פסוק א:ואלה שמות בנ"י, (וכ"ה בויגש מ"ו ח', ועי' פסי"ר פי"א וילקוט רמז קס"ב) ויש לדקדק למה לא נאמר ואלה בנ"י, הכי שמותם לבד באו, והבאתי בפרדס יוסף ויחי דף שמ"ו עפ"מ, כי בערי המחוז יש בית הסוהר עבור בעה"ב שחטאו באי-נקיון בביתם, ולא יושיבו אותם ביחד עם גנבים ושודדים, והפקח נותן מתנה לשר בית הסוהר וכותב שמו בספר הרשימות שיש שם פב"פ וכל העת יושב בבית השר, ונמצא שרק שמו נכתב שם, וגם בגלות הראשון במצרים גלתה תוה"ק סוד גדול, שיוכל להיות שרק שמו יכתב בגלות, והוא יכול לשבת בביתו ולעסוק בתורה, כמ"ש באבות פ"ו מ"ב חרות על הלוחות, א"ת חרות אלא חירות שאין לך בן חורין רק מי שעוסק בתורה, וז"ש ואלה שמות בנ"י, והבאתי דרוש מענין אחדות, ובדברי ישעי' (מ"ד ה') זה יאמר לד' אני וזה יכתב ידו לה' וזה נקרא בשם יעקב, כי יש מוסרים עצמם בלב ונפש לטובת ישראל, ועליהם נאמר "זה יאמר לה' אני", וישנם המסתפקים במה שבאים לפעמים בהתקרבות עם מוסדים שונים בעניני הדת, על אלו נאמר "זה יכתב ידו לה'" אבל יש שרק מסתפקים בהשם חבר לבד ששמו נרשם בפנקס הקהל, אבל אין לו שום מו"מ עם כלל ישראל, והוא מהמתבוללים הנאורים, על אלו נאמר "וזה נקרא בשם יעקב".
עוי"ל דבדורנו נפלגה הארץ וקראו "מחנים", מחנה ראשונה האומרים מה בצע לקיים מצות בין אדם למקום, העיקר לעשות רק טוב לאנשים, אבל מקרא מלא כ' בפ' עקב (י' י"ז) אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד עושה משפט יתום וגו', אפי' מאיש כזה שעושה משפט יתום ואלמנה, אין מצוה מכבה עבירה, וז"ש בר"ה כ"ז: צפהו זהב במקום הנחת פה פסול, שבתמורת הנחת פה תפלה ולימוד, נותן צדקה וחושב כי השי"ת רק בגבורות "הזוז" יחפץ, "ומעות" צור ישועתו, צדקה כזו פסולה, פגול היא לא ירצה, ונמצא גם מחנה שניה שיוצאים באמירת תהלים מבלי רחם על עניים והם אנשי צורה בעיניהם, ובאמת תועבת ה' גם שניהם, וכמ"ש בתנחומא (עקב י') לחת כ' שניהם שווים, כי מצד אחד היה ה' דברות בין אדם לקונו ומצ"א ה' בין אדם לחברו, וצ"ל שניהם, וז"פ בישעי' (כ"ט י"ג) יען כי נגש העם הזה "בפיו ובשפתיו", ולא בדבר שי"ב חסרון כים, "ולבו" רחוק ממנו, כי ניטל הלב, זה מופת חותך כי יראתם רק "מצות אנשים מלומדה", וזה"פ זה יאמר רק לה' אני בדבר שא"ב חסרון כיס, וזה יקרא בשם יעקב עוד מדרגה פחותה, אמנם וזה יכתב "ידו" לה', שכותב בידו התחייבות למוסדות הקדושים, זה בשם ישראל יכונה, - ובואתחנן (ד' כ"ח) ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון", וק' למה לא הזכיר ע"ז אחרים כמו עובד לצבא השמים, וי"ל דלא דיברה מע"ז ממש, רק יגיע עת שיאמרו נוכל לעבוד רק ביד, לא יניחו תפילין ויחללו שבת רק ידיו יהיו לצדקה אם רק נותן עץ ואבן לבנין ביהכ"נ וכדומה, ומביאים סמך לדבריהם מפסוק "זה יתנו כל העובר על הפקודים", ויש ג"כ אנשים להיפך שעיקרם רק לא יאכלון ולא יריחון דברי פגול אבל לא יתנו צדקה כלום, - הם חלקים נפרדים ואינו כלום, וז"פ "בפיך ובלבבך לעשותו" הפה והלב ביחד. בין אדם למקום ולחבירו, וז"פ בתרומה (כ"ה כ') פרשי כנפים למעלה ופניהם איש אל אחיו, אף שרוחכם יהיה לשמים, אבל גם ופניהם איש אל אחיו, לקרבו ולסייעו.
וברש"י ואתחנן (ו' ה') יש לך אדם שממונו חביב כו' והוא מברכות סא: ועפרד"י בראשית רט"ז: ומסיים ר"ע בכל נפשך אפי' נוטל נפשך, ועי' מהרש"א שר"ע לפרש דברי ר"א קאתי והוא קצת דוחק. והגר"א מווילנא ז"ל אמר דפי' אם יש אדם שממונו חביב מגופו, כי יתעורר לעשות תשובה בגופו יותר ממה שיעשה בממונו, ועל טרחת הגוף מוותר אבל לא להוציא ממון, עליו הזהיר בכל מאדך, ולא איירי כלל ר"א ממסירת נפש רק בטרחת הגוף, ור"ע הוסיף דמחויב למסור נפשו, וא"ש שא"ל תלמידיו לר"ע בעת שסרקו בשרו עד כאן, דסברו כר"א דא"צ למסור נפשו ואמרו עד כאן ותו לא צריך, והשיב ר"ע כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, דר"ע סובר אפי' נוטל נפשך, ועמ"ש בפרד"י נח (ו' ט') בשלח (ט"ו ב'), ותשא (ל"ב ט"ו) ותמצא עונג.
ומ"ש הבאים והול"ל אשר באו כמו שהק' ברש"י ויגש שם, וב"ר ובעה"ת וכל"י (וע' ברכות ל"ח. וב"י או"ח סי' קס"ז בהמוציא) ויש לרמז בזה לדורות, אם נרצה לבקש גדולות ולהתחבר עם האומות, אז נהי' נשארים בשפל המדרגה, אבל אם נקטין עצמינו יהיה ה' עמנו אף בגלות, וע' בזה"ק דף ב': בכל אתר דישראל גלו תמן שכינתא גלתה עמהן, דכ' וא"ש בנ"י וגו' כיון דכ' בנ"י מה את יעקב, הבאים אתו איצטריך למימר אלא א"ש בנ"י אינין רתיכין ומשריין עלאין דנחתי עם יעקב בהדי שכינתא בגלותא דמצרים, ועי' בנצוצי אורות לאזולאי, מצרימה גי' שכינה וזהו הבאים מצרימה שבאו עם השכינה, וז"פ וא"ש בנ"י רק באופן זה יוכל להקרא בלשון ישראל לשון חשיבות, הבאים מצרימה, כלו' בכל פעם כשהיו במיצר, את יעקב אם יהי' אצלם מדת תמימות ושפלות כיעקב, אז איש וביתו באו ובא השכינה ופמליא שלו עמהם, וגם י"ל דבכל העת הי' אצלם כמו שבאו עכשיו, והם במצרים רק לפי שעה וידעו שכאן לא ארצם ומולדתם:
וזקיני הגאבד"ק לאסק ז"ל באור דוד על אסתר (א' א') הביא דסוף תיבות ואלה שמות בני ישראל הבאים" הם "תהלים" עפמ"ש חז"ל יעקב כ"ב שנה שהי' בבית לבן עוסק בס' תהלים, דק' דתהלים תפילות על כל הצרות, והי' לקרותו תפלות ולא תהלים דהוא שירות, רק עפמ"ש בתהלים (כ"ח ז') בו בטח לבי ונעזרתי ומשירי אהודנו, כי הי' בבטחון שיושע, והי' משורר כאלו כבר בא התשועה, וז"פ (בשלח ט"ו א') אז ישיר פרש"י עלה בלבו שישיר ע"ש באריכות. וכן כאן בטחו בגאולה והיו משוררים כאלו כבר יצאו מגלות ורמז בס"ת תהלים, ובתהל' (נ"ו י"ג) עלי אלקים נדריך אשלם תודות לך דכ' טוב אשר לא תדור, וכו' בתוס' חולין ב': ד"ה אבל דשרי לידור בעת צרה וז"ש כאשר עלי נדריך היינו בעת צרה הנני בטוח שאשלם תודות לך, וז"ש שם (י"ח ד') מהלל אקרא ה' ומן אויבי אושע דאהללו מיד, וא"ש קו' תוס' פסחים ח': ד"ה שיזכה ור"ה ד'. ד"ה בשביל באומר סלע זו לצדקה ע"מ שיחיה בני ה"ז צדיק גמור הא הוי עמלק"פ, וי"ל לתוס' דשרי לנדור בעת צרה ואעפ"כ אמר סלע זו לצדקה היינו נדבה, מדקדק שלא לנדור מוכח דהוא צ"ג דנזהר אפי' מדבר שמותר לו, ועמ"ש בהערות לח"א דף רנ"ח:
ובילקוט ותמלא הארץ אותם, שנתמלאו בתי טרטיאות מהם מיד גזרו עליהם שיפרשו מהם, והוא המזיק הגדול לקיום בית ישראל בין העמים להתנאות כלפי חוץ, והמספחת הזאת פשתה בתוכנו וחללים רבים הפילה, בחשבם כי אוצרות טמונות לנו ולכן יעיקו אותנו במסים וארנונות, ובעלי ההון ירבו להקיא לעיני כל רואה חיל בלעו, ולהוציא את הדרם והמונם על פני חוץ, ואחריהם צולעים על ירכם הבינונים המלקטים אוכל בדאגה ושממון, והם פורצים ומהרסים לעלות, וגם על עניים מזורה הרשת להתהדר על פני חוץ בעוד אשר מחדרם צופה מחסור ועוני, וזה הרעיון במגילה ט"ז. קא מחוי להו הלכות קמיצה, וק' וכי העת אז לזה ללמוד דבר שאינו נוהג אלא בירושלים ונוגעת רק לכהנים, ורק דאז יהודים העלו למדרגות גדולות ולמשרות גבוהות ומשכו עליהם קנאת השרים והעם, ולמד עמהם הלכות קמיצה איך לקמץ ואיך לפזר, וכבר אמר יאע"ה למה תתראו (מקץ מ"ב א') עי' בתענית ד"י: ומהרש"א וחולין פ"ד. ובתנחומא ובכלי יקר במדבר (ב' ב') עה"פ צפו לכם צפונה, ובפרד"י שם ובבראשית (ג' י"א), וישלח ל"ב ו'), ותרומה (כ"ה כ"ג):
ובחגיגה ט': ובויק"ר פל"ה יאה עניותא לישראל כברזי סומקא לסוסיא חיורא ואמר החוזה מלובלין ז"ל כמו שתכשיט הסוס רק בצאתו לחוץ, ולא בעמדו לפני האבוס דיפשיטו את עדיו מעליו, כן טובה עניות לישראל כלפי חוץ שלא יתראו כעשירים, ובמצרים ג"כ פשתה הנגע זו וכל בתי משתה היו מלאים מישראל, וזה גרם קנאת מצרים, ומפורש בואתחנן (ז' ז') לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט, ופרש"י לפי שאין אתם מגדלים עצמכם רק ממעטין עצמכם כמו אברהם ואנכי עפר ואפר (וירא י"ח כ"ז) ומשה ואהרן ואנחנו מה (בשלח ט"ז ז'), וז"ש בב"ב כ"ה: וזוה"ק פנחס רכ"ד. הרוצה שיעשיר יצפין, שיצפין עצמו ולא יראה מבחוץ, וז"פ בתהלים (קמ"ד י"ב) צאננו מאליפות וגו', שלא להתגאות דבשעה "צאננו מאליפות" אם באמת יש לנו צאן איזה אלפים "מרבבות בחוצותינו" בהשוק יעמדו לרבבות, "אלופנו מסובלים" משום זה הי' מקודם אלופיו ועשרנו מסובלים בעשירות רב יען כי "אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו" שהטמינו אוצרותיהם ולא עשו פרסום ולא הי' בשוק מדברים מהם:
ובתרומה (כ"ו ז') ועשית יריעות עזים לאהל על המשכן, כל העשירות ויופי, קרשים ובריחים טבעות זהב, יריעות תכלת וארגמן ותולעת שני, כל אלה היו מכוסים ביריעות עזים פשוטים וזולים עם קרסי נחשת, לרמז על בנ"י שידעו להתנהג עם עשירות, דכלפי חוץ יהי' פשוט שלא להתגרות עיני השכנים הצוררים:
ובסו"ס אמרי צדיקים הק' הרה"ק מרוזין ז"ל עמ"ש ביה"ר אחר תהלים וביה"כ, ולא יצטרכו עמך ישראל זל"ז ולא לעם אחר, והוא מתענית כ"ד: הלא כ' כי לא יחדל אביון מקרב הארץ (ראה ט"ו י"א), ותי' שהפשט ולא יצטרכו עמך ישראל זה לזה "ולא" פי' ולא תקשה מ"ש "ולא" יחדל האביון, זה יהיה לעם אחר, וז"פ בתהלים בתהלים (קמ"ט ט') לעשות בהם משפט כתוב הדר הוא לכל חסידיו, "לעשות בהם" בצוררי ישראל את "משפט כתוב" שהוא "הדר הוא לכל חסידיו" והיינו עניות להפכו ולעשות בהם המשפט, ועי' לקוטי אורות על תהלים שם ועשר אורות דס"ט:
והה"ק ממאגאלניץ ז"ל הק' הא דברכות ג': אמרו לדוד עמך ישראל צריכים פרנסה השיבם לכו והתפרנסו זה מזה, וק' הא מתפללין שלא יצטרכו זה לזה, וי"ל דיש חילוק דזה מזה פי' שמי שיעשה לחבירו טובה הן בענין צדקה או גמ"ח תיכף מרגיש בעצמו שהוא קיבל ג"כ טובה מחבירו כמ"ש יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני עני עושה עם בעה"ב (ויקרא פל"ד ורות פ"ה על ותאמר לה חמותה), וזה לזה פי' שיודע שרק עושה לחבירו טובה והוא לא יקבל כלום, על זה אנו מבקשים שלא יצטרכו זל"ז שיהי' הטובה בבחינת זל"ז, ובס' עשר אורות דכ"ט: הביא מהקד"ל ז"ל פי' אחר כי מביאין בעולם העליון אדם שחטא הרבה ועל ידו אדם שחטא מעט הוא צדיק נגדו, עד הרשע האחרון אז מביאים מעם אחר, וממילא הוא צדיק נגדו, וז"פ ולא יצטרכו זה לזה ולא לעם אחר ורק להיות צדיק מצד עצמו:
ובבל"ע דרוש כ"ג כ' שהודיע סבת גלותם שלא הלכו בדרכי הקודמים, ואלה שמות בנ"י, הסתכל בשמותם המורים על שלמותם בבואם למצרים את "יעקב" עמו ועם שלמותו באו "איש וביתו" לא מבעי' האנשים אלא גם ביתו, נשים וטף היו לומדים ממעשיו, ורק אחר מיתת יוסף הרעו בג' מדות קנאה תאוה וכבוד, כ' פרו יישרצו ואח"כ ורבו, וישרצו באמצע לא לקיום המין כפחותי בעלי חיים זה מדת תאוה, גם נלכדו ברשת כבוד שכ' וירבו שבקשו גדלות על זולתם, וגם קנאה כי נתעצמו במאד מאד ממון כמ"ש ובכל מאדך (דברים ו' ה'), עד שקם מלך חדש והביא עליהם ג' דברים לענוש כנגדם, שרי מסים למעט ממון, ועבודה קשה למעט תאותם ולהשפיל כבודם והיו לעבדים נבזים ע"ש, וה' רצה גם כן לנטוע בקרבנו מדות טובות ויתקיימו רק ע"י נסיון, כי מי שלא ראה צרה לא ירגיש גורל איש הנדכא, ולכן כל מצוה שהוסד על אדני החסד נקרא על שם השיעבוד במצרים כמ"ש במשפטים (כ"ב ט"ו) ואת חג המצות תשמור כי בו יצאת ממצרים, ובראה (ט"ז י"ב) וזכרת כי עבד היית באמ"צ וזה המסורה בישעי' (כ"ז ו') והפטרה שמות הבאים ישרש יעקב, וכאן ג"כ הבאים מצרים:
וכן מדרך העולם שבנים קטנים ישמעו לדברי אביהם, ולא כאשר יגדלו ונשאו והולידו בנים, וכל אחד בעה"ב לעצמו, והאב נתאלמן ונזדקן ומוטל עליהם לפרנסו, אז נעשו הם המורים דרך לאביהם, ודורשים ממנו שיקבל פקודתם, ואומרים כי הוא עוד מדור הישן והם מדור החדש, וזה אשר פרשתי בואתחנן (ד' כ"ה) כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ והשחתם וגו', כאשר יזקין הוא נעשה ישן, מדור הישן, אבל הם מדור החדש, ועי"כ יבואו לידי והשחתם וגו', ומספרת התוה"ק שבח של בני יעקב אע"פ שכבר גדלו ובאו איש וביתו והיו להם בנים גדולים, בכל זה האב הזקן היה העיקר, וקיימו שאל אביך ויגדך, וז"ש את יעקב "את" מורה על הטפל כב"ק מ"א. את בשרו את הטפל לבשרו, וברכות ל"ו: את פריו את הטפל לפריו, ויעקב היה העיקר, וגם אם איש יעתק משכנו לעיר אשר הכפירה נפשט שם, אז הוא ישאר עוד בצדקתו, אבל הב"ב לאט לאט ילבשו צורה חדשה, ולא כן הי' שבטי יה דבאו לגור בארץ טמאה, ואיש וביתו באו, גם בתיהם לא נשתנו, ועי' בס' רחמי האב, כרם הצבי, הדרש והעיון, ופרד"י ויגש (מ"דל"א):
ובפני"פ הביא ראי' לרדב"ז והובא במג"א תצ"ו סק"ז דעוקר דירתו מא"י לחו"ל עם אשתו אפי' דעתם לחזור הוי כמו אין דעתם לחזור, וה"נ כיון דבאו איש וביתו אף דהי' דעתם לחזור הוי כא"ד לחזור, ובס' שדה חיים דכ"ג כ' דוקא כשאכלו בשלחן שלהם, אבל באכלו ע"ש אחרים בזה מהני דעתם לחזור, וה"נ אף דבאו עם נשותיהם, מ"מ הי' סומכים ע"ש יוסף כמ"ש בויחי (נ' כ"ה) אנכי אכלכל אתכם מהני דעתם לחזור, וז"ש לגור באנו ולא להשתקע:
ובמעשה נסים, במתי מעט כמ"ש בשבעים נפש ירדו, הק' למה מביא קרא בפ' עקב ולא מפ' שמות, ותי' דהי' ק' לו דכ' וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט, משמע דכל ימי הגירות הי' במתי מעט ובאמת ל"ה רק הירידה במתי מעט דלא מת יעקב עד שראה ס' רבוא, לזה מביא קרא דשבעים נפש ירדו מצרימה ועתה שמך ה"א לכוכבי השמים לרוב שג"כ ק' מה ועתה שמך הלא כבר במצרים הושמו ואדרבה עתה נתמעטו כמ"ש בבשלח (י"ג י"ח) וחמשים עלו וברש"י א' מחמשה, ועכצ"ל דרש"י כ' אע"פ שמנאם בחייהם כו' להודיע חיבתם שנמשלו לכוכבים שמוציאם ומכניסם במספר, ובמצרים ל"ה בבחי' כוכבים רק הע' נפש שהיו צדיקים גמורים כמלך שאוהב לאחדים ואז כן מפרנס למשפחתו שאינו מונה רק האהובים, אבל עכשיו שקבלו התורה הושמו כולם ככוכבים להמנות כאו"א:
פסוק ג:יששכר עי' א"ע בעבור התחברות ב' ש' חסרו א' מהמבטא, מחצצרים (דה"א ט"ו כ"ד) ועי' בבעה"ת ויצא (ל' י"ח) ב' טעמים, א' נתן את שכרי, ב' כנגד שכר שכרתיך שהוא גנאי לכן לא נקראה, ד"א לפי שנקרא ליוב בנו (ויגש מ"ו י"ג) אמר יששכר אין יוב שם הגון הוסיף לו א' משמי והוא שנ' בפנחס (כ"ו כ"ד) לישוב, ועי' מדבר קדמות מער' י' אות ל"א מזה, ופלא שבדה"א (ט"ו כ"ד) כ' רש"י ורד"ק דכ"מ שנ' ב' אותיות כפולות הראשונה נקראת ולא השני' כמו יששכר ועוד ע"ש, וזה י"ל דגם מלת יהודיים (אסתר ט' ט"ו) ג"כ בכלל זה, ועי' בס' גרגרי כסף ויצא, ובהמאסף מירושלים תרס"ח סי' ז' ועמ"ש בפקודי (מ' ג'):
פסוק ה:שבעים. ערש"י ובמד' בזכות ד' דברים נגאלו שלא שינו שמם ולשונם ולא גילו סודות ולא נפרצו בעריות (ועי' ויק"ר פל"ב ובמדב"ר פ"כ ושוח"ט קי"ד) ובכל"י כ' דעריות נרמז בפ' איש וביתו באו, וי"ל דגם שלא שינו שמם מרומז, דאי' בכל"י ובע"א דלאדם יש ד' שמות, אדם איש אנוש גבר, ובג' יש לשון רבים אישים אנשים גברים, אבל אדם ל"ש ל"ר אדמים וזה מורה על אחדות ישראל כמ"ש ביעקב ע' נפש ובעשו שש נפשות, וכן מפורש בזה"ק תזריע מ"ח, ועם ישראל נקראים אחד כמ"ש (ש"ב ז' כ"ג) מי כעמך ישראל גוי אחד נופל כנוי "אדם", וז"ש אתם קרוים אדם ולא אוה"ע, וישראל נפש דהם חלק אלקי ממעל, ואי' במד' דאם אינו נזהר מעריות נסתלק החלק אלקי ושפיר כ' ע' נפש בל"י מחמת שגדורין מעריות מדכ' איש וביתו באו, וע"ז ק' הא יוסף נשא מצרית וגם הוא נחשב בכלל ע' נפש, והתי' דרק בא"י קיימו התורה ולא בחו"ל כמ"ש רמב"ן (תולדות כ"ו ה') וז"ש ויוסף היה במצרים:
ובתורת חיים ב"ק ל"ח. כ' הא דישראל נקראים אדם לפי שחלק ה' עמו, אבל עכו"ם נתונים תחת ע' שרים עליונים הסובבים את הכסא וביחזקאל (א' כ"ו) ועל דמות הכסא כמראה אדם, וכיון דישראל חלק אלקי נקראים על שמו כמ"ש ושמינו קראת בשמיך, ובעכו"ם ע"ש שריהם שפרסיים נקראים דוב והשר שלהם גם כן נקרא דוב (כדאי' ביומא ע"ז. ומהרש"א) בהאי שעתא עייל לדוביאל שרא דפרסא, ואל הוא כלל, כמו גבריאל רפאל, ובמד"ר בשלח פכ"א והנה מצרים נוסע אחריהם שר של מצרים, שמו מצרים, וזה החילוק בין אדם להאדם דבה"א ידועה משמע בבן אדם הידוע, וסודו כשאדם מטהר א"ע הוא כדמות מרכבה וכו', ועי' בשפע טל בהקדמה בן עשרה למאה, ובתוס' יבמות ס"א. ד"ה ואין, האדם עם ה"א גם עכו"ם, ועי' בב"מ קי"ד: ויק"ר פ"ד, זה"ק ח"ש קל"א., ויתרו פ"ו, אוה"ח אחרי (י"ח ה'), כת"א כאן, תפא"י פ"ג מי"ד מאבות, שו"ת ברית אברהם חו"מ כ"ה, מקו"ב ח"א דש"פ, גשמי ברכה שה"ש (ו' י"ח), ימין ושמאל דר"ד אמ"כ בראשית (א' כ"ב) ובהגהותי' לשו"ת הרד"ד מהדו"ק סי' ג' או"ז, בפרד"י בראשית דל"ג, ומשפטים (כ"ב ה') ע"ש הרבה חדשות:
וגם י"ל דבכל העת שיוסף הי' במצרים מושל, כל בנ"י היו מכובדים, וכל א' ממצרים ידע מספר ישראל כדרך כל דבר יקר כמ"ש רש"י להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים, אולם כשמת החלה המשטמה והיו כקוצים וחוחים כמ"ש בבלק (כ"ב ח'), וביומא כ"ב. רמי כ' והיה מספר בנ"י וכ' אשר לא ימד ולא יספר, ומשני כאן בעושים רצונו של מקום, אז אין להם מספר, כאן באין עושים רש"מ אז יש להם מספר, וק' דהול"ל להיפך בתחלה כאן באין עושים רש"מ כסדר הקרא, ורק הנסיון יורנו כי רבים מתפרצים נגד תורת ה' ומעטים בני עליה הדבקים בה', ונודע שרק דבר חשוב ראוי להמנות, ודבר שאינו שוה אין איש שימנה אותו, ומדמה בתחלה את בנ"י לענינים חשובים כמו כוכבים שנכבדים ע"י פעולותיהם ע"כ ראוים להמנות, וכן החשובים שעושים רש"מ אע"פ שמעטים הם אפ"ה תגדל חשיבותם וראוים להמנות, אבל בא"ע רש"מ אז נאמר עליהם לא ימד ולא יספר, כי אין להם חשיבות לספר, וכן הוא בישראל מקודם היו חשובים ומנו אותם, אבל אח"כ שהי' קטרוג הללו עובדי ע"ז והללו עע"ז כמחז"ל נתמעט חשיבותם וז"ש ובנ"י פרו וישרצו לשון גנאי, יען ויעצמו מאד ר"ל דכוונתם הי' רק לצבור ממון, "ותמלא הארץ אותם" תאות קניני עולם מלאה את לבם. - ובעיקר הדבר ע' תוס' מנחות פ"ד: ד"ה כאן לענין מה נקטו ברישא כשאמרו כאן וכאן אי מה דסליק או מה דפתח, ועמ"ש בפ' ויקהל (ל"ו ו'):
ובפשט הגמ' י"ל דקאי אלעיל דאסור למנות ישראל, וז"ש כאן בעושין רש"מ היינו ע"י מחצית השקל כמו שצוה ה' מותר למנות אבל בא"ע רש"מ בלא מחהש"ק אסור למנות ובפי' ר"ח בש"ס דווילנא משמע כן, ובמהרש"א כ' דלא ראי קאי אלעיל, ועי' מג"א קנ"ו סק"ב ויע"ד ח"א דרוש ב' ופרד"י ויגש דשל"א, ויחי שמ"ה:
עי"ל דבבשלח (ט"ו כ') כ' ותקח מרים, את התוף, ותען להם מרים שירו לה', וק' למה לקחה תוף הלא בפיה פתחה בשיר, ורק אנו רואים לאספה בדבר מצוה הרבה ישמיטו עצמם מלילך, משא"כ לאספת חול יתמלא הבית בלי מקום מופנה, ולכן חשבה מרים שאם תאמר שיבואו הנשים לבית הכנסת לשיר שירה, לא יבואו וכל אחת תתן אמתלא, לכן לקחה תוף וחשבו הנשים שבדעתה לעשות אספה של נשים לרקוד, ותיכף באו כולם ואז פתחה בשיר, וזה גם כן הפי' בגמ' והי' מספר בנ"י אם רואים רק מתי מספר נאספים בודאי נאספו כאן העושין רש"מ אז יש מספר, ואשר לא ימד ולא יספר מוסב על א"ע רש"מ אז לא יסופר מרוב הבאים ודוחקים לקחת חבל, וכג' מזה בס' כנסת ישראל אבות פ"ו מ"ו:
עי"ל דבעיר אשר הם יהודים נאמנים לה' ולתורתו, אם ישאל א' כמה אנשים שם, הנשאל יחשוב כמה בתי תפלה יש, וכמה אנשים בכל אחד יתפללו שם, ויוכל לשער כמה בעה"ב נמצא בעיר, אבל בעיר שרובם אינם באים להתפלל ומחללי התורה אין מי שיודע כמה יהודים נמצא שם, וזה"פ בזמן שעושים רש"מ אז יש מספר שיוכל לידע כמה יהודים שם, אבל בא"ע רש"מ ולא ניכר בין ישראל לעכו"ם אז אין מספר:
פסוק ה:ויוסף. עי' בעה"ת וא"ע ובב"ב קכ"ג: יוכבד השלימה, וברש"י ויגש (מ"ו כ"ו) כ' למ"ד תאומות נולדו מתו קודם ירידתן למצרים, והק' רא"ם דבכ' מפורש דלא מתו רק מנאן בכלל מלבד נשי יעקב דחוץ מהם היו ס"ו, וי"ל דז"ש וא"ש בנ"י איש וביתו באו דק' וכי ס"ד שישאירו נשיהם במצרים, וכן ויוסף הי' במצרים מאי קמ"ל עי' ברש"י, רק דע' נפש השבטים עם נשיהם, אבל עכ"ז ל"ה רק ס"ט, דכל הנשים נחשבין בכלל איש וביתו ע"ז נא' ויוסף הי' במצרים והוא לא נשא תאומתו ונשארה פנוי' ואינה בכלל איש וביתו, אבל היא מיוצאי ירך יעקב ועם אותה הי' ע' נפש, ועי' באד"פ ופרד"י ויגש, ובס' אמ"ב כ' דאי' דיצחק האריך שנים יותר מאברהם דא"י נקרא ארץ החיים ושם מאריכין ימים יותר מחו"ל, ויצחק ל"ה כלל בחו"ל לכן חי יותר מאברהם, ויעקב הי' יותר בחו"ל ויוסף יותר במצרים מאחיו, וזה סמיכות וימת וגו' וק' מפ"מ קיצר בשנותיו מאחיו ואמר ויוסף היה במצרים כבר והיה יותר בחוץ לארץ:
פסוק ו:וימת עי' בלקוטים מהגר"א בסוף משניות זרעים דבר נכון, והמגיד גילה להב"י שכמה נשמות יעלו בעת הספד, וז"פ וימת יוסף ובנ"י פרו וישרצו, וצדיק מוליכין דרך גהינם כדי שיקח משם נשמות וזה קשה לו, וז"פ בשבת קנ"ג. אחים בהספידא, שיעלו מעליהן, דהתם קאימנא, שאוכל לעלות במקומי בג"ע:
ובברכות נ"ה. וסוטה י"ג. מפ"מ מת יוסף קודם לאחיו מפני שהנהיג עצמו ברבנות, ובסנהדרין י"ד. וצ"ב. הוי קבל וקיים ערש"י, ומהרש"א ברכות הק' דנהוג נשיאותך ברמה וזרוק מרה בתלמידים (כתו' ק"ג: וקידושין ע.) ותי' שכ' המנהיג עצמו ברבנות, ולא הנוהג היינו שלא קבלוהו הצבור ורק בע"כ וזה שררה שמקברת בעלי' (וכמ"ש בפסחים פ"ז: ויומא פ"ו:), ויוסף ודאי דלא עביד הכי ורק קרא מיותר ואתא לדרשא וכמ"ש ביבמות ס"ד. (ול"ק מפ"ב מ"ו דאבות לא הקפדן מלמד, ובמגילה כ"ח. מימי לא הקפדתי כו' וי"ל דבברכות ס"א: כבד כועס ומרה זורקת בו טפה ומניחתו ומשככת כעסו של הכבד, וז"פ זרוק מרה אם תבא כעס תשכך כעסך) אבל באמת אי' במד"ר ויחי ובתיב"ע ויגש (מ"ו כ"ט) ופדר"א פל"ט שיוסף קיצר בשנותיו מפני י' פעמים שהזכירו אביו בפניו בשם עבד, ובשו"ת זכרון יוסף בחי' דצ"ט כ' עפ"ד האלשיך ורב"ח דמשו"ה הושיב יוסף לאחיו בגושן דעביד כמהר"ם מרוטנבערג שהובא ביו"ד ר"מ ס"ז שמיום שעלה לגדולה לא קיבל פני אביו ולא רצה שאביו יבא אליו, ואע"ג דל"ה מלך רק נשיא וכבודו מחול, הנהיג א"ע ברבנות כאב"ד וראש ישיבה דדינייכו כרב מובהק כבסי' רמ"ד ס"י, וא"ש קו' מהרש"א, ועי' אספ"ז ברכות ופרד"י ויגש דשי"ז:
ודודי הגאון ר' פנחס אלי' מייזלש ז"ל האבד"ק לוטימארסק אמר בהא דפסחים כ"ב: קידושין נ"ז. וב"ק מ"א: ר"ש העמסוני דורש כל אתין וכשהגיע לאת ה"א תירא פירש עד שבא ר"ע ודרש לרבות ת"ת, וק' למה לא דרש ר"ש כן וגם למה לא דרש בואהבת את ה' כקו' מהרש"א, ורק בהדרכת העם יש ב' דרכים, אם למשול בחזקה ולנהוג נשיאות ברמה, או לנהל בנחת, אמנם צריך להב' דרכים, כי יש ב' מיני עבדות המוטלים על רב, א' לנהל ולהוכיח במוסר, ולזה יוצרך בדברי חכמים אשר בנחת נשמעים, ב' להשגיח על עניני העיר ליסד מוסדות ולהשתדל ולהמליץ בעדם בפני המושלים לזה צריך לנהוג ברמה, כי לפעמים ירהב הנער בזקן והאטד יאמר אני אמשול כי שפתי ולשוני אתי, ורק הוא ראוי להיות מליץ ושתדלן, אז צריך הרב ליטול מקל ולהכותם בקדקדם לומר דבר א' לדור ולא ב' דברים (סנהדרין ח'.), כי כבר הורינו הנסיונות איך נפלנו לבירא עמיקתא ובשפל קרן התורה ונפרץ חומת הדת ע"י שהנחנו להני אינשי להתיצב לפני המושלים בשם כלל ישראל וע"י המוסדות שלהם, ואמנם אם הוא צדיק מושל ביראת אלקים דבריו נשמעין ויוכל לנהג עדתו ואיש לא יהין לסרב נגדו, וזה בואהבת את ה"א שפיר הי' ר"ש דורש לרבות ת"ח דהי' מבין דע"י התנהגות בנחת ימשוך העם לאהבו ולסור למשמעתו אבל ע"י שבט המושל הי' סובר ר"ש שא"א למשוך ולכן פירש, ור"ע חידש דגם בשבט מושל לזרוק מרה בתלמידים יוכל להורות לעם, ואמנם העיקר לנהג בנחת, כי באופן הב' מוכרח לאחוז במדות הגאוה שהוא דרך מסוכן, ומטעם זה נסמכו דינים למזבח (פ' יתרו למשפטים) לרמז דע"י גיאות, השכינה אומרת אין אני והוא יכולין לדור ביחד כמ"ש בסוטה ה'., והא דנהוג נשיאותך ברמה הוא רק בפרהסיא לעיני העם כדי שיקבלו דבריו, אבל בלבו צריך להיות שפל וסבלן, ועי' בקובץ דרושים חוברת א' סי' ל' וח"ב סי' ה', ופרד"י תולדות קע"ה:, וארא (ז' ב'), תצוה (כ"ח ל"ה) והשמטות לח"א דף שנ"ב:
ובכ"ס פנחס (כ"ז ט"ז) יפקוד ה' אלקי הרוחות איש על העדה וגו' ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין רועה, כי הרועה אין כוונתו לטובת הצאן רק לטובת עצמו להרויח מזה, וא"כ אין רועה לצאן רק לעצמו, וביקש משה שהמנהל אשר יבא תחתיו יהיה נתון כולו להעדה, ול"ת עדת ישראל כצאן אשר אין "להם" רועה ורק רועה את עצמו. והרב כמו מנהל מסעת מסלת הברזל עליו לשמור בכל חושיו והרגשיו, ואם יסיח דעתו רגע יביא שואה ואסון, כן רב המנהל מכונת חיים רוחניים של בני עדתו ואם יקל לעצמו מעט יכול להביא משבר כללי יען כי הכל צופים אליו, ובפדר"א פמ"ח בזמן שהרועה תועה הצאן תועה אחריו, ובמד"ר דברים פ"א כל מה שהגדולים עושים הדור עושה, ובזה"ק ויקרא ד"כ. דכיון דרישי עמא אזלין בחיובא כל עמא אתמשכו אבתרייהו, ובת"ח גם שגגותיהם לזדונות ב"מ ל"ג:, ועי' מקור ברוך ד' תקצ"ג., ובבשלח (י"ז י"ב) ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד, אהרן היה רודף שלום וחור הי' להיפך קנאי, ובעגל שילם בקנאתו עם חייו כחז"ל ורש"י תשא (ל"ב ה'), הב' הפכיים הללו לקח משה מזה אחד ומזה אחד, מנהיג צריך לב' מדות, יש עת שצריך לסבלנות ויש עת שצריך להראות קנאות וע"ש ביתרו (י"ט כ'):
וגם על העם מוטל החוב לכבד הרב, וראיתי בזה לפמ"ש בשבת י"ד. בתחלה הי' מצניעין אוכלין דתרומה אצל ס"ת, כיון דקחזי דאתי לידי פסידא גזרי בי' טומאה, הרב בבחי' ס"ת כמ"ש במכות כ"ב: כמה טפשאי אינשי דקיימו מס"ת ולא קמי גברא רבא דאילו בס"ת כ' מ' יכנו ורבנן בצרו חדא, בתחלה הי' הרבנים מסתפקים במיעוט ורק עוסקים בתורה, והי' מצניעין אוכלין דתרומה אצל ס"ת, כלו' פרנסתם הי' רק מתרומה דבר מיעוט, אשר גם הנותנים בעין יפה לא יתנו רק א' מארבעים מהצורך לפרנסת הרב, והי' מבינים כי די לו בקב חרובין, כיון דקחזי דקאתי לידי פסידא, כי ההמון בראותם מנת חלקם של הרבנים העטופים ברעב, רפו ידיהם מן התורה ולא יחנכו בניהם לת"ת באמרם מה יצמח ממנו רב עני ורש ועתידה תורה שתשתכח מישראל, גזרו רבנן טומאה, כי טמאה ומאוסה הדרך הזה שמשפלת כבוד התורה כי צריכים לכבד הת"ח ורב שלהם, ועפרד"י בראשית דל"ט. - ובס' אוצה"ח ח"ב דע"ו על הא דדברים (א' י"ג) הבו לכם אנשים חכמים כו' ואשמם בראשיכם, ורש"י מפרש תחלה על בראשיכם שתהי' נוהגים בו כבוד ואח"כ פי' ואשמם חסר יו"ד ללמד שאשמותיהם של ישראל תלויות בראשי דייניהם שעליהם למחות, ומרמז בזה דהחרדים באים בטענה על רבניהם, למה אין אתם נוהגים נשיאותכם ברמה, למה אין אתם מוחים בזרוע, הלא כ' (דברים א' י"ז) לא תגורו מפני איש, ומשליכים כל פרצות הדור על הדיינים, אבל שוכחים מ"ש בע"ז י"ח. מי שיש בידו למחות ואינו מוחה נתפס עליהם, וע"ע ברש"י מטות (ל"א י"ד) כל סרחון הדור תלוי בגדולים שיש כח בידם למחות, ומי הוא שיש בידו למחות, זהו מי שנוהגים בו כבוד ויראה תחלה, אבל הם עושים ההיפך, בתחלה מבזים ומשפילים רבניהם ושוללים ממנו יראת כבוד, עושים מהרב מטאטא ואח"כ רוצים שהמטאטא זה יורה ויוכיח, לא, זה א"א, אין מטאטא מורה, וע"ז מרמז רש"י תחלה "בראשיכם" ואח"כ "ואשמם" אימתי אשמות הדור תלויות בראשי דייניכם, כשתעשו אותם תחלה ראשים ומכובדים אז ואשמם אבל לא זולת:
ובס' כנסת ישראל על אבות רפ"ו דשאלו לצדיק א' איך הוא מגן הדור ואז היו צרות על הדור, והשיב במשל לא' שקנה מחסה ממטר (שירם) והלך עמו ביום גשם כשהי' סגור, ובא להחנוני דרמה אותו, וא"ל דצריכים לדעת איך להחזיק אותו ובעת הגשם צריך לפחות אותו, כן הת"ת הוא מגן הדור וצריכים לדעת איך להחזיק אותו, אם אין מגדלים אותו ונותנים לו כבוד לא יגן על הדור, ועמ"ש בזה מחותני הגאבד"ק זגיערש שליט"א בס' נוה שלום פמ"ד:
פסוק ז:פרו. עי' בא"ע ותולדות יצחק שהנולדים תאומים על הרוב חלשים, שהכח שהי' הולך לעובר א' הלך לב', לכן כ' ויעצמו פי' גבורים ועצומים כמ"ש ולאין אונים עצמה ירבה (ישעי' מ' כ"ט), והובא בשם פענח רזא, "ובני ישראל פרו" בגימ' שש בכרס אחד תתצ"ה, ולא מצאתי שם, ועי' בקובץ המגיד היוצא ברומניא שנה ח' די"ט:
ובס' לחמי תודה דקל"ז כ' דאין משיח ב"ד בא עד שיכלו כל הנשמות שבאוצר גוף (ע"ז ה', וסנהד' צ"ח.), ופרעה כשראה שפרו ורבו מאד ירא מזה שיקרבו הגאולה, ובמהר"ם שיף בדרושים סוף חולין כ', ישראל תיקנו במצרים קלקול דור המבול והפלגה החמר לחמר וחטא אדה"ר, וזה הטעם ובנ"י פרו וישרצו ו' בכרס א' לתקן ס' רבוא נשמות שנתקלקלו באדה"ר ואח"כ מתו בג' ימי אפילה אף שתקנו חטא הקודם עכ"ז הוצרכו נשמות חדשות ליכנס לא"י, והי' צריכים להיות במצרים ת' שנה רק ע"י קושי שיעבוד מהר הפדות, והי' צריך קודם זיכוך הנשמות של ס' רבוא, זה כן ירבה, וע"י עבודת פרך בחמר שיבר החמר לגוף ולזכות הנשמה וכו', ועי' בל"ע דרוש כ"ח:
ומהגה"ק מאסטראווצי ז"ל שמעתי הא דהי' יולדות ו' בכרס א' דבילקוט אי' ישראל לא נשתעבדו במצרים רק שעה א', שעה של ה', ויומו אלף שנה, ובאמת היום בלבד אינו מחזיק אלף שנה רק היום עם אשמורה אחת בלילה, וכמ"ש בתהלים (צ', ד') כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור ואשמורה בלילה, וז"פ שם תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בנ"א כי אלף וגו', ואינו מובן הענין זל"ז, ולהנ"ל א"ש כיון שהזהיר שובו בנ"א, ולכאו"ק איך צוה לבנ"א שישובו בתשובה הא לאדה"ר לא הועיל תשובה שהרי לא חי את יומו ובתוך היום מת כיון דאלף שנה הוי יום ואדם חי רק תק"ל, אך היום בלבד אינו אלף שנה רק עם אשמורה שפיר חי כל היום, וז"פ תשב וגו', וא"ת הא לא הועיל לאדם תשובה עז"א כי אלף וגו' ואשמורה בלילה, ואם הוי י"ב שעות ואשמורה למ"ד בברכות ג'. ד' משמורות הלילה, אשמורה ג' שעות, ואם ט"ו שעות הוי אלף שנה, שעה הוי ס"ו שנים וח' חדשים, ולהילקוט דישראל עבדו במצרים שעה, והוא ס"ו שנה וח' חדשים, אולם באמת גזירה הי' ת' שנה ורק ריבוי העם השלים לשיעור שיעבוד, ולפ"ז הוצרכו לרבות ששה על אחד, שבזה יושלם הת' שנה כי ו' פעמים ס"ו שנה וח"ח במכוון ת' שנה ופח"ח:
פסוק ח:חדש רש"י חדש ממש, עי' איי הים עירובין נ"ג. דמה חידש זיל קרי בי' רב, ובפשוט י"ל מלך אחר היה ועכשיו בא למלוך על מצרים אבל מלך ישן היה, בא מ"ד זה ולימד חדש ממש, מדלא כ' ויקם על מצרים מלך חדש רק ויקם מלך חדש מורה דהמלוכה חדשה בעיניו, ומ"ד שנתחדשו גזירותי' לא ניחא לי' בכך, דמה נפק"מ בסיפור זה אי מלך עד הנה או לא, וז"פ בסוטה ל"ו: מלאכתו ממש וכו', ועי' באמרי בינה דבר נכון, ועיון יעקב ר"ה ד"י, וקו"ד חוברת ו' סי' כ"ה, ובפדר"א פי"א עשר מלכים מלכו על כל העולם, הג' יוסף שנ' וכל הארץ באו מצרימה, ארץ אין כ' אלא וכל הארץ, והי' מביאין דמם שלהן ומנחה לשבור אל יוסף והי' משנה למלך ומ' שנה מלך לעