א וְאַחַ֗ר בָּ֚אוּ מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן וַיֹּאמְר֖וּ אֶל־פַּרְעֹ֑ה כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שַׁלַּח֙ אֶת־עַמִּ֔י וְיָחֹ֥גּוּ לִ֖י בַּמִּדְבָּֽר׃ ב וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה מִ֤י יְהוָה֙ אֲשֶׁ֣ר אֶשְׁמַ֣ע בְּקֹל֔וֹ לְשַׁלַּ֖ח אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל לֹ֤א יָדַ֙עְתִּי֙ אֶת־יְהוָ֔ה וְגַ֥ם אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֥א אֲשַׁלֵּֽחַ׃ ג וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֱלֹהֵ֥י הָעִבְרִ֖ים נִקְרָ֣א עָלֵ֑ינוּ נֵ֣לֲכָה נָּ֡א דֶּרֶךְ֩ שְׁלֹ֨שֶׁת יָמִ֜ים בַּמִּדְבָּ֗ר וְנִזְבְּחָה֙ לַֽיהוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ פֶּ֨ן־יִפְגָּעֵ֔נוּ בַּדֶּ֖בֶר א֥וֹ בֶחָֽרֶב׃ ד וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם לָ֚מָּה מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן תַּפְרִ֥יעוּ אֶת־הָעָ֖ם מִמַּֽעֲשָׂ֑יו לְכ֖וּ לְסִבְלֹתֵיכֶֽם׃ ה וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה הֵן־רַבִּ֥ים עַתָּ֖ה עַ֣ם הָאָ֑רֶץ וְהִשְׁבַּתֶּ֥ם אֹתָ֖ם מִסִּבְלֹתָֽם׃ ו וַיְצַ֥ו פַּרְעֹ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא אֶת־הַנֹּגְשִׂ֣ים בָּעָ֔ם וְאֶת־שֹׁטְרָ֖יו לֵאמֹֽר׃ ז לֹ֣א תֹאסִפ֞וּן לָתֵ֨ת תֶּ֧בֶן לָעָ֛ם לִלְבֹּ֥ן הַלְּבֵנִ֖ים כִּתְמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֑ם הֵ֚ם יֵֽלְכ֔וּ וְקֹשְׁשׁ֥וּ לָהֶ֖ם תֶּֽבֶן׃ ח וְאֶת־מַתְכֹּ֨נֶת הַלְּבֵנִ֜ים אֲשֶׁ֣ר הֵם֩ עֹשִׂ֨ים תְּמ֤וֹל שִׁלְשֹׁם֙ תָּשִׂ֣ימוּ עֲלֵיהֶ֔ם לֹ֥א תִגְרְע֖וּ מִמֶּ֑נּוּ כִּֽי־נִרְפִּ֣ים הֵ֔ם עַל־כֵּ֗ן הֵ֤ם צֹֽעֲקִים֙ לֵאמֹ֔ר נֵלְכָ֖ה נִזְבְּחָ֥ה לֵאלֹהֵֽינוּ׃ ט תִּכְבַּ֧ד הָעֲבֹדָ֛ה עַל־הָאֲנָשִׁ֖ים וְיַעֲשׂוּ־בָ֑הּ וְאַל־יִשְׁע֖וּ בְּדִבְרֵי־שָֽׁקֶר׃ י וַיֵּ֨צְא֜וּ נֹגְשֵׂ֤י הָעָם֙ וְשֹׁ֣טְרָ֔יו וַיֹּאמְר֥וּ אֶל־הָעָ֖ם לֵאמֹ֑ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר פַּרְעֹ֔ה אֵינֶ֛נִּי נֹתֵ֥ן לָכֶ֖ם תֶּֽבֶן׃ יא אַתֶּ֗ם לְכ֨וּ קְח֤וּ לָכֶם֙ תֶּ֔בֶן מֵאֲשֶׁ֖ר תִּמְצָ֑אוּ כִּ֣י אֵ֥ין נִגְרָ֛ע מֵעֲבֹדַתְכֶ֖ם דָּבָֽר׃ יב וַיָּ֥פֶץ הָעָ֖ם בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לְקֹשֵׁ֥שׁ קַ֖שׁ לַתֶּֽבֶן׃ יג וְהַנֹּגְשִׂ֖ים אָצִ֣ים לֵאמֹ֑ר כַּלּ֤וּ מַעֲשֵׂיכֶם֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ כַּאֲשֶׁ֖ר בִּהְי֥וֹת הַתֶּֽבֶן׃ יד וַיֻּכּ֗וּ שֹֽׁטְרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר־שָׂ֣מוּ עֲלֵהֶ֔ם נֹגְשֵׂ֥י פַרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר מַדּ֡וּעַ לֹא֩ כִלִּיתֶ֨ם חָקְכֶ֤ם לִלְבֹּן֙ כִּתְמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֔ם גַּם־תְּמ֖וֹל גַּם־הַיּֽוֹם׃ טו וַיָּבֹ֗אוּ שֹֽׁטְרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּצְעֲק֥וּ אֶל־פַּרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר לָ֧מָּה תַעֲשֶׂ֦ה כֹ֖ה לַעֲבָדֶֽיךָ׃ טז תֶּ֗בֶן אֵ֤ין נִתָּן֙ לַעֲבָדֶ֔יךָ וּלְבֵנִ֛ים אֹמְרִ֥ים לָ֖נוּ עֲשׂ֑וּ וְהִנֵּ֧ה עֲבָדֶ֛יךָ מֻכִּ֖ים וְחָטָ֥את עַמֶּֽךָ׃ יז וַיֹּ֛אמֶר נִרְפִּ֥ים אַתֶּ֖ם נִרְפִּ֑ים עַל־כֵּן֙ אַתֶּ֣ם אֹֽמְרִ֔ים נֵלְכָ֖ה נִזְבְּחָ֥ה לַֽיהוָֽה׃ יח וְעַתָּה֙ לְכ֣וּ עִבְד֔וּ וְתֶ֖בֶן לֹא־יִנָּתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְתֹ֥כֶן לְבֵנִ֖ים תִּתֵּֽנּוּ׃ יט וַיִּרְא֞וּ שֹֽׁטְרֵ֧י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֹתָ֖ם בְּרָ֣ע לֵאמֹ֑ר לֹא־תִגְרְע֥וּ מִלִּבְנֵיכֶ֖ם דְּבַר־י֥וֹם בְּיוֹמֽוֹ׃ כ וַֽיִּפְגְּעוּ֙ אֶת־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽת־אַהֲרֹ֔ן נִצָּבִ֖ים לִקְרָאתָ֑ם בְּצֵאתָ֖ם מֵאֵ֥ת פַּרְעֹֽה׃ כא וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶ֔ם יֵ֧רֶא יְהוָ֛ה עֲלֵיכֶ֖ם וְיִשְׁפֹּ֑ט אֲשֶׁ֧ר הִבְאַשְׁתֶּ֣ם אֶת־רֵיחֵ֗נוּ בְּעֵינֵ֤י פַרְעֹה֙ וּבְעֵינֵ֣י עֲבָדָ֔יו לָֽתֶת־חֶ֥רֶב בְּיָדָ֖ם לְהָרְגֵֽנוּ׃ כב וַיָּ֧שָׁב מֹשֶׁ֛ה אֶל־יְהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֗י לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָה֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה לָ֥מָּה זֶּ֖ה שְׁלַחְתָּֽנִי׃ כג וּמֵאָ֞ז בָּ֤אתִי אֶל־פַּרְעֹה֙ לְדַבֵּ֣ר בִּשְׁמֶ֔ךָ הֵרַ֖ע לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה וְהַצֵּ֥ל לֹא־הִצַּ֖לְתָּ אֶת־עַמֶּֽךָ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

דברי דוד

דוד הלוי סגל

פסוק א:
ואחר באו וכו' החזירם לאחוריהם. הקשה הרא"ם, שהרי בפרשת משפטים כתיב תחילה עלה אלי אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל והשתחויתם מרחוק ואח"כ כתיב ונגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו, משמע דאכולהו קאי, ואם היה זה בעבור פרעון חטא אהרן מה חטא וכן נדב ואביהוא. ונראה שיל"ד דכיון דאמר משה לבדו ממילא אתמעט אהרן וכל שאחריו ולמה הוצרך להזכיר אח"ז והם לא יגשו אלא דוהם קאי על הזקנים לחוד ושתי הגשות קאמר, דהיינו תחילה יעלו כל הנזכרים לענין השתחוויה ושם כולם שוים, אלא דאחר השתחויה יהיה הגשה למשה לבד ואפילו אהרן אתמעט ולאהרן נדב ואביהוא תהיה עכ"פ ג"כ הגשה קצת כמ"ש רש"י ביתרו אבל והם דהיינו הזקנים לא יהיה להם אחר ההשתחויה כלל הגשה אלא יחזרו לאחוריהם אלא שיש עדיין לומר דילמא נדב ואביהוא הם שוים להזקנים דכיון שאנו רואים שיש עכ"פ הגשה קצת לאהרן מכח יתורא דוהם כו' ולזקנים כלל לא אלא שיש ספק לענין נדב ואביהוא אם נכלול אותם עם אהרן ולומר שתהיה להם ג"כ הגשה קצת או נכלול אותם עם הזקנים וקרא דוהם כלל גם אותם בזה אמרינן אוקי אמסתבר דמצינו בזקנים שחטאו, כאן אמרינן דעלייהו לחוד קאי והם, דודאי ניחא טפי לומר דקאיועל כולם מסתמא אלא דע"כ לא קאי על אהרן וצריך אתה לסתור הכלל, ע"כ אזלינן בתר הסברא היאך לסתור הכלל (כנ"ל נכון) ובמדרש יליף המיעוט דזקנים מפסוק, ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה כו' וקשה דהא שם קאי לענין שיעשו משפט בין איש לרעהו כדפירש"י שם, ע"כ אתא שפיר גירסת רש"י דיליף מונגש משה לבדו:
פסוק ו:
הנוגשים, מצריים היו. דאל"כ למה לא הוכו כמו שוטרי בני ישראל:
פסוק ז:
תבן אשטובל"א. בריש כירה פירש"י קש זנבות השבלים וגבבא הנגבב מן השדה אשטבל"א, וא"כ כאן מיירי ממה שנשאר בשדה דהיינו גבבא אבל התוספות כתבו שם דהנשאר בשדה שהוא אשטבל"א הוא נקרא קש. ותבן הוא מה שנקצר עם השבולת. וא"כ קשה דהא כאן כתיב תבן ממילא, לא הוה כאן אשטובל"א. וצ"ל דכאן קרי ליה תבן לשון זיבול כמ"ש התוס' שם מידי אחרינא:
פסוק טז:
וחטאת עמך, אילו היה נקוד פת"ח. פירוש תחת הטי"ת אז היה דבוק לתיבה שאחריו דהיינו עמך כמו חטאת הקהל היא, ואז לא היה נקרא שם דבר בפני עצמו כי אין ביאור לו כי אם מחמת הדביקות, וא"כ היה פירושו דבר זה של פרעה הוא חטאת של עמך, אבל עכשיו שנקוד קמ"ץ תחת הטי"ת אינו דבוק לעמך, דאילו לא נכתב רק חטאת לחוד בקמ"ץ היה לו פירוש בפני עצמו כמו והאחד לחטאת ואז מיקרי שם דבר ואז פירושו שדבר זה מביא לחטאת ופירש אח"כ למי לעמך וחסר למ"ד כמו בית לחם:
פסוק כב:
למה הרעות וכו' וא"ת מה איכפת לך. קשה היאך לא איכפת ליה בצרות ישראל, ונראה דה"פ דע"כ אין כאן שתי קושיות אחת על הרעות ואחת על השליחות דא"כ היה קושיא של למה הריעות אינה תלויה בשליחותו דהא שליחותו קושיא אחרת היא ועל זה קשה מה טעם זכר כאן דוקא קושיא של למה הרעות ולא קודם לזה דהיה להם עכ"פ עבודה קשה, אלא צ"ל דגם קושיא הראשונה היתה ג"כ מחמת השליחות, דתחילה הקשה למה הרעות מחמת שליחותי וא"ת לי מה איכפת לך שהריעות היתה גם אם לא היתה השליחות שלך אלא אדם אחר היה שליח, על זה קובל אני למה שלחתני דקי"ל מגלגלין חובה ע"י חייב ולמה אני הוא החייב להתגלגל על ידי חוב אל ישראל וביאור ענין זה לפי דעתי דמשה לא ידע משליחות אחרת שלא נתגלה לו עדיין, ובשליחות הזה ראה ריעותא וחשב אולי לפורענות נעשה שליחות שלו והעם לא יהיו נגאלים ח"ו כי אפשר שגרם חטאם כמו שאמר אכן נודע הדבר שהיו בהם דלטורים וע"כ היה קובל שעל ידו יהיה גלגול הפורענות ח"ו, ודרך זה יתיישב בו תחילת הפרשה שאחריה אי"ה: