א וְאַחַ֗ר בָּ֚אוּ מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן וַיֹּאמְר֖וּ אֶל־פַּרְעֹ֑ה כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שַׁלַּח֙ אֶת־עַמִּ֔י וְיָחֹ֥גּוּ לִ֖י בַּמִּדְבָּֽר׃ ב וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה מִ֤י יְהוָה֙ אֲשֶׁ֣ר אֶשְׁמַ֣ע בְּקֹל֔וֹ לְשַׁלַּ֖ח אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל לֹ֤א יָדַ֙עְתִּי֙ אֶת־יְהוָ֔ה וְגַ֥ם אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֥א אֲשַׁלֵּֽחַ׃ ג וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֱלֹהֵ֥י הָעִבְרִ֖ים נִקְרָ֣א עָלֵ֑ינוּ נֵ֣לֲכָה נָּ֡א דֶּרֶךְ֩ שְׁלֹ֨שֶׁת יָמִ֜ים בַּמִּדְבָּ֗ר וְנִזְבְּחָה֙ לַֽיהוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ פֶּ֨ן־יִפְגָּעֵ֔נוּ בַּדֶּ֖בֶר א֥וֹ בֶחָֽרֶב׃ ד וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם לָ֚מָּה מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן תַּפְרִ֥יעוּ אֶת־הָעָ֖ם מִמַּֽעֲשָׂ֑יו לְכ֖וּ לְסִבְלֹתֵיכֶֽם׃ ה וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה הֵן־רַבִּ֥ים עַתָּ֖ה עַ֣ם הָאָ֑רֶץ וְהִשְׁבַּתֶּ֥ם אֹתָ֖ם מִסִּבְלֹתָֽם׃ ו וַיְצַ֥ו פַּרְעֹ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא אֶת־הַנֹּגְשִׂ֣ים בָּעָ֔ם וְאֶת־שֹׁטְרָ֖יו לֵאמֹֽר׃ ז לֹ֣א תֹאסִפ֞וּן לָתֵ֨ת תֶּ֧בֶן לָעָ֛ם לִלְבֹּ֥ן הַלְּבֵנִ֖ים כִּתְמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֑ם הֵ֚ם יֵֽלְכ֔וּ וְקֹשְׁשׁ֥וּ לָהֶ֖ם תֶּֽבֶן׃ ח וְאֶת־מַתְכֹּ֨נֶת הַלְּבֵנִ֜ים אֲשֶׁ֣ר הֵם֩ עֹשִׂ֨ים תְּמ֤וֹל שִׁלְשֹׁם֙ תָּשִׂ֣ימוּ עֲלֵיהֶ֔ם לֹ֥א תִגְרְע֖וּ מִמֶּ֑נּוּ כִּֽי־נִרְפִּ֣ים הֵ֔ם עַל־כֵּ֗ן הֵ֤ם צֹֽעֲקִים֙ לֵאמֹ֔ר נֵלְכָ֖ה נִזְבְּחָ֥ה לֵאלֹהֵֽינוּ׃ ט תִּכְבַּ֧ד הָעֲבֹדָ֛ה עַל־הָאֲנָשִׁ֖ים וְיַעֲשׂוּ־בָ֑הּ וְאַל־יִשְׁע֖וּ בְּדִבְרֵי־שָֽׁקֶר׃ י וַיֵּ֨צְא֜וּ נֹגְשֵׂ֤י הָעָם֙ וְשֹׁ֣טְרָ֔יו וַיֹּאמְר֥וּ אֶל־הָעָ֖ם לֵאמֹ֑ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר פַּרְעֹ֔ה אֵינֶ֛נִּי נֹתֵ֥ן לָכֶ֖ם תֶּֽבֶן׃ יא אַתֶּ֗ם לְכ֨וּ קְח֤וּ לָכֶם֙ תֶּ֔בֶן מֵאֲשֶׁ֖ר תִּמְצָ֑אוּ כִּ֣י אֵ֥ין נִגְרָ֛ע מֵעֲבֹדַתְכֶ֖ם דָּבָֽר׃ יב וַיָּ֥פֶץ הָעָ֖ם בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לְקֹשֵׁ֥שׁ קַ֖שׁ לַתֶּֽבֶן׃ יג וְהַנֹּגְשִׂ֖ים אָצִ֣ים לֵאמֹ֑ר כַּלּ֤וּ מַעֲשֵׂיכֶם֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ כַּאֲשֶׁ֖ר בִּהְי֥וֹת הַתֶּֽבֶן׃ יד וַיֻּכּ֗וּ שֹֽׁטְרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר־שָׂ֣מוּ עֲלֵהֶ֔ם נֹגְשֵׂ֥י פַרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר מַדּ֡וּעַ לֹא֩ כִלִּיתֶ֨ם חָקְכֶ֤ם לִלְבֹּן֙ כִּתְמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֔ם גַּם־תְּמ֖וֹל גַּם־הַיּֽוֹם׃ טו וַיָּבֹ֗אוּ שֹֽׁטְרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּצְעֲק֥וּ אֶל־פַּרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר לָ֧מָּה תַעֲשֶׂ֦ה כֹ֖ה לַעֲבָדֶֽיךָ׃ טז תֶּ֗בֶן אֵ֤ין נִתָּן֙ לַעֲבָדֶ֔יךָ וּלְבֵנִ֛ים אֹמְרִ֥ים לָ֖נוּ עֲשׂ֑וּ וְהִנֵּ֧ה עֲבָדֶ֛יךָ מֻכִּ֖ים וְחָטָ֥את עַמֶּֽךָ׃ יז וַיֹּ֛אמֶר נִרְפִּ֥ים אַתֶּ֖ם נִרְפִּ֑ים עַל־כֵּן֙ אַתֶּ֣ם אֹֽמְרִ֔ים נֵלְכָ֖ה נִזְבְּחָ֥ה לַֽיהוָֽה׃ יח וְעַתָּה֙ לְכ֣וּ עִבְד֔וּ וְתֶ֖בֶן לֹא־יִנָּתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְתֹ֥כֶן לְבֵנִ֖ים תִּתֵּֽנּוּ׃ יט וַיִּרְא֞וּ שֹֽׁטְרֵ֧י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֹתָ֖ם בְּרָ֣ע לֵאמֹ֑ר לֹא־תִגְרְע֥וּ מִלִּבְנֵיכֶ֖ם דְּבַר־י֥וֹם בְּיוֹמֽוֹ׃ כ וַֽיִּפְגְּעוּ֙ אֶת־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽת־אַהֲרֹ֔ן נִצָּבִ֖ים לִקְרָאתָ֑ם בְּצֵאתָ֖ם מֵאֵ֥ת פַּרְעֹֽה׃ כא וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶ֔ם יֵ֧רֶא יְהוָ֛ה עֲלֵיכֶ֖ם וְיִשְׁפֹּ֑ט אֲשֶׁ֧ר הִבְאַשְׁתֶּ֣ם אֶת־רֵיחֵ֗נוּ בְּעֵינֵ֤י פַרְעֹה֙ וּבְעֵינֵ֣י עֲבָדָ֔יו לָֽתֶת־חֶ֥רֶב בְּיָדָ֖ם לְהָרְגֵֽנוּ׃ כב וַיָּ֧שָׁב מֹשֶׁ֛ה אֶל־יְהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֗י לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָה֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה לָ֥מָּה זֶּ֖ה שְׁלַחְתָּֽנִי׃ כג וּמֵאָ֞ז בָּ֤אתִי אֶל־פַּרְעֹה֙ לְדַבֵּ֣ר בִּשְׁמֶ֔ךָ הֵרַ֖ע לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה וְהַצֵּ֥ל לֹא־הִצַּ֖לְתָּ אֶת־עַמֶּֽךָ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פירושי רד"צ הופמן

דוד צבי הופמן

פסוק א:
אל־פרעה. מוסב גם על "באו" וגם על "ויאמרו".
פסוק א:
ויאמרו. אבל הזקנים לא באו עמהם, אף־על־פי שנצטוו על כך (ג, יח).
