פסוק א:א דקשה לרש"י למה מנאן פעם אחרת הא כבר מנאן לעיל בפ' ויגש וא"ל דלעיל מנאן בחייהן ועכשיו מנאן אחר מיתתן מנ"מ בין מנין דקודם מיתה בין לאחר מיתה כיון דכבר מנאן ועל זה פירש להודיע כו'. א"נ ק"ל דואלה ל"ל דלא הל"ל אלא אלה שמות וגו' וא"ל דקאי על מספר של מעלה דבפ' ויגש והתם כתיב ואלה דקשה למאי נ"מ קאמר דקאי על מספר דלעיל וא"ל דקאי על מספר דלעיל ולהודיע שזה המספר אחר המיתה היה ולהכי כתיב ואלה כלומר אלה שמות בני ישראל המספר של בחייהם ואלה מספר שמותיהם לאחר מיתה אבל עדיין קשה למה ליה למספר דלאחר מיתה כיון שכבר מנאן בחייהם ועל זה קאמר אע"פ כו' וק"ל:
פסוק א:ב ולא נקט בשמותם גבי מיתתן דלעיל בחייהם מנאן בשמותם ופרטן אבל גבי מיתתן לא מנאן אלא ראשי השבטים כדכתיב הכא ע' נפש וגו':
פסוק א:ג ואין להקשות מה היא החיבה שהמשיל אותם לכוכבים י"ל כמו שהכוכבים קיימין ומאירים ביום ובלילה אך ביום אינם נראים משום שרגא בטיהרא מאי אהני כך הם ישראל קיימין בעוה"ז ובעוה"ב וק"ל:
פסוק א:ד [רא"ם] שמלת ובשמותם לא קאי אלא על מלת ומכניסין אבל בהוצאה דוקא במספר ולא בשמותם כמו שנאמר בקרא המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא גבי הוצאה כתיב מספר ובהכנסה כתיב בשם:
פסוק ה:ה וא"כ למה לא הוזכר שמו של יוסף בכללם כלו' קודם סך של יוצאי ירך יעקב:
פסוק ה:ו את"ל דראשונה אינו קושיא דצריך למכתב יוסף משום שהיה במצרים מ"מ קשה וכי לא היינו יודעים כו': (נח"י) הרא"ם האריך במקום שה"ל לקצר דהרב ס"ל דחוזר למעלה על הא דקאמר ויוסף ר"ל עם יוסף היו ע' וכן הוא בשמ"ר וע"ז מקשה והלא כו' ולמה אמר יוסף לחוד בשלמא שאר השבטים נכללו במאמר איש וביתו אבל יוסף לא נכלל בזה וא"כ כשם שהזכיר יוסף הל"ל גם את בניו ואם תפרש שאינו חוזר אדלעיל ולא צריך להזכיר יוסף ובניו שהם בכלל שבעים נפש אלא להורות שיוסף הי' במצרים ע"ז קשה מה בא ללמדנו:
פסוק ה:ז ר"ל דהא שמא מתוך שהיה שפל ועני כ"כ שמא עשה עבירה כי העוני מעביר דעתו של אדם או מתוך שהיה מלך שמא עבר עבירה כיון דהוא חשוב כל כך ולפי שהמנין בכאן הוא אחר מיתתן מ"ה הודיע צדקתו במנין הזה משום דאמרו רז"ל אל תאמין בעצמך עד יום מותך:
פסוק ז:ח (נח"י) הרא"ם כ' דאיתא בש"ר דמפיק לה מששה לשונות ול"נ דאתי כמ"ד בילקוט לגדול שבשרצים אתה מדמה אותן דהא עכבר ילדה שיתא ונראין דברי מדרש להרב במלת וישרצו שמשמע דממלת וישרצו לחוד הוא דמפיק לה והיינו מדהפסיק הכתו' במלת וישרצו בין פרו ובין וירבו שלא כמנהג אלא ודאי להכי הפסיק כי פרו פירושו אחד מוליד אחד ורבו משמע אחד מוליד הרבה וכמו שפי' הרב בפ' בראשית ולכך הפסיק במלת וישרצו להודיעך שסך הרבייה היתה כגדול שבשרצים (וע' בג"א דברים נכוחים):
פסוק ח:ט דאל"כ ויקם וימלוך מיבעי ליה:
פסוק ח:י [גירסת הרא"ם ברש"י ואשר בוי"ו] כי בלא וי"ו משמע שזה הוא פירושו לכ"ע ואין הדבר כן [רק למ"ד שנתחדשו גזירותיו] אבל ואשר בוי"ו יהיה הפירוש עשה עצמו כו':
פסוק י:כ דמלת לו קאי אעם ולא אבני ישראל:
פסוק י:ל פי' כי לא רצו שיהיו יותר חכמים ממנו רק שהתחכמות היא מה לעשות להם. (מהרש"ל) דק"ל דהל"ל נתחכם עליו ר"ל יותר מהם ומהו לו לכן פירש מה לעשות לו:
פסוק י:מ (נח"י) ולפי זה קאי אהקב"ה ולכך נכתב ג"כ רב ועצום וכל הפרשה בל' יחיד:
פסוק י:נ וא"ת והא מיד צוה למילדו' להמית כל הבן הילוד וי"ל דזה ההתחכמות היה שלא מדעת מצרים אלא פרעה עצמו צוה להם ולא היה ירא מן העונש משום שהמילדות יעשו זאת:
פסוק י:ס שהקב"ה אינו משלם אלא מדה כנגד מדה.
פסוק יא:ע ק"ל דהל"ל ענותו בסבלותו או ענותם בסבלותם:
פסוק יא:פ דק"ל הל"ל ויבן את פיתום ואת רעמסס לערי מסכנות לפרעה ומדכתיב ויבן ערי מסכנות לפרעה ש"מ שבנויות היו אלא וגו' (רא"ם):
פסוק יב:צ ר"ל דק"ל דבפסוק משמע מתוך שהיו מענין אותן לכך היו רבין וכי לא סגי בלאו הכי וע"ק דאדרבה עינוי ממעט פריה ורביה ועל זה פירש בכל כו' ר"ל לא היו מענין אותן אלא מחשבתן היה כן:
פסוק יב:ק כיון דכן ירבה קאי אמחשבת המקום ומחשבת המקום שירבו תמיד וא"כ קשה למה כתיב ירבה לשון עתיד לכן פירש כן רבה וכן פרץ שהוא ל' הוה תמיד:
פסוק יב:ר דק"ל שאמרו מפני בני ישראל והלא לא היו ישראל בפניהם כל שעה אלא בארץ גושן היו רחוק מפרעה ועמו לכן פי' קצו בחייהם של עצמן כשהיו מזכירין את שם ישראל מהרש"ל ויותר נ"ל דרש"י דייק מדכתיב בפני דלא הל"ל אלא ויקוצו בבני ישראל:
פסוק טו:ש שיש דגש בלמ"ד מילדות ול' קל שהוא בלא דגישת למ"ד:
פסוק טו:ת שובר ל' קל ומשבר לשון כבד ופירושם שוה וכן דובר ומדבר נמי כן הוא:
פסוק טו:א דכתיב בסמוך ויעש להם בתים ופירש"י בתי כהונה ובתי לויה ומלכו' ולא מצינו שיצאו מאשה אחרת אלא מיוכבד ומרים והואיל וכן הוא ע"כ צריכים נמי לומר דשפרה היינו יוכבד דהיא היתה אמה של מרים דאין סברא לכתוב בתחלה הבת ואחריה האם ופועה היינו מרים:
פסוק טז:ב וא"ת דלמא כדי שלא יפרו וירבו וי"ל דא"כ הי"ל להמית הנקבו' שאף אם ימותו הזכרים וישארו הנקבות אם ישאר זכר אחד יכול לעבר כמה נקבות. (נח"י) ול"נ דאס"ד משום פריה ורביה לחוד הוא א"כ למה חידש גזרת המילדות דטעמא מאי הקפיד על פו"ר משום טענת ונלחם בנו והא כבר נתבטלה בגזרת שרי מסים אלא שראו וכו' ע"ש באריכות:
פסוק טז:ג פי' וחיה הוא ל' זכר כדמצינו בהרבה מקומות והאי וחיה לשון נקבה הוא כמו ותחיה ויש חילוק כי זה הטעם למעלה בחי"ת והוא ל' נקבה אבל כשהטעם למטה ביו"ד אז הוא ל' זכר כדמצינו במגילת אסתר דכתיב את שרביט הזהב וחיה וגם בקהלת אם חיה אלף שנים. א"נ כוונתו דוחיה בוי"ו הופך את התיבה להבא:
פסוק יז:ד מדכתיב לא עשו כאשר דבר אליהן ש"מ לא המיתום א"כ ל"ל תו ותחיין אלא מספקות וכו':
פסוק יז:ה ר"ל אין הפרש בין הנסתרות ובין הנמצאות בלשון עתיד. ונראה דה"פ דרש"י מקשה על עצמו לפ"מ שפירשתי ותחיין הראשון שהיו מספקו' להם מזון א"כ קשה על התרגום למה שינה בלשונו דהראשון פי' וקיימא והשני פי' וקיימתון בשלמא בלא זה הייתי אומר דוקיימתון פי' שמספקות להם מזון מ"ה שינה אבל לפי מה שפירשתי דותחיין הא' פי' מספקות להם א"כ למה תירגם על ותחיין הראשון וקיימא לכ"פ לפי שלשון עברי וכו':
פסוק יז:ו כמו שמצינו ותאמרנה ובמקום אחר מצינו ותדברנה שתיבה זו כמו ותאמרנה כי הוא על משקל א' ואפ"ה פי' לשון דברתם לשון נוכח א"כ גם הכא ותחיין ראשון ל' נסתר והשני ל' נוכח והוא על משקל אחד:
פסוק יט:ז כי לפי פי' ראשון קשה שאף אם הם בקיאות וכי מילדת אינה צריכה מילדת להולידה. רא"ם:
פסוק יט:ח ר"ל שמדמה כנסת ישראל ללביאה:
פסוק כ:י ר"ל שהם נמי נקודים בציר"י אפ"ה ל' ויפעל הוא:
פסוק כא:כ לא וייטב לחוד ויעש לחוד:
פסוק כב:ל מקשים העולם א"כ מאי דכתיב הבה נתחכמה לו למושיען של ישראל שכבר נשבע וכו' מאי נתחכמה שייך הא משום איצטגניניו היה זה שצוה להשליך היאור' משום שעתיד ללקות במים. וי"ל דלעיל לא צוה אלא על העברים ועל אותו ציווי נאמר מאמר הבה נתחכמה לו למושיען של ישראל אבל אותו יום שנולד משה היה ציווי אחר אף על המצרי' שישליכו אותן למים כל הנולדים באותו יום לבד וזה היתה בעבור שאיצטגניניו אמרו שילקה במים ולא היו יודעים אם ממצרים הוא כדפירש"י ז"ל: