פסוק א:"...ויחגו לי במדבר". כאן ישנה בקשה לחופשה לזמן מה. בפסוק ג מדובר במפורש בחופשה בת ג' ימים, ולהלן (ז, טו) בא לשון "ויעבדוני", המשתמע שוב כבקשה לחופשה לזמן קצוב, וכן לאורך כל הפרשה כמובא למעלה (ג, יח). ראה מה שכתבתי שם. ושאל הרב מנחם בורשטין שי' בשבת שהוקדשה לרפואה והלכה, הנה ה' מצוה למשה (ב, יז) לבשר לזקנים כי יצאו ממצרים יציאה מוחלטת בעוד שהם נתבקשו לבקש מפרעה חופשה קצרה לג' ימים. מה פשר השינוי, כלום לא היה מקום לחשוש שהאמת תודלף ופרעה ידע שמדובר בתכנית ליציאה מוחלטת, כלומר שמשה רבנו ע"ה בא לרמותו? ואין לומר שלשון הדיפלומטיה היתה קיימת כבר אז - העיקר הוא למצוא הגדרה מסוימת שכל צד יפרש כרצונו. (פ' שמות תשס"ה) על פשר השינוי כבר שאלו בשמות רבה (ג, ח): למה אמרו שלשה ימים ולא אמרו נלכה נא לעולם? למה אמרו כן, כדי שיטעו המצריים וירדפו אחריהם בשעה שיצאו, ויאמרו לא גאלם אלא על מנת שילכו שלשת ימים ויזבחו לו והם עכבו עצמן כל כך, וירדפו אחריהם בסוף שלשת ימים ויטביעם בים למדד להם במדה שמדדו וכו'. על כך הוסיף "אור החיים" הק' (ג, יח) שכשם שהמצריים התחכמו על ישראל לשעבדם תחילה בפה רך, ואחר כך בפרך, כך התחכם עמם ה', ובתחילה ציוה לומר בפה רך: "נלכה שלושה ימים", ואחר כך בפרך - שילוח מלא. וראה עוד שם. וראה גם ר"י אברבנאל (שם בשאלה השש עשרה) שההטעיה באה כדי להראות לבני אדם את חוזק לבו של פרעה וקושי ערפו, שאפילו להליכה של שלושה ימים לזבוח לאלהיהם, לא הסכים. וראה גם דברי "העמק דבר" שם ולהלן (ה, ג). ולמעלה (ג, יח) בליקוטים שבחומש "רב פנינים" כתוב: וכתב הרב בעל ד"ר שראה בספר אחד שלא קשה כלל, כי במלחמה מותר לעשות כל הערמות ותחבולות נגד האויב, אף לרמותו בדברים כזבים, כמו שמצינו ביהושע - בהלחמו עם עי ציוהו הקב"ה: שים אורב לעיר מאחריה להטעות האויב! ואין זה שום נדנוד איסור כלל כי זה בכלל כל הבא להורגך השכם להורגו, ומותר לעשות כל הצטדקות להורגו. וכן היתה כאן תועלת גדולה להטעות את פרעה שיסבור שרוצים ללכת רק דרך שלשת ימים כדי שעל ידי כך ירדוף אחר כך אחריהם על הים ויטבעו בים כאשר הטביעו את בני ישראל בים. ולכן היה היתר גמור להטעותו וכו' (ראה דרשות הר"ן סוף דרוש יא). וראה מאמרו של הרב אלחנן סמט שי' "ההונאה במשא ומתן עם פרעה" בספרו "עיונים בפרשות השבוע - סדרה ראשונה" עמ' 178 (הראני הרב איתן שנדורפי שי'). ובאשר לחשש ההדלפה, ראה ראב"ע הקצר להלן (יא, ד) המבאר שבני ישראל ידעו שמדובר בשילוח מוחלט, מכל מקום שמרו הסוד.
פסוק א:"אלהי ישראל". ולא "אלהי העבריים" כמו למעלה (ג, יח). (פ' שמות תשנ"ג) וראה "העמק דבר" להלן (ה, ג) ד"ה אלהי העברים נקרא עלינו. וראה מלבי"ם שם.
פסוק א:רש"י ד"ה ואחר באו משה ואהרן וגו', אבל הזקנים נשמטו אחד אחד מאחר משה ואהרן... ובסיני נפרע להם, ונגש משה לבדו וכו'. וקשה לי, והרי אהרן לא נשמט, ולמה אפוא לא ניגש עם משה בסיני? (פ' שמות תשל"ג)
פסוק א:ועתה ראיתי שכבר שאל על כך רא"ם ("שפתי חכמים" אות י) והשאיר בצ"ע. ותירוצו של בעל "שפתי חכמים" אינו נראה לי כלל. (פ' שמות תשמ"ז) וראה "רש"י השלם" על אתר (הערה 2).