פסוק א:
ה' אלהי ישראל. תחילה דיברו בלשון עמם, קוראים את שם ה' ומשתמשים בשם "ישראל", אף כי בפי המצרים נקראו ישראל בשם "עברים"165השוה בראשית מא, יב; מג, לב; שמות א, טז; ב, ו (המ').. ישראל היה שם גאה, ציון לעם עצמאי, והדרישה היא שלח. כלומר שחרור מוחלט, ולפחות שילוח בלי קביעת מועד מסוים לשיבה. ועוד, הדברים נמסרים לפרעה בתור ציווי אלוהי. אין האחים מופיעים פה כמבקשים, אלא כשלוחי אלוהים ובידם ציוויו - כדי לבחון, כיצד יגיב פרעה על ציווי אלוהי כזה. והנה פרעה משיב "מי ה' אשר אשמע בקולו", אין אני מכיר את ה' ואין אני חש כל חובה לציית לדברו, ומה גם לדרישה לשלח את ישראל.
פסוק ב:
את־ישראל לא אשלח. בתור ישראל לא אשלח אותם אפילו אם יבקשו רק חופשה לזמן מוגבל. דומה שהשם ישראל עורר אצלו התנגדות, מפני ששם זה מזכיר לו לעם את עברו המפואר, והוא עשוי לעורר גאוה לאומית ושאיפה לחירות. ישראל, אומר פרעה, לא אשלח, שהרי ישראל לא ישובו.
פסוק ג:
ויאמרו וגו'. רק עתה, משסירב פרעה סירוב מוחלט להיענות לציווי האלוהי, רק עתה פותחים משה ואהרן בבקשה בשם העם. אין קוראים לו עוד בשם ישראל אלא בשם "העברים" השגור בפי המצרים, ובשם זה הם מקבלים עתה חופשה בת שלושה ימים למסע במדבר, כדי להקריב שם את הקרבנות שהם חבים לאלוהיהם, פן יענישם. קרבנות אלה היו צריכים לפייס את האל על חטאים שאולי חטאו, והסירוב להניח להם להקריבם יגרום אחריו את עונשו של האל אף לפי תפישתם של המצרים עובדי האלילים. ואולם יש לשאול, מדוע לא אמרו משה ואהרן מיד את הדברים שבפסוק ג, והרי לומר אותם נצטוו מפי ה' (למעלה ג, יח)? ונראה, שאלו אמנם באו יחד עם הזקנים, כי אז לא היה משה - כמי שעומד בראשה של משלחת העם - יכול לומר אלא דברים אלה. אך מכיוון שבא בלעדיהם, הרי הוא מופיע כנביא ה', ואהרן הוא דברו, הרי שעליו לקיים תחילה את שליחות ה', ורק משסירב פרעה להיענות לצו ה', הוא מגיש את בקשת העם, ושליחות זו אמנם הוטלה עליו כאמור למעלה ד, כג־כד.
פסוק ד:
ויאמר... ויאמר. מפסוק ד משתמע, שציבור גדול מבני ישראל נתלוה למשה ולאהרן בהליכתם לארמון המלך, ופרעה מדבר כאן לפני כל הנאספים. בשל כך היה צריך לקרוא את משה ואת אהרן בשמם. פסוק זה של דברי פרעה מופנה אל משה ואהרן בנוכחות הנלווים עליהם, ועל כן הוא אומר "למה משה ואהרן".
פסוק ד:
תפריעו. מלשון פר"ע, כלומר להתיר קשר. ותוכן דבריו - כבר עתה, על ידי עצם הופעתכם, השבתתם את העם מעבודתו.
פסוק ד:
לכו לסבלתיכם. הרי זו פנייה אל העם הנלווים על משה ואהרן, שלהם הוא מצוה "לכו לסבלתיכם", והללו אכן נחפזים לדרכם חפויי־ראש.
