פסוק א:(א) שיעבוד בני ישראל במצרים וגאולתם משם (א, א - טו, כא)
פסוק א:א. השיעבוד במצרים (א, א - ו, א)
פסוק א:(א) שיעבוד בני ישראל במצרים (א, א־כב)
פסוק א:כאשר הודיע הקב"ה לאברהם על גלותם של צאצאיו, הזכיר לו שתי דרגות של סבל, האחת - "גר יהיה זרעך", והאחרת - "ועבדום וענו אותם". פרקו הראשון של ספר שמות מספר, כיצד נתקיימה הודעה נבואה זו. הדור הראשון לא סבל אלא גירות. כל עוד חיו יוסף ואחיו, אמנם היו בני ישראל גרים בארץ לא־להם, אך עול שיעבוד לא הוטל עליהם. מצב זה נמשך עד בערך מאה שנה לפני הגאולה. רק משמתו יוסף ואחיו וכל הדור ההוא, ומלך חדש קם למצרים, מלך אשר ריבוים של בני ישראל גרם לו דאגה ואף פחד, רק אז החלו המצרים לשעבד את בני ישראל הזרים וללחוץ אותם. ומכיוון שלחץ זה לא הביא לידי התוצאה הרצויה - הפסקת ריבוים של בני ישראל, הגבירוהו יותר ויותר, והמלך אף ציוה על המילדות העבריות להמית את כל הבנים הזכרים סמוך להיוולדם. כאשר הללו לא מילאו אחר צו המלך מתוך אמתלות שונות, נצטוה כל עם מצרים לבצע גזירה זו. כך הגיעה צרתם של ישראל לשיא, כאשר ה' הוליד את מושיעם.
פסוק א:ואלה. באשר לפרשיות המתחילות בתיבה "ואלה", ראה להלן, בתחילת פרשת משפטים.
פסוק א:הבאים. בינוני־פועל בהוראת משפט־יחס, בזמן עבר.
פסוק ב:ויהודה. ארבע ו"וי־החיבור שאצל שמות בני יעקב, מראות שהכתוב מכוון לחלק את הבנים לארבע קבוצות. בני לאה ובני רחל הם שתי קבוצות, אך מכיוון שמבני רחל מוזכר כאן רק אחד, הרי שהכתוב מצרף אותו, יחד עם בני לאה הצעירים יותר, לקבוצה אחת.
פסוק ה:ויהי. בא בתחילת המשפט בלשון יחיד גם כאשר הנושא שאחריו דורש לשון רבים.
פסוק ה:ויהי... שבעים נפש. הרי זה מאמר מוסגר שבא כהערה מבארת. כאשר מדלגים עליו על מאמר זה, מובן הסיפא של הכתוב - "ויוסף היה במצרים". שנים־עשר בנים היו לו ליעקב. אחד־עשר מהם באו עמו למצרים, ואלו יוסף היה שם כבר קודם לכן. בכך גם נאמר, שגירות בני ישראל במצרים מתחילה רק עם ירידתם של יעקב ובניו, וכי בשהותו של יוסף במצרים שקדמה לירידת המשפחה אליה, אין לראות משום תחילת התגשמותה של אותה הנבואה שנאמרה לו לאברהם. הערה זו שבמאמר המוסגר, שיוצאי ירך יעקב שבאו מצרימה, היו שבעים נפש, בעצם לא היתה צריכה לבוא אלא אחר הסיפא "ויוסף היה במצרים" , אלא שהכתוב לא רצה להפריד בין סיפא זה והכתוב שלאחריו - "וימת יוסף" וגו'. - באשר לשאלה, מדוע חוזר הכתוב למנות כאן את בני יעקב על־פי שמותיהם, כבר ענה רמב"ן ולימדנו בכך כלל חשוב ביותר בדרך כתיבת ההיסטוריה של המקרא. "כי הכתוב ירצה למנות ענין הגלות מעת רדתם למצרים, כי אז גלו בראש גולים... ולפיכך יחזור אל תחילת הענין שהוא מפסוק וכל־זרעו הביא אתו מצרימה, ושם כתוב אחריו - 'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו", ואותו הפסוק בעצמו הוא שהחזיר בכאן" וכו'. פירוש, תחילתו של ספר שמות היא חזרה מתומצתת על האמור בבראשית מו, ח־כז. כמו שם כן נאמר גם כאן "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה". אמנם אין הכתוב מונה כאן את בני יעקב באותו הסדר שבו מנאם שם, שכן כאן הסדר הוא - תחילה בניה של לאה, אחריהם בני רחל (אלא שהכתוב מונה את בנימין בלבד לפי שיוסף כבר היה במצרים), ואחרי כן בני השפחות (ומהם בני בלהה תחילה, כי הם נולדו ראשונים), וזהו הסדר שבו נמנים בני יעקב גם בבראשית לה, כג־כו (אלא ששם קודם יוסף לבנימין). ואלו שם מו, ח ואילך נמנים תחילה בני לאח, אחריהם בני שפחתה זלפה, אחרי כן בני רחל ולבסוף בניה של בלהה. וגם לסדר זה טעם משלו, שכן במקום זה מוסר לנו הכתוב את מספר צאצאיה של כל אחת מנשי יעקב, ולפיכך נקבע הסדר על פי מספר הנפשות שיצאו מכל אחת מהן - תחילה לאה עם שלושים־ושניים צאצאים, אחריה זלפה עם שישה־עשר, רחל עם ארבעה־עשר ובלהה עם שבעה. מכל מקום, היטב ניכר שפסוקינו הם מעין מובאה מתומצתת של הפרשה שבבראשית מו, ח ואילך, כאמור. במקום מנייתם של בני־בניו של יעקב שם בא כאן בקיצור "איש וביתו באו", ואלו "ויהי כל נפש... שבעים נפש" שבכאן הוא קיצורו של הנאמר שם, מו, כו־כז, משם גם נלקח הביטוי הנדיר "יוצאי ירך". ולפי שהכתוב רוצה לספר כאן, בספר שמות, את גאולתם של בני ישראל ממצרים, הרי הוא צריך להתחיל סיפור זה עם בואם של יעקב ובניו לשם, מאורע שעליו כבר מסופר בספר בראשית, ועל כן יצטט כאן, בקיצור, קטע מספר בראשית שבו מוזכרים גם שמותיהם של בני יעקב ובניהם וגם מספרם. בנוסח סופר בן־ימינו דברי הכתוב מתפרשים כך - כבר סופר בפרק... דלעיל, כיצד הגיעו יעקב ובניו מצרימה, אבל דרכו של מקרא היא לצטט בקצרה את הקטע המתאים, וכדברי רמב"ן בפירושו.
פסוק ו:וימת יוסף. אף־על־פי שעל מותו של יוסף כבר סופר בבראשית (נ, כו), מזכירו הכתוב כאן מחדש, לפי שהדבר נחוץ להבנת המסופר לאחר מכן. רק לאחר שמתו יוסף וכל הדור ההוא, רק אז יכול היה לקום מלך שישכח לחלוטין את זכויותיו של יוסף בקיומה של ממלכת מצרים.
פסוק ו:וכל הדור ההוא. "שבעים נפש", כלומר, כל אלה שבאו עם יעקב מצרימה, או לפחות אלה שבאו שמה והם אנשים מבוגרים.
פסוק ז:ובני ישראל וגו'. הסיבה שהניעה את מלך מצרים לשעבד את בני ישראל, היתה ריבוים של אלה מעבר לשיעור הרגיל. כאן נתקיימה הבטחתו ית' ליעקב "לגוי גדול אשימך שם" (בראשית מו, ג).
פסוק ז:פרו וגו'. השוה רשב"ם. גם על פוריותם הרבה של בני ישראל במצרים כבר סופר בבראשית (מז, כז), ואין הכתוב חוזר ומספר עליה כאן אלא לשם הכנה לקראת המסופר לאחר מכן.
פסוק ז:הארץ. הרי זו ארץ גושן, כפי שמפורש בבראשית מז, כז.
פסוק ז:אתם. הפועל 'מלא' גורר אחריו יחסת־את.
פסוק ח:מלך־חדש. מלך שנהג על־פי קווי־מדיניות חדשים.
פסוק ח:אשר לא־ידע. הגורם המזמן לתחילת השיעבוד של בני ישראל "ויקם מלך־חדש... אשר לא־ידע את־יוסף", וגם ייתכן שפירושו אשר לא הכיר ביוסף, כמו שמואל א' ב, יב ועוד. והשוה גם תרגום יונתן בן עוזיאל.
פסוק ט:עם בני ישראל. כבר פירש ראב"ע "מלת 'עם' איננה סמוכה, רק 'בני ישראל' פירוש ותוספת ביאור" וכו'. כלומר, "בני ישראל" הוא תמורה, וכך נראה גם מטעמי־המקרא.
פסוק ט:רב... ממנו. כדי לרכוש את לב יועציו לתכניתו מתאר המלך את הסכנה גדולה הרבה יותר משהיא באמת, שכן בוודאי מוגזם הוא מצד פרעה לומר, שבני ישראל מרובים הם מן המצרים. ברם, גם אפשר לפרש - העם הוא רב ועצום מדי בשבילנו, ביחס אלינו.
פסוק י:נתחכמה. בשלב זה עדיין לא העז פרעה לפעול באי־צדק גלוי. מצד אחד חשש, שעמו לא יסכים עמו, ומאידך גיסא היה צריך לצפות להתנגדות נואשת מצד בני ישראל. על כן נאלץ להשתמש בערמה.
פסוק י:לו, כמו 'אודותיו'.
פסוק י:תקראנה. במקום 'תקרינה'. גזירות פעלי ל"ה ול"א מתחלפות לעתים קרובות. בעצם זוהי צורת הרבים, ולפיכך משלימים פרשנים אחדים, וביניהם ראב"ע, מלה 'קורות' - והיה כי תקראנה קורות מלחמה. ברם, הסיומת...נה מצויה גם בגוף שלישי נקבה ל' רבים - השוה שופטים ה, כו; ישעיה כז, יא; כח, ג; איוב יז, טז, והיא משמשת סימן הבדלה מגוף שני בלשון זכר. התרגומים מבינים סיומת זו כמו...נו (= אותנו). אך גם אפשר להסב את הסיומת על "הארץ" המוזכרת לאחר מכן, כלומר 'והיה כי תקראנה (מלחמה) את הארץ'.
פסוק י:גם־הוא. כלומר, גם עם ישראל.
פסוק י:ועלה מן־הארץ. אם אמנם פסוק זה בא לומר, כי ישראל יעלה ממצרים לארץ־ישראל, אזי יש להשלים במחשבה: והוא יבוז את הארץ ויעלה עם הביזה בידו אל מולדתו העתיקה, שאלמלא כן, יקשה להבין, מה דאגה תגרום יציאת ישראל לעם מצרים. אך גם ייתכן לפרש, שישראל יעלה ממצרים התחתונה, שם היה מקום מושבם, בכיוון מצרים העילית. והשוה גם יהושע ב, ב.
פסוק יא:האמצעי הראשון להשגת המטרה היה - להחליש את העם על ידי עבודה קשה ולמנוע בדרך זו את התרבותו, תוך כדי הצגת הדברים כבנייה חיונית שלביצוע שכמותה היו רגילים לגייס את נתיני מלך מצרים, וכפי שנעשה, למשל, לגבי בניית הפירמידות.
פסוק יא:ערי מסכנות, כלומר ערים מבוצרות לאחסון מצרכי מזון; השוה דברי הימים־ב יז, יב; לב, כח.
פסוק יא:פתם. בימי הביניים זיהו הכתבים היהודים־ערביים מקום זה עם פאיום (סעדיה הפיתומי).
פסוק יא:רעמסס. פעם זיהו עיר זו עם אבו־ביישיב, היא תל־אל־מסח'וטה של היום.
פסוק יב:וכאשר... כן. כמידת העינוי, כן היתה מידת הריבוי - יחסית. לעינוי היתה תוצאה הפוכה מזו שלה נתכוונו המצרים.
פסוק יב:יפרץ. בהתאם אל "ותמלא הארץ אתם" שנאמר למעלה פסוק ז.
פסוק יב:ויקצו. מציין את הפחד המבהיל שמרגישים מפני כוח מיסתורי, שמולו עומדים אין־אונים, באין אמצעי־התגוננות מפניו. השוה במדבר כב, ג.
פסוק יג:אין פסוקים אלה באים לחזור על מה שכבר סופר בפסוק יא, אבל הם באים להודיע את ההחרפה ההדרגתית של העינוי שנהגו המצרים בשל חוסר היעילות אשר בשלב הקודם. תחילה הועסקו בבניית ערים, בנייה שכביכול נחוצה היתה לטובת הציבור, והיא הוטלה על בני ישראל דווקא, אך עם זאת ביקשו המצרים כנראה לקיים את הרושם שאין כאן משום עינוי, ועל כן לא הטילו על בני ישראל עבודות שמעל לכוחם, עבודות שכל תכליתן אינה אלא בעינוי עצמו. אך לאחר מכן זנחו התחשבויות אלה והראו בגלוי, שאכן הכוונה לעינוי לשמו ולשם המעטת העם, כפי שגם מראה גזירת המתת הבנים, שעליה מסופר בפסוקים הבאים.
פסוק יג:בפרך. מן הכלדאית, פר"ך - לשַׁבֵּר.
פסוק יד:בחמר ובלבנים. בעצמם היו צריכים להכין חומר ולבנים לבניינים שהקימו.
פסוק יד:וכל־עבודה בשדה. את אדמותיהם של שדות מצרים היה צריך להשקות בידיים; השוה דברים יא, י.
פסוק יד:את כל וגו'. הרי זו יחסת־את החוזרת אל הנשוא "וימררו" שבתחילת הפסוק. בציור־קבר שנמצא בחורבותיה של Theben מתוארים פועלים לא־מצריים העוסקים בהכנת לבנים, כששני נוגשים מצריים מצוידים במקלות עומדים עליהם.
פסוק טו:בעוד שקודם סופר, כיצד נהגו המצרים כלפי בני ישראל, הרי מסופר כאן, כיצד נהג כלפיהם המלך כשראה, שגזירתו הראשונה לא נשאה את התוצאות הצפויות. הוא ציווה על המילדות, כנראה בסתר, להמית את הוולדות הזכרים סמוך אחר היוולדם. בדרך זו, כך סבר, יוכל למנוע את ריבויו של עם ישראל.
פסוק טו:שם האחת וגו'. לכאורה היו שתי אלה ראשי ציבור המילדות, שנדרשו למסור את דבר המלך לחברותיהן למקצוע; השוה ראב"ע ועוד.
פסוק טו:ויאמר. אחר משפט־הביניים הממושך חוזר הכתוב אל הנושא; השוה להלן יב, מא; בראשית כב, ז; כז, ל; לד, יג־יד; ויקרא טז, א־ב.
פסוק טז:על־האבנים. מבין הפירושים הרבים שבהם נתפרשה מלה זו, נראה לנו זה של התרגומים - "מתברא", משבר, כלומר פי־הדחם. המלה באה עוד פעם אחת במקרא, בירמיה (יח, ג), ושם במשמע אבני־הקדר, אשר מביניהן יוצא כלי־החרס. מכיוון שבכמה וכמה מקומות מדמה הכתוב את יצירתו של האדם ליצירתו של כלי־החרס בידי הקדר, הרי שאפשר לכנות את פי־הרחם בשם מכשירו זה של הקדר. לפי זה יהיה אובן - האופן המסתובב (אובן - אופן), ואבניים - אפניים, שני אופניו של הקדר. מפירושים אחרים נזכיר כאן רק את זה של רב סעדיה גאון ורש"י - מושב האישה היולדת.
פסוק טז:והיה. באשר לו"ו הקמוצה, השוה בדאשית מד, ט.
פסוק יז:גם גזירה זו לא השיגה את מטרתה, שכן המילדות יראו את מלך־מלכי־המלכים יותר מאשר את המלך בשר ודם.
פסוק יז:ותיראן. הביטוי "ירא־אלוהים" בא בדרך כלל בקשר למעשים שהמוסר האנושי המקובל סולד מהם. כך אומר אברהם אבינו אל אבימלך. "רק אין־יראת אלהים במקום הזה והרגוני על־דבר אשתי"; יוסף אומר אל אחיו "את־האלהים אני ירא", כדי לנמק, מדוע אין הוא אוסר את כל האחים בשעה שהאב נמק ברעב וממתין להם בגעגועים רבים; על עמלק אומר הכתוב "ולא ירא אלהים" כאשר התנפל על ישראל פתאום, בניגוד למשפט־העמים המקובל ; ובאשר לדבר ה' אל אברהם "עתה ידעתי כי־ירא אלהים אתה", ראה ביאורנו שם.
פסוק יז:כאשר דבר וגו'. לא היה זה צו מלכותי אלא קנוניה שבסתר.
פסוק יח:לפי שהכתוב רוצה לספר לאחר מכן, כיצד גמל ה' למילדות, הרי צריך לספר תחילה, שהן לא חשפו עצמן לנקמתו של המלך־הרודן, מאחר שעלה בידיהן להצטדק לפניו באמתלה.
פסוק יט:כי לא. מלת "כי" יכולה לבוא גם לפני דיבור ישיר.
פסוק יט:חיות. פירוש "כי כוח חיים הרבה יש להן. ולפי אחרים מלשן "חיה" = יולדת, כלומר כי לא כנשים המצריות הן העבריות כאשר הן יולדות. אין ספק שבאופן כללי תאמו דברי המילדות את המציאות. עוד היום מספרים הנוסעים במזרח התיכון שהנשים שם, ובמיוחד הערביות, יולדות מהר ובנקל.
פסוק כ:לא רק שהמילדות ניצלו מן הסכנה שבה היו מצויות, אלא ה' גמל להן שכר מיוחד.
פסוק כ:וירב וגו' בא לומר שעקב יראת האלהים של המילדות נשארה גזירתו של פרעה ללא תוצאות, והעם הלך ורב יותר ויותר.
פסוק כא:ויהי וגו' חוזר ומפרש את "וייטב" האמור קודם. טובתו של הקב"ה היתה טובה נצחית - בזה שנתן להן לנשים אלה זרע של קיימא, ובתי אבות קמו מהן בישראל. בשעה שהתורה נכתבה, ודאי היו קיימות משפחות גדולות שהתייחסו אל מילדות אלה, ועל כן ראה הכתוב צורך להנציח גם את שמותיהן.
פסוק כא:להם. במקום "להן", כמו בראשית לא, ט ועוד.
פסוק כא:בתים. השוה שמואל א' ז, יא.
פסוק כב:כיוון שראה, שהעם מתרבה יותר ויותר, הוציא צו גלוי להמית את היילודים.
פסוק כב:לכל עמו. אין, כמובן, להבין שכל מצרי ומצרי נתחייב לעשות כן, אלא פקידי המלך נצטוו לבצע גזירה זו בכל מקום ומקום. ונראה שגזירה זו לא היתה תקיפה במשך זמן רב, שאם לא כן, לא יכלו בני ישראל להיות מרובים כל כך בשעת יציאתם ממצרים. ולכאורה לא מסופר על גזירה זו כאן אלא כדי לקשור אליה את הסיפור על הצלתו המופלאה של משה רבנו.
פסוק כב:הילוד. היארה תשליכהו. בשמות רבה מוסבר "למה גזרו להשליכן ליאור? שהיו רואין האסטרולוגין, שמושיען של ישראל על ידי מים ילקה, והיו סבורין שבמים יטבע, ולא היה אלא על ידי באר מים נגזרה עליו גזירת מות, שנאמר "יען לא האמנתם בי' וגו"'.