א שִׁמְע֣וּ בָ֭נִים מ֣וּסַר אָ֑ב וְ֝הַקְשִׁ֗יבוּ לָדַ֥עַת בִּינָֽה׃ ב כִּ֤י לֶ֣קַח ט֭וֹב נָתַ֣תִּי לָכֶ֑ם תּֽ֝וֹרָתִ֗י אַֽל־תַּעֲזֹֽבוּ׃ ג כִּי־בֵ֭ן הָיִ֣יתִי לְאָבִ֑י רַ֥ךְ וְ֝יָחִ֗יד לִפְנֵ֥י אִמִּֽי׃ ד וַיֹּרֵ֗נִי וַיֹּ֥אמֶר לִ֗י יִֽתְמָךְ־דְּבָרַ֥י לִבֶּ֑ךָ שְׁמֹ֖ר מִצְוֺתַ֣י וֶֽחְיֵֽה׃ ה קְנֵ֣ה חָ֭כְמָה קְנֵ֣ה בִינָ֑ה אַל־תִּשְׁכַּ֥ח וְאַל־תֵּ֝֗ט מֵֽאִמְרֵי־פִֽי׃ ו אַל־תַּעַזְבֶ֥הָ וְתִשְׁמְרֶ֑ךָּ אֱהָבֶ֥הָ וְתִצְּרֶֽךָּ׃ ז רֵאשִׁ֣ית חָ֭כְמָה קְנֵ֣ה חָכְמָ֑ה וּבְכָל־קִ֝נְיָנְךָ֗ קְנֵ֣ה בִינָֽה׃ ח סַלְסְלֶ֥הָ וּֽתְרוֹמְמֶ֑ךָּ תְּ֝כַבֵּ֗דְךָ כִּ֣י תְחַבְּקֶֽנָּה׃ ט תִּתֵּ֣ן לְ֭רֹאשְׁךָ לִוְיַת־חֵ֑ן עֲטֶ֖רֶת תִּפְאֶ֣רֶת תְּמַגְּנֶֽךָּ׃ י שְׁמַ֣ע בְּ֭נִי וְקַ֣ח אֲמָרָ֑י וְיִרְבּ֥וּ לְ֝ךָ֗ שְׁנ֣וֹת חַיִּֽים׃ יא בְּדֶ֣רֶךְ חָ֭כְמָה הֹרֵתִ֑יךָ הִ֝דְרַכְתִּ֗יךָ בְּמַעְגְּלֵי־יֹֽשֶׁר׃ יב בְּֽ֭לֶכְתְּךָ לֹא־יֵצַ֣ר צַעֲדֶ֑ךָ וְאִם־תָּ֝ר֗וּץ לֹ֣א תִכָּשֵֽׁל׃ יג הַחֲזֵ֣ק בַּמּוּסָ֣ר אַל־תֶּ֑רֶף נִ֝צְּרֶ֗הָ כִּי־הִ֥יא חַיֶּֽיךָ׃ יד בְּאֹ֣רַח רְ֭שָׁעִים אַל־תָּבֹ֑א וְאַל־תְּ֝אַשֵּׁ֗ר בְּדֶ֣רֶךְ רָעִֽים׃ טו פְּרָעֵ֥הוּ אַל־תַּעֲבָר־בּ֑וֹ שְׂטֵ֖ה מֵעָלָ֣יו וַעֲבֽוֹר׃ טז כִּ֤י לֹ֣א יִֽ֭שְׁנוּ אִם־לֹ֣א יָרֵ֑עוּ וְֽנִגְזְלָ֥ה שְׁ֝נָתָ֗ם אִם־לֹ֥א יכשולו (יַכְשִֽׁילוּ׃) יז כִּ֣י לָ֭חֲמוּ לֶ֣חֶם רֶ֑שַׁע וְיֵ֖ין חֲמָסִ֣ים יִשְׁתּֽוּ׃ יח וְאֹ֣רַח צַ֭דִּיקִים כְּא֣וֹר נֹ֑גַהּ הוֹלֵ֥ךְ וָ֝א֗וֹר עַד־נְכ֥וֹן הַיּֽוֹם׃ יט דֶּ֣רֶךְ רְ֭שָׁעִים כָּֽאֲפֵלָ֑ה לֹ֥א יָ֝דְע֗וּ בַּמֶּ֥ה יִכָּשֵֽׁלוּ׃ כ בְּ֭נִי לִדְבָרַ֣י הַקְשִׁ֑יבָה לַ֝אֲמָרַ֗י הַט־אָזְנֶֽךָ׃ כא אַל־יַלִּ֥יזוּ מֵעֵינֶ֑יךָ שָׁ֝מְרֵ֗ם בְּת֣וֹךְ לְבָבֶֽךָ׃ כב כִּֽי־חַיִּ֣ים הֵ֭ם לְמֹצְאֵיהֶ֑ם וּֽלְכָל־בְּשָׂר֥וֹ מַרְפֵּֽא׃ כג מִֽכָּל־מִ֭שְׁמָר נְצֹ֣ר לִבֶּ֑ךָ כִּֽי־מִ֝מֶּ֗נּוּ תּוֹצְא֥וֹת חַיִּֽים׃ כד הָסֵ֣ר מִ֭מְּךָ עִקְּשׁ֣וּת פֶּ֑ה וּלְז֥וּת שְׂ֝פָתַ֗יִם הַרְחֵ֥ק מִמֶּֽךָּ׃ כה עֵ֭ינֶיךָ לְנֹ֣כַח יַבִּ֑יטוּ וְ֝עַפְעַפֶּ֗יךָ יַיְשִׁ֥רוּ נֶגְדֶּֽךָ׃ כו פַּ֭לֵּס מַעְגַּ֣ל רַגְלֶ֑ךָ וְֽכָל־דְּרָכֶ֥יךָ יִכֹּֽנוּ׃ כז אַֽל־תֵּט־יָמִ֥ין וּשְׂמֹ֑אול הָסֵ֖ר רַגְלְךָ֣ מֵרָֽע׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

עמנואל הרומי

עמנואל הרומי

פסוק א:
שמעו בנים. אחרי שהזכיר ענין החכמה האלהית באמרו ה' בחכמה יסד ארץ הזכיר ענין החכמה הטבעית שקראה מוסר ואמר שמעו בנים מוסר אב. ובפרשה ראשונה מהספר הזה הזכיר שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך ופירשנו שם שענינו שבתחלת דרישת החכמה צריך לרמוז הצורה על נושא מפני שלא יגיע שכל האדם בתחלת למודו להפשיט בשכלו הצורות מן החומרים ולפיכך אמר שם כי לוית חן הם לראשך כלומ' דרישת הצורה על נושא הוא חיבור של חן בראשית למודך. אמנם אחר שיכנס באלהיות ועבר הטבעיות יש בשכלו די להפשיט הצורה מן החומר ולהעמדה בשכלו בלתי נושא וזה רצה באמרו שמעו בנים מוסר אב כלומ' השתדלו להשכיל הצורה מופשטת מכל נושא. ואפשר שקרא השכל אב לפי שהוא המכוון שינהיג כחות הגוף כמו שהאב הוא מיוחד בהנהגת הבנים והבית. וכאלו אמר שמעו בנים מוסר השכל המצווה במצות ה' ית' ואמר והקשיבו לדעת בינה כלומ' השתדלו לקנות מהחכמות הלימודיות הנקראות אמרי בינה מה שיספיק לכם לצורך החכמות הטבעיות והאלהיות.
פסוק ב:
כי לקח טוב נתתי לכם ר"ל מדע טוב וחכמה טובה נתתי לכם ומה שאני מורה אתכם והיא תורתי אל תעזובו.
