פסוק א:ויאמן העם. אחר שנקבעה האמונה בהם אמר ואחר באו משה ואהרן אל פרעה, לפי שהם עתידים להתכסות מהם ששה חדשים כמו שאמר ז"ל על פסוק ויפגשו את משה ואת אהרן אמרו שנתרחקו מהם ו' חדשים, ולמה נתכסה כדי שלא יאמרו הגיע הקץ ויתרשלו מלבקש רחמים, וכדי להודיעם שלא הגיע הקץ אלא אם זכו יחישנה להם, ולזה קודם דברו לעם לקבוע בהם האמונה שיחיש להם הקץ, ואחר באו משה ואהרן אל פרעה ואמרו לו כה אמר ה' אלהי ישראל שלח עמי וגו', אמר פרעה אתם אמרתם לי שני דברים אלוה שהוא מצוי והוא מהוה ההויות שלזה רומז שם ההוי"ה, ואמרתם ג"כ אלהי ישראל שהוא לשון מעלה ושררה, לא ידעתי את ה' וגם את ישראל אינם אצלי בחזקת מעלה ושררה אלא בחזקת עבדים, וחוזר לא ידעתי לשניהם לה' ולישראל, כאילו אמר לא ידעתי לא ה' ולא ישראל. ויאמרו אלהי העברים נקרא עלינו, זה האלוה יש לו זעם ועברה ושמו נקרא עלינו ודינו קשה ואנו מפחדים פן יפגענו בדבר או בחרב, ואתה יהיה לך חסרון גדול שאחר שהיו לך כ"כ עבדים יאבדו א"כ לתועלתך אנו באים, ואמרו כן לדבר אליו רכות בתחילת ביאתם כדי שלא יכעוס עליהם בתחילה, ושמו לו הסם והארס בכוסו שאמרו לו בתחילה ה' אלהי ישראל, וכן כה אמר, שמדת כה היא הלוחמת, ואחר כן אומר אלהי העברים נקרא עלינו שהוא משים עברתו וקצפו עלינו, פן יפגענו בדבר וימות כ"כ עם שתחת ידך ויאמרו עליך מלכות קטיעא, ולזה אינו בדפתרך, כמו שאמרו ז"ל שהביא דפתראות של אלהות, לפי שעתה אין לו עם מיוחד, אבל אחר שיהיה לו עם מיוחד יגלה אלהותו ומלכותו עלינו, ולזה אמר ונזבחה לה' אלהינו. ויאמר אליהם מלך מצרים, כשראה שעילוהו ולתועלתו הם באים נתגאה ולזה אמר מלך מצרים ולא אמר פרעה אלא מלך מצרים, ואמר להם הוא ג"כ בלשון רכה למה משה ואהרן, הזכירם בשמם לדבר אליהם רכות, תפריעו את העם ממעשיו, א"ל עתה הם כבושים תחת ידי, עושים מלאכתי בחיוב כעבד שהוא חייב לשרת האדון, עתה שאתה אומר שיש להם אלוה ואדון אחר עתה תהיה כל העבודה בלא לב ובלא כוונה, אלא כמי שלוקחין אותו לאנגריא שאין עליהם אדון אלא בהכרח אחר שהיו עושין ברצון עתה יעשו בהכרח בלא לב, ולזה אמר תפריעו את העם לא אמר תבטלו כי הבטלות אינו בידם אלא תפריעו עולי מעליהם בחשבם שאינם עבדי מאחר שיש להם אלוה ואדון, אתם שאמרתם אלהי העברים נקרא עלינו עליכם לקבל עולו ולעבדו, א"כ לכו לסבלותיכם שנצנצה בו רוח הקדש שהעבודה היא בכהנים ובלוים, ולזה אמר לכו לסבלתיכם:
פסוק ה:ויאמר פרעה הן רבים. אמר פרעה בינו לבין עצמו משה ואהרן אמרו שילכו ג' ימים במדבר לזבוח, אמר רבוי עם כזה כמה מלאכה תתבטל בג' ימים של הליכה וג' ימים של חזרה ויום של חגיגה ז' ימים בטול רבוי עם כזה, אם הייתי עושה אותה בשכר הייתי מכלה כל ממון שבבית גנזי. לזה ויצו פרעה וגו' לא תוסיפו לתת תבן, אמר להם עד עתה היו עושים עבודה כעבד שהוא חייב לעבוד עבודת רבו פעמים עושה ופעמים אינו עושה, ואותה עת שהוא יושב ובטל עול רבו עליו, אבל אלו בעיניהם כאילו אינם עבדיך אלא כמי שלוקחין אותו לאנגריא, ומי שלוקח אותו לאנגריא עת שהוא בטל הוא בן חורין, כי יודע שלקחוהו לעשות אותה מלאכה, וכשעושה אותה הוא משועבד לה וכשאינו עושה יודע שאינו משועבד לה, אבל אלו לא תתנו להם שום רפיון כדי שידעו שהם עבדים משועבדים לא כמו שעולה על לבם, וכשיראו כן יתאמת להם שהם עבדים ולא יהיה להם שום שעה או רגע שהם בטלים כי הבטלה מביאה לידי זמה, שהוא לשון מחשבה כמו כאשר זמם לעשות, ויחשבו בעבודת אלהים, וזהו שאמר נרפים הם, כלומר באותה שעה שהם נרפים אומרים אותה שעה שאנו בטלים נעבוד אלהינו, על כן הם צועקים לאמר נזבחה, כלומר שאומר שאותה צעקה ואותה אמירה תהיה במקום זביחה על דרך ונשלמה פרים שפתינו, שפירוש במקום פרים שפתינו שהיא התפלה, וזהו לאמר נלכה נזבחה, שהאמירה תהיה כמו זביחה, א"כ תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ובזה לא יהיה להם פנאי לחשוב בעבודתם, ואם יחשבו היא שקר לפי שהיא בלא כוונה מאחר שכבדה עליהם העבודה. לזה ויבאו שוטרי בני ישראל ויצעקו אל פרעה לאמר, כלומר הבננו כוונתך, וזהו לאמר שכוונתך היא שנדע שאנו עבדים הרי אנו מודים שאנו עבדיך, ולזה אמר ג"פ עבדיך, למה תעשה כה לעבדיך, תבן אין נתן לעבדיך, והנה עבדיך, מכי"ם, חסר לומר שהם מכים ולא מוכים, אמר להם נרפים וגו', ועתה לכו עבדו, ודאי בזה יתאמת לכם יותר שאתם עבדים, ומה ראה לומר הם ילכו וקוששו להם תבן יכביד עליהם העול בלבנים שיעשו כפלים ממה שהיו עושים. מצאתי כתוב שאמרו המצריים אל פרעה שבני ישראל הם גדלים בשדות כמו עשב כמו שאז"ל על פסוק רבבה כצמח השדה נתתיך שהיו נבלעים וחוזרים וצומחים כעשב השדה, אמר להם א"כ הם ילכו וקוששו לא אתם אלא הם ילכו, כלומר אותו תבן שהם הבנים יהרגום עד שיהיו כמו תבן, אמר לו אם יהרגום הם חיים, ואל ישעו בדברי ר"ת בגימ' ח"י, שאמרו חיים הם, א"ל שקר אתם אומרים שאינם עושים אלא אחיזת עינים שמראים לכם העשב כבני אדם לכן הם ילכו ולא אתם, ישעו בדברי עם ב' מלות בגימ' אחיזת עינים:
פסוק יח:עוד ועתה לכו עבדו, כלו' עד עתה הייתם בעבודת המלכות שהוא החומר והלבנים לבנין ערי מסכנות לפרעה, אמר עתה לכו עבדו אפילו להדיוט כדי שיוכר לכל שאתם עבדים וכל אחד ואחד משאר העם יעשה בכם עבודתו וישתעבד בכם כרצונו, ולזה אמר למשה ולאהרן ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו, אמר עד עתה היינו עוסקים במלאכת המלכות היינו מכובדים בעיני המון העם, אבל עתה אפילו קל שבקלים משתעבד בנו, עתה יוכר לכל עבודתנו ומי שירצה להרגנו יהיה קל בעיניו, מה שלא היה מקודם כשהיינו בכובד עול עבודת המלכות מלך מצרים לא היינו קלים בעיניהם, אבל עתה אתם גרמתם לתת חרב בידם להרגנו כי הריגתנו תהיה קלה בעיניהם, וכן אמר במכלתא רבי אלעזר המודעי אומר עבדים היו ישראל למלכים במצרים יצאו לשוק נוטלין פת בשר ודגים וכל דבר ואין כל בריה מוחה בידם. ובאחרונה נתן להם הקשואין שהיו קשין למעיהן והאבטיחים והבצלים והשומים, לזה אמרו הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה שנתן רשות לכל מי שירצה להשתעבד בנו, ובעיני עבדיו הם שאר העם שמשתעבדים בנו:
פסוק כב:וישב משה אל ה' וגו' ויאמר אדני וגו'. אמר אני אמרתי בי אדני שלח נא, כלו' אם ע"י מדת הדין הרפה שלח נא ועל ידי כן קבלתי השליחות, אבל עתה שהרעות ואתה מתנהג עמהם במה"ד הקשה למה זה שלחתני. ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך שאמרתי כה אמר ה' אלהי ישראל חרה אפו, לפי שאמרתי ששמך נקרא עלינו והכביד עולו ולא די עולו אלא עול שאר העם שאמר לכו עבדו, לשאר העם, א"כ יש כאן שתי הצלות מן פרעה ומן שאר העם ולא הצלת שום אחד מהם, זהו והצל לא הצלת. אמר לו עתה תראה הב' הצלות, האחד ביד חזקה ישלחם מעולו, וביד חזקה יגרשם מעול עמו שנאמר ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם, ולזה ב"פ אחת לו ואחת לשאר עמו, ולא ביד גדולה אלא ביד חזקה כדי שיחזק לבו וירדוף אחרי בני ישראל אחר ששלחה. אבל המכות של הים היתה ביד הגדולה כדי להציל בה ישראל, כי הקב"ה עושה דבר והפכו בבת אחת שנאמר ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב, לז"א הקב"ה למשה בתחילה ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה, כי אפילו שיתן רשות להלוך ביד חזקה, יתחרט וירדוף אחריהם ולא יגמר שלוחם אלא ביד הגדולה, היא שעשה המכות על הים אז נשלם שלוחם שנאמר לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם:
פסוק כב:גימטריאות
ובני ישראל פרו, גימ' שש בכרס אחד. פתום פתם כתיב שפתה אותם בבנין, שמה שהיו בונין ביום היה נבלע בלילה והיה מפתה ואומר לחזור ולבנות:
פסוק כב:וילדו. ו' ילדו היינו ששה בכרס אחד:
פסוק כב:ותרא אותו כי טוב הוא. ראתה שעתיד לקבל התורה שנקראת טוב שנאמר טוב לי תורת פיך, ונאמר כי לקח טוב:
פסוק כב:מה יעשה לו. ר"ת מיל שעמדה רחוק מיל:
פסוק כב:ונערותיה הלכת כתיב. הלך ת' גימ' הנשמה, דאין הליכה אלא מיתה שנאמר הנה אנכי הולך למות. עוד הלכת, שמתו כולן ונשארה אחת נשאת הילד ולזה הלכת כתיב:
פסוק כב:מילדי העברים זה. עבר ים, שעתיד זה לקרוע להם הים ולהעבירם בתוכו, ולומר זה אלי, ד"א זה, שקול זה כנגד ז"ה שבטים, זהו מילדי העברים שהם השבטים יותר מהם הוא זה, כמשאז"ל שקול משה כנגד כל ישראל:
פסוק כב:העלמה. שהעלימה הדברים שלא אמרה שהיא אם הילד:
פסוק כב:שני אנשים. בגימ' אלו דתן ואבירם:
פסוק כב:ויאמר מי שמך לאיש, ר"ת משל, להיות מושל עלינו:
פסוק כב:ויירא משה ויאמר אכן, ס"ת אהרן, משה אמר לאהרן:
פסוק כב:אכן נודע הדבר. ס"ת נער שמא נער הגיד לו:
פסוק כב:צפרה. גימ' למשה, שהיא בת זוגו, כשראה שפרצה דאביה ונטהרה מגלולי אביה לקחה משה, שכן נאמר כל צפור טהורה תאכלו, ואין אכילה אלא אשה שנאמר כי אם הלחם אשר הוא אוכל:
פסוק כב:את נאקתם. נאק תם, שיעקב שנקרא איש תם היה נואק ומלמד עליהם סניגוריא לפי שהוא נצטער בגידול בנים יותר מהאבות, זהו וירא אלהים את, ס"ת אמת, שראה ליעקב שנקרא אמת שנאמר תתן אמת ליעקב:
פסוק כב:וינהג את הצאן אחר המדבר, רמז שעתיד להנהיג את ישראל שנקראו צאן במדבר:
פסוק כב:הסנה. ה"פ כתיב סנה בפ' שכל העוסק בה' חומשי תורה ניצול מגהינם, וזהו והסנה איננו אוכל:
פסוק כב:וארד להצילו מיד. ס"ת דוד, או דודו יגאלנו, והקב"ה נקרא דוד שנאמר זה דודי:
פסוק כב:זבת חלב ודבש. ס"ת למפרע שבת שצריך לענג השבת ולאכול בו מעדנים, ולפי שעדיין לא ניתן להם בא בס"ת למפרע:
פסוק כב:וגם ראיתי את הלחץ, ס"ת מיתה שהיה פרעה הורג הילדים ורוחץ בדמיהם:
פסוק כב:ואוציא את עמי. ס"ת אתי. כב"י אני בכלל, אתי מלבנון כלה:
פסוק כב:זה שמי לעלם כתיב, וזה זכרי לדר דר כתיב, הם הרשעים שהם קוץ ודרדר, ר"ל לצדיקים נעלם מהם העונשים והמיתות, אבל לרשעים זה זכרי הזכיר להם כדי שישובו, ועוד לעלם מן הרשעים שמי שהוא שם המפורש כדי שלא יזכירוהו וישתמשו בו:
פסוק כב:ואחרי כן ישלח אתכם, ס"ת ינחם, שעתיד אחר שישלח אתכם להתנחם ולרדוף אחריכם, שנאמר ויהפך, לבב, פרעה וירדוף אחרי בני ישראל:
פסוק כב:והיה כי תלכון לא תלכון, רמז להם כשילכו ויעלו ממצרים לא ילכו ברגליהם אלא בענני כבוד שיהיו נושאים אותם, שנאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים, זהו והיה כי תלכון לא תלכון:
פסוק כב:כי מת"ו, גימ' ירדו מנכסיהם ע"ה. מתו כל האנשים ר"ת מכה, מכה של עוני בא להם:
פסוק כב:וירכיבם על החמור. הוא חמורו של אברהם, שכן חמר גימ' אברהם, ר"ל סמך על זכות אברהם שא"ל הקב"ה אנכי אלהי אביך אלהי אברהם. הוא החמר של משיח, שכן ע"ל החמו"ר גימ' משיח ע"ה:
פסוק כב:המופתים. המפתים כתיב, שהיו המכות מפתות אותם שהיו הולכות ובאות:
פסוק כב:למולות לשון רבים. מילה ופריעה:
פסוק כב:למולות. גימ' הן מילה ופריעה ע"ה:
פסוק כב:מי ה', פתח במי וסיים בים הפך מ"י. שנפל בים שנאמר מרכבות פרעה וגו':
פסוק כב:עלינו נלכה נא. ר"ת ענן, רמז לו שילכו לא הליכה ממש אלא בענן:
פסוק כב:למה משה ואהרן תפריעו, ר"ת מות שחייבים מיתה:
פסוק כב:אותם ברע לאמר. ר"ת אבל, שהיו מתאבלים ומצטערים, ונחמם בסוף: