א שִׁמְע֣וּ בָ֭נִים מ֣וּסַר אָ֑ב וְ֝הַקְשִׁ֗יבוּ לָדַ֥עַת בִּינָֽה׃ ב כִּ֤י לֶ֣קַח ט֭וֹב נָתַ֣תִּי לָכֶ֑ם תּֽ֝וֹרָתִ֗י אַֽל־תַּעֲזֹֽבוּ׃ ג כִּי־בֵ֭ן הָיִ֣יתִי לְאָבִ֑י רַ֥ךְ וְ֝יָחִ֗יד לִפְנֵ֥י אִמִּֽי׃ ד וַיֹּרֵ֗נִי וַיֹּ֥אמֶר לִ֗י יִֽתְמָךְ־דְּבָרַ֥י לִבֶּ֑ךָ שְׁמֹ֖ר מִצְוֺתַ֣י וֶֽחְיֵֽה׃ ה קְנֵ֣ה חָ֭כְמָה קְנֵ֣ה בִינָ֑ה אַל־תִּשְׁכַּ֥ח וְאַל־תֵּ֝֗ט מֵֽאִמְרֵי־פִֽי׃ ו אַל־תַּעַזְבֶ֥הָ וְתִשְׁמְרֶ֑ךָּ אֱהָבֶ֥הָ וְתִצְּרֶֽךָּ׃ ז רֵאשִׁ֣ית חָ֭כְמָה קְנֵ֣ה חָכְמָ֑ה וּבְכָל־קִ֝נְיָנְךָ֗ קְנֵ֣ה בִינָֽה׃ ח סַלְסְלֶ֥הָ וּֽתְרוֹמְמֶ֑ךָּ תְּ֝כַבֵּ֗דְךָ כִּ֣י תְחַבְּקֶֽנָּה׃ ט תִּתֵּ֣ן לְ֭רֹאשְׁךָ לִוְיַת־חֵ֑ן עֲטֶ֖רֶת תִּפְאֶ֣רֶת תְּמַגְּנֶֽךָּ׃ י שְׁמַ֣ע בְּ֭נִי וְקַ֣ח אֲמָרָ֑י וְיִרְבּ֥וּ לְ֝ךָ֗ שְׁנ֣וֹת חַיִּֽים׃ יא בְּדֶ֣רֶךְ חָ֭כְמָה הֹרֵתִ֑יךָ הִ֝דְרַכְתִּ֗יךָ בְּמַעְגְּלֵי־יֹֽשֶׁר׃ יב בְּֽ֭לֶכְתְּךָ לֹא־יֵצַ֣ר צַעֲדֶ֑ךָ וְאִם־תָּ֝ר֗וּץ לֹ֣א תִכָּשֵֽׁל׃ יג הַחֲזֵ֣ק בַּמּוּסָ֣ר אַל־תֶּ֑רֶף נִ֝צְּרֶ֗הָ כִּי־הִ֥יא חַיֶּֽיךָ׃ יד בְּאֹ֣רַח רְ֭שָׁעִים אַל־תָּבֹ֑א וְאַל־תְּ֝אַשֵּׁ֗ר בְּדֶ֣רֶךְ רָעִֽים׃ טו פְּרָעֵ֥הוּ אַל־תַּעֲבָר־בּ֑וֹ שְׂטֵ֖ה מֵעָלָ֣יו וַעֲבֽוֹר׃ טז כִּ֤י לֹ֣א יִֽ֭שְׁנוּ אִם־לֹ֣א יָרֵ֑עוּ וְֽנִגְזְלָ֥ה שְׁ֝נָתָ֗ם אִם־לֹ֥א יכשולו (יַכְשִֽׁילוּ׃) יז כִּ֣י לָ֭חֲמוּ לֶ֣חֶם רֶ֑שַׁע וְיֵ֖ין חֲמָסִ֣ים יִשְׁתּֽוּ׃ יח וְאֹ֣רַח צַ֭דִּיקִים כְּא֣וֹר נֹ֑גַהּ הוֹלֵ֥ךְ וָ֝א֗וֹר עַד־נְכ֥וֹן הַיּֽוֹם׃ יט דֶּ֣רֶךְ רְ֭שָׁעִים כָּֽאֲפֵלָ֑ה לֹ֥א יָ֝דְע֗וּ בַּמֶּ֥ה יִכָּשֵֽׁלוּ׃ כ בְּ֭נִי לִדְבָרַ֣י הַקְשִׁ֑יבָה לַ֝אֲמָרַ֗י הַט־אָזְנֶֽךָ׃ כא אַל־יַלִּ֥יזוּ מֵעֵינֶ֑יךָ שָׁ֝מְרֵ֗ם בְּת֣וֹךְ לְבָבֶֽךָ׃ כב כִּֽי־חַיִּ֣ים הֵ֭ם לְמֹצְאֵיהֶ֑ם וּֽלְכָל־בְּשָׂר֥וֹ מַרְפֵּֽא׃ כג מִֽכָּל־מִ֭שְׁמָר נְצֹ֣ר לִבֶּ֑ךָ כִּֽי־מִ֝מֶּ֗נּוּ תּוֹצְא֥וֹת חַיִּֽים׃ כד הָסֵ֣ר מִ֭מְּךָ עִקְּשׁ֣וּת פֶּ֑ה וּלְז֥וּת שְׂ֝פָתַ֗יִם הַרְחֵ֥ק מִמֶּֽךָּ׃ כה עֵ֭ינֶיךָ לְנֹ֣כַח יַבִּ֑יטוּ וְ֝עַפְעַפֶּ֗יךָ יַיְשִׁ֥רוּ נֶגְדֶּֽךָ׃ כו פַּ֭לֵּס מַעְגַּ֣ל רַגְלֶ֑ךָ וְֽכָל־דְּרָכֶ֥יךָ יִכֹּֽנוּ׃ כז אַֽל־תֵּט־יָמִ֥ין וּשְׂמֹ֑אול הָסֵ֖ר רַגְלְךָ֣ מֵרָֽע׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ראשון לציון