פסוק ג:
כי בן הייתי לאבי ר"ל לא יכבד עליכם מה שאני מורה אתכם כי כן קרה אלי גם כן כי בן הייתי לאבי ואהב אותי והחזיקני בתורת בן ולא מנע ממני מוסרו והייתי רך ויחיד באהבתי על שאר בני אמי. ולפי מה שכתוב לפני אמי ר"ל אע"פ שלא הייתי יחיד לאבי הייתי יחיד לאמי ועם כל זה הורני ויאמר לי –
פסוק ד:
יתמוך דברי לבך כלומ' יתמוך לבך אחרי. שמור מצותי וחיה ר"ל שמור מצוותי ובהן תחיה. ואפשר שאמרו כי בן הייתי לאבי רך ויחיד לפני אמי הזכיר האב והאם לרמוז בו בתחלה כשאדם למד צריך הוא לעיין בצורה ובגולם ולפיכך הזכיר בלשון עבר ואמר הייתי ואחר כן הזכיר ויורני ויאמר לי יתמוך דברי לבך לרמוז כי עלה בידו לבסוף לעיין בצורה ולא מצד היותה בעולם.
פסוק ה:
ואמר אחר זה קנה חכמה קנה בינה כלומ' שים קניינך החכמה האלהית שהיא הצלחת האדם והדבר המכוון ממנו ותקנה גם כן מהבינה שהיא חכמת הלימודים לצורך הטבעיות והאלהיות ואל תשכח ואל תט מאמרי פי.
פסוק ו:
אל תעזבה ותשמרך הכנוי במלת תעזבה שב אל החכמה האלהית הנזכרת באמרו קנה חכמה ואמר אל תניח מלקנות החכמה האלוהית ותשמרך ר"ל והיא תשמור נפשך כי היא סבת ההצלחה האמתית.
פסוק ו:
אהבה ר"ל אהב אותה והיא תנצור אותך ולפיכך לא אמר אל תעזבם אהבם כי על החכמה האלהית בלבד ירמוז.
פסוק ז:
ראשית חכמה קנה חכמה אין המכוון מן המאמר הזה שהוא יקדים למוד חכמת האלהית ללמוד שאר חכמות רק ר"ל שהוא ישים אותה ראשונה במעלה וישים תכלית כל שאר החכמות הלמודיות והטבעיות כולם להגיע אליה.
פסוק ז:
ובכל קניינך קנה בינה ר"ל ועם כל קנין חכמה תהיה טבעית או אלהית אתה צריך אל החכמה הלימודית הנקראת בינה מפני שהיא מחדדת השכל והיא הצעה וסולם לשאר החכמות.
פסוק ז:
ואפשר כי באמרו ראשית חכמה קנה חכמה הודיע החכם הזה שיש מושכלות ראשונות שהם מושכלות בלא למוד אבל הם ידועות לחומר השכל אשר באדם ומאותם המושכלות הראשונות תלקחנה הקדמות ותלדנה תולדות מופתיות ובזה הדרך ימצא מופת לכל חכמה מופתית כי לכל מין ומין מן החכמות יש מושכלות ראשונות אשר מהם תצאנה תולדות המופת עד שישיג האדם אמתת המבוקש בחכמה ההיא וכל מה שילמוד האדם מכח המושכלות הראשונות יקרא שכל קנוי. וכן החכם הזה קרא הדברים שיושכלו בלא למוד ראשית חכמה. והדברים שיושכלו בלמוד קרא אותם קנין. והקנין ההוא חלק לשני חלקים. התולדות האמצעיות והראשנות שהם בהצעות קרא חכמה קנויה לפי שחכמה הוא שם משותף לכל מיני ערמה ותחבולה הן מלאכה הן מדה הן למוד טוב או רע. והתולדות האחרונות המורות על אמתת המבוקש קרא בינה קנויה לפי ששם בינה נופל על ידיעת אמת ויהיה פירוש הפסוק כן בראשית חכמה כלומ' בהקדמות מושכלות ראשונות אשר מהם תעשה ההיקש תקנה תחבולה כלומ' תשיג תולדות שהם תחבולה לדעת האמת. ובכל קניניך כלומ' בכל התולדות שהם חכמה קנויה תקנה בינה כלומ' תשיג האמת מן המבוקש.
