדין נותן שרבוי החכמה תתקן עליהם אמונתם וזה יקרה על צד הזרות לאותם המרבים לחקור בחכמה העליונה ולדעת מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור ולפיכך אמר ויש כלומר לפעמים יקרה זה על צד זרות.
פסוק כד:אמר כי האדם שהוא מונע שבט מבנו הוא מראה בפעולתו זאת כאילו שונא בנו ורוצה שיכשל. אמנם האוהב את בנו ורוצה שיחכם הוא מקדים לו המוסר ויעיר אותו בבקר בבקר לשמוע כלימודים ואמרו ואוהבו כלומר ואוהב את בנו האיש שהעירו בשחר ללמדו מוסר או שבתחלת ענינו למדו מוסר.
פסוק כד:ואפשר שזה הפסוק דבק עם הפסוקים שלאחריו ואומר כי האיש האוהב שיהיה אוכל לשובע נפשו בלבד ויתרחק מן הזללות ולא יענה את גופו ללא סבה מחייבת לדמיון בטן רשעים שתחסר בה החכמה שמקיימת בניין הגוף לצורך הנפש ואולת היא הנפש שתהרסנה בידיה ללא סבה כי האיש שהוא הולך דרך הישר שצותה התורה הוא נקרא ירא ה' והאיש שהוא אוחז דרך נלוז בידי לענות גופו ללא צורך הוא ביזהו בפי אויל חוטר של גאוה לבזות אחרים אמנם שפתי חכמים תשמרנה. והסבה שאני אומר שאין לענות הגוף ללא צורך וסבה מחוייבת היא שאם הגוף לא יהיה חזק יוכל לקיים המצוות ולקבל עליו תורה והוא שאמר דרך משל באין אלפים אבוס בר כלומר אם הגופות לא יהיו חזקות לשאת עול מלכות שמים התכלית המכוון מן האדם יהיה בטל כי רוב הטובות ימצאו בכח שור. וכן רוב המצות והחסדים יעשו באמצעות חזק האברים ולכן נפש אולת היא שתהרוס הגוף ללא צורך והשור הוא רמז לאיש המקבל עליו עול תורה ועול מלכות ועול דרך ארץ והוא שרוב התבואות יהיו בכחו.
פסוק כה:אמר כי הצדיק הוא אוכל די מחסרו אשר יחסר וכשיעור מה שישבע ולא יותר כמי שאחזו בולמוס. אמנם הרשעים בסכלותם יאכלו עד שיקיאו את מאכלם ויבואו לידי חסרון ולדמיון זה האדם השלם לא יתחכם יותר פן ישומם רק יקח מן החכמה מה שיסבול שכלו עד שלא תפסד עליו אמונתו. וזה רמז באומרו צדיק אוכל לשובע נפשו כלומר יקח מן החכמה מזון לנפשו כפי כח שכלו וישבע ולא ישאיר נפשו רעבה לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע דבר ה' רק יעמידנה שביעה ובענין שלא תעבור הגבול. אמנם הרשעים יעברו הגבול ותפסד עליהם אמונתם וישארו יותר חסרים מבראשונה וישארו רעבים מן החכמה כמו הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו.
פסוק כה:או יאמר הצדיק והוא האדם השלם לא יחסר דבר ויאכל וישבע אמנם הרשעים המארה דבקה בהם ולא ישלמם ה' ית' שיהיה להם מה שיאכלו וישבעו רק יעמדו ברעבונם. וכן הענין בקניין החכמה כי הצדיק והוא השלם יקנה מן החכמה מה שישאר שבע כלומר שיושלם השלמות האחרון. אמנם הרשעים לא יקנו חכמה ויהיו רעבים ממנה.