חיים בן עטר

פסוק א:
שמעו בנים מוסר כו' צל"ד כונת הכתובים מה היא וע"ק או' לקח טוב ואו' נתתי נר' שהם תיבות סותרות ורז"ל דרשו מ"ש וע"ק איך חוזר בו במתנתו תוך כדי דיבור שאו' תורתי אל תעזובו א"כ לא נתנה לנו אך המכוון כי דברי ה' שהוא האב כפשטיות הדברים הם למוסר שהוא מיסר אומה ישראלית איך אינכם יודעים בטוב שנתתי לכם כי הוא טוב ואיך אתם עוזבי' אותו וכשתדייק הדברי' תמצא בהם ידיעה ובינה וז"א והקשיבו לדעת בינה וירצה כי כאשר יהיה האדם אוהב התורה ויקנה אותה ותטיב בעיניו או' נתתי לכם אבל כאשר עוזבה אז נק' תורתי וז"א תורתי אל תעזובו. עוד נראה באו' כי לקח טוב כי הגם אם היתה נלקחת בשווייה בכל מה שיתן בה אעפ"י כן טובה היא ואני נתתי אותה בחנם וזה שיעור הכתוב כי לקח טוב פי' הגם שהיה בא לידכם בתורת לקח הוא טוב ואני נתתיו לכם ואו' תורתי להוסיף ענין אחר בגדולת התורה הנה ארז"ל כי ה' ב"ה קיים התורה קודם שנתנה וז"א תורתי פי' תורה שאני מקיים כמו שתאמר תורת האדם. או יא' שאפי' היה בא לכם בתורת מקח כל אשר יותן בו יקר' שם מתנה עליו כי אין ערוך אליו ומכ"ש אחר האמת שלא לקחת אותה וז"א תורתי פי' עדיין היא תורתי עוד ירצה כי ה' נתן ענין שיש בו מתנה ולקח כי הענין שבו הוא קונה אותה היא בעצמ' הלקיחה כאשר האדם עוסק בתור' הוא קונה אותה ואחר האמת לא נתן כלום כי כאשר יהיה דומה לענין זה בענייני העולם הלקיחה שיקח הדבר אינו פירעון ואינו נקרא אלא מתנה וכאן יקרא מכר וזה שאמר הכתוב לבסוף תורתי אל תעזובו זה הוא הקנין שבו תקרא לקח וכאשר יהיה זה לא תורתי נקראת אלא תורתכם כי נתתי אותה לכם:
פסוק ג:
כי בן הייתי לאבי כו' ויורני ויאמר לי כו'. י"ל מה היא הכונה בפ' זה אם ר"ל שהיה לו אב ולא היה יתום כאשר יאמר שדיבר אליו האב הדבר מובן שאביו חי ואם נאמר שהיה קטן פי' בעודו בבה"מ אשר יקרא בן קטן שזו היא הכונה באומר רך ויחיד לפני אמי לאיזה ענין מועילים הדברים ונראה כי אחר שאמר דברי האב נתחכם ואמר כי זה מאהבה כמשפט האב לבן החביב וז"א כי בן הייתי לאבי פי' הנה מדרגת שהע"ה עם אביו הוא ממש דומה למציאות שלנו עם ה' ב"ה כי דוד היה מלך ואב לשלמה כאשר ה' הוא מלכנו אבינו והנה ראינו דברי ה' שהוא מיסר ומוכיח ואין אנו יודעים אם הוא לצד האהבהוהגדולה או לפחיתות ולמיעוט הנאהב ואתה יודע כי כאשר יתנהג ה' במדרגת אב ובנו יותר מעלה וחיבה מאשר יתנהג במדת מלך ועבד לז"א טעם למה שהתחיל לדבר שמעו בנים כו' ותאמר ומי יא' כי במדרגה זו אנו נידונים עמו לז"א כי בן הייתי כו' פי' שלא היה מתנהג דוד עם שלמה כמשפט המלך עם בנו אלא כמשפט אב לבן ואין ביניהם מלכות. עוד ירצה לו' להיות כי דוד נשבע כי שלמה ימלוך אחריו הנה הראה כי הוא הבן לו שהורישו מלכותו יותר מכל הבנים וזה יורה על אהבתו אותו ואמר רך ויחיד ר"ל קטן ואין לאמו זולתו ובזה יתוסף בו אהב' על אהבתו כל עוד שלא מתה אמו אלא בחייה כי הנה ידוע כי כאשר תמות אם האדם תתמעט רחמנות האב ואשת אביו תתאכזר עליו משא"כ בעוד אמו בחיים לז"א רך ויחיד כו' הנה הוא מועטר בכל כלי הרחמים ואמר ויורני כו' הראת לדעת כי אין זה אלא מאהב' וחיבה ואו' יתמך דברי לבך ר"ל שתמיד יהיה לבך תומך דברי והמכוון בזה הוא כי אם יעלים עין ולא יהיה תמיד לבו ועיניו שם כל הימים הדברים יאבדו ממנו לז"א יתמוך ל' יחיד כאילו אמר יתמך לבך דברי דאל"כ היל"ל יתמכו דברי וטעם אומרו יתמוך דברי ולא אמר יתמוך לבך דברי לרמוז ג"כ כי כאשר יתמוך לבך דברי גם דברי יתמכו לבך ואומ' שמור מצותי וחיה ר"ל מלבד שישמור המצות אלא נוסף שיעשה אותם לשם מצוה לחיות בהם ולזה לא אמר ותחיה:
פסוק ה:
קנה חכמה כו' ירצה כי הוא או' הטוביות הנמשכו' כאשר יתמוך דברי לבך בתחי' קנין החכמה וקנין הבינה אל תשכח כו' דכאשר תתמיד בדביקות האל תשכיל ותבין נפלאות וז"א קנה חכמה ועוד כאשר לא תעזוב אותה תמשך לך טובה א' כאשר תהיה עמך תשמור אותך וכאשר תתמיד שלא תעזוב אותה אלא שתהיה בתוספ' אהבה אז ותרצך שהיא יותר מהשמיר'.