פסוק ז:
ויש שפירשו ראשית חכמה קנה חכמה בענין זה כלומ' שתקבל מן החכמה האלהית ראשי פרקים מחכם מקובל. ובכל קנינך קנה בינה ר"ל שכל חותם ראשי פרקים שקבלת יש לך להבין אותם בלבך עד שיהיו מקובלים בלבך.
פסוק ח:
סלסלה ותרוממך ר"ל התחזק בה כמו עודך מסתולל בעמי כלומר התחזק בחכמה האלהית והיא תרומם מעלתך. או יהיה סלסלה כמו שלשלה נגזר מענין שלשלת. וכבר ידעת כי השלשלת הם חתיכות של ברזל נפרדות ונתלות זו בזו. ודמה ענין בקשת החכמה אל זה ואמר סלסלה במקום שלשליה כלו' עלה במעלות החכמה ובמדרגותיה מדבר לדבר כהתלות חלקי השלשלת זה בזה והיא תרומם מעלתך.
פסוק ח:
וגם תכבד אותך חכמת האלהות בעת שתחבקנה כלומ' תגרום לך כבוד בעולם הזה כי מדרך כל בעל חכמה שיכובד בין בני אדם וכל שכן מי שהגיע אל ידיעת חכמת האלהות מצורף אל זה שמי שהשיג אותה הוא דורך דרך ההצלחה האמיתית ותכובד נפשו בעולם הנשמות עם הצדיקים שיושבים ועטרותיהם בראשיהם. ורמז באמרו כי תחבקנה כי הכבוד והתענוג האמתי יהיה בעת שתגיע מעלתם שיתאחד שכלך עם השכל הנפרד והוא אשר המשיל לחיבוק אשר הוא רבוי הדבקות וההתאחדות.
פסוק ט:
תתן לראשך לוית חן ר"ל כי החכמה האלהית היא תתן לראשך חבור של חן כלומ' תזכה בעבורה לכתר המלכות הרוחני וגם היא תמסור לך עטרת תפארת. והיא העטרה שנכתרים בה הצדיקים בגן עדן אשר כבר ביארנו עניינה.
פסוק ט:
גם נוכל לומר כי אמרו אל תעזבה ותשמרך עניינו אל תעזבה ומתוך שלא תעזבה תהיה אתה שומר עצמך. והתי"ו במלת ותשמרך לפי זה הפי' אינו תי"ו הנקבה שלא לנכח רק תי"ו הזכר לנכח. וכן אהבה ותצרך ענינו אהוב החכמה ומתוך כך אתה תצור עצמך ועל זה הענין יהיו כלם. וכן סלסלה ותרוממך ענינו סלסל החכמה ומתוך כך תהיה מרומם מעלתך. וגם תכבדך כי תחבקנה ר"ל אתה תכבד עצמך בעת שתכבד החכמה. וכן תתן לראשך לוית חן ר"ל בקנותך החכמה אתה תתן לראשך לוית חן ואתה תמסור לעצמך עטרת של תפארת.
פסוק ט:
ויש שפירשו תתן לראשך לוית חן בענין זה ידוע כי במוח האדם שלש כחות והם הדמיון והמחשבה והזכרון ובחיבור אלו הג' כחות תגמר המחשבה בדברים שאדם רוצה לעשותן ולפיכך הוא מצוה בכאן תתן לראשך לוית חן כלומ' עשה שילוו אותך השלש כחות שבראשך ויתחברו חבור טוב והוא שיתחברו הדמיון והמחשבה והזכרון בעסק החכמה הנזכרת ולפי' אמר הנה תתן לראשך לוית חן לשון צווי ולא אמר כי לוית חן הם לראשך כמו שאמר בפרשה הראשונה לפי שבכאן הדבר תלוי ברצון האדם אם רוצה לחבר אלו הג' כחות בעסק החכמות ולחשוב בהם תמיד אז יהיה אותו חן טוב ואם חברם לזולת זה לא יהיה חבור של חן. אבל בפרשה הראשונה אמר כי לוית חן הם לראשך כי אין הדבר תלוי ברצון האדם רק הוא ספור שחבור הגולם והצורה בתחילת דרישת החכמה הוא חבור של חן.
פסוק י:
שמע בני אחרי שהזכיר הפאר והכבוד שיגיע לאדם בדרישת החכמות הנזכרות אמר שמע בני שמיעת האזן הדברים שאמר לך ולא תספיק לך שמיעת האזן בלבד רק תקח אמרי בלבך ותסכים לעשותם ומתוך כך ירבו לך שנות חיים. והענין שבהנהגתך בדרך החכמה תהיה בשלוה ובהשקט החיים הזמניים בעולם הזה וגם תאריך ימים לעולם שכולו ארוך בהפרדך מהעולם הזה אם תעלה בסולם החכמות עד שתדבק באלהיך.
פסוק יא:
ואמר אחר זה בדרך חכמה הוריתיך כלומר אני זרזתיך וסקלתי הדרך לפניך לעלות אל חכמה האלהית הנקראת חכמה סתם והדרכתיך במעגלי יושר כלומר והענין שהדרכתי אותך הדרך ישר לעלות אליה והוא מה שהזכיר בתחלת הספר הזה לקנות החכמות השלש והזכיר גם כן שם הדרך שידרוך לעלות אליהם והוא שישים מגמתו אל החכמה הטבעית ראשונה אחרי קנותו מעט מן החכמה הלימודית מה שיספיק לו לצורך הטבעיות והאלוהיות ושיקדים לכל דבר יראת ה' כי אם אין יראה אין חכמה ולפיכך אמר אחר זה –
פסוק יב:
בלכתך לא יצר צעדיך ואם תרוץ לא תכשל כלומ' אם תתנהג בדרישת החכמות על פי הדרך אשר הדרכתיך בכוונך לדרוך דרך ההצלחה האמתית תמצא דרך סלולה. ואם תרוץ ברחובות השכל לא תכשל כי אחרי שתלמוד החכמות על הסדר ותקדים להם יראת ה' תהיה נצול מן ההריסה ולא תאמין דיעות בטלות. ובפרשה הזאת יזכיר מה שכרו של אותו שנתעסק בחכמה על הדרך שאמר ומה תקותו ומהות ההשגה ותכליתה לפי שהזכיר בפרשה שלפני זה מה מוטל על האדם לעשות ואז תעלה בידו זאת החכמה הגדולה המעולה והיה הסדר בפרשיות העוברות כן שהוא פתח ספרו בהגדת השלש חכמות והזכיר סדורם בעצמם וסדורם בלמידתם והזכיר בפרשה הראשונה כללות חכמת המוסר ובשנית האלהית ובשלישית הלמודית וברביעית הזכיר על חכמת מינות וע"ז וצוה לעסוק בתורה ואחרי כן צוה ללמד מי שראוי ואחר כך הודיע כיצד הדרך לקנות זאת החכמה כפי היכולת. ועתה יתחיל לספר מה תכלית זאת החכמה וזאת ההשגה. ואמר וירבו לך שנות חיים ולא הספיק לומר לו שנות אלא הוסף לו חיים לפי שיש שנות שאינם של חיים והם חיי העולם הזה. אבל חיי העולם הבא הם הנקראים חיים באמת לפי שהם חיים שאין עמהם מות כלל אלא הנפש קיימת ונהנית מזיו שכינה.
פסוק יג:
החזק יאמר לפי פשט המקראות החזק במוסר שייסרו אותך הוריך ומוריך ואל תרפה אותו.