פסוק א:והנה ראיית רש"י לעונשם של הזקנים קצת תמוהה, כי במקום להוכיח מן "ונגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו" (כד, ב) היה עדיף להוכיחו מן "ועלית אתה ואהרן" (יט, כד), שהרי שם לפחות נרמזת "מחיצה" נפרדת לאהרן, ואילו מן פיסוקו של רש"י משתמע שכל האחרים - כלומר להוציא משה רבנו ע"ה - הם שווים, וצריך לשאול, למה אהרן עמהם, והרי הוא לא נטש את משה? (פ' שמות תשנ"א)
פסוק ג:"נלכה נא דרך שלשת ימים". ראה מה שכתבתי למעלה (ג, יח). (פ' שמות תשנ"ו)
פסוק ג:"ויאמרו אלהי העברים נקרא עלינו". זוהי התשובה לדברי פרעה "לא ידעתי את ה'", כלומר משה ואהרן מציגים את ה' בלשון מובנת יותר. וראה רשב"ם ור"ע ספורנו על אתר. (פ' שמות תשנ"א)
פסוק ד:רש"י ד"ה תפריעו את העם ממעשיו, ..."כי פרֻע הוא" (לב, כה) - נרחק ונתעב. ע"כ. ואילו שם מפרש רש"י: מגולה, נתגלה שמצו וקלונו, כמו וכו'.
פסוק ד:רש"י ד"ה לכו לסבלתיכם, לכו למלאכתכם שיש לכם לעשות בבתיכם וכו'. רש"י מבחין כבר כאן בין בני שבט לוי ויתר בני ישראל, וכאילו רמז לכך במלה "לסבלתיכם", כלומר לעבודותיכם הפרטיות. אבל בד"ה הבא (פסוק ה, ד"ה הן רבים עתה עם הארץ) משתמש רש"י, כמו הכתוב עצמו, במלה סבלות כביטוי לעבודת פרך ומהי אפוא ראיתו להפלית בני לוי לטובה בפסוקנו? או, לפחות, מנין לו שבפסוקנו משמע המלה סבלות שונה מזה שביתר הפסוקים? והנה גם אונקלוס מבחין בין משמעות המלה בשני הפסוקים. (פ' שמות תשנ"ד) וראה "משכיל לדוד" שאין לפרש "לכו לסבלתיכם" - גם אתם לכו לסבלותיכם כמו כל ישראל, שאם כן למה אמר פרעה "למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו", היה לו לומר "ממעשיכם".
פסוק ד:שם. ...אבל מלאכת שיעבוד מצרים לא היתה על שבטו של לוי, ותדע לך, שהרי משה ואהרן וכו'. והוא משמות רבה (ה, טז). ופירושו שהעדפת שבט לוי לא החלה רק עם הצטיינותם בנאמנות לה' בשעת החטא בעגל, ואם כן הדבר - אימתי החלה, ואם כאן החלה, צריך להבהיר לנו - למה? (פ' שמות תשנ"ט)
פסוק ד:ויותר קשה התשובה לשאלה, אימתי אכן החלה הפליה לטובה זו של שבט לוי, כלום היא קשורה להורתו וללידתו של משה רבנו ע"ה, דבר שכלל אינו סביר? וראה פירושו של מהרז"ו בשמות רבה שם שכתב: ויתכן שחז"ל דורשים כן על־פי מדה כ"ה, שמשה ואהרן בכלל כל שבט לוי ויצאו מן הכלל ללמד על כל שבטם. ולעניות דעתי זה רחוק, ועל כל פנים אין כאן משום נימוק. וראה ב"תורה שלמה" על אתר (אות לב) מדרשים וגם חזקוני, אך מקום מפורש או אפילו רמז של ממש לא מצאתי. (פ' וארא תשס"ג) וזו לשון חזקוני על אתר: מפני מה זכו שבטו של לוי להיות חפשי משיעבוד מצרים? כששעבדו מצרים בישראל, מתחלה היה פרעה משעבד עצמו עמהם כדי שיתאמצו במלאכה, כדדרשינן "בפרך" - בפה רך. באותה שעה נזכר שבטו של לוי מה שצוה יעקב בשעת פטירתו, שלא ישאהו לוי לפי שהיה עתיד לשאת את ארון הקודש ולא רצה לשעבד את עצמו, ולא הכריחם פרעה. מיום ההוא והלאה הוקבע להיות משועבד כל מי ששעבד עצמו. ועוד נמצא באגדה: אברהם מסר כל קבלת התורה ליצחק, ויצחק ליעקב, ויעקב ללוי, ולוי וזרעו הושיבו ישיבות במצרים. ולפי שלא היו יודעים שום מלאכה ולא נסו בה, רק בתורה היה כל עסקיהם, לא נשתעבדו במצרים. ורמב"ן כתב: ומנהג בכל עם להיות להם חכמים מורי תורתם, ולכן הניח להם פרעה שבט לוי שהיו חכמיהם וזקניהם, והכל סיבה מאת ה'. וראה מה שכתבתי למעלה (בראשית מט, ה) באריכות.
פסוק ד:ומה שרש"י מוכיח מיציאתם החופשית של משה ואהרן ומסיק מזה על כל בני לוי, אינו מספיק, לעניות דעתי. (פ' שמות תשס"ד) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: גם לעניות דעתי ראיית רש"י תמוהה. וכי מי יוכל לעצור את משה ואהרן, הרי כבר אמרו חז"ל (שמות רבה ה, יח): וארבע מאות פתחים היו לפלטורין של פרעה, ועל כל פתח ופתח אריות ודובים וחיות רעות, ולא הייתה בריה יכולה להיכנס שם עד שהיו מאכילין אותה בשר. וכשבאו משה ואהרן נתקבצו כולם, סובבים ומלחכים רגליהן, והתחילו ללוותם עד שבאו לפני פרעה. כיוון שעמדו לפני פרעה ראו אותם המלכים שהם דומים למלאכי השרת ורום קומתם כארזי לבנון, וגלגלי עיניהם כגלגל כוכב הנוגה, וזקנות שלהם כאשכולות תמרה, וזיו פניהם כזיו החמה... ודיבור פיהם כאש שלהבת - מיד נפל פחדם על כל המלכים כולם ואחזם זיע ורתת וחלחלה, והסירו כתריהם מעל ראשיהם והשתחוו להם. ע"כ.
פסוק ז:בכל אחד מפסוקים אלה באה המלה "תבן" (בפסוק ז - פעמיים). ראוי לחשוב על חשיבותה של מלה־מנחה שכזאת. ואגב, למה בסוף־פסוק בת"ו סגולה? (פ' שמות תשנ"ו) בספר ה"מכלול" לרד"ק (דף קנ ע"א) כתב שישנן שבע עשרה מילים במשקלי קֶטֶל וקֶטַל שניקודן אינו משתנה מחמת הפסק אתנחתא או סוף־פסוק, וביניהן נמנית גם המלה "תבן" (מר' חזקי פוקס שי')
פסוק ט:רש"י ד"ה ואל ישעו בדברי שקר, ואל יהגו וידברו תמיד בדברי רוח... ודומה לו "ואשעה בחקיך תמיד" (תהלים קיט, קיז), "למשל ולשנינה" (דברים כח, לז) מתרגמינן - ולשועי וכו'. וקשה לי, אם אמנם מקור המלה גם עברי וגם ארמי, למה להידרש לארמי כשיש עברי. (פ' שמות תשנ"ו).
פסוק ט:ועתה קשים לי דברי רש"י "...וידברו תמיד" וכו', מנין תוספת זו - תמיד, כלום זו אסוציאציה מן הפסוק בתהלים שהביא? (פ' שמות תש"ס)
פסוק ט:וראה מה שכתבתי למעלה (בראשית ד, ד) (פ' שמות תשס"א)
פסוק יד:רש"י ד"ה ויכו שטרי בני ישראל, ...לפיכך זכו אותם שוטרים להיות סנהדרין וכו'. והוא על־פי ספרי פרשת בהעלתך (י, צב). ומאוד קשה, כי כלום לב רחום הוא דבר מכריע בשביל חבר סנהדרין? כלום לא צריך ראשית כל להיות יודע וחכם ושונא בצע ועוד? והרי אין להניח שהמצרים בחרו או מינו את שוטרי ישראל על־פי קריטריונים אלו. (פ' שמות תשנ"ב)
פסוק יד:ולא שמתי לב לדברי רש"י בהמשך: "ונאצל מן הרוח אשר על משה והושם עליהם". (פ' שמות תשנ"ז)
פסוק טז:רש"י ד"ה וחטאת עמך, אילו היה נקוב פתח... עכשיו שהוא קמץ, שם דבר הוא וכו'. ואני חשבתי להיפך - חַטָאת (עם פתח) שם דבר, וחָטָאת (עם קמץ) הוא פועל. וצ"ע. וראה גם "דעת מקרא". (פ' שמות תשנ"ח)
פסוק טז:ראה רמב"ן לבראשית (מד, יט) שאמר משה לפרעה "וחטאת עמך", ולמעשה התכוון לומר "וחטאת עליך". (פ' שמות תש"ס)
פסוק טז:שם. ...כאילו כתוב: וחטאת לעמך כמו וכו'. השוטרים מציגים את בני ישראל לפני פרעה כעמו שלו, שכן הם עובדים בשבילו. (פ' שמות תשס"ה)
פסוק יח:רש"י ד"ה ותכן לבנים, ...וכן "את הכסף המתכן" (מלכים ב' יב, יב) וכו'. לכאורה הרי זו חזרה על הנאמר למעלה (בפסוק ח) ד"ה מתכנת. (פ' שמות תשנ"ו) וראה "הבנת המקרא" לר' וולף היידנהיים (לפסוק ח) שיש הבדל בין לשון "מתכנת" שבפסוק ח, ובין לשון "תכן" שכאן - המלה "מתכנת" היא שם תואר לענין המתואר בחשבון (במדה או במשקל או במנין ידוע - סכום החשבון). ו"תכן" הוא שם המושג "חשבון" ונאמר על חשבון בלתי מסוים. לכן בפסוק ח פירש רש"י - "מתכנת - סכום חשבון הלבנים", וכאן פירש - "ותכן לבנים - חשבון הלבנים".
פסוק כ:רש"י ד"ה ויפגעו, ...ורבותינו דרשו (נדרים סד ע"ב) כל "נצים" ו"נצבים" - דתן ואבירם היו שנאמר בהם (במדבר טז, כז) "יצאו נצבים". ע"כ. ניחא שרש"י משנה במעט את לשון הגמרא שם ("אמר רבי יוחנן משום רשב"י: כל מקום שנאמר נצים ונצבים, אינו אלא דתן ואבירם"), אך קשה לי: (א) למה רש"י מוכיח מן הכתוב "יצאו נצבים", ושלא כרשב"י שקובע כך בלא הסתמכות על כתוב. (ב) ואם כרש"י, הרי הוא הוכיח רק לגבי "נצבים" ולא לגבי "נצים". (פ' שמות תשמ"ד)
פסוק כ:מכל מקום, מסתבר שבייסודה של אימרת רשב"י הוא הכלל: תולין קלקול במקולקל, וכדברי ר' דב רפל שי' בחוברתו על רש"י והשקפת עולמו, שרש"י מבקש לצמצם את מספר עוברי העבירה בישראל, ולכן הוא מיחס עבירה לדתן ואבירם כשרק אפשר. (פ' שמות תשנ"ה) ראה מש"כ למעלה (ב, יג).
פסוק כא:"...לתת חרב בידם" וגו'. ראה רמב"ן לעיל (א, י) שכתב: "הבה נתחכמה לו" - לא ראה פרעה וחכמי יועציו להכותם בחרב, כי תהיה בגידה גדולה להכות חנם העם אשר באו בארץ במצות המלך הראשון. וגם עם הארץ לא יתנו רשות למלך לעשות חמס כזה, כי עמהם הוא מתייעץ, ואף כי בני ישראל עם רב ועצום ויעשו עמהם מלחמה גדולה. אבל אמר שיעשו דרך חכמה שלא ירגישו ישראל כי באיבה יעשו בהם, ולכך הטיל בהם מס, כי דרך הגרים בארץ להעלות מס למלך... ואחרי כן צוה בסתר למילדות להרוג הזכרים על האבנים, ואפילו היולדות עצמן לא ידעו בהם. ואחרי כן צוה לכל עמו "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו"... וזה טעם מאמר האומרים למשה רבנו "אשר הבאשתם את ריחנו לתת חרב בידם" (להלן ה, כא), כי עתה יוסיפו בשנאתם אותנו, וימצאו טענה כי אנחנו מורדים במלכות ויהרגו אותנו בחרב לעיני הכל, לא יצטרכו עוד לעשות במרמה. (פ' שמות תשנ"ב)
פסוק כב:רש"י ד"ה למה הרעתה לעם הזה, ואם תאמר מה איכפת לך, קובל אני על ששלחתני. ע"כ. ומאוד קשה לי ההווה אמינא שמשה רבנו ע"ה שם בפיו ית', שלא איכפת לו מהרעת מצבם של ישראל. (פ' שמות תשנ"ט) ור' שמואל פ. גלברד ב"לפשוטו של רש"י" ביאר כוונת המילים "מה איכפת לך" - מי אתה שצריך לטעון עבורם, ומה זכותך לבא בטרוניות.
פסוק כג:רש"י ד"ה הרע, ...הרבה רעה עליהם וכו'. ולא ידעתי מנין לו לרש"י לשון ריבוי כאן. (פ' שמות תשנ"ד) וראה "ספר הזכרון" על אתר. הערת הגר"א נבנצל שליט"א: כי הלא כבר לפני כן הרע פרעה לישראל.