א וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֖ים מִצְרָ֑יְמָה אֵ֣ת יַעֲקֹ֔ב אִ֥ישׁ וּבֵית֖וֹ בָּֽאוּ׃ ב רְאוּבֵ֣ן שִׁמְע֔וֹן לֵוִ֖י וִיהוּדָֽה׃ ג יִשָּׂשכָ֥ר זְבוּלֻ֖ן וּבְנְיָמִֽן׃ ד דָּ֥ן וְנַפְתָּלִ֖י גָּ֥ד וְאָשֵֽׁר׃ ה וַֽיְהִ֗י כָּל־נֶ֛פֶשׁ יֹצְאֵ֥י יֶֽרֶךְ־יַעֲקֹ֖ב שִׁבְעִ֣ים נָ֑פֶשׁ וְיוֹסֵ֖ף הָיָ֥ה בְמִצְרָֽיִם׃ ו וַיָּ֤מָת יוֹסֵף֙ וְכָל־אֶחָ֔יו וְכֹ֖ל הַדּ֥וֹר הַהֽוּא׃ ז וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל פָּר֧וּ וַֽיִּשְׁרְצ֛וּ וַיִּרְבּ֥וּ וַיַּֽעַצְמ֖וּ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ אֹתָֽם׃ ח וַיָּ֥קָם מֶֽלֶךְ־חָדָ֖שׁ עַל־מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדַ֖ע אֶת־יוֹסֵֽף׃ ט וַיֹּ֖אמֶר אֶל־עַמּ֑וֹ הִנֵּ֗ה עַ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֥ב וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ׃ י הָ֥בָה נִֽתְחַכְּמָ֖ה ל֑וֹ פֶּן־יִרְבֶּ֗ה וְהָיָ֞ה כִּֽי־תִקְרֶ֤אנָה מִלְחָמָה֙ וְנוֹסַ֤ף גַּם־הוּא֙ עַל־שֹׂ֣נְאֵ֔ינוּ וְנִלְחַם־בָּ֖נוּ וְעָלָ֥ה מִן־הָאָֽרֶץ׃ יא וַיָּשִׂ֤ימוּ עָלָיו֙ שָׂרֵ֣י מִסִּ֔ים לְמַ֥עַן עַנֹּת֖וֹ בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיִּ֜בֶן עָרֵ֤י מִסְכְּנוֹת֙ לְפַרְעֹ֔ה אֶת־פִּתֹ֖ם וְאֶת־רַעַמְסֵֽס׃ יב וְכַאֲשֶׁר֙ יְעַנּ֣וּ אֹת֔וֹ כֵּ֥ן יִרְבֶּ֖ה וְכֵ֣ן יִפְרֹ֑ץ וַיָּקֻ֕צוּ מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ יג וַיַּעֲבִ֧דוּ מִצְרַ֛יִם אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּפָֽרֶךְ׃ יד וַיְמָרְר֨וּ אֶת־חַיֵּיהֶ֜ם בַּעֲבֹדָ֣ה קָשָׁ֗ה בְּחֹ֙מֶר֙ וּבִלְבֵנִ֔ים וּבְכָל־עֲבֹדָ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה אֵ֚ת כָּל־עֲבֹ֣דָתָ֔ם אֲשֶׁר־עָבְד֥וּ בָהֶ֖ם בְּפָֽרֶךְ׃ טו וַיֹּ֙אמֶר֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם לַֽמְיַלְּדֹ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת אֲשֶׁ֨ר שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ שִׁפְרָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית פּוּעָֽה׃ טז וַיֹּ֗אמֶר בְּיַלֶּדְכֶן֙ אֶת־הָֽעִבְרִיּ֔וֹת וּרְאִיתֶ֖ן עַל־הָאָבְנָ֑יִם אִם־בֵּ֥ן הוּא֙ וַהֲמִתֶּ֣ן אֹת֔וֹ וְאִם־בַּ֥ת הִ֖יא וָחָֽיָה׃ יז וַתִּירֶ֤אןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְלֹ֣א עָשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אֲלֵיהֶ֖ן מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־הַיְלָדִֽים׃ יח וַיִּקְרָ֤א מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֙יִם֙ לַֽמְיַלְּדֹ֔ת וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ן מַדּ֥וּעַ עֲשִׂיתֶ֖ן הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־הַיְלָדִֽים׃ יט וַתֹּאמַ֤רְןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה כִּ֣י לֹ֧א כַנָּשִׁ֛ים הַמִּצְרִיֹּ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת כִּֽי־חָי֣וֹת הֵ֔נָּה בְּטֶ֨רֶם תָּב֧וֹא אֲלֵהֶ֛ן הַמְיַלֶּ֖דֶת וְיָלָֽדוּ׃ כ וַיֵּ֥יטֶב אֱלֹהִ֖ים לַֽמְיַלְּדֹ֑ת וַיִּ֧רֶב הָעָ֛ם וַיַּֽעַצְמ֖וּ מְאֹֽד׃ כא וַיְהִ֕י כִּֽי־יָֽרְא֥וּ הַֽמְיַלְּדֹ֖ת אֶת־הָאֱלֹהִ֑ים וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם בָּתִּֽים׃ כב וַיְצַ֣ו פַּרְעֹ֔ה לְכָל־עַמּ֖וֹ לֵאמֹ֑ר כָּל־הַבֵּ֣ן הַיִּלּ֗וֹד הַיְאֹ֙רָה֙ תַּשְׁלִיכֻ֔הוּ וְכָל־הַבַּ֖ת תְּחַיּֽוּן׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
לכאורה פרשה זו - עד "ויקם מלך חדש" - מיותרת היא, שהרי כל מה שנאמר בה, כבר נאמר בספר בראשית: שמות בני ישראל (א, א-ה) נזכרו כבר בבראשית (מו, ח-כז), מות יוסף (שם, ו) נזכר כבר בבראשית (מז, כז) וריבוי בני ישראל (שם, ז) נזכר כבר בבראשית (נ, כו). לשאלה זו נדרשו מפרשים שונים. רש"י: חזר ומנאם... להודיע חבתם. רמב"ן: חזר והתחיל בשמות יורדי מצרים ומספרם אף־על־פי שכבר נכתב זה, בעבור כי ירידתם שם הוא ראשית הגלות, כי מאז הוחל. רשב"ם: מפני שרוצה לפרש ולומר ובני ישראל פרו וישרצו וגו' (פסוק ז), הוצרך לכפול ולומר, בביאתם למצרים לא היו אלא שבעים, ואחר מות הדור ההוא פרו וישרצו. חזקוני: חזר ומנאן לומר שכולם באו מצרים ומתו שם. באשר לאזכור החוזר של מות יוסף ראה מה שכתבתי להלן (פסוק ו). (פ' שמות תשס"ד)
פסוק א:
רש"י ד"ה ואלה שמות בני ישראל, ...להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים וכו'. וצריך להבין מה פירוש חיבתו של הקב"ה לכוכבים המושווית כאן לחיבתו ית' לישראל. אמנם שניהם מעשה ידיו, ואף־על־פי־כן קצת קשה להשוות חיבה לבני־אדם לחיבה לעצמים דוממים. (פ' שמות תשמ"ד, תשנ"ז) לשאלה זו נדרש הגאון רבי לייב בקשט, ראש ישיבת דטרויט, והשיב על דרך המוסר: לימדונו חז"ל כי בעת בריאת העולם היו שני המאורות שווים בגודלם, טענה הלבנה שאין שני מלכים משמשים בכתר אחד וכעונש על כך, נתמעטה. כדי לפייס דעתה של לבנה, הרבה ה' צבאה ונבראו הכוכבים - בריאה כזאת, שכל סיבת קיומה אינה אלא לפייס את הזולת - זוכה לחביבות יתירה אצל הקב"ה. מכאן חיבתו של הקב"ה לכוכבים. וזו כוונת חז"ל, שהקב"ה מונה את ישראל ככוכבים, כי אף הם לא נבראו אלא להוסיף אהבה ואחוה שלום ורעות (כמוצא שלל רב על ספר שמות עמ' כז). וראה ב"ליקוטים" על שמות רבה (א, ג) (וגשל) מה שהביא בשם "אשד הנחלים".
פסוק א:
יתרה מזו. לכאורה היה צריך להוכיח תחילה שאמנם מניית הכוכבים היא ביטוי לחיבתן, ולא ליכולת העל־אנושית לספור אותם. (פ' שמות תשנ"ד)
פסוק א:
ועוד: עתה דומה שהמשל לוקה, כמו משלים רבים, שהרי הכוכבים נמנים רק בהוצאתם, כאמור בנביא (ישעיה מ, כו) שרש"י מצטט, ואילו בני ישראל נמנו הן בצאתם מארץ כנען הן בבואם לארץ מצרים, והוא הדבר שהיה קשה לו לרש"י, ועל כן שאל, למה המניין הכפול. ומה אפוא משל הכוכבים? (פ' שמות תשנ"ו)
פסוק א:
וממילא קשה, מנין לו לרש"י, שה' מונה את הכוכבים גם בשעת הכנסתם, והרי בפסוק נאמר רק "המוציא..." (פ' שמות תשנ"ט) וראה "גור אריה" שלשון הכתוב: "יקרא" מורה על ההכנסה, כיון שלא שייכת קריאה אלא כלפי הבא אל הקורא, וזו ההכנסה. וב"לפשוטו של רש"י" העיר ר' שמואל פ. גלברד שמקור דברי רש"י בתנחומא ישן על אתר, אך במקום הפסוק מתהלים, שבתנחומא, רש"י מביא פסוק מישעיה להוכחת הדרשה כי בפסוק שבתהלים לא מוזכרות הוצאה והכנסה של הכוכבים. ושם בהערה ב כתב: במקומות הרבה רש"י מביא דרשת חז"ל בפרושו, אך משנה את הפסוק המובא במדרש להוכחת הדרשה. ראה בראשית (ו, ט) ד"ה את האלהים התהלך נח ודברים (כ, א) ד"ה סוס ורכב. ובהערה א שם כתב: דוק ותמצא, שרש"י מביא בתחלת כל חומש מחמשת חומשי תורה, מדרש המדבר בשבחם של ישראל. (הראני הרב איתן שנדורפי שי') וראה מש"כ למעלה (בראשית א, א).
פסוק ב:
בעניין ו"ו־החיבור - מסתבר שהכלל הוא כבפסוק ד, אלא שבפסוק ב לא רצה הכתוב לחבר שמעון לראובן, שהרי הוא צמוד הרבה יותר ללוי "שמעון ולוי אחים...". וראה גם להלן (ג, יז), שם באה ו"ו־החיבור בכל אחד מן השמות שאחר הראשון. (פ' שמות תשס"ד, מלון הוד בים המלח)
פסוק ה:
רש"י ד"ה ויוסף היה במצרים, ...הוא יוסף הרועה את צאן אביו וכו'. כאמור בבראשית (לז, ב): "יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן". ועם זאת נראה שעסק פחות ברעיית צאן מאחיו. על כן עשה לו יעקב כתונת־פסים ועל כן שלחו לראות שלום אחיו. וראה מה שכתבתי למעלה (בראשית לז, ג). (פ' שמות תשס"ב)
פסוק ו:
"וימת יוסף". ראה מה שכתבתי למעלה (בראשית נ, כו) באשר לכפילות. (פ' שמות תש"ס)
פסוק ז:
רש"י ד"ה וישרצו, שהיו יולדות ששה בכרס אחד (שמות רבה א, ח). ע"כ. וקשה לי, שלא שמענו על חמישה אחים או אחיות למשה רבנו, שבשלמא לגבי אהרן ומרים, הרי הם נולדו לפני הגזירה, כי מסתבר שנס "ששה בכרס אחד" בא כתגובה על עינויי מצרים, ראה להלן (פסוק יב) "וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ" ודברי רש"י שם (ד"ה כן ירבה), "אתם אומרים פן ירבה, ואני אומר כן ירבה". (פ' שמות תשמ"ד)
פסוק ז:
בשעת השלום זכר לרך הנולד של רוני ודינה שי' שערכנו בביתנו, שאלתי כך והשיב הגאון ר' אביגדר נבנצל שליט"א, כי ריבוי זה לא היה כי אם על המשועבדים, ושבט לוי הרי לא שועבד, כידוע (ראה רמב"ן לספר במדבר ג, יד). והוכיח שאמנם שבט לוי היה המועט שבשבטים, אף כי מנו את זכריו מבן חודש ומעלה. עד כאן יפה. ברם, אחר כך שמתי לב שפסוקנו נאמר עוד לפני תחילת השיעבוד, כנראה כדי לקיים את הבטחתו ית' (בראשית יז, ו), ולכן קשה לקבל קשר זה של עינוי ושיעבוד, וממילא אין הבדל בין שבט לוי לבין יתר השבטים. (פ' שמות תשמ"ז)
פסוק ז:
וראה דברי רש"י להלן (ו, טז) שאכן השיעבוד החל אחר מות לוי. ואולם ראה דבריו למעלה (בראשית מז, כח), שם אומר שהשיעבוד החל עם מות יעקב, וצ"ע. (פ' שמות תשנ"ז) וחזקוני לבראשית שם כתב שמשנפטר יעקב התחילו להשתעבד בהם מעט. וכן ברא"ם שם. וראה "גור אריה" שם שמשנפטר יעקב היו משתעבדים בישראל מפעם לפעם, ולאחר מיתת השבטים התחילו לשעבדם בקביעות. על־פי־זה סר הקושי מעל תירוצו של הגר"א נבנצל שליט"א ושב להיות יפה.
פסוק ז:
על כך העיר הגר"א נבנצל שליט"א: מכל מקום לפי מספר בכורי הלויים לעומת מספרם הכולל של בני לוי, גם להם היו משפחות גדולות (כלומר, במפקד הלוויים שבראש ספר במדבר (ג, יז-לט) מבן חודש ומעלה, עולים הנתונים הבאים: בני גרשון - 7,500; בני קהת - 8,600 ובני מררי - 6,200. סך הכל: 22,300. והנה מסכם הכתוב מספרים אלו בפסוק לט שם במילים: "כל פקודי הלוים אשר פקד משה ואהרן על פי ה' למשפחֹתם, כל זכר מבן חדש ומעלה: שנים ועשרים אלף". שאלה זו עתיקה היא, וכך שנינו בברייתא במסכת בכורות ה ע"א: שאל קונטרוקוס השר (רש"י: שם שר) את רבן יוחנן בן זכאי: בפרטן של לוויים אתה מוצא עשרים ושניים אלף ושלוש מאות. בכללן אתה מוצא עשרים ושניים אלף. ושלוש מאות להיכן הלכו? אמר לו: אותן שלוש מאות, בכורות היו, ואין בכור מפקיע בכור. מאי טעמא? אמר אביי: דיו לבכור שיפקיע קדושת עצמו. ע"כ. דהיינו: מפקד בני שבט לוי ששם, בא לשם הקדשתם לשרת כמשרתי ה' במשכן במקום הבכורות, שהוקדשו לה' בזמן שהכה ה' כל בכור בארץ מצרים. לשם כך היה צורך לקזז את מספרם הכולל של הלוויים ממספרם הכולל של בכורות בני ישראל, ועל כן מצווה ה' את משה עם סיום מפקד הלוויים וקבלת סכום כולם (ג, לט) לפקוד את כל הבכורות בבני ישראל. מספר הבכורות שנתקבל היה עודף במקצת על מספר הלוויים, ואת העודף הזה של מאתיים שבעים ושלושה בכורות ציווה ה' (במדבר ג, מד-מח) לפדות בחמישה שקלים לבכור, אשר יינתנו לאהרן ולבניו. ומה באשר לשלוש מאות בכורות הלוויים שהושמטו בסיכום הכולל? אלו היו מבכורות הלוויים ועל־כן נפטרו מן הפדיון, ובכך נכנסו לקדושת הלוויים תחת היותם בעצמם בכורות. לפיכך אין בכוחם להפקיע שוב את קדושתם של מאתיים שבעים ושלושה בכורי ישראל העודפים. נמצא אם־כן שעל אוכלוסייה כוללת של 22,300 זכרים היו אצל בני לוי 300 בכורות זכרים, ואם כן מספר הילדים הממוצע במשפחת לוויים היה 74). והוסיף הרב איתן שנדורפי שי': יתכן לומר שמספר הנפשות בכל משפחה ממשפחות בני לוי לא היה גדול כל כך. היו בין עשרה לחמישה עשר נפשות במשפחה וברוב גדול של המשפחות נולדה בת תחילה. וראה דברי אור החיים הק' לספר במדבר (ג, טו). (הראני בנימין רוזנברג שי')
פסוק ז:
וזה שיש היום לכאורה הרבה יותר כהנים מלויים - ראה ספר הטלפון, והתבונן בכל בית כנסת בשעת קריאת־התורה, לעניות דעתי אינו אלא משום שמעמדם של הלויים אינו מכובד במיוחד - בהשוואה לכהנים, ולכן לא היה לדורות האחרונים עניין רב בשמירה על ייחוסם זה. (פ' שמות תש"ס)
פסוק ז:
שם. ...שהיו יולדות ששה בכרס אחד. ע"כ. וצריך לומר שזה היה שכיח, אבל לא כל לידה היתה כזאת, שכן לפי חישוב מעוגל למדי יצא שבשבעה דורות יתרבו לכדי כמיליון ושש מאות אלף זכרים בלידה אחת בלבד (לכל אשה): שבעים יורדי מצרים כפול ששה שנולדו בכרס אחד לחלק לשניים (כמחצית מהנולדים - נקבות), כפול שש, לחלק לשניים וכו', והוא כשאין מונים מן החשבון את שבט לוי שלכאורה לא היה בו ששה בכרס אחד. (פ' ויקהל־פקודי תשנ"ט) וראה מאמרו של הרב שלמה אבינר שי' "מספר יוצאי מצרים" (גליון 110 של "עטורי כהנים", ניסן תשנ"ד), וראה פירוש "השיר והשבח" של ר' זלמן סורוצקין (בעל ה"אזניים לתורה") על הגדה של פסח עמ' נה שמוכיח ממנין הבכורים שמוכרחים לומר שנולדו ששה בכרס אחד (הראני ר' גרשון באס שי').
פסוק ח:
רש"י ד"ה ויקם מלך חדש, רב ושמואל, חד אמר, חדש וכו' (סוטה יא ע"א). היה כדאי לבדוק, באילו מקרים גם הגמרא אינה מקפידה לומר, מי אמר מה, ולמצוא הסבר, למשל - במחלוקות שאין בהן הכרעה להלכה, דהיינו בדברי אגדה. ובאשר לרש"י, ראוי לבדוק, אם הוא נוקט סגנון זה גם כאשר הגמרא אכן מדייקת לייחס הדעות לבעלי המחלוקות או שמא נאמן לדרך הגמרא בזה. (פ' שמות תש"ן)
פסוק ח:
וראה בסוף הפרשה (ה, כ), שם רש"י אינו מזכיר את שם בעל הדעה אף כי הגמרא מזכירה. (פ' שמות תשנ"ג)
פסוק ח:
וראה מאמר מקיף בשאלה הנ"ל בספרו של נסים אליקים "שיטתו הפרשנית של רש"י". (פ' שמות תשנ"ז) וראה ספר "שם עולם" לר' ראובן מרגליות, שענינו להכריע בכל מקום שהובא בתלמוד ובמדרשים חד אמר הכי וחד אמר הכי, מי הם בעלי המימרות (הראני ר' גרשון באס שי').
פסוק ח:
"אשר לא ידע". תרגם אונקלוס: דלא מקיים גזירת יוסף (שלא מקיים פקודת יוסף). והדברים תמוהים, כי מה מכריחו לתרגם־לפרש כך? (פ' שמות תשמ"ט)
פסוק ח:
וראה תרגום יונתן בן עוזיאל שתרגם: וקם מליך חדת כמין שירויא על מצרים דלא חכים ית יוסף ולא הליך בנימוסי (ויקם מלך חדש כבתחלה על מצרים שלא ידע את יוסף ולא הלך בחוקיו). ובפי' יונתן שם כתב שהוא כמאן דאמר שנתחדשו גזרותיו. (פ' שמות תש"ן)
פסוק ח:
ונראה שאין תרגום אונקלוס שונה מן תרגום יונתן בן עוזיאל, אך לשון היחיד "גזירת" - מפריע. (פ' שמות תשס"ו) וכך השיב הרב רפאל בנימין פוזן שי': לפי פשוטו של מקרא מדובר במלך חדש שלא הכיר את יוסף. ואף על פי שאונקלוס נוטה לתרגם כפשט, נמנע מלתרגם "לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" במשמע לֹא הִכִּירוֹ, "שלא ידמה כי במעט דורות כבר נשכח זכרו של יוסף" ("אוהב גר" נתיב יג). לכן, לכבוד יוסף, פירש "לא ידע" - הִתְנַכֵּר, כדעת הסובר "עשה עצמו כאילו לא ידעו" (לשון רש"י על־פי ערובין נג ע"א). וזהו שתרגם "דְּלָא מְקַיֵּים גְּזֵירַת יוֹסֵף" שהוא שינוי הלשון ואפילו שינוי העניין. ומה שתרגם "דְּלָא מְקַיֵּים גְּזֵירַת יוֹסֵף" בהווה, להדגשת ההתנכרות המתמשכת.
פסוק ח:
ומהי "גְּזֵירַת יוֹסֵף" שפרעה ביטל? "לחם ושמלה" הציע שתי הצעות: (א) כשביקשו המצרים "קנה אותנו ואת אדמתנו" (בראשית מז, יח) וִיתר יוסף על קנייתם. תחת זאת קנה את אדמותיהם אלא שחייבם לתת חמישית לפרעה כנאמר "וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶש" (שם מז, כו) - "לִגְזֵירָא". אבל פרעה ביטל "גזירה" זו; הוא חזר והשתעבד בנתיניו המצרים פרט ל"עמו" שהם שריו ועבדיו. מטעם זה אמר פרעה "ונוסף גם הוא על שונאינו" כי גם המצרים שנאו אותו! (ב) מכיון שיוסף לא קנה את האדמה של כהני מצרים, פטר אותם ממתן החומש ככתוב "וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק... רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה" - "לִגְזֵירָא". על פי אותו "חוק - גזירה" פטר יוסף גם את אחיו מתשלום, כי גם אדמתם היתה בבעלותם כנאמר "וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שם מז, יא). "גזירה" זו ביטל פרעה: הוא הפקיע את אחוזתם, ומתוך כך שלל מהם זכויות אזרח.
פסוק ח:
ו"מרפא לשון" פירש שבשעתו גזר יוסף על המצרים למול עצמם כדי שלא יהיו אחיו שונים מהם (בראשית רבה ורש"י בראשית מא, נה), אבל פרעה ביטל גזירה זו; הוא פטר את המצרים מלמול ובכך נפתחה הדרך לשיעבוד בני ישראל. וכן כתב חת"ם סופר על התורה בספרו "תורת משה". (מתוך ספר "פרשגן" - ביאור חדש לתרגום אונקלוס - בכתיבה)
פסוק ח:
רש"י ד"ה אשר לא ידע, עשה עצמו וכו'. ורא"ם גורס "ואשר לא ידע", ואין לגירסה זו זכר לא בגמרא (ערובין נג ע"א; סוטה יא ע"א) וגם לא במדרש (שמות רבה א, ח), וגם לא ב"מנחת שי". אף לא הבינותי נחיצותה של גירסה זו, שהרי "עשה עצמו" וכו' נחוץ רק למאן דאמר "שנתחדשו גזירותיו", כי למאן דאמר האחר פירוש "אשר לא ידע" הוא - ממש לא ידע, ודברי "משכיל לדוד" שמילת "חדש" פירושה - בחור, צעיר, מסייעים למאן דאמר זה. (פ' שמות תשמ"ח)
פסוק ח:
עתה נראה לי שדברי רש"י אלה נחוצים לשתי הדעות, שהרי אף אם אמנם מלך חדש ממש הוא, עליו לדעת משהו מן ההיסטוריה של ארצו־עמו, ובוודאי הקרובה כל כך, דברי ימי קודמו. (פ' שמות תשנ"א) וכן כתב ה"יפה תואר" על המדרש.