פסוק יג:
נצרה ר"ל ונצור החכמה הנזכרת כאמרו בדרך חכמה הוריתיך כי היא סבת חייך הזמניים והרוחניים. ולפי כוונת הספר אשר אנחנו בביאורו יאמר החזק בחכמת הטבע הנקראת בשם מוסר ואל תרף חכמת הלימודים ונצור חכמת האלהות כי היא לבדה סבת חיי הנפש ושאר החכמות הם כולם לעלות אליה.
פסוק יד:
באורח רשעים אל תבוא ר"ל שלא יתנהג בדרכי הרשעים לעשות כמעשיהם.
פסוק יד:
ואל תאשר ענינו ואל תדרוך מן כאין שופכו אשורי. ואם הוא מענין אשרי האיש ר"ל ולא יהיו בעיניך מאושרים ההולכים בדרך אנשים רעים.
פסוק טו:
פרעהו הכנוי במלת פרעהו שב אל האורח הנזכר ואמר שיניח אותו הדרך ויתרחק ממנו ולא יעבור בו.
פסוק טו:
שטה מעליו ועבור מיד ולא תתעכב סמוך למקומם. או יאמר שטה מעליו ועבור ר"ל נטה מעליו ועבור דרך אחרת ונתן הסבה בזה ואמר –
פסוק טז:
כי לא ישנו אם לא ירעו כלומ' לא יתנו שינה לעיניהם אם לא יגרמו הזיק לנפשם או לזולתם. ונגזלה שנתם כלומר תדד שנתם מעיניהם אם לא יכשילו אחרים בדרך רע.
פסוק יז:
כי לחמו לחם רשע ר"ל סבת עשותם הרע הוא כי אכלו מאכל של רשע ואמר כן על צד הרחבת הלשון כלומ' תחת אשר היה להם לאכול לחם התורה והחכמה המזהירות מכל רע ומרחיבות על הדרך הטוב אכלו לחם רשע ושתו יין חמסים.
פסוק יח:
אמנם אורח האנשים הצדיקים הוא מאיר כאור הכוכב הנקרא נוגה שהוא לרוב אורו לא יסתר כעלות השחר כשאר הכוכבים רק הוא הולך ומאיר עד זריחת השמש ממש. אמנם –
פסוק יט:
דרך האנשים הרשעים היא חשיכה לדמיון האפלה והם נכשלים בעבור זה ובדבר של הבל וזה רצה באמרו לא ידעו במה יכשלו כאדם האומר נכשלתי ולא ידעתי במה נכשלתי. והענין כי לפחיתותם יכשלו בדבר שלא היה להם להכשל כל כך הוא מבואר שההולך בו יכשל. או ר"ל לא ידעו במה יכשלו כלומ' לא ירגישו במה שיכשלו ואפשר שקרא הכחות החומריות רשעים ורעים מפני היותם סבה לכל רשע ולכל מרי ואמר שאין ראוי לאדם שימשך אחריהם ואמר שמי שירצה להיות אדם על דרך האמתי לא שיהיה בהמה על צורת איש שיניח דרך התאוות לגמרי ולא יקח מהם כי אם ההכרחי בלבד מפני שהם ירעו וישחיתו ויגרמו כל רע וכל נזק וימנעו הכחות השכליות מלפעול פעולתם. ואמרו כי לחמו לחם רשע ויין חמסים ישתו בא לרמוז כי הם מוטבעים לבחור לפי התאוה בלבד ומדרכם לחמוס הכח השכלי. אמנם אורח הצדיקים והם העושים צדק לנפשם ופורעים חובות האלהים עליהם ומשתדלים בהשלמת נפשם הוא לדמיון אור נוגה ר"ל כאור כוכב הנוגה. וזה הכוכב ידוע מעניינו שאינו מתרחק מן השמש הרבה אלא עד מ"ח מעלות ולעיתים הוא מזרחי והוא כשיראה בשחר ועתים הוא מערבי והוא כשיראה לפנות ערב. והמשיל עתה השגת הצדיקים בזה העולם הדומה ללילה ואחרי כן יגיעו ההגעה השלימה שהיא אחר הבדלת הצורה מהגולם לאור זה הכוכב כשהוא מזרחי שאורו רצוף כאור השמש כלומ' בא אחריו מיד ואינו נרחק ממנו הרבה. וכן אורח צדיקים בהשגתם זו בעוד הצורה היא עם הגולם היא דומה לאור זה הכוכב שיהיה אחריו אור השמש תכף לו וכמו כן תשלם ותגמר השגת הצדיקים אחר הבדלת צורתם מגולמם הדומה ללילה ותהיה כאור חזק ערכו מזאת ההשגה שעלה לה בכאן בזה העולם בערך אור השמש מאור נוגה כי הנפש בעודה מסובכת בגוף ואינה מתעסקת בדבר מהשלימות האנושי היא בליל חשך ואם היא תתחיל באותה השלימות וההשגה כראוי בדרכים המביאים לאותה ההשגה יתחיל להופע עליה אור כאלו היא תתחיל לצאת מאותה אפילה מעט מעט. ואם אותה ההשגה תהיה רצופה מאין הפסק כמו שאמר נצרה כי היא חייך תוסיף אותה ההשגה ההופעה והאור תמיד בתוכה עד שיגיעו באור השמש והוא נכון היום.
פסוק כ:
בני לדברי הקשיבה ר"ל אל הדברים שאני עתיד לזכור לך הקשיבה ולאמרי הט אזנך לשמעם ואחרי שאמר שישמעם שמיעת האזן אמר –
פסוק כא:
אל יליזו מעיניך כלומ' לא יסור עיונך מהם רק תהיה השגחתך עליהם כאלו יעמדו תמיד לנגד עיניך ותשמור אותם בתוך לבבך ונתן הסבה הזה ואמר –
פסוק כב:
כי חיים הם למוצאיהם כלומר הדברים שאזכור לך הם חיי האדם ר"ל חיי הנפש והם גם כן מרפא לכל בשר האדם וזה רמז אל החיים הזמניים.
פסוק כג:
מכל משמר ר"ל יותר מכל דבר שבעולם שצריך שמירה אתה צריך לשמור לבך ונתן הסבה בזה ואמר כי ממנו תוצאות חיים כלומר בעבור שמן הלב ימשכו חיים. ואחר היות ענינו כל כך נכבד שימשכו ממנו חיים צריך לשמירה על כל שאר הדברים. ושמירת הלב הוא שלא יחשוב און בלבבו ושלא יאמין דבר כזב וכיוצא בהם. ואמרו כי ממנו תוצאות חיים ר"ל כי הלב צריך שימשכו ממנו המשכות של חיי עד והם חיי העולם הבא ואם יהיו מחשבות הלב בחלוף מן הצדק והיושר ימשך ממנו המות והעונש הרוחני אשר יהיה לנפש אחר המות. או יאמר מכל הדברים שראוי שישמר האדם ממנו נצור לבך. והזכיר הלב בעבור היותו ראש ושלטון וכאלו הוא שורש להרחקת הרעות ולעשות הטובות. ואפשר שזה הפסוק כולל גם הרעות העיוניות והוא מזהיר שישמר בהם האדם מכל מה שראוי להשמר ממנו כלומ' שיזהר שלא יהיו בדעותיו שגיאה וטעות ועל כן ביאר בו כי ממנו תוצאות חיים כלומר התועלת בנצירה ההיא גדולה מאד שהיא גורמת החיים רוצה בהם החיים התמידים. ואמרו ממנו שב אל הלב כלומ' יש בלב מה שאין בשאר האברים שעתיד להזהיר עליהם לישרם שממנו תוצאות חיים מה שאין בהם כי אל הלב יתייחסו החכמות והדיעות מה שאין כן בשאר האברים. ונראה שזכר זה החכם הנה כל האברים שיוחסו אליהם ענייני האדם ופעולותיו הלב אין צורך לבאר בו שהוא עקר ונזכר בכל מקום. אבל גם העינים והפה והשפתיים והרגלים נזכרים הרבה בדברי זה החכם בענין המדות. ומעט יוחש אל הידים וכל שכן שאין לזכור בזה הענין האזנים כי אין להיישירם בפעולתם כי ישמעו המעוקל והישר בשוה ואפשר שהיה יכול לומ' גם בהם אך הספיק לו באלה.
פסוק כד:
הסר ממך עקשות פה כלומ' אל תעקש דבריך רק ישרם והרחק הלזות וקרב הישר. ומלת ולזות שרשו לזה מנחי הלמ"ד ואפשר שיהיה מעלולי העי"ן וענין המלה הזאת נטות מן הדרך הנכונה וסור ממנה. וי"מ עקשות פה להיות אחד בפה ואחד בלב. ולזות שפתים השחוק .
פסוק כה:
עיניך לנוכח יביטו ר"ל עיונך והשקפתך יהיו לעולם לאחוז הדרך האמצעי מכל מדה ולא יטו לאחד מן הקצוות כי כל אחד מהקצוות רע. והמשיל האדם המכוון אל הדרך האמצעית לאדם שהוא מביט נכחו ומי שיטה במדותיו אל אחת הקצוות לאדם שאינו מביט נכחו רק מביט לאחת מן הקצוות. ואמרו ועפעפיך יישירו נגדך ר"ל יראו הדרך הישרה שהוא נכחך ולא יעוותו לימין ושמאל וענינו יישירו הדרך נגדך.
פסוק כו:
פלס מעגל רגליך כלומ' שים בפלס בינתך ושקול במאזני חכמתך כל הנהגותיך ומדותיך והמדות הנבזות והגרועות הרחק ממך ובחר לך המדות הרמות והנכבדות ובכן יכונו כל דרכיך. או יאמר שישקול שתי קצות כל מדה וישים כל קצה בכף אחת משתי כפות הפלס וכשיהיה לשון הפלס בעינו שאינו יוצא לחוץ כלל אז הוא הדרך הנכון שיש לו ללכת בו שהיא המדרגה האמצעית הרחוקה משתי הקצוות רוחק שוה או המזוגה משתי הקצות מזג שוה שמה שבכף האחת מן הקצה האחד שוה למה שבכף האחר מן הקצה האחר וזהו הפילוס שהזהיר עליו.
פסוק כז:
והוסיף על זה ואמר אל תט ימין ושמאל כלומר לך באמצע ואל תהיה נוטה לאחת משתי הקצוות אשר האחת בכף הימנית והאחרת בכף השמאלית מפני ששתיהם רע וזה רצה באמרו הסר רגלך מרע כלומר אם לא תטה לאחת מן הקצוות תהיה סר מדרך רע.
פסוק כז:
או רמז באמרו הסר רגלך מרע אל החלק האחר מענין רפואת חליי הנפש ותקון המדות כלומר אע"פ שצויתי עליך ללכת במדה חאמצעית אינו רק במדות ששתי הקצוות שוות בהם ברוע. אך המדה שהקצה האחד בה הוא יותר רע מן האחר התרחק מן הרע ונטה אל שכנגדו ואל תעמוד אז באמצע מפחד שלא ימעד אשורך פעם ותטה אל הקצה הרע ההוא על כן התרחק ממנו לצד הקצה האחר ותשמר מרע.
פסוק כז:
ויש שפרשו עיניך לנוכח יביטו שישמש מחשבתו במה שעתיד והוא שקרא נוכח ולא יטריד מחשבתו במה שעבר כי מה שעבר לא תועיל בו המחשבה. או רמז באמרו עיניך לנוכח יביטו אל העיון האמתי.