ואחר. משמעו אחר רוב דברים שהיה בזה. והנראה שהשתדלו משה ואהרן עם הזקנים שילכו גם המה ולא הועיל:
באו משה ואהרן. לבדם שלא הית׳ האמונה שלימה שיגיע עד מסירת נפש ולילך אל פרעה. וכבר ביארנו שלא הית׳ הבטחת ה׳ ובאת אתה וזקני ישראל אלא כשיהיה ושמעו לקלך. ושכינה מדברת מתוך גרונו. לא כן עתה שלא שמעו אלא קול אהרן. ובזה נשתנה כל הסדר:
ויאמרו אל פרעה וגו׳ שלח את עמי וגו׳. לא כמו שאמר ה׳ למשה אז שיאמרו שבשביל שנקרה ה׳ עלינו בגלוי שכינה ע״כ אנו מבקשים להקריב לפניו. אבל היום כשלא באו הזקנים בעצמם. שוב לא יכלו משה ואהרן לומר דבשביל שנראה ה׳ עליהם ע״כ המה מבקשים כולם לילך להקריב במדבר. מש״ה החלו בדרך אחר. כי ה׳ אמר להם שיאמרו לפרעה בתורת צווי שלח את עמי וגו׳:
מי ה׳ וגו׳ לשלח את ישראל. שני פליאות. מי ה׳ אשר אשמע בקולו. אשר ראוי לי להוקיר דבריו אפי׳ בכל מה שידבר. שנית לשלח את ישראל דבר גדול כזה:
לא ידעתי את ה׳. להיות ניחת לפניו בשום דבר:
וגם את ישראל לא אשלח. אפי׳ ידעתיו והייתי ניחת לפניו. מ״מ דבר גדול כזה בודאי לא אעשה. ואמר אשר אשמע בקולו. ולא לקולו. וכבר ידוע דמשמעות בקולו לדקדק ולחקור בם דבאמת הי׳ ראוי לפרעה לחקור כונת דבר ה׳ שלח את עמי אם לחלוטין אם רק לחוג ולשוב. שהרי לא אמר דרך שלשת ימים עד המאמר השני מטעם שיבואר. אבל זהו רום לב פרעה לאמר מי ה׳ אשר אחקור בכונת דבריו:
אלהי העברים נקרא עלינו. הפלא מה קוו משה ואהרן דבמה שיאמרו בלשון אחר יהי ניחת פרעה. ועוד אם באמת אמר הקב״ה בזה הלשון כה אמר ה׳ אלהי העברים. היאך שנו ואמרו אלהי ישראל. וג״ז אינו מובן למה התקצף פרעה על מאמר השני יותר מן הראשון באמרו עתה ברוגז למה משה ואהרן וגו׳ וגם יש להבין שאר השנוים בין שני המאמרים. אלא כך הענין. שהבינו משה ואהרן שפרעה טעה בכונתם. מדאמר וגם את ישראל. דמשמעו אנשי מעלה ביחוד. כמש״כ להלן ט׳ ד׳ ובכ״מ. מובן שכסבור פרעה שאין מבקשים אלא על ראשי העם לעשות איזה אסיפה ושמה יחוגו לפני ה׳. והבין פרעה כן משני טעמים. חדא ממה שאמרו אלהי ישראל ולא אלהי יעקב. שנית ממשמעות ויחגו לי. שענינו שמחה הבא במחולות וריקודים כדאי׳ בחגיגה דף י׳ ב׳ דה״ק רחמנא אכלו ושתו וחגו חגא. ועיין להלן י״ט ובס׳ דברים ט״ז ט״ו. ובכ״מ. אמנם לשון ויחגו לי משמעו לפני היינו גילו ברעדה כעומד לפני ה׳ ושמח. וזה א״א בכל המון. וגם ברגלים ובבהמ״ק אע״ג שהכל היו חייבים בקרבנות חגיגה ושמחה מכ״מ לא הכל רקדו וחלו בבהמ״ק לפני ה׳ כ״א חסידי הדור כדאיתא בסוכה פ״ה. משום שאסור לשמוח בפעולת הריקוד שם כ״א מי שיש לו רוח גבוהה של אהבת ה׳ ומשחק לפני ה׳. וכן הבין פרעה בחכמתו כי ויחגו לי. אינו אלא באנשי המעלה מישראל. ע״כ הבין כי רק אותם הם מבקשים. ומשמעות עמי. מתפרש כ״פ על המיוחדים לי. כמו הגד לעמי פשעם דמשמעו אלו ת״ח. כדאיתא בב״מ ספ״ב. והכי מתפרש במלכותא דארעא כמש״כ בס׳ בראשית מ״א מ׳ ונ״ה ע״ש. שהם אנשי חיל שומרי מלכותו ואחר שכן הבין פרעה. לא התקצף פרעה שלא היה בזה בטול מלאכה כ״כ. דאנשי מעלה היו מעטים ולא בעלי עבודה. ע״כ חזרו ואמרו בלשון אחר אלהי העברים נקרא עלינו בשעה שדבר עמנו אמר אלהי העבריים. וזהו משמעות נקרא באל״ף. והכי איתא בת״י אתקרי עלנא [והפלא על ת״א שפי׳ לעיל אתקרי וכאן תרגם אתגלי. ולהיפך מיבעי] ועברי משמעו פחותי ערך אפילו משם יעקב. אלא אדם שפל ומגושם רק מזרע העברים כמש״כ להלן כ״א ב׳. ובאמת היו שני המאמרים מפי ה׳. גם המאמר הראשון היה לאנשי המעלה ויחוגו לי. גם המאמר השני לפחותי ודלת העם ובלשון ונזבחה לה׳ אלהינו אע״ג שלא יחוגו לפני ה׳ מ״מ יקריבו כולם. ופי׳ עוד בזה המאמר בשם ה׳ נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר. דמשמעו בברור שישובו אח״כ. וכך היה סבור פרעה בכל משך המכות. ועוד במכת הערב אמר משה לפרעה דרך שלשת ימים נלך במדבר וזבחנו וגו׳. אבל כ״ז היה בעוד לא היה מכת חשך ולא מתו עוד קטני אמנה והיו הרבה מכונים עברים. משא״כ אחר מכת חשך ומתו בג׳ ימי אפלה הפחותים. וכל הנשארים היו בזה המשך מתעלים והולכים כמבואר להלן ר״פ וארא ו׳ ו׳ וכיון שהגיע למכת בכורות אמר משה לפרעה הלשון שאמר ה׳ לעיל ד׳ כ״ב. כה אמר ה׳ בני בכרי ישראל. ואמר אליך שלח את בני וגו׳ אז קם המאמר הראשון אלהי ישראל שלח את עמי ויחוגו לי. ולא היה עוד הדבור דרך שלשת ימים וגו׳. ופרעה הבין כ״ז היטב. ע״כ בשלחו כלה שלח לחלוטין. אך עם מצרים לא ידעו מכ״ז כאשר יבואר בפ׳ בא:
פן יפגענו וגו׳. אינו דבר ה׳ שהוא ית׳ לא יאמר פן. ובלשון בדבר או בחרב. וזה אינו דבר ברור. אלא הקב״ה אמר נלכה נא דרך ג׳ ימים במדבר ונזבחה לה׳ אלהינו. והם אמרו שמש״ה אנו מבקשים לילך דרך ג׳ ימים. וכדי שלא יאמר פרעה היאך אפשר לסכן עצמכם כ״כ לילך בהמון רבה במדבר במקום ציה ושממה על משך איזה ימים. ומאין יהיו ניזונים בכל משך הזמן. ע״כ אמרו שמחוייבים לבטוח בה׳ ולילך בלי חקירה שיראים פן יפגענו וגו׳. והנה היה ראוי לכתוב נקרא עלינו לכו נא דרך שלשת ימים וזבחו לה׳ ועתה נלכה נא וגו׳. אלא שהכתוב מקצר ומובן שהדבור נלכה נא וגו׳ קאי גם על דבר אלהי העברים. גם על דבר משה ואהרן לפרעה פן יפגענו וגו׳. ומזה למדנו כמה מקראות בתורה שהכי הוא הפי׳:
למה משה ואהרן וגו׳. ע״ז המאמר התקצף פרעה ואמר היאך יבואו שני אחים לבטל את העם ממלאכה. ואפילו לא היה בזה היזק למלוכה. אין דרך המלך המשגיח על עבדיו ליתן רשות להפריע אותם ממעשיהם ע״י פתוים כאלה. וזהו דבר ה׳ למשה כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך. היינו שלא יתן רשות לכם:
לכו לסבלתיכם. באשר הבין כי משה ואהרן מסובלים בעבודת הצבור. מש״ה אמר שילכו לסבלותיכם בעניני טובת הכלל. ולא בדברי שקר:
ויאמר פרעה. הוסיף לאמר. דאפילו אם יתאמצו ישראל לילך בע״כ ושלא ברשות ואז אם לא היה נוגע למלוכה לא היה כדאי לחוש כ״כ עבורם. אבל באשר נוגע למלוכה. הן רבים עתה עם הארץ. של מצרים רבים על ישראל. והשבתם אתם. המצרים. מסבלתם. מה שמסבלים את ישראל. וכמו לשון המקרא לעיל למען ענתו בסבלתם. ולא כמשמעות וירא בסבלתם דפירושו של הסובלים [ובאמת לשון סבלות פעם קאי על המסבלים כמו סבלות מצרים. ופעם קאי על הסובלים כמו לכל סבל בית יוסף (מלכים א׳ י״א) וכן בבנין הכבד אלופינו מסובלים. איתא במ״ר רות עה״פ ושם האיש אלימלך. ובירוש׳ ר״ה פ״ב. דפליגי ר״י ור״ל במשמעו אם הגדולים סובלים את הקטנים. או להיפך]. ואמר פרעה דאפילו ירצו לצאת ביד חזקה לא יניחם. וזהו דבר ה׳ למשה לעיל ולא ביד חזקה כמש״כ שם:
ויצו פרעה. הזהיר בזרוז באשר היה באמת קשה להקים גזרה זו בלי מכות ועונשין ע״כ הזהיר שמכל מקום יזדרזו להקים דברו:
ביום ההוא. אי כתיב ביום הזה היה במשמע הזה שבאו משה ואהרן. אבל ביום ההוא משמע באיזה יום מיוחד. והיינו משום שלא גזר פרעה עד שקיבץ שריו ואנשי עצתו. ויצאה העצה שיגזור כך. ומשום הכי לא נודע לשוטרי ישראל טעם הגזרה של מניעת התבן עד שהלכו לפרעה והשיב להם קשות כאשר יבואר:
ואת שוטריו. לא כתיב כאן אשר שמו עליהם נגשי פרעה כמו להלן י״ד. אלא פי׳ שוטרי פרעה. ושני מיני שוטרים היו. שוטרי מצרים אשר שם פרעה. ושוטרים מישראל שהעמידו הנוגשים. וכאן דבר תחלה עם שוטרי מצרים שהעמיד הוא. ומש״ה כתיב בלשון יחיד ולא שוטריהם ככל המאמר שמדבר על העם בלשון רבים. וע״ע בסמוך:
וקששו להם תבן. ילקטו כמו מקושש עצים:
תבן. שהוא מפוזר בשדות ובמדינה:
כי נרפים הם. עצלים. על כן הם וגו׳ מבקשים תואנה להיות בטל איזה ימים:
לאלהינו. ולא אמר לה׳ כמו להלן י״ז. היינו משום דכאן מדבר עם עובדי כוכבים ויודע שהם אינם יודעים רק בשם אלהים. ולהלן דיבר עם שוטרי ישראל. והשכיל דמסתמא יודעים השם שאמר משה:
תכבד העבודה. בשעה שהם עובדים וגם. ויעשו בה. לא יהיו בטלים כלל:
בדברי שקר. שבדו משה ואהרן:
לכוקחו לכם תבן. טוב שתקחו במחיר מאנשי מצרים:
מאשר תמצאו. בחוצות ושוקים:
כי אין נגרע וגו׳. ומי יודע כמה ישהו עד שימצאו:
לקושש קש לתבן. הקש הוא הנשאר בארץ אחר הקצירה. ותבן הוא הנקצר כמש״כ התוס׳ בפ׳ המקבל. והשכילו ישראל לצאת לשדות ולתלוש הקש ולעשות תבן כי לא הכל יכלו לקנות. (ובשבת דצ״ז איתא מקושש במתניתא תנא תולש. ולמד מהאי קרא דמשמעות מקשש תלישה):
אצים. דוחקים עוד יותר. מאשר גזר פרעה:
לאמר כלו מעשיכם דבר יום ביומו. לא אמר כלו מעשיכם דבר יום יום. אלא ביומו. דמשמעו דוקא באותו יום ולא להשלים למחר כדאיתא במס׳ תמורה די״ד לענין דבר יום ביומו דכתיב במוספין. ובאשר עפ״י גזרת פרעה שלא לגרע מתכונת הלבנים. היה אפשר לילך ביום א׳ לקשש תבן על ימים הרבה ואח״כ ימלאו עבודת אותו יום. והיו מרויחים שעת הליכה והבאת התבן. אבל הנוגשים דחקו לומר דוקא באותו יום:
שוטרי בני ישראל. המה שוטרי ישראל ממש:
חקכם ללבן כתמול שלשום גם תמול גם היום. רש״י פי׳ שתמול שלשום תמול השלישי. ולפירושו אין לתיבת שלשום משמעות כלל אלא בצרוף תמול. אבל לפ״ז אין מדויק לשון פרעה במקרא ז׳ לתת תבן וגו׳ כתמול שלשום. ולמה לא כתמול ממש. מש״ה פרש״י לעיל כאשר הייתם עושים עד הנה. אבל א״ת כתמול שלשום. שתי תיבות. אתמול ויום הקודם לו. ומש״ה פי׳ זה המקרא לא אשלמון גזרתכון למרמי כמאתמלי וכו׳ פי׳ הגזרה שגזר פרעה אז ללבון כתמול שלשום. ואתם לא כליתם גם תמול:
גם תמול. שלא הייתם נתלשי׳ מאתמול כמו היום:
גם היום. שלא תאמרו תמול הלכתם לקשש תבן גם על היום למלאות דבר גזרת פרעה עכ״פ. אבל גם היום לא כליתם החק:
למה תעשה כה. המה לא ידעו טעם הגזירה כמש״כ לעיל. וכסבורים שהוא משום קמוץ:
וחטאת עמך. המה המצרים המכים בחנם ובלי חמלה. הלא נושאים עון אשמה:
נרפים אתם נרפים. הראשון הוא פועל והשני הוא שם התואר. פי׳ אתם הנרפים ועצלים. מתרפים אתם מעבודת המלך. וכ״כ הספורנו:
נלכה נזבחה לה׳. כשמדבר עם אנשי ישראל אמר לה׳. שהבין פרעה שהמה יודעים זה השם יותר ממנו:
אותם ברע לאמר. מצאו את עצמם במעמד רע שיהיו נצרכים להביא בשורה רעה זו ע״כ בצאתם מפרעה היה בדעתם לחפש אחר משה ואהרן לשפוך מרי שיחם לפניהם. והנה.
ויפגעו וגו׳ נצבים לקראתם. השגחה פרטית היה בזה. דבאמת משה לא היה במצרים כל משך הזמן כמש״כ הרמב״ן בשם המכילתא. שהחזיר אשתו ובניו למדין. ואהרן לבדו לא עשה מאומה. עתה הזמין הקב״ה את משה ואהרן לקראת האנשים בדברם רתת. והיה זה נסיון למשה לראות כמה הוא סובל שלא יהרהר אחר מדותיו של הקב״ה:
ירא ה׳ עליכם. לפי ת״י יתגלי קדם ה׳ עולבננא ולחוד יתפרע מנכון. אם כן הפי׳ ירא ה׳ צרות נפשנו וחמסנו עליכם וכ״פ הראב״ע. אבל ת״א יתגלי ה׳ עליכן ויתפרע. א״כ אמרו בדרך כבוד. יגלה כבוד ה׳ עליכם. ואע״ג שמאמינים שנגלה כבוד ה׳ מכבר עליהם ובאו בדבריו. מ״מ חשדו אותם שלא נזהרו היטב בדבר ה׳ ע״כ אמרו שיתגלה ה׳ עליכם שנית ויוכיח אתכם על אשר הבאשתם וגו׳. וי״ל עוד שאמרו וישפוט ולא אמרו וישפוט אתכם אלא סתם וישפוט. דמשמע לתרי אפי אם שישפוט את פרעה לתקן המעוות אשר הבאשתם וגו׳. או שישפוט אתכם על מה שלא נזהרתם והבאשתם וגו׳:
וישב משה אל ה׳. היינו שהיה מקום קדוש כמו בהכ״נ שהיו מתקבצי׳ לתפלה שם התפלל משה את תפלתו הקבועה ואמר ג״ז התפלה. אדני. שם המשדד את הטבע. למה הרעתה. הן הרעה זו היה בהליכות הטבע שראוי למלך לקצוף על עבדיו הרוצים להתפרץ מעבודתם וכסבור משה שלא היתה השגחה פרטית ממנו ית׳ בכוונה. אלא ממילא נעשה כן כמנהג המלכות. ע״כ אמר שם אדני שראוי עפ״י השגחה לשדד הטבע בשמירת העם שלא יהא דבר ה׳ גורם עוד רעה עכ״פ:
למה זה שלחתני. אם לא הגיע עוד זמן הגאולה למה זה שלחתני קודם הזמן:
לדבר בשמך. טענה אחרת. אפילו פשעו ונתחייבו להרע להם מ״מ כיון שדברתי בשמך אינו מכבוד הקב״ה:
והצל לא הצלת את עמך. לא ראו עוד שום הצלה שיגרום האמונה בה׳ שיכול להציל. אלא שאינו רוצה כעת להציל. אבל כאשר עוד לא הצלת ורק גרם להם רעה אינו כבוד שם שמים. ויהיה ממעט אמונה לפרעה ולישראל:
