פסוק א:ואלה שמות פירש״י ז״ל אעפ״י שמנאם וכו׳ הרבה דיוקים איכא למידק בדבור זה חדא למה הזכיר רש״י גבי חייהם בשמותן ולא כן במיתתן. ותו היכי מודיע חיבתן במה שמנאם דילמא לאיזה טעם אחר חזר ומנאן ולא משום חיבה. ותו ק׳ קושיא עצומה דרש״י בעי להוכיח שהקב״ה מוציא ומכניס הכוכבים במספר ובשמותן ומייתי ראיה מקרא דהמוציא במספר וכולי. והרי היא ראיה לסתור דבקרא לא כתיב אלא הוצאה לבד. וע״ק דבשמות רבה מייתי קרא דמונה מספר לכוכבים וכו׳ ואמאי נתחכם רש״י לאתויי קרא אחרינא וע״ק דרש״י קאמר שהוא קורא הכוכבים בשמותן דמשמע שמות טובא ומייתי ראיה דכתיב לכלם בשם יקרא דמשמע שם אחד לבד ולפי המדרש ניחא אבל לרש״י קשה טובא. ונלע״ד דרש״י ז״ל מרגיש כמה דיוקים בלשון הפסוק ובפירושו זה מתרץ כלם כאחד הן קדם ק׳ בלישנא דקרא דכתיב ואלה שמות וכו׳ ובשלמא לעיל בפ׳ ויגש ניחא דכתיב ואלה שמות וכו׳ דהא התם מזכיר בשמות לכל הע׳ נפש שירדו למצרים אבל הכא דלא כתיב אלא ראשי השבטים נראה דלא היה שייך למכתב ואלה שמות וכו׳ הבאים דהא לא נשא את שמותם על שפתו. ועוד לפי האמת צריך טעם מ״ש דחזר והזכיר שמות השבטים ולא הזכיר כלם או נימא כלהו כמו התם או לא נימא אין גם אחד וא״נ בעי למיהדר ולמימנינהו הול״ל ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב הבאים מצרימה שבעים ותו לא. תו קשה ליה לרש״י אמאי כתיב בתחלת הספר ואלה הול״ל אלה ואם לומר דמוסיף על הראשונים אדרבא הכא לא שייך לא מוסיף ולא פוסל שהרי אותם שהוזכרו למעלה הם עצמם הנזכרים כאן וא״כ מאי ואלה. תו ק״ל אמאי כתיב הבאים לשון הווה דבשלמא לעיל בויגש כבר יישב שם רש״י על שם השעה קורא אותם באים ולא לתמוה על אשר לא כתב אשר באו והתם ניחא אבל הכא שכבר מספר מיתתן בודאי שיש לתמוה דלא שייך לשון הבאים הול״ל אשר באו. ותו ק׳ אמאי כתיב את יעקב אטו לא ידענא דעם יעקב אתו. ותו דהול״ל אתו דידענא דאישראל דכתי׳ ברישא דקרא קאי. וא״נ בעי למיהדר ולמימני גם יעקב בשמו מ״מ ק׳ מאי את הול״ל כמו בפרשת ויגש יעקב ובניו. וע״ק דהדר וכתב איש וביתו באו וה״ז יתור נפיש. ותו דבתחלה הבאים והדר באו אמאי. והנה כל הקושיות הללו נתכוין רש״י ז״ל לתרץ בפירושו ומעיקרא צריכינן להקדים מאי דאית׳ ברבו׳ פ׳ ויקהל כתוב א׳ אומר המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא. וכתוב א׳ אומר מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא כיצד יתקיימו ב׳ כתובים הללו אלא כשהקב״ה מבקש לקרותם כאחד הוא קורא לכלם שם א׳ וכשהוא קורא לכל אחד ואחד בשמו הוא קורא אותו מיכאל גבריאל וכו׳ אין לי אלא למעלה מנין אף למטן שנ׳ ראו קרא ה׳ בשם וכו׳ עכ״ל וכוונת המדרש יובן במדרש אחר דמייתי רש״י בפ׳ וישלח בפ׳ למה זה תשאל לשמי אין לנו שם קבוע משתנים שמותינו לפי העבודה השליחות שאנו משתלחים ע״כ נמצא דכל שינוי שמות המלאכים וצבאות העליונים הוא לגבי התחתונים המקבלים כגון מיכאל נקרא בשם זה שהוא מצד החסד לפי שהוא משולח להגביר החסד לתחתונים וכן גבריאל מצד הגבורה לגבי השפעתו לתחתונים ולכך כשהקב״ה משלחם להשפיע או לאיזה שליחות לתחתונים צריך כל אחד ליקרא בשם מיוחד לפי בחינות שליחותו וכן הוא הענין לגבי השמש והירח וכל המזלות שיש לכל א׳ שם בפ״ע לפי מינוייו להנהגת התחתונים. אבל לגבי מעלה כולם כאחד שכלם נבראו לשמש לבוראם ואין שם שינוי שכל שינוי מדת החסד והדין וכדומה הוא לגבי התחתונים המקבלים כדאמרן אבל למעלה כתיב אני ה׳ לא שניתי וכ״כ המקובלים נמצא דלגבי עבודתם למעל׳ כלם נקראים בשם א׳ שאין שם שינוי שליחות. והשתא מקרא שכתב לכלם שמות יקרא היינו לגבי שליחות׳ ומינויים להנהגת התחתונים ואידך קרא מיירי לגבי עבודת׳ למעלה. וה״ק קרא המוציא במספר צבאם כששולח להשפיע לתחתונים והדר לכלם בשם יקרא כשמכניסם למעלה והיינו דכתיב יקרא בלשון עתיד ולא כתיב קורא. ובאופן זה עצמו קאמר במדרש שמתנהג הקב״ה עם הצדיקים כשמביאן לעולם כל אחד נקרא בשם מיוחד לפי מדרגתו ולפי ענייניו ע״ד אשר שם שמות בארץ ופי׳ רז״ל א״ת שמות אלא שמות כגון ראובן ע״ד ראו מה בין בני וכו׳ רות ע״ש שיצא ממנה דוד שריוהו וכו׳ וכן בצלאל ע״ש חכמתו וכו׳ וכן כלם וכשמסלקם מן העולם כולם בשם א׳ כמו שהוא בצבא מעלה ומעתה מובן שפיר הך קרא ותו לק״מ מכל מה שהרגשנו וה״ק ואלה שמות וכו׳ שנמנו למעלה בחייהם בפ׳ ויגש בשמות רבים כל אחד לפי ענינו וזה היה באותה שעה שהיו באים מצרימה שהיו בחייהם אבל עכשיו כלם כלומר ראובן ושמעון וכו׳ נכללים את יעקב בשם יעקב ע״ד הכוכבים והמלאכים העליונים שלגבי מעלה כשמכניסם כלם בשם א׳ והיינו דכתיב את יעקב איש וביתו באיש שהוא יעקב נכלל כל ביתו עכשיו שאני קורא באו דהיינו לאחר מיתתן. ובזה מה נמלצו לחכי אמרי נועם המדר׳ דאי׳ בילקוט את יעקב מהיכן באים כלם מכחו של יעקב עכ״ל. והוא מובן מעצמו א״צ לבארו ומעתה נתפרשו דברי רש״י וה״ק אעפ״י שמנאן בחייהן בשמותם חזר ומנאן במיתת׳ אבל לא בשמותם אלא כיילינהו לכלהו בשם יעקב להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבי׳ שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותן כלו׳ ההכנסה היא במספר אבל לא בשמותן וההוצאה היא בשמותן ולפי שראה רש״י דבמדר׳ מייתי קרא דמונה מספר וכו׳ דההוא קרא מיירי בהוצאה וסמך אקרא אחרינא על ההכנסה וכמו שפי׳ המד׳ בפ׳ ויקהל לכך נתחכם רש״י לאתויי אידך קרי דמיירי אהכנסה שהוא הנדרש כאן דהכא כהכנסה קיימינן וכדלעיל:
פסוק ה:ויוסף וכו׳ והלא וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא זה אמאי לא מנה הכתו׳ ליוסף עם שאר אחיו והפסיק בנתיים בפ׳ ויהי כל נפש וכו׳ והרי גם הוא בן יעקב כמותם וכי תימא שכוונת הכתוב למנות בפ״ע הע׳ נפש שבאו עם יעקב ויוסף לא היה בכללן הא ליתא והלא הוא ובניו היו בכלל ע׳ כדמוכחי קראי בפ׳ ויגש. וכי תימא דאה״נ שגם הוא בכלל הע׳ ולא מטעם זה מנאו בפ״ע אלא להודיע שלא נכנס למצרים עם האחרים שהוא היה שם טרם בואם ק׳ ומה בא ללמדנו וכי וכו׳ ומשני אלא להודיעך צדקתו וכו׳ כלו׳ דמנאו בפ״ע להודיע דאע״פ שהיה לו מקום להתגאות ולחטוא לפי שהיה משונה מכולם שהיה שפוף בין האומות ונעשה מלך אפ״ה לא זז מצדקתו וקמ״ל קרא דאפי׳ שמו לא רצה לשנות אע״ג דפרעה שינה את שמו צפנת פענח הוא לא קבל עליו אלא רצ׳ להתנהג בשם יוסף כדמעיקרא שלא להתגאות. והודיענו נמי זה הכתוב עכשיו אחר מיתה ע״ד אומרם אין הקדוש ב״ה מיחד שמו על הצדיקים אלא לאחר מיתה שנ׳ הן בקדושיו וכו׳ ותו דהכא קאי לספר שבחם וחיבתם של כולם וקמ״ל שלא נשתנה יוסף:
פסוק ז:וישרצו שהיו וכו׳ נפקא ליה ממילת וישרצו כדאי׳ בילקוט לגדול שבשרצים את מדמה אותם הדא עכברא ילדה שיתא ומיהו בש״ר מפיק ליה מששה לשונות דבקרא פרו וישרצו וכו׳ ונ״ל דתרווייהו צריכי דאי מוישרצו לחוד אימא כאידך מ״ד התם בילקוט דלקטן שבשרצי׳ מדמה אותן הדא עקרבא ילדה שיתין ואי מו׳ תיבות לחוד נימא כאידך מ״ד דבש״ר דפרו ב׳ וישרצו ב׳ וכו׳ הרי כאן י״ב מש״ה צריכי תרווייהו למילף דהוו ו׳. והטעם שהיו יולדות ו׳ נלע״ד שרצה לרמוז הקב״ה לכל א׳ המנין שיהיו כשיצאו ממצרים דהיינו שש מאות אלף דהאלפים והמאות נכללים באחדים כידוע שכל דבר שבקדושה נכלל בשרשו שהכל כלול זה מזה:
פסוק ח:ויקם וכולי רב ושמואל וכו׳ פי׳ ק״ל לרש״י דמאי ל׳ חדש שלא מצינו כן בשום מקום הול״ל מלך אחר ולכך מתרץ דמכח דיוק מלה זו נולד מחלוקת רב ושמואל ח״א חדש ממש שלא זו בלבד שהיה מלך אחר אלא היה ג״כ חדש ממש כלו׳ בחור בשנים והיינו אשר לא ידע את יוסף דאל״כ אפי׳ יהיה מלך אחר היכי לא ידע את יוסף הלא יוסף היה ידוע לכל מצרים שכולם נצרכו לו בשני הרעב אבל לפ׳ האמור ניחא שהיה אז קטן ולא ידע מידי ואיכא מ״ד דמש״ה כתיב חדש ולא אחר לומר דהוא הוא אלא שנתחדשו גזרותיו ואשר לא ידע פי׳ כדלקמן. א״נ י״ל דמ״ד חדש ממש ר״ל דתרתי שמענו ממלת חדש שהיה מלך אחר ושלא היה דומה לראשון אלא חדש ממש לגמרי כלומר שאינו מטבע הראשון שהיה אוהב ביתו של יוסף וזה היה. שונאם ולפי״ז מ״ש אח״כ עשה עצמו וכולי אתי לכ״ע וכ״ע מלשונו של רש״י ז״ל:
פסוק י:נתחכמה וכו׳ לדונם במים וכו׳ ק׳ דהא בתר הכי כתיב וישימו עליו שרי מסים וכולי דנר׳ שכך היה העצה ולא לדונם במים ותו דאח״כ כתיב ויקרא למילדות וכו׳ אם בן הוא וכו׳ וההיא דכל הבן הילוד היאורה וכו׳ לא היה אלא לבסוף. ונר׳ שהעצה היתה כך בתחלה לבקש עצות מרחוק שיתמעטו ממילא ע״י חוזק העבודה דגרמא בנזיקין בעלמא הוא ולא יהיו חייבין עונש בשביל זה ואם לא יועיל זה דאפ״ה יתרבו דאז יצוו למילדות להרגם דקי״ל אין שליח לדבר עבירה ובזה המילדות יהיו חייבות והם יהיו פטורין דלאו מידי קא עבדי ואי הא נמי לא מהני שלא ירצו המילדות לעשות כן ויוכרחו הם לעשות בידים אז שיעשו בדרך שלא יוכל מושיען להצילם ולשלם להם בדרכיו מדה כנגד מד׳ דהיינו במים וכל הדרכים נכללים במאמר נתחכמה לו דהיינו למושיעם לבקש תחבולה שלא יוכל ליפרע מהם והכא נקט רש״י האחרונה להודיע שאף זו היתה בתחלת המחשבה אע״ג שלא עשו המעשה מיד. ושוב זכיתי וראיתי להנח״י שכתב כעין זה אלא שכתב שאחר שראו שלא נתקיימה מחשבתן בשרי מסים אז חידשו ההיא דאם בן הוא וכו׳ ואח״כ חידשו ההיא דכל הבן הילוד וכו׳ ע״ש ולי נר׳ טפי כדכתי׳:
פסוק יא:בסבלותם של מצרים והא דהזכיר הכתוב לעם ישראל בל׳ יחיד ולעם מצרים בל׳ רבים הוא ע״ד מאי דפירש״י בפ׳ ויגש עשו שש נפשות היו לו וקורא אותן נפשות בל׳ רבים לפי שעובדים אלוהות הרבה ויעקב ע׳ קרי ליה נפש לפי שעובדין לאל א׳:
פסוק יא:את פיתם וכו׳ שלא היו ראויות וכו׳ דק״ל לרש״י דהא בפ׳ ויגש חזי׳ שהושיב יוסף אותם בארץ רעמסס והיכי כתב הכא קרא דהשת׳ בנאוה ואין לומר שזו עיר אחרת וה״ט דהתם כתיב רַעְמְסֵס והכא רַעַמְסֵס דהא ליתא דחזי׳ דלעולם עד שעת יציאתם ממצרים התם הוו יתבי כדכתיב רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל וכו׳ וההיא רעמסס דהתם נמי גושן היא כדכתיב ישבו בארץ גושן ומוכרח לומר דהיינו רעמסס היינו רעמסס לכך פי׳ דודאי מקמי הכי קיימא אלא דלא היתה חזקה ומאחר דברעמסס צריכי לפ׳ הכי מפרשי׳ נמי הכי בפיתם דתרווייהו בחדא מחתא כתיב:
פסוק יב:וכאשר וכולי בכל מה וכו׳ פי׳ דק״ל לרש״י דמל׳ כאשר משמע דר״ל דכיון שעשו זה לענותם אזי הקב״ה עשה זה להפרותם שכך מתפרשת מלת כאש׳ כמו ויהי כאשר ראה יעקב את רחל וכו׳ ויגש יעקב וכו׳ ור״ל דכיון שראה לרחל אז עשה פועל זה ויגל את האבן וכן ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו ויפשיטו וכו׳ וכן רבים וא״כ מזה משמע דמקמי הכי לא הוה כן והא ליתא דהא כבר כתיב לעיל פרו וישרצו וכו׳ וצ״ל דהרי זה כגון והיה כאשר דמיתי לעשות להם אעש׳ לכם וכן כאשר דמיתי כן היתה כאשר שמענו כן ראינו וכן רבים כיוצא באלו אלא דהשתא ק׳ דלא שייך כ״ף הדמיון בשני הפכים שזה עינוי וזה ריבוי והכי הול״ל ואף כי יענו אותו וכו׳ ולכך מפרש שהדימוי הוא לענין המחשבה כפי מה שהם כל מחשבתם היתה לענותם כך כל מחשבתו של הקב״ה היתה להפרותם:
פסוק טו:שפרה יוכבד וכו׳ ק״ל למאי נ״מ הזכיר הכתוב את שמותן ותו אמאי לא כתיב אשר שמותן שפרה ופועה מאי האחת והשנית אלא ע״כ הכתו׳ לא בא להזכיר שם העצם שבהן רק שם התואר שנקר׳ ע״ש מעשיהן ומדכתיב האחת והשנית ש״מ דר״ל במעלה והיינו אשה ובתה ואמנם עיקר הדבר שהיו יוכבד ומרים צ״ל דקבלה בידם:
פסוק טז:על האבנים וכו׳ ובמקום אחר וכולי איכא למידק למאי נ״מ מייתי רש״י הא דבמקום אחר קורהו משבר ותו אמאי אצטריך לאתויי קרא דיוצר חרש ונר׳ שרמז רש״י בזה אגדת רז״ל בפ״ק דסוטה דא״ר חנין סימן גדול מסר להן וכו׳ כדכתי׳ וארד בית היוצר והנה הוא עושה מלאכה על האבנים מה יוצר זה ירך מכאן וירך מכאן וסדן באמצע אף אשה ירך מכאן וירך מכאן והולד באמצע ופירש״י סימן גדול שלא תטלנו האם ותחביאנו ותאמר נפל היה זה לכם הסימן של לידה ואז תטלוהו ותהרגוהו ע״כ והשתא ז״ש רש״י אם תיקשי אקרא אמאי כתב ל׳ אבנים ולא נקט משבר כמו בשאר מקומות לזה אני מתרץ וכמוהו עושה מלאכה על האבנים וכו׳ והילכך נקט הכי בל׳ ההוא דיוצר חרש משום דמסר להן סימן גדול ללידה כדלעיל אלא מיהא לפי שאין האגד׳ מוכרחת בפשטיה דקרא מש״ה לא כתבה רש״י להדיא ורמזה רמוזי:
פסוק טז:וחיה ותחיה כוונתו ז״ל דלא נפרש בל׳ ציווי דמשמע שהיה מקפיד דוקא שיחיוה דמאי נפקא ליה מינה אלא המכוון ותחיה בל׳ עתיד ולא ציווי כלו׳ אם תחיה תחיה איני מקפיד עליה ואע״פי שבש״ר פירשוהו ל׳ ציווי שהיה מקפיד להחיות הנקבות שהמצרים שטופים בזמה לא פירש״י כן שאינו קרוב לפשט המקרא:
פסוק יז:ותחיין וכולי לפי של׳ עבר וכולי לאו לאפוקי לשון עתיד קאמר רבינו דאדרבא עיקר ל׳ עתיד כן הוא בין לנקבה אחת בין לנקבות הרבה כידוע דבלשון נקבה ליכא י׳ דא״יתן אלא תפעלנה בל׳ רבות משמש בין לנסתרו׳ בין לנמצאות מתפרש בין לנוכח בין לנסתר אלא משום דבל׳ עבר לא כן הדבר דלנמצאות נאמר פעלתן ולנסתרות פעלו אבל אתיבה זו וכיוצא שהיא עבר בל׳ עתיד לפי שהו״יו מהפכת תשכח שפיר ל׳ פעלו ופעלתן אתיבה אחת:
פסוק יט:כי חיות וכו׳ בקיאות וכו׳ פי׳ כולן בקיאות כמילדות וכשאחת מהנה באה לילד אינה קוראה למילדת להולידה לחברתה או לשכנתה ואין צריכות לנו כלל ומוכרח הוא לפ׳ כן דאל״כ תיקשי לפשט הכתו׳ מאי דמקשו בגמ׳ דסוטה אטו מילדת אינה צריכה מילדת אחרת לאולודה. ומאי דמייתי רש״י בדרש ומי שלא נכתב בו הרי הכתוב כוללן מה אמך לביאה. ק׳ דבשלמא בהנהו דמפרש בהו בברכת יעקב שפיר דהנך נשי קבלו כן שכך היתה ברכת יעקב ושמעינהו וגרסינהו אלא הך דמה אמך לביאה קרא ביחזקאל הוא ומנא ידעי וצ״ל שכך היתה קבלה בידם דכל כנסת ישראל קרויה לביאה והדר אתא יחזקאל ואסמכיה אקרא:
