א וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֖ים מִצְרָ֑יְמָה אֵ֣ת יַעֲקֹ֔ב אִ֥ישׁ וּבֵית֖וֹ בָּֽאוּ׃ ב רְאוּבֵ֣ן שִׁמְע֔וֹן לֵוִ֖י וִיהוּדָֽה׃ ג יִשָּׂשכָ֥ר זְבוּלֻ֖ן וּבְנְיָמִֽן׃ ד דָּ֥ן וְנַפְתָּלִ֖י גָּ֥ד וְאָשֵֽׁר׃ ה וַֽיְהִ֗י כָּל־נֶ֛פֶשׁ יֹצְאֵ֥י יֶֽרֶךְ־יַעֲקֹ֖ב שִׁבְעִ֣ים נָ֑פֶשׁ וְיוֹסֵ֖ף הָיָ֥ה בְמִצְרָֽיִם׃ ו וַיָּ֤מָת יוֹסֵף֙ וְכָל־אֶחָ֔יו וְכֹ֖ל הַדּ֥וֹר הַהֽוּא׃ ז וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל פָּר֧וּ וַֽיִּשְׁרְצ֛וּ וַיִּרְבּ֥וּ וַיַּֽעַצְמ֖וּ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ אֹתָֽם׃ ח וַיָּ֥קָם מֶֽלֶךְ־חָדָ֖שׁ עַל־מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדַ֖ע אֶת־יוֹסֵֽף׃ ט וַיֹּ֖אמֶר אֶל־עַמּ֑וֹ הִנֵּ֗ה עַ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֥ב וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ׃ י הָ֥בָה נִֽתְחַכְּמָ֖ה ל֑וֹ פֶּן־יִרְבֶּ֗ה וְהָיָ֞ה כִּֽי־תִקְרֶ֤אנָה מִלְחָמָה֙ וְנוֹסַ֤ף גַּם־הוּא֙ עַל־שֹׂ֣נְאֵ֔ינוּ וְנִלְחַם־בָּ֖נוּ וְעָלָ֥ה מִן־הָאָֽרֶץ׃ יא וַיָּשִׂ֤ימוּ עָלָיו֙ שָׂרֵ֣י מִסִּ֔ים לְמַ֥עַן עַנֹּת֖וֹ בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיִּ֜בֶן עָרֵ֤י מִסְכְּנוֹת֙ לְפַרְעֹ֔ה אֶת־פִּתֹ֖ם וְאֶת־רַעַמְסֵֽס׃ יב וְכַאֲשֶׁר֙ יְעַנּ֣וּ אֹת֔וֹ כֵּ֥ן יִרְבֶּ֖ה וְכֵ֣ן יִפְרֹ֑ץ וַיָּקֻ֕צוּ מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ יג וַיַּעֲבִ֧דוּ מִצְרַ֛יִם אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּפָֽרֶךְ׃ יד וַיְמָרְר֨וּ אֶת־חַיֵּיהֶ֜ם בַּעֲבֹדָ֣ה קָשָׁ֗ה בְּחֹ֙מֶר֙ וּבִלְבֵנִ֔ים וּבְכָל־עֲבֹדָ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה אֵ֚ת כָּל־עֲבֹ֣דָתָ֔ם אֲשֶׁר־עָבְד֥וּ בָהֶ֖ם בְּפָֽרֶךְ׃ טו וַיֹּ֙אמֶר֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם לַֽמְיַלְּדֹ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת אֲשֶׁ֨ר שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ שִׁפְרָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית פּוּעָֽה׃ טז וַיֹּ֗אמֶר בְּיַלֶּדְכֶן֙ אֶת־הָֽעִבְרִיּ֔וֹת וּרְאִיתֶ֖ן עַל־הָאָבְנָ֑יִם אִם־בֵּ֥ן הוּא֙ וַהֲמִתֶּ֣ן אֹת֔וֹ וְאִם־בַּ֥ת הִ֖יא וָחָֽיָה׃ יז וַתִּירֶ֤אןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְלֹ֣א עָשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אֲלֵיהֶ֖ן מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־הַיְלָדִֽים׃ יח וַיִּקְרָ֤א מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֙יִם֙ לַֽמְיַלְּדֹ֔ת וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ן מַדּ֥וּעַ עֲשִׂיתֶ֖ן הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־הַיְלָדִֽים׃ יט וַתֹּאמַ֤רְןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה כִּ֣י לֹ֧א כַנָּשִׁ֛ים הַמִּצְרִיֹּ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת כִּֽי־חָי֣וֹת הֵ֔נָּה בְּטֶ֨רֶם תָּב֧וֹא אֲלֵהֶ֛ן הַמְיַלֶּ֖דֶת וְיָלָֽדוּ׃ כ וַיֵּ֥יטֶב אֱלֹהִ֖ים לַֽמְיַלְּדֹ֑ת וַיִּ֧רֶב הָעָ֛ם וַיַּֽעַצְמ֖וּ מְאֹֽד׃ כא וַיְהִ֕י כִּֽי־יָֽרְא֥וּ הַֽמְיַלְּדֹ֖ת אֶת־הָאֱלֹהִ֑ים וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם בָּתִּֽים׃ כב וַיְצַ֣ו פַּרְעֹ֔ה לְכָל־עַמּ֖וֹ לֵאמֹ֑ר כָּל־הַבֵּ֣ן הַיִּלּ֗וֹד הַיְאֹ֙רָה֙ תַּשְׁלִיכֻ֔הוּ וְכָל־הַבַּ֖ת תְּחַיּֽוּן׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פירושי רד"צ הופמן

דוד צבי הופמן

פסוק א:
(א) שיעבוד בני ישראל במצרים וגאולתם משם (א, א - טו, כא)
פסוק א:
א. השיעבוד במצרים (א, א - ו, א)
פסוק א:
(א) שיעבוד בני ישראל במצרים (א, א־כב)
פסוק א:
כאשר הודיע הקב"ה לאברהם על גלותם של צאצאיו, הזכיר לו שתי דרגות של סבל, האחת - "גר יהיה זרעך", והאחרת - "ועבדום וענו אותם"1בראשית טו, יג; אך השווה פירושו של המחבר ז"ל שם, עמ' רמג (המ'),. פרקו הראשון של ספר שמות מספר, כיצד נתקיימה הודעה נבואה זו. הדור הראשון לא סבל אלא גירות. כל עוד חיו יוסף ואחיו, אמנם היו בני ישראל גרים בארץ לא־להם, אך עול שיעבוד לא הוטל עליהם. מצב זה נמשך עד בערך מאה שנה לפני הגאולה. רק משמתו יוסף ואחיו וכל הדור ההוא, ומלך חדש קם למצרים, מלך אשר ריבוים של בני ישראל גרם לו דאגה ואף פחד, רק אז החלו המצרים לשעבד את בני ישראל הזרים וללחוץ אותם. ומכיוון שלחץ זה לא הביא לידי התוצאה הרצויה - הפסקת ריבוים של בני ישראל, הגבירוהו יותר ויותר, והמלך אף ציוה על המילדות העבריות להמית את כל הבנים הזכרים סמוך להיוולדם. כאשר הללו לא מילאו אחר צו המלך מתוך אמתלות שונות, נצטוה כל עם מצרים לבצע גזירה זו. כך הגיעה צרתם של ישראל לשיא, כאשר ה' הוליד את מושיעם.
פסוק א:
ואלה. באשר לפרשיות המתחילות בתיבה "ואלה", ראה להלן, בתחילת פרשת משפטים.
פסוק א:
הבאים. בינוני־פועל בהוראת משפט־יחס, בזמן עבר.
פסוק ב:
ויהודה. ארבע ו"וי־החיבור שאצל שמות בני יעקב, מראות שהכתוב מכוון לחלק את הבנים לארבע קבוצות. בני לאה ובני רחל הם שתי קבוצות, אך מכיוון שמבני רחל מוזכר כאן רק אחד, הרי שהכתוב מצרף אותו, יחד עם בני לאה הצעירים יותר, לקבוצה אחת.
פסוק ה:
ויהי. בא בתחילת המשפט בלשון יחיד גם כאשר הנושא שאחריו דורש לשון רבים.
פסוק ה:
ויהי... שבעים נפש. הרי זה מאמר מוסגר שבא כהערה מבארת. כאשר מדלגים עליו על מאמר זה, מובן הסיפא של הכתוב - "ויוסף היה במצרים". שנים־עשר בנים היו לו ליעקב. אחד־עשר מהם באו עמו למצרים, ואלו יוסף היה שם כבר קודם לכן. בכך גם נאמר, שגירות בני ישראל במצרים מתחילה רק עם ירידתם של יעקב ובניו, וכי בשהותו של יוסף במצרים שקדמה לירידת המשפחה אליה, אין לראות משום תחילת התגשמותה של אותה הנבואה שנאמרה לו לאברהם2בראשית טו, יג. וראה שם ברמב"ן באשר למשך תקופת השיעבוד (המ').. הערה זו שבמאמר המוסגר, שיוצאי ירך יעקב שבאו מצרימה, היו שבעים נפש, בעצם לא היתה צריכה לבוא אלא אחר הסיפא "ויוסף היה במצרים" 3וכפי שבאמת בא בתרגום השבעים., אלא שהכתוב לא רצה להפריד בין סיפא זה והכתוב שלאחריו - "וימת יוסף" וגו'. - באשר לשאלה, מדוע חוזר הכתוב למנות כאן את בני יעקב על־פי שמותיהם, כבר ענה רמב"ן ולימדנו בכך כלל חשוב ביותר בדרך כתיבת ההיסטוריה של המקרא4בפירושו לפסוק א (המ').. "כי הכתוב ירצה למנות ענין הגלות מעת רדתם למצרים, כי אז גלו בראש גולים... ולפיכך יחזור אל תחילת הענין שהוא מפסוק וכל־זרעו הביא אתו מצרימה5בראשית מו, ז (המ')., ושם כתוב אחריו6שם שם, ח (המ'). - 'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו", ואותו הפסוק בעצמו הוא שהחזיר בכאן" וכו'. פירוש, תחילתו של ספר שמות היא חזרה מתומצתת על האמור בבראשית מו, ח־כז. כמו שם כן נאמר גם כאן "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה". אמנם אין הכתוב מונה כאן את בני יעקב באותו הסדר שבו מנאם שם, שכן כאן הסדר הוא - תחילה בניה של לאה, אחריהם בני רחל (אלא שהכתוב מונה את בנימין בלבד לפי שיוסף כבר היה במצרים), ואחרי כן בני השפחות (ומהם בני בלהה תחילה, כי הם נולדו ראשונים), וזהו הסדר שבו נמנים בני יעקב גם בבראשית לה, כג־כו (אלא ששם קודם יוסף לבנימין). ואלו שם מו, ח ואילך נמנים תחילה בני לאח, אחריהם בני שפחתה זלפה, אחרי כן בני רחל ולבסוף בניה של בלהה. וגם לסדר זה טעם משלו, שכן במקום זה מוסר לנו הכתוב את מספר צאצאיה של כל אחת מנשי יעקב, ולפיכך נקבע הסדר על פי מספר הנפשות שיצאו מכל אחת מהן - תחילה לאה עם שלושים־ושניים צאצאים, אחריה זלפה עם שישה־עשר, רחל עם ארבעה־עשר ובלהה עם שבעה. מכל מקום, היטב ניכר שפסוקינו הם מעין מובאה מתומצתת של הפרשה שבבראשית מו, ח ואילך, כאמור. במקום מנייתם של בני־בניו של יעקב שם בא כאן בקיצור "איש וביתו באו", ואלו "ויהי כל נפש... שבעים נפש" שבכאן הוא קיצורו של הנאמר שם, מו, כו־כז7ובלשונו של רמב"ן בפירושו כאן א, א: "וכאשר הזכיר בני יעקב קיצר בבני בניו וכל זרעו והחזיר הכלל, כאשר אמר שם (בראשית מו, כז) 'כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים'" (המ')., משם גם נלקח הביטוי הנדיר "יוצאי ירך". ולפי שהכתוב רוצה לספר כאן, בספר שמות, את גאולתם של בני ישראל ממצרים, הרי הוא צריך להתחיל סיפור זה עם בואם של יעקב ובניו לשם, מאורע שעליו כבר מסופר בספר בראשית, ועל כן יצטט כאן, בקיצור, קטע מספר בראשית שבו מוזכרים גם שמותיהם של בני יעקב ובניהם וגם מספרם. בנוסח סופר בן־ימינו דברי הכתוב מתפרשים כך - כבר סופר בפרק... דלעיל, כיצד הגיעו יעקב ובניו מצרימה, אבל דרכו של מקרא היא לצטט בקצרה את הקטע המתאים, וכדברי רמב"ן בפירושו.
פסוק ו:
וימת יוסף. אף־על־פי שעל מותו של יוסף כבר סופר בבראשית (נ, כו), מזכירו הכתוב כאן מחדש, לפי שהדבר נחוץ להבנת המסופר לאחר מכן. רק לאחר שמתו יוסף וכל הדור ההוא, רק אז יכול היה לקום מלך שישכח לחלוטין את זכויותיו של יוסף בקיומה של ממלכת מצרים.
פסוק ו:
וכל הדור ההוא. "שבעים נפש"8רשב"ם., כלומר, כל אלה שבאו עם יעקב מצרימה, או לפחות אלה שבאו שמה והם אנשים מבוגרים.
פסוק ז:
ובני ישראל וגו'. הסיבה שהניעה את מלך מצרים לשעבד את בני ישראל, היתה ריבוים של אלה מעבר לשיעור הרגיל. כאן נתקיימה הבטחתו ית' ליעקב "לגוי גדול אשימך שם" (בראשית מו, ג).
פסוק ז:
פרו וגו'. השוה רשב"ם. גם על פוריותם הרבה של בני ישראל במצרים כבר סופר בבראשית (מז, כז), ואין הכתוב חוזר ומספר עליה כאן אלא לשם הכנה לקראת המסופר לאחר מכן.
פסוק ז:
הארץ. הרי זו ארץ גושן, כפי שמפורש בבראשית מז, כז.
פסוק ז:
אתם. הפועל 'מלא' גורר אחריו יחסת־את9באשר לביקורת המקרא, שכידוע מייחסת את החומש לכמה וכמה מקורות, הרי אין חולשתה ניכרת בעליל יותר מאשר בספר שמות, וכך כבר בתחילתו. לפי Knobel, שעמו מסכימים שאר המבקרים בעיקרי הדברים, הרי שייכים מכל פרשת שמות ל"מסורת היסוד" רק הקטעים א, א־ז; שם, יג־יד; יב, כג (מ"ויאנחו") עד פסוק כה בלבד. והנה, אלו באמת כך היה, יישאר "ויעבידו מצרים" וגו' ללא כל נימוק. גם לא יוסבר כלל, לשם מה חוזר הכתוב ומספר "ובני ישראל פרו" וגו', שהרי אי־אפשר היה אז למצוא סיבה לכך שהשיעבוד בא כתוצאה מפוריותם הרבה של בני ישראל. ועוד, לפי זה לא ידובר ב"מסורת היסוד" כלל על אודות מלך מצרים, כלומר, שיעבודם של בני ישראל נעשה לפיהם ביוזמת עם מצרים, ואף על־פי־כן חוזר לאחר מכן, בתיאור המכות, גם ב"מסורת היסוד" פעם אחר פעם משפט מעין "ויחזק לב פרעה" (ז, יג) וגם החזרה על שמותיהם של בני ישראל (בשלושה פסוקים!) תהיה בלתי־מובנת ב"מסורת היסוד", שכן לדעת רוב המבקרים שייכים רק פסוקים מעטים אחרי מו, ח־כז ל"מסורת היסוד" של ספר בראשית. אנחנו נראה בכל מקום ומקום שאין כל קושי אשר יכריח לקבל את ההנחה בדבר קיום שני מקורות או יותר, ואף נראה, כיצד המקורות (המדומים) השונים מניחים זה את זה כידועים ויהיו בלתי־מובנים אחד בלעדי רעהו..
פסוק ח:
מלך־חדש. מלך שנהג על־פי קווי־מדיניות חדשים10פרטים על תולדות מצרים של התקופה על־פי מקורות מצריים נביא בסוף פרק יב (בהערה 93). כאן נאמר רק שפרשנים אחדים (כגון ראב"ע, שד"ל ורשר"ה, אך במפורש לא כן ר"י אברבנאל - המ') רואים עצמם נאלצים ללכת בעקבות יוסף בן מתתיה (ב"קדמוניות היהודים" מהד' א' שליט, ב',ט,א וראה שם גם יג, ב - המ') ומפרשים "מלך־חדש" כשושלת חדשה, ואלו לפי דעתם של Knobel, Winer ואחרים מדובר כאן על החזרת השלטון לידיהם של הילידים, אחר גירוש ההיקסוס. לפי זה יהיה המלך החדש Amosis או Ahmes (שנקרא גם Amasis וגם Thetmosis או Thumosis) שהם,Diospolite כלומר שבא מ-Theben. הוא היה אבי השושלת השמונה־עשרה ולפי המובא אצל יוסף בן מתתיה הרי זה הוא אשר גירש את ההיקסוס. ברם, לא הכינוי "מלך־חדש" (ראה בפנים) ולא העובדה כי "לא־ידע את־יוסף" מחייבים הנחה זו. אי־ידיעתו את יוסף מסתברת מן העובדה הפשוטה שמאז מת יוסף כבר עבר זמן רב למדי, ומלבד זה גם בכך, שמלך־רודן זה פשוט לא רצה לדעת על זכויותיו של יוסף למען ממלכת מצרים. לאחרונה הכריעו רוב המלומדים, שפרעה המשעבד הוא רעמסס השני אשר מלך שבעים־ושבע שנה (1281-1348 לפני ספה"ע), וזאת משום שהוכח, שהעיר פיתום שנבנתה בידי העברים, זהה עם תל־אל־מסח'וטה שנבנתה על ידי רעמסס השני, וראה להלן הערה 16..
פסוק ח:
אשר לא־ידע. הגורם המזמן לתחילת השיעבוד של בני ישראל "ויקם מלך־חדש... אשר לא־ידע את־יוסף", וגם ייתכן שפירושו אשר לא הכיר ביוסף, כמו שמואל א' ב, יב ועוד. והשוה גם תרגום יונתן בן עוזיאל.
פסוק ט:
עם בני ישראל. כבר פירש ראב"ע "מלת 'עם' איננה סמוכה, רק 'בני ישראל' פירוש ותוספת ביאור" וכו'. כלומר, "בני ישראל" הוא תמורה, וכך נראה גם מטעמי־המקרא.
פסוק ט:
רב... ממנו. כדי לרכוש את לב יועציו לתכניתו מתאר המלך את הסכנה גדולה הרבה יותר משהיא באמת, שכן בוודאי מוגזם הוא מצד פרעה לומר, שבני ישראל מרובים הם מן המצרים. ברם, גם אפשר לפרש - העם הוא רב ועצום מדי בשבילנו, ביחס אלינו11השוה ה' אהרליך, "מקרא כפשוטו"..
פסוק י:
נתחכמה. בשלב זה עדיין לא העז פרעה לפעול באי־צדק גלוי. מצד אחד חשש, שעמו לא יסכים עמו, ומאידך גיסא היה צריך לצפות להתנגדות נואשת מצד בני ישראל. על כן נאלץ להשתמש בערמה.
פסוק י:
לו, כמו 'אודותיו'.
פסוק י:
תקראנה. במקום 'תקרינה'. גזירות פעלי ל"ה ול"א מתחלפות לעתים קרובות. בעצם זוהי צורת הרבים, ולפיכך משלימים פרשנים אחדים, וביניהם ראב"ע, מלה 'קורות' - והיה כי תקראנה קורות מלחמה. ברם, הסיומת...נה מצויה גם בגוף שלישי נקבה ל' רבים - השוה שופטים ה, כו; ישעיה כז, יא; כח, ג; איוב יז, טז, והיא משמשת סימן הבדלה מגוף שני בלשון זכר. התרגומים מבינים סיומת זו כמו...נו (= אותנו)12ואכן כך מתקן התרגום השומרוני.. אך גם אפשר להסב את הסיומת על "הארץ" המוזכרת לאחר מכן, כלומר 'והיה כי תקראנה (מלחמה) את הארץ'.
פסוק י:
גם־הוא. כלומר, גם עם ישראל.
פסוק י:
ועלה מן־הארץ. אם אמנם פסוק זה בא לומר, כי ישראל יעלה ממצרים לארץ־ישראל, אזי יש להשלים במחשבה: והוא יבוז את הארץ ויעלה עם הביזה בידו אל מולדתו העתיקה, שאלמלא כן, יקשה להבין, מה דאגה תגרום יציאת ישראל לעם מצרים. אך גם ייתכן לפרש, שישראל יעלה ממצרים התחתונה, שם היה מקום מושבם, בכיוון מצרים העילית. והשוה גם יהושע ב, ב.
פסוק יא:
האמצעי הראשון להשגת המטרה היה - להחליש את העם על ידי עבודה קשה ולמנוע בדרך זו את התרבותו, תוך כדי הצגת הדברים כבנייה חיונית שלביצוע שכמותה היו רגילים לגייס את נתיני מלך מצרים, וכפי שנעשה, למשל, לגבי בניית הפירמידות.
פסוק יא:
ערי מסכנות, כלומר ערים מבוצרות לאחסון מצרכי מזון; השוה דברי הימים־ב יז, יב; לב, כח13לפי Geschichte Aegyptens, S. 549) Brugsch) היו אלה ערי־מקדש, ערים שבהן היו מקדשות (מסקט או מסקנט = מיקדש במצרית. אך אנו נעדיף לגזור שם זה מן הפועל סכ"ן - לספק..
פסוק יא:
פתם. בימי הביניים זיהו הכתבים היהודים־ערביים מקום זה עם פאיום (סעדיה הפיתומי)14עתה, אחרי החפירות שנעשו באביב 1883 בתל אל־מסח'וטה על־ידי A.Naville, מזהים את פיתום בדרך כלל כעיר שהיתה במקומה של תל אל־מסח'וטה של היום, בקירבת הרונפוליס (Hroonpolis) העתיקה. השוה Dillmann בדו"חות האקדמיה למדעים ברלין 1885, עמ' 898-889 ושל Mommsen, ברלין 1887, עמ', 364-357..
פסוק יא:
רעמסס. פעם זיהו עיר זו עם אבו־ביישיב, היא תל־אל־מסח'וטה של היום15כך Chronologie p.345) Lepsius). אך מכיוון שמקום זה זוהה כיום עם פיתום, קבעו לרעמסס העתיקה אתרים שונים. Land of Goshen p.18,20) Naville) חושב שהיתה בוודאי ת'מילאת, מערבית לתל־אל־מסח'וטה, בכיוון בובסטיס (Bubastis), לא הרחק מתל־אל־כביר של היום. השוה E.L.3) Dillmann), עמ' 12 ואילך. וראה להלן פרק יב, הע' 89 (המ')..
פסוק יב:
וכאשר... כן. כמידת העינוי, כן היתה מידת הריבוי - יחסית. לעינוי היתה תוצאה הפוכה מזו שלה נתכוונו המצרים.
פסוק יב:
יפרץ. בהתאם אל "ותמלא הארץ אתם" שנאמר למעלה פסוק ז.
פסוק יב:
ויקצו. מציין את הפחד המבהיל שמרגישים מפני כוח מיסתורי, שמולו עומדים אין־אונים, באין אמצעי־התגוננות מפניו. השוה במדבר כב, ג.
פסוק יג:
אין פסוקים אלה באים לחזור על מה שכבר סופר בפסוק יא16כפי שסובר Knobel., אבל הם באים להודיע את ההחרפה ההדרגתית של העינוי שנהגו המצרים בשל חוסר היעילות אשר בשלב הקודם. תחילה הועסקו בבניית ערים, בנייה שכביכול נחוצה היתה לטובת הציבור, והיא הוטלה על בני ישראל דווקא, אך עם זאת ביקשו המצרים כנראה לקיים את הרושם שאין כאן משום עינוי, ועל כן לא הטילו על בני ישראל עבודות שמעל לכוחם, עבודות שכל תכליתן אינה אלא בעינוי עצמו. אך לאחר מכן זנחו התחשבויות אלה והראו בגלוי, שאכן הכוונה לעינוי לשמו ולשם המעטת העם, כפי שגם מראה גזירת המתת הבנים, שעליה מסופר בפסוקים הבאים.
פסוק יג:
בפרך. מן הכלדאית, פר"ך - לשַׁבֵּר.
פסוק יד:
בחמר ובלבנים. בעצמם היו צריכים להכין חומר ולבנים לבניינים שהקימו.
פסוק יד:
וכל־עבודה בשדה. את אדמותיהם של שדות מצרים היה צריך להשקות בידיים; השוה דברים יא, י.
פסוק יד:
את כל וגו'. הרי זו יחסת־את החוזרת אל הנשוא "וימררו" שבתחילת הפסוק. בציור־קבר שנמצא בחורבותיה של Theben מתוארים פועלים לא־מצריים העוסקים בהכנת לבנים, כששני נוגשים מצריים מצוידים במקלות עומדים עליהם17השוה Die Bibel, Moses und Aegypten) Hengstenberg), עמ' 39 ואילך, I Schenkel) (Bibel עמ' 65; (Handwoerterbuch II Riehm) עמ' 50..
פסוק טו:
בעוד שקודם סופר, כיצד נהגו המצרים כלפי בני ישראל, הרי מסופר כאן, כיצד נהג כלפיהם המלך כשראה, שגזירתו הראשונה לא נשאה את התוצאות הצפויות. הוא ציווה על המילדות, כנראה בסתר, להמית את הוולדות הזכרים סמוך אחר היוולדם. בדרך זו, כך סבר, יוכל למנוע את ריבויו של עם ישראל.
פסוק טו:
שם האחת וגו'. לכאורה היו שתי אלה ראשי ציבור המילדות, שנדרשו למסור את דבר המלך לחברותיהן למקצוע; השוה ראב"ע ועוד.
פסוק טו:
ויאמר. אחר משפט־הביניים הממושך חוזר הכתוב אל הנושא; השוה להלן יב, מא; בראשית כב, ז; כז, ל; לד, יג־יד; ויקרא טז, א־ב.
פסוק טז:
על־האבנים. מבין הפירושים הרבים שבהם נתפרשה מלה זו, נראה לנו זה של התרגומים - "מתברא", משבר, כלומר פי־הדחם. המלה באה עוד פעם אחת במקרא, בירמיה (יח, ג), ושם במשמע אבני־הקדר, אשר מביניהן יוצא כלי־החרס. מכיוון שבכמה וכמה מקומות מדמה הכתוב את יצירתו של האדם ליצירתו של כלי־החרס בידי הקדר18ישעיה כט, טז; מב, ט; סד, ז; איוב י, ט; לג, י. מו"ר הרב קלמן כהנא העיר כאן, שתמוה הוא, שהמחבר לא ציין לדברי הגמרא (סוטה ע"ב) "מה יוצר זה" וכו' "אף אישה" וכו', אף כי אין פירושו זהה עם דבריה (המ')., הרי שאפשר לכנות את פי־הרחם בשם מכשירו זה של הקדר. לפי זה יהיה אובן - האופן המסתובב (אובן - אופן), ואבניים - אפניים, שני אופניו של הקדר. מפירושים אחרים נזכיר כאן רק את זה של רב סעדיה גאון ורש"י19וכן גם אצל Dillmann. לפי Gesenius הרי זה האמבט, גיגית הרחצה שהיתה עשויה משתי אבנים. לפי Ewald הרי זה כינוי לזמן - על שני גלגלים, כלומר תוך כדי נסיעה מהירה (הביטוי לקוח מן הכרכרה בת שני הגלגלים של המצרים); ולפי זה יש לבאר "דבר דבור על אופניו" (משלי כה, יא) - דבר שנאמר מהר, בזריזות. וראה עוד ביאורים אצל Knobel, ובמילונו הגדול של Gesenius Thesaurus) Gesenius). - מושב האישה היולדת.
פסוק טז:
והיה. באשר לו"ו הקמוצה, השוה בדאשית מד, ט.
פסוק יז:
גם גזירה זו לא השיגה את מטרתה, שכן המילדות יראו את מלך־מלכי־המלכים יותר מאשר את המלך בשר ודם.
פסוק יז:
ותיראן. הביטוי "ירא־אלוהים" בא בדרך כלל בקשר למעשים שהמוסר האנושי המקובל סולד מהם. כך אומר אברהם אבינו אל אבימלך. "רק אין־יראת אלהים במקום הזה והרגוני על־דבר אשתי"20בראשית כ, יא (המ').; יוסף אומר אל אחיו "את־האלהים אני ירא"21שם מב, יח (המ')., כדי לנמק, מדוע אין הוא אוסר את כל האחים בשעה שהאב נמק ברעב וממתין להם בגעגועים רבים; על עמלק אומר הכתוב "ולא ירא אלהים" 22דברים כה, יח (המ'). כאשר התנפל על ישראל פתאום, בניגוד למשפט־העמים המקובל ; ובאשר לדבר ה' אל אברהם "עתה ידעתי כי־ירא אלהים אתה"23בראשית כב, יב (המ')., ראה ביאורנו שם24עמ' שמז־שמח (המ')..
פסוק יז:
כאשר דבר וגו'. לא היה זה צו מלכותי אלא קנוניה שבסתר.
פסוק יח:
לפי שהכתוב רוצה לספר לאחר מכן, כיצד גמל ה' למילדות, הרי צריך לספר תחילה, שהן לא חשפו עצמן לנקמתו של המלך־הרודן, מאחר שעלה בידיהן להצטדק לפניו באמתלה.
פסוק יט:
כי לא. מלת "כי" יכולה לבוא גם לפני דיבור ישיר.
פסוק יט:
חיות. פירוש "כי כוח חיים הרבה יש להן25ראב"ע, ובדומה לזה רשב"ם ור"ע ספורנו (המ'),. ולפי אחרים מלשן "חיה" = יולדת, כלומר כי לא כנשים המצריות הן העבריות כאשר הן יולדות26לא מצאתי מי פירש כן, אך ראה משנה כלים כג, ד "משבר של חיה", וראה בבלי שבת קכח ע"ב ובראשית רבה פרשה פב, ט, שם אכן בא לשון חיה במשמע יולדת (המ').. אין ספק שבאופן כללי תאמו דברי המילדות את המציאות. עוד היום מספרים הנוסעים במזרח התיכון שהנשים שם, ובמיוחד הערביות, יולדות מהר ובנקל.
פסוק כ:
לא רק שהמילדות ניצלו מן הסכנה שבה היו מצויות, אלא ה' גמל להן שכר מיוחד.
פסוק כ:
וירב וגו' בא לומר שעקב יראת האלהים של המילדות נשארה גזירתו של פרעה ללא תוצאות, והעם הלך ורב יותר ויותר.
פסוק כא:
ויהי וגו' חוזר ומפרש את "וייטב" האמור קודם. טובתו של הקב"ה היתה טובה נצחית - בזה שנתן להן לנשים אלה זרע של קיימא, ובתי אבות קמו מהן בישראל. בשעה שהתורה נכתבה, ודאי היו קיימות משפחות גדולות שהתייחסו אל מילדות אלה, ועל כן ראה הכתוב צורך להנציח גם את שמותיהן.
פסוק כא:
להם. במקום "להן", כמו בראשית לא, ט ועוד.
פסוק כא:
בתים. השוה שמואל א' ז, יא.
פסוק כב:
כיוון שראה, שהעם מתרבה יותר ויותר, הוציא צו גלוי להמית את היילודים27באשר לגזירות רודניות דומות בהיסטוריה, ראה Knobel. כל הנימוקים שהוא מעלה כנגד אמיתותו ההיסטורית של המסופר כאן, אינם עומדים בביקורת. השוה Keil..
פסוק כב:
לכל עמו. אין, כמובן, להבין שכל מצרי ומצרי נתחייב לעשות כן, אלא פקידי המלך נצטוו לבצע גזירה זו בכל מקום ומקום. ונראה שגזירה זו לא היתה תקיפה במשך זמן רב, שאם לא כן, לא יכלו בני ישראל להיות מרובים כל כך בשעת יציאתם ממצרים. ולכאורה לא מסופר על גזירה זו כאן אלא כדי לקשור אליה את הסיפור על הצלתו המופלאה של משה רבנו.
פסוק כב:
הילוד.28ראה דברי אהרן ברט בספר היובל לר"ע הילדסהיימר, עמ' 145 ואילך. היארה תשליכהו. בשמות רבה29פרשה א, כב (המ'). מוסבר "למה גזרו להשליכן ליאור? שהיו רואין האסטרולוגין, שמושיען של ישראל על ידי מים ילקה, והיו סבורין שבמים יטבע, ולא היה אלא על ידי באר מים נגזרה עליו גזירת מות, שנאמר30במדבר כ, יב (המ'). "יען לא האמנתם בי' וגו"'31וכן הוא אצל יוסף בן מתתיהו, "קדמוניות" ב' ט, ב. - והשוה המובא בגמרא סוטה יב ע"ב סנהדרין קא ע"ב ובדומה בפרקי דר' אליעזר פ' מח; ורש"י לפסוקנו משלב מאמרים אלה לאחד (המ')..