פסוק ה:
ויאמר פרעה. ועכשיו, כשהם לבדם, שוב פונה פרעה אל משה ואהרן. - הן. הוא מבקש להסביר להם את העוול שעשו - הן ראיתם בהופעת המון העם שנלוו עליכם, מה רב הוא מספר "עם־הארץ" שנמצא במצרים, ואת כל אלה אתם רוצים להשבית ממלאכתם על ידי חגיגת קרבנות במדבר.
פסוק ה:
והשבתם אתם. בעוד שבפסוק ד מדובר בהפרעה קצרה בעבודה עקב התלוות ציבור גדול אל משה ואהרן, מדובר כאן בהשבתה ממושכת של העבודה עקב היציאה למדבר כדי להקריב קרבנות166ביאורם של מבקרי־המקרא את כפל־הלשון "ויאמר... ויאמר" על ידי ייחוסם של שני הפסוקים לשני מקורות שונים אין בו ממש, שהרי יכול היה "העורך" לפתור בעיה זו על ידי השמטת "ויאמר" השני., ובמקום תשובה לבקשה המוגשת באה גזירה חמורה.
פסוק ו:
פרעה רואה בדברי משה "דברי שקר"167פסוק ט (המ')., דברים שהעם מוכנים להאמין להם ברצון, מתוך נטייתם לעצלות, והוא רוצה למנוע זאת על ידי הכבדת עול העבודה.
פסוק ו:
הנגשים. אלה הם שרי המסים המוזכרים למעלה א, יא.
פסוק ו:
שטריו. משגיחים, סדרנים (שט"ר = סד"ר). הנוגשים היו ממונים על השוטרים אשר היו אחראים כלפיהם לביצוען המדויק של העבודות שנעשו על ידי העם. מובן מאליו, שלשוטרים של תקופת העצמאות168דברים א, טו; טז, יח ועוד (המ'). היו תפקידים אחרים.
פסוק ז:
תבן. בתבן לא השתמשו לשריפת הלבנים כי אם לערבובו בחומר. מתערובת זו עשו את הלבנים שאותן ייבשו בשמש. כפי שמעידים שרידי מבנים עתיקים עוד היום, היה זה חומר הבנייה השכיח במצרים העתיקה. ואין תבן זה אלא גבעולי תבואה יבשים כשהם מקוצצים, השוה איוב כא, יח.
פסוק ז:
ללבן. פועל מלשון "לבנה".
פסוק ז:
וקששו. מלשון "קש" - ויאספו את קצוות הגבעולים הנשארים בשדה בשעת הקצירה.
פסוק ח:
מתכנת. מלשון "תכן" שבפסוק יח, ואונקלוס תרגם "סכום", כלומר הכמות אשר הם עשים בדרך כלל, כרגיל.
פסוק ח:
נרפים. כמו להלן יז, מתבטלים.
פסוק ח:
על־כן הם צעקים. מסתבר, שההמון שהתאסף ליד הארמון, אף עורר את אי־רצונו של פרעה בצעקותיו.
פסוק ט:
תכבד העבדה. זוהי הוראה מיוחדת־נפרדת, לעשות להם את העבודה כבדה ככל האפשר, כדי שלא יהיה להם פנאי לשעות ל"דברי שקר".
פסוק י:
ויצאו וגו'. הם יוצאים מן הארמון אל העם.
פסוק יא:
כי אין נגרע. מסתבר, שלשון "כי" שבכאן הוא נימוק בשביל "מאשר תמצאו" - אל תרבו לחפש, אלא קחו את התבן בכל אשר תמצאוהו, שהרי לא נגרע ממתכונת הלבנים, מן הכמות שנקבעה לכם עוד קודם לכן, ורש"י מוסיף, "וצריכים אתם לילך בזריזות".
פסוק יב:
ויפץ. כאן פועל עומד, כמו שמואל א' ג, יח169ראה 332 c) Ewald)., ואלו בבראשית יא, ח - פועל יוצא.
פסוק יב:
בכל־ארץ מצרים. אפילו עד קצה גבול הארץ היו צריכים ללכת כדי למצוא קש.
פסוק יב:
קש לתבן. קצוות הגבעולים שבשדה, כדי לקצצם לתבן.
פסוק יג:
כאשר בהיות התבן. אונקלוס מתרגם "כד אתיהב לכון תבנא", כלומר כאשר ניתן לכם התבן, והוא משלים בזה לפי הענין170ובדומה מתרגם גם יב"ע, ואין זה משום שהיתה לפניהם גרסה "בהיות ניתן לכם התבן", כפי שסובר Dillmann..
פסוק יד:
ויכו... לאמר. הוכו תוך שנאמר להם, והרי זה מבנה נדיר.
פסוק יד:
נגשי פרעה לאמר. טעמי־המקרא מחברים מלים אלה, אולי כדי לרמוז שהיו אלה הנוגשים אשר אמרו את הדברים. ברם, אם אכן כך, היה מתאים יותר לכתוב, "ויכו" בבנין קל.
פסוק יד:
חקכם ללבן. מחובר על ידי טעמי־המקרא.
פסוק יד:
גם־תמל וגו'. לדעת ראב"ע "תמול" הרי הוא היום שעשה משה את האותות לעיני העם ולא התעסקו בעבודתם.
פסוק יד:
גם־היום שבאו משה ואהרן אל פרעה171ראב"ע ד"ה ויכו וכו' עליהם (המ').. ברם, לדעתנו מוטב לבאר שדבר זה התרחש רק למחרת היום.
פסוק טז:
ולבנים אמרים לנו עשו. כמו "ואומרים לנו - עשו לבנים". תיבת "ולבנים" המודגשת, הוקדמה.
פסוק טז:
וחטאת. כמו וחטאה, והשוה בראשית לג, יא; דברים לא, כט172ראב"ע פסוק טו ד"ה למה תעשה (המ')..
פסוק טז:
וחטאת עמך. כאן בלשון נקבה, כמו שופטים יח, ז; ירמיה ח, ה173שם (המ').. מכיוון שמן הנמנע הוא לעשות כמצווה, הרי העם נאלץ לעבור על מצוותך ולחטוא לה, וכיוון שיחטא פעם, בנקל יתפתה לחטאים חמורים יותר. ולפי ראב"ע174שם (המ'). יש כאן משום לשון נקיה, כלומר שינוי משום כבוד המלכות - "וכנו דרך מוסר, כי החטא יהיה על עמו, וכמוהו 'והייתי אני ובני שלמה חטאים' (מלכים א' א, כו); 'ואויבינו ילעגו־למו' (תהלים פ, ז); 'וימירו את־כבודם' (שם קו, כ). ואונקלוס תרגם "וחטן עליהון עמך", כלומר "עמך יחטא להם", ויונתן בן עוזיאל - וחובתהון דעמך תקפא וסלקא", כלומר חטא עמך הולך וגדל, ומעין זה גם רש"י175והשוה גם שיר השירים רבה ב, יח (המ')..
פסוק יז:
נרפים אתם. גם אתם, השוטרים, המעודדים את הבטלה.
פסוק יז:
נזבחה לה'. יונתן בן עוזיאל תירגם. "קדם אלהנא"176וכן גם מתרגמים השבעים.. אמנם למעלה אמר פרעה, "לא ידעתי את־ה'177פסוק ב (המ'). וגם אמר "הם צעקים לאמר נלכה נזבחה לאלהינו" (פסוק ח). ואולם ייתכן גם ייתכן, שאמנם דייק פרעה לאמר כאן "ה' ", כדי להדגיש שעצם העובדה שהם מבקשים לזבוח לה', לאלהים בלתי־ידוע לחלוטין, מוכיחה כי שאיפתם אינה אלא להיבטל ממלאכתם.
פסוק יט:
אתם. "כמו נפשם, עצמם, כמו 'וירעו הרועים אתם' (יחזקאל לד, ח); 'ויקבר אתו בגיא' (דברים לד, ו), כך ראב"ע178ד"ה ויראו (המ')., והשוה גם במדבר ו, יג179ראב"ע שם בשם יהודה בן בלעם (המ')..
פסוק יט:
ברע. כמו "ברעה". השוטרים ראו עצמם בצרה, השוה תהלים קז, כו; משלי יז, כ; כד, טז.
פסוק יט:
לאמר. לפי ראב"ע180מסתבר שכוונת המחבר ז"ל לאמור למעלה, לפסוק יג (המ'). מוסב על פרעה, כלומר השוטרים ראו־חשו עצמם בצרה באמור פרעה להם "לא תגרעו" וגו', וכמו למעלה פסוק יד. אך דומה, שמוטב להסיבו על השוטרים, כלומר הם ראו עצמם במצב רע על שום שעליהם לומר וגו'.
פסוק כ:
ויפגעו וגו'. חסר הנושא, ורש"י משלים נושא בלתי־מיודע - אנשים מישראל, והמלה "בצאתם" מוסבת על משה ואהרן, כלומר בצאת משה ואהרן מאת פרעה פגעו אותם אחדים מבני ישראל. ולפי המדרש181שמות רבה פרשה ה, כד (המ'). היו אלה דתן ואבירם אשר התייצבו כנגד משה ואהרן, כאשר אלה יצאו מארמון פרעה. והם קבלו והתריעו, כאמור בפסוק הבא. ואולם לפי זה צריך לומר, שכבר בתחילת הענין, טרם יכריז פרעה על הגזירה החדשה, חשו אנשים אחדים שמעשה משה ואהרן יביא להרעת המצב של בני ישראל, ולא יובן, מדוע נמסר על אירוע זה רק עתה. מוטב אפוא לבאר שהמלים "ויפגעו" ו"בצאתם מאת פרעה" מוסבות על השוטרים 182וכן גם בשמות רבה שם (המ').. משה ואהרן הלכו לקראת השוטרים כאשר הללו יצאו מאת פרעה, כדי להיוודע על תוצאות שיחתם עם המלך. מסתבר, שההתרחשויות המסורות כאן אירעו תוך תקופה ממושכת, ורק כעבור זמן־מה הגישו השוטרים את קובלנתם אל פרעה. לפי המדרש183שם, שם, כג (המ'). הביא משה בינתיים את אשתו ואת בניו חזרה למדין ועשה שם שישה חודשים, וכיוון שחזר, רבו עמו.
פסוק כא:
הבאשתם את־ריחנו. כמו היפוכו - למצוא הן - בא גם ביטוי זה בצירוף "בעיני", ומשמעו - השנאתם אותנו, והשוה בראשית לד, ל.
פסוק כא:
לתת חרב. כלומר סיפקתם להם אמתלה להרע עמנו עוד יותר. בצערם על אי־הצלחתם השוטרים קוראים "ירא ה' עליכם וישפט", אף כי האמינו שמשה שליחו של ה' הוא, שהרי ראו את האותות שעשה. ואפשר שרק ביקרו את העובדה, שהעם נסחב אל תוך עניין זה. האחים צריכים היו לכלכל מעשיהם כך, שגם במקרה של אי־הצלחה לא תגדל צרת העם.
פסוק כב:
אם אמנם כבר עברו כמה חודשים מאז הופעתו הראשונה של משה לפני פרעה, כאמור, כי אז יובן נאום זה הרבה יותר. אין משה רואה כל סימן לגאולה המתקרבת, אבל הוא רואה הכבדת העול על העם.
פסוק כב:
וישב. לפי רשב"ם שב משה "אל המקום שהיה מדבר עמו". אין המדובר בהר סיני. גם במצרים נתגלתה למשה השכינה במקומות מסוימים, קבועים. ואולי בא הביטוי "וישב" במקום "ויפן", משום שבמלים אלה אמנם השיב משה תשובה על שליחותו, והיא - "מאז באתי" וגו', ואף כי ה' אמר לו למשה "ואני ידעתי כי לא־יתן אתכם מלך מצרים להלך"184ג, יט (המ')., ועוד פעם "ואני אחזק את־לבו ולא ישלח את־העם"185ד, כא (המ'). - אף־על־פי־כן "חשבתי שיחל פרעה להקל מעליהם ותחל להצילם"186ראב"ע לפסוק כג., ומכאן תמיהתו "הרע... והצל לא הצלת" וגו'.