הלל על אושר הביטחון בה'
הפרק פותח בהללויה, שמשמעותו היא: כל ישראל הללו את ה'.
פסוקים א'-ב': "אֲהַלְלָ֣ה יְ-הוָ֣ה בְּחַיָּ֑י אֲזַמְּרָ֖ה לֵֽא-לֹהַ֣י בְּעוֹדִֽי׃", כלומר בחיי. וכן שלמה המלך אומר: "כי גם לא ידע האדם עתו"(קהלת ט יב) – אם האדם אינו מקלס לבוראו כשהוא חי, מתי הוא מקלס? שנאמר "לא המתים יהללו יה"(תהלים קטו יז).
פסוק ג': אל תבטח בבני אָדָ֓ם, שהרי גם את עצמם הם אינם יכולים להושיע, ובוודאי שלא יוכלו להושיע את אחרים. כפי שאמר הנביא ירמיהו: "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרעו ומן ה' יסיר ליבו"(ירמיהו יז ה).
"אַל־תִּבְטְח֥וּ בִנְדִיבִ֑ים" – למרות שהם נדיבים ורוצים לעזור אינם יכולים לעזור כיוון שהם בני אדם. אדם יסודו מעפר וסופו לעפר ולכן לא יוכל להושיע לא את עצמו ולא את אחרים.
פסוק ד': חיי האדם תלויים ברוח אשר נתן בו הקב"ה, ובצאת ר֭וּחוֹ יָשֻׁ֣ב לְאַדְמָת֑וֹ.
יש נדיבות של עושר ויש נדיבות רוחנית. בני אדם הנדיבים ברוח הקדושה שבהם, יכולים להשפיע שפע של קדושה סביבם, אולם כיוון שהם עשויים מחומר ומרוח הרי שהחומר שבהם עלול להתגבר. במצב זה הם לא יוכלו להשפיע עליכם רוחנית. נדיבותם של העשירים תלויה גם היא בקב"ה הן בעושרם הן בחייהם. אם כן, כיוון שהאדם יסודו מעפר וסופו לעפר אַל־תִּבְטְח֥וּ בנדיבותו.
במדרש נאמר: " 'אַל־תִּבְטְח֥וּ בִנְדִיבִ֑ים' – אלו האבות"(מדרש תהלים [בובר] מזמור קה ד"ה [ד] (בהיותכם) [בהיותם]). בל יבטח האדם בזכויות אבותיו אלא ישען על מעשיו. לכן אומר שלמה המלך: "וראיתי כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו"(קהלת ג כב), ואל יאמר "בזכות אבותי אני ניצל", אלא יבטח בקב"ה ובמעשים הטובים שעשה. כי הקב"ה אוהב את הצדיקים הדבקים בו, אפילו כשיש מציאות של צדיק ורע לו, הקב"ה אוהבו.
פסוק ה': "אַשְׁרֵ֗י שֶׁ֤אֵ֣ל יַעֲקֹ֣ב בְּעֶזְר֑וֹ" – יעקב אבינו בטח באל, שכן אחיו היה מתנכל להמיתו והוא לא בטח בלבן שייתן לו צורכי מחייתו. הוא שם מבטחו באל, כנאמר "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש"(רד"ק). על הבוטח בה' לאמץ לו את מידתו של יעקב אבינו.
פסוק ו: רק ביטחונו של האדם בריבונו של עולם, שהוא "עֹשֶׂ֤ה ׀ שָׁ֘מַ֤יִם וָאָ֗רֶץ אֶת־הַיָּ֥ם וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּ֑ם", יכול למלא את צרכיו בכל מקום ובכל זמן, הן בים הן ביבשה.
"הַשֹּׁמֵ֖ר אֱמֶ֣ת לְעוֹלָֽם׃" – הבורא הוא האמת והוא הנצחי ולכן יכול תמיד לדאוג לאדם בכל מקום ובכל זמן, והבטחתו לא תשתנה (לפי המלבי"ם).
פסוקים ז'-ח': הקב"ה פועל בים וביבשה, אך מנהיג את העולם בדאגה לכלל ולפרט. יְ֝-הוָ֗ה יתברך דואג לעשוקים ולָרְעֵבִים, מַתִּ֥יר אֲסוּרִֽים, פֹּ֘קֵ֤חַ עִוְרִ֗ים, זֹקֵ֣ף כְּפוּפִ֑ים ושפלים. בכל קראנו אליו, בכל צרה שתהיה לאדם, הקב"ה יושיעו.
א-להים מושיע את האדם מחוליי הגוף והנפש. העִוְרִים אינם רק אלו שאינם מסוגלים לראות, אלא גם אותם אנשים שאינם רואים את אור התורה, אינם רואים את דרך החיים הרצויה, וגם להם הקב"ה פֹּ֘קֵ֤חַ את העיניים לראות את אורו של עולם.
"עֹשֶׂ֤ה מִשְׁפָּ֨ט ׀ לָעֲשׁוּקִ֗ים נֹתֵ֣ן לֶ֭חֶם לָרְעֵבִ֑ים... מַתִּ֥יר אֲסוּרִֽים׃" – בכל דור ודור הקב"ה עֹשֶׂ֤ה מִשְׁפָּ֨ט בעבור העשׁוּקִים בעושקיהם, וכן עשה בעבור ישראל כשהיו עשׁוּקִים בגלות (רד"ק). כך עושה הקב"ה לכנסת ישראל וליחיד. כך ראינו בגלות מצרים עת הקב"ה שחרר אותנו מעול המצרים, עשה בהם שפטים ונתן לנו את המן שהוא בבחינת לחם לרעבים. כך גם לפרט, שלגביו אין הקב"ה מסתפק בשחרורו מעבדות אלא דואג למזונותיו.
פסוקים ט'-י': "יְ-הוָ֤ה ׀ שֹׁ֘מֵ֤ר אֶת־גֵּרִ֗ים" – אומר הקב"ה לישראל, טובה גדולה אני צריך להחזיק לגר שהניח משפחתו ובית אביו ובא אליי. לכן אני מצווה לגביו "ואהבתם את הגר", "וגר לא תונה", ולכן נאמר " יְ-הוָ֤ה ׀ שֹׁ֘מֵ֤ר אֶת־גֵּרִ֗ים".
גר, יתום ואלמנה, שלושתם עלובים ועניים, והרי הם בני ישראל (ילקוט מעם לועז).
"וְדֶ֖רֶךְ רְשָׁעִ֣ים יְעַוֵּֽת׃" – הקב"ה יסבב סיבות לעקם את דרכם כדי שלא יצליחו במשאלתם ולא יתקיים חפצם (אבן עזרא).
"יִמְלֹ֤ךְ יְ-הוָ֨ה ׀ לְעוֹלָ֗ם" – לאחר שמנה המשורר את כל מעלותיו של ריבונו של עולם, שהוא כה גדול ומתנהג בחסד, ראוי שכולם יקבלו את מלכותו. "והיה ה' למלך על כל הארץ"(זכריה יד ט), שכל העולם יכירו במלכותו של הבורא (אבן עזרא).
"אֱ-לֹהַ֣יִךְ צִ֭יּוֹן" – מציין את הקשר הפרטי המיוחד במינו עם צִ֭יּוֹן, כי משם תצא הוראה לכל העולם, ובעבורה עושה הקב"ה ניסים בבריאה.
"לְדֹ֥ר וָדֹ֗ר" – בכל דור לפי הצורך ולפי זכויותיהם עושה להם הקב"ה ניסים (המלבי"ם).
באדיבות מכללת אורות ישראל, מתוך הספר "מאורות תהילים"