פסוק ח:
דומה שלפי גרסת רא"ם מוטב לבטל את ד"ה ואשר לא ידע, ולקרוא את המילים הללו כהמשך לדיבור הקודם, כלומר הוא סובר ש"עשה עצמו" נחוץ רק לדעה השנייה, אלא שאז עולה השאלה, כיצד זה לא זכר, לכן מוסיף רש"י (לפי גרסת רא"ם) ואומר: "ואשר לא ידע (כמו ובאשר ל"אשר לא ידע") - עשה עצמו" וכו', ואם כך, אין כאן גירסה אחרת בתורה כי אם בדברי רש"י. (פ' שמות תשנ"ו) וראה "רש"י השלם" על אתר (הערה 5) שדן בדברים באריכות. הערת הגר"א נבנצל שליט"א: אין זו גירסה בפסוק אלא פירוש.
פסוק ח:
ואצל חז"ל - "אשר לא ידע את יוסף - והלא עד היום הזה מצרים יודעין חסדו של יוסף? אלא שהיה יודע, וכפה טובתו, ולבסוף כפה טובתו של הקב"ה. הא למדת שכפיית הטובה הוקשה לכפירה בעיקר.
פסוק ח:
הקב"ה אומר לישראל, יהא בכם בינה! אל תהיו כסוס שאין בינה בו! מה עסקו של סוס? אדם הולך ליתן עליו תכשיטים או ליתן לו אוכל, הוא עוקם צוארו ומבעטו, וכן הפרד. ואתם אל תהיו כן, אלא כשתכנסו לארץ, היו זכורים לפרוע לַטוב טובתו ולרע את רעתו. לא תתעב מצרי, בין טובים ובין רעים - עשיתם אצלם כמה שנים". (משנת רבי אליעזר פרשה ז עמ' 137) - הקב"ה שונא כפויי טובה.
פסוק ח:
ובעצם לא ידעתי, למה המחלוקת בין רב ובין שמואל, ולמה אין רש"י מפרש כאן כמו שמפרש להלן (ב, כה ד"ה וידע אלהים) "נתן עליהם לב ולא העלים עיניו", וכאן כמובן להיפך, בשלילה. (פ' שמות תשנ"ט) במקומות רבים נחלקו רב ושמואל על מלה או ביטוי במקרא או במשנה, אם משמעו כפשוטו ממש או מתפרש לכוונה אחרת. ככלל - רב הוא זה שאומר "ממש", להוציא מדרש תהלים (עב, ב), שם החליפו שיטתם. וראה "מרגליות הים" למסכת סנהדרין (דף צג ע"ב אות טז), שם הביא ר' ראובן מרגליות מחלוקותיהם במקומות שונים והכריע מיהו "חד אמר" הראשון ומיהו "חד אמר" השני. וראה גם "יוסף דעת" על מסכת סוטה שם עמ' מה. וב"בן יהוידע" למסכת ערובין שם, הביא נפקא מינה בין רב לשמואל.
פסוק ח:
ושמא "ידע" כאן לשון חיבה? (פ' שמות תש"ס)
פסוק י:
רש"י ד"ה נתחכמה לו, לעם, ...ורבותינו דרשו, נתחכם למושיעם של ישראל, לדונם במים וכו'. לשון הרבים שבמלה "לדונם" לכאורה אינו במקום, כי "מושיעם" דורש לשון יחיד. וצריך לבדוק בדפו"ר. (פ' שמות תשנ"ט)
פסוק י:
צריך לומר ש"לדונם" מוסב על כל עם ישראל, לדונם במים כדי שלא יקום מושיעם. (פ' שמות תש"ס)
פסוק יא:
רש"י ד"ה עליו, על העם. ע"כ. כך פשוטו של מקרא, לאפוקי מדברי חז"ל בסוטה (יא ע"א) שהכתוב מדבר בפרעה, שתלו לפרעה מלבן על צוארו, כלומר דפוס שעושין בו הלבנים, כדי שלא יאמרו כל אחד מישראל איסטניס אני, אומרים לו: כלום איסטניס אתה יותר מפרעה? (פ' שמות תשנ"ב)
פסוק יא:
רש"י ד"ה מסים לשון מס, ...ומהו המס וכו'. על השאלה, מה רש"י מוסיף כאן, אמר לי ר' יהודה גרינשפן שי' שבא להוציא לשון מיאוס, כפי שאפשר היה להסיק מתרגומו של אונקלוס - שלטונין מבאישין. (פ' שמות תשס"ג)
פסוק טו:
"...למילדת העברית". תרגום אונקלוס: "לחיתא יהודיתא". וצריך לבדוק, אימתי התחיל אונקלוס לתרגם עברי - יהודאי, השוה בראשית (יד, יג), שם מתרגם "עבראה". (פ' שמות תשנ"ז) והשוה גם לבראשית (לט, יד; מא, יב)
פסוק טו:
והנה ביקשו שלומי ואריאל שי' לומר שלשון עברי בספר שמות לשון גנאי הוא וכי משום כך מתרגם אונקלוס "יהודאי". אך מבדיקת ט' הפרקים הראשונים שבספר יוצא שלא כן הוא. הם הסתמכו על דברי רש"י למעלה (בראשית מא, יב) "ושם אתנו נער עברי" אך אין זו ראיה. (פ' שמות תשנ"ט, בגני טל)
פסוק טו:
ודומה שאונקלוס נוקט כדברי בראשית רבה (צח, ו): יהודה אתה יודוך אחיך... אמר רבי שמעון בר יוחאי: יהיו כל אחיך נקראים על שמך - אין אדם אומר: ראובני אנא, שמעוני אנא, אלא יהודי אנא, כמו שכתבתי להלן (ז, טז). (פ' מקץ תש"ס)
פסוק טו:
והרי תשובתו של הרב רפאל בנימין פוזן שי': אחד מתרגומי אונקלוס הקשים הוא תרגום עִבְרִי המתורגם בספר בראשית עִבְרָאָה אבל בחומש שמות - יְהוּדִי, והדבר צריך בירור.
פסוק טו:
מכיון שההוראה הפשוטה של עִבְרִי היא "שבא מעבר הנהר" (בראשית רבה מב, ה; רש"י בראשית יד, יג), מתבקש לתרגמו בכל מקום עִבְרָאָה. אבל אונקלוס מתרגם כך רק בספר בראשית, השווה: "לְאַבְרָם הָעִבְרִי" (יד, יג) - "לְאַבְרָם עִבְרָאָה", "ראו הביא לנו איש עברי" (לט, יד) - "גֻּבְרָא עִבְרָאָה", "בא אלי העבד העברי" (לט, יז) - "עַבְדָּא עִבְרָאָה", "כי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מארץ העברים" (מ, טו) - "מֵאֲרַע עִבְרָאֵי", "וְשָׁם אִתָּנוּ נער עברי" (מא, יב) - "עוֹלֵים עִבְרַי", "לֶאֱכֹל את הָעִבְרִים לחם" (מג, לב) - "לְמֵיכַל עִם עִבְרָאֵי לַחְמָא".
פסוק טו:
ואולם מתחילת ספר שמות עִבְרִי מתורגמת בקביעות יְהוּדִי, כבפסוקנו "לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת" - "לְחָיָתָא יְהוּדַיָתָא", וכמוהו בפסוק הבא "בְּיַלֶּדְכֶן את הָעִבְרִיּוֹת" - "כַּד תִּהְוְיָן מְיַלְדָן יָת יְהוּדַיָתָא". וכן עוד "לא כנשים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת" (א, יט) - "לָא כִנְשַׁיָּא מִצְרַיָתָא יְהוּדַיָתָא", "מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זה" (ב, ו) - "מִבְּנֵי יְהוּדָאֵי", "אשה מינקת מן הָעִבְרִיֹּת" (ב, ז) - "מִן יְהוּדַיָתָא", "איש מצרי מכה איש עברי" (ב, יא) - "גְּבַר מִצְרַי מָחֵי לִגְבַר יְהוּדַי", "שני אנשים עברים נִצִּים" (ב, יג) - "תְּרֵין גֻּבְרִין יְהוּדָאִין נָצַן". גם כל כינויי ה' "אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים" או "אלהי הָעִבְרִים" (ג, יח; ה, ג; ז, טז; ט, א, יג; י, ג) מתורגמים "אֱלָהָא דִּיהוּדָאֵי" במקום "אֱלָהָא דְּעִבְרָאֵי", כמתבקש.
פסוק טו:
כל ההצעות שנאמרו בביאור השינוי קשות. לדעת "לחם ושמלה" נמנע מלתרגם בספר שמות עִבְרָאֵי "שהיה נשמע כאילו גזר פרעה כנגד כל יושבי עבר הנהר" ולכן תרגם יְהוּדָאֵי. והביאור תמוה: מכיון שהתואר "יהודים" ניתן לאומתנו רק אלף שנה לאחר שיעבוד מצרים, נמצא שתרגום יְהוּדָאֵי הוא אנכרוניסטי (אינו מתאים לתקופה). ונשאלת השאלה, מה ראה אונקלוס להשתמש במונח שאינו שייך כלל לתקופת התורה?
פסוק טו:
מאותו הטעם יש לדחות את ביאורו המדרשי של "נפש הגר": לדעתו בתרגום אונקלוס נרמזה דרשת חז"ל (בראשית רבה צח, ו) לפסוק "יהודה אתה יודוך אחיך" (בראשית מח, ח) ועל פיה אנו עתידים להקרא "יהודים" ("יהודה אתה יודוך אחיך - אמר ר' שמעון בר יוחאי: יהיו כל אחיך נקראים על שמך. אין אדם אומר: ראובני אֲנָא, שמעוני אנא, אלא יהודי אנא"). והואיל ודרשתם נסמכה לברכת יעקב שבסוף ספר בראשית, לכן, כרמז לדרשתם, תרגם יְהוּדָאֵי החל מחומש שמות. ואולם מלבד שתרגום אונקלוס אינו נוטה לכלול מדרשים בתרגומו, עדיין יקשה השימוש האנכרוניסטי במונח יְהוּדָאֵי שאינו מתאים לתקופה.
פסוק טו:
עוד יותר קשה הצעת "נתינה לגר": התרגום הקבוע הוא עִבְרָאָה אבל משנקראו בשם חדש "בני ישראל" ("על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה", בראשית לב, לג) לא יכול לתרגם עוד כך "כי אז ישתתפו עמהם גם בני ישמעאל ובני קטורה שגם הם מעבר הנהר". וכבר העירו כנגדו שגם לאחר אותו פסוק המשיך לתרגם "עבראי" עד סוף חומש בראשית ("תורה שלמה" כאן אות קנו).
פסוק טו:
לכן נראה שתרגום "יהודי" בחומש שמות הוא מטעם שונה: החל מכיבושי אשור, בעת גלות עשרת השבטים, משחדרה הארמית לארץ ישראל, שמה של פַּחֲוַת יהודה הוסב לשם רשמי ארמי יְהוּד ומעתה ואילך מכונים תושביה יְהוּדִים. שם זה נשתמר אצל הבבלים כגון "מִן בְּנֵי גָלוּתָא דִּי יְהוּד" (דניאל ב, כה) ואחריהם גם בימי שלטון פרס כגון "דִּי בִיהוּד וּבִירוּשְׁלֶם" (עזרא ה, א). גם שפת הדיבור העברית הפכה מעתה ל"יהודית", כמפורש בכתוב: "וַיֹּאמֶר אֶלְיָקִים... אֶל רַבְשָׁקֵה דַּבֶּר נָא אֶל עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ וְאַל תְּדַבֵּר עִמָּנוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל הַחֹמָה" (מלכים ב' יח, כו).
פסוק טו:
והנה כבר מן הכתוב עולה שמשעה שפשט הכינוי יְהוּדִים בפי הגויים, נתלווה לו צליל אנטישמי מובהק והוא נאמר בפיהם לגנאי. כך בפי סנבלט השומרוני "וַיַּלְעֵג עַל הַיְּהוּדִים... וַיֹּאמֶר מָה הַיְּהוּדִים הָאֲמֵלָלִים עֹשִׂים" (נחמיה ג, לג-לד), ושוב אצל המן הרשע "וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שׁוֶֹה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי" (אסתר ה, יג). וכן בשלהי ימי בית שני אצל הרומאים כגון "קא מחייכו בי יהודאי" (תענית כא ע"א), "מרדו בך יהודאי" (גיטין נו ע"א) וכן הוא עד ימינו אלה: Jew, ז'יד, יוּדֶה, הם ביטויי גנאי בפי הגויים.
פסוק טו:
ומכיון שתואר יהודים מבטא במיוחד את שנאת הגויים לישראל, לא רחוק לומר שאונקלוס נקט במתכוון "יהודי" בפרשיות שיעבוד מצרים, כדי ללמד לבני דורו שמאבק פרעה ב"עם בני ישראל" (פסוק ט) מקביל לאנטישמיות כנגד "יהודים" המוכרת להם היטב. רוצה לומר, אף על פי שאונקלוס מתרגם בדרך כלל במונחים המתאימים לתקופת המקרא, כאן תרגם במונח שנתחדש הרבה יותר מאוחר משום שהובן היטב לקוראיו. (מתוך ספר "פרשגן" - ביאור חדש לתרגום אונקלוס - בכתיבה)
פסוק טו:
רש"י ד"ה למילדת, ...אלא שיש לשון קל ויש לשון כבד, כמו שובר ומשבר, ...כן מוליד ומילד. ע"כ. וקצת קשה שהרי דוגמאותיו של רש"י הן מן הבניינים קל ופיעל, בעוד אשר כאן מדובר בהפעיל ופיעל. (פ' שמות תשנ"א)
פסוק טו:
רש"י ד"ה פועה, זו מרים וכו'. וקצת קשה לי, כלום ההפרש בגיל בין משה רבנו ע"ה ובין מרים היה כה גדול, שמרים כבר יכלה להיות מילדת קודם לידת משה?! וראה הערת "נחלת יעקב" - מובאת בהערה 49 לרש"י (ב, ח) בחומש "תורת חיים" - שאכן היתה קטנה, בת חמש שנים. (פ' שמות תשנ"ב) וראה "עץ יוסף" על שמות רבה (א, יג) שכתב: הולכת היתה עם יוכבד אמה ועושה מה שתצוה לה אמה לעשות, ולכך לא היתה צריכה להיות זקנה. ע"כ. ובסוטה דף יא ע"ב באמת יש מאן דאמר אחר הסובר שלא יתכן שמרים, שהיתה באותה העת בת חמש שנים בלבד היתה מילדת, אלא על כרחך המילדות היו יוכבד ואלישבע אשת אהרן (כלה וחמותה), שהרי אלישבע היא האשה היחידה שחיה באותו הדור (מלבד יוכבד ומרים) ומוזכרת בתורה. ועל מאן דאמר זה כתב ה"עץ יוסף" שם: ואף־על־פי שלא היה [אהרן] גדול מג' שנה, אפשר שהיתה [אלישבע] בת כמה שנים והיתה מילדת ואחר כך כשנתגדל אהרן, נשאה לאשה. והא דאמר כלה וחמותה משום דלבסוף נעשית כלתה. ע"כ.
פסוק טו:
ועל אף גילה הצעיר, היא זו ששכנעה את אביה עמרם להחזיר את אשתו (להלן ב, יא). (פ' שמות תשנ"ד)
פסוק טו:
שאלה אחרת היא, מה עניין יש לזהות את שפרה ופועה עם יוכבד ומרים. (פ' שמות תשס"ה) וראה מהרש"א בחידושי אגדות למסכת סוטה (דף יא ע"ב), שהביא דברי הרא"ם שיתכן שהיתה קבלה בידי חז"ל, והוסיף שיתכן שלמדו זאת חז"ל מלשון הפסוק "אשר שם האחת... ושם השנית...". דרכה של התורה להזכיר תחילה קיומם של המדוברים ואחר כך לציין מי הם, כמו "ולעבר ילד שני בנים שם האחד פלג" (בראשית י, כה), וכיון שבפסוקנו לא מוזכר כלל שהיו שתי מילדות, אלא מיד מופיעים שמותיהן - "אשר שם האחת שפרה...", לכן דרשו "אשר שם האחת" - היא הידועה בשמה במקום אחר. וכן "שם השנית" - הידועה כבר. וכיון שלא נזכרו בתורה מאותו הדור אלא ג' נשים אלו - יוכבד מרים ואלישבע, על כרחנו מדובר בשתיים מהן, ונחלקו רב ושמואל שם בגמרא מי מביניהן היו המילדות.
פסוק טו:
שם. ...כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה. ד"ה פועה, לשון צעקה, כמו (ישעיה מה, יד) כיולדה אפעה. ע"כ. וקשה לי שהראיה מן הנביא אינה ראיה לרישא, שהרי לא בצעקה מפייסים את התינוק, ובוודאי לא בצעקות יולדת! נראה הדבר כאילו רש"י בדיבור זה סותר מה שפירש בדיבור הקודם. (פ' שמות תשנ"ט) ובאמת דברי רש"י אלו הם שתי הדעות שבגמרא (סוטה יא ע"ב): פועה זו מרים. ולמה נקרא שמה פועה? לפי שהיתה פועה לולד. דבר אחר: פועה, שהיתה פועה (צועקת) ברוח הקודש ואומרת: "עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל".
פסוק טז:
רש"י ד"ה בילדכן, כמו בהולידכן. ע"כ. והנה בפסוק הקודם אמר רש"י (ד"ה למילדות): "הוא לשון מולידות אלא שיש לשון קל ולשון כבד וכו'". ולפי זה מוסברת צורת הפעיל שם, ולשם מה אפוא לחזור על הסבר זה מיד לאחר מכן? (פ' שמות תשס"א)
פסוק יז:
רש"י ד"ה ותחיין את הילדים, מספקות להם מים ומזון (על־פי סוטה יא ע"ב). ומסתבר שדרשו כן על שום שלא נאמר: לא המיתו, כלומר לא רק שלא קיימו את מצוות המלך, אלא אף עשו בניגוד לה. (פ' שמות תשמ"ט)
פסוק יז:
בפירושו של רש"י את דברי תרגום אונקלוס הוא מבקש להעמיד על כך ש"ותחיין" שבפסוק יז הוא גוף שלישי (והן החיו), ואילו זה שבפסוק יח הוא בגוף שני (ואתן החייתן). (פ' שמות תשנ"ו) בדפו"ר הגירסה "והשני וקימתין", וזה מתאים, כי מלת "וקימתין" היא אמירה לנקבות, אבל "וקימתון" היא אמירה לזכרים.
פסוק יט:
"...כי לא כנשים המצרית העברית...". והנה רש"י הסביר למעלה (יז ד"ה ותחיין את הילדים) שהיו "מספקות להם מים ומזון", ואם כן - מה תשובה יש כאן, הרי עשייה זו וודאי היתה בניגוד לצו המלך? (פ' שמות תשנ"ט) וראה "העמק דבר" על אתר שטענת המילדות היתה כי העבריות יולדות קודם שתבוא המילדת ורק לאחר מכן קוראות למילדת להחיות את הולד אם נצרך לכך. כיון שכך אין להן ברירה אלא להחיות את הולד, שאם לא כן, לא יקראו להן עוד כלל, ויעשו בעצמן כל צרכי הולד.
פסוק יט:
"...כי חיות הנה". מתרגם אונקלוס "ארי חכימן אינון". ואמר לי ר' יהודה גרינשפן שי' בהלצה בשם ה"חכם צבי", כי זה האמור במסכת תמיד (לב ע"א) "איזהו חכם, הרואה את הנולד". (פ' שמות תשס"ג)
פסוק כ:
רש"י ד"ה וייטב, היטיב להן... כגון 'וייטב אלהים למילדות' וכו'. ושוב (מעין) הוכחה מן הכתוב עצמו. (פ' שמות תשמ"ט)
פסוק כ:
רש"י ד"ה ויעש להם בתים, בתי כהונה ולויה ומלכות וכו'. שוב יש כאן ראייה למרחוק (וגם גמול), וראה לעומת זאת פירושיהם של רשב"ם ו"דעת זקנים מבעלי התוספות", שעומדים על פשוטו של מקרא: פרעה עשה להן בתים אצל עבדיו לשמור עליהן פן תלכנה לעבריות היולדות. (פ' שמות תשמ"ח)
פסוק כ:
ובלשונו של רש"י כאן קשה, כשהוא אומר "כהונה ולויה מיוכבד ומלכות ממרים", והרי לכאורה היה צריך להשתמש באות־השימוש למ"ד, ולא במ"ם, כמו "ויעש להם בתים". (פ' שמות תשנ"ט)
פסוק כ:
ועתה לא ידעתי: (א) באיזו מלכות מדובר כאן? (ב) ומכל מקום - אם ממרים תצא, כלום אין זה גם מיוכבד? (פ' שמות תשס"א) מקור דברי רש"י בסוטה יא ע"ב וזה לשון הגמרא שם: "ויעש להם בתים" - רב ושמואל. חד אמר: בתי כהונה ולויה. וחד אמר: בתי מלכות. מאן דאמר: בתי כהונה ולויה - אהרן ומשה (שיצאו מיוכבד). ומאן דאמר: בתי מלכות - דוד נמי ממרים קאתי, דכתיב (דברי הימים א' ב, יט) "ותמת עזובה (היא מרים, שהיתה אשת כלב, והכוונה שנצטרעה) ויקח לו את אפרת (אפרת היא מרים - אחר שנתרפאה, חזר ולקחה), ותלד לו את חור", וכתיב (שמואל א' יז, יב) "ודוד בן איש אפרתי". וראה מהרש"א שם.
פסוק כ:
וקשה מכל זה - כהונה ולויה מיוכבד? הניחא כהונה, אך לויה כיצד? (פ' שמות תשס"ה) וזה לשון מדרש הגדול (א, כא): ויעש להם בתים, העמיד הקב"ה מיוכבד - אהרן כהן, ומשה לוי והם נקראים בתים, שכך כתיב: בית אהרן ברכו את ה', בית הלוי ברכו את ה'. ע"כ.
פסוק כב:
רש"י ד"ה לכל עמו, אף עליהם גזר (סוטה יב ע"א). ע"כ. וראה אונקלוס החולק על דעת הגמרא - "ופקיד פרעה לכל עמיה למימר כל ברא דיתיליד ליהודאי" וכו', אבל אין רש"י מזכירו משום מה. (פ' שמות תשל"ט) הערת הרב רפאל בנימין פוזן שי': תרגום אונקלוס פשטן ואינו נוטה למדרשי חז"ל שאינם מתיישבים בפשט הלשון.
פסוק כב:
וראה גם בדברי בעל "אור החיים" הק' "שיאמרו (המצרים) לבני ישראל שכל אחד ישליך את בניו" כלומר שלא כגזירתו הראשונה של פרעה שהטיל תפקיד מעין זה על המילדות בלבד, ולכאורה גם זה שלא כדברי הגמרא בסוטה שם. (פ' שמות תשנ"ב)
פסוק כב:
ובאשר להמשך דברי רש"י - על־פי שמות רבה (א, ח) ותנחומא (פ' ויקהל ד) - תמוהה ההתעלמות המוחלטת מן המציאות ומאפשרות הביצוע, כי כיצד יעביר פרעה את הוראתו־גזירתו באותו היום ממש שבו בישרו לו איצטגניניו לכל תושבי ארצו, והרי תקשורת מודרנית עדיין לא היתה לו. ואם תאמר שאין שואלין שאלות מסוג זה, ראה רש"י להלן (ג, טז ד"ה את זקני ישראל) שם אכן רש"י טוען טענה־הוכחה מסוג זה. (פ' שמות תש"ס)
פסוק כב:
ועל כל פנים משתמע מלשון רש"י כאן שהצו בדבר השלכת הזכרים ביאור היה ליום אחד בלבד. (פ' שמות תשס"ה)
פסוק כב:
"וכל הבת תחיון". ראה רמב"ן (בראשית יב, י) "...והמצרים ירעו להם ויקחו מהם הנשים כאשר אמר 'וכל הבת תחיון'". (פ' לך לך תש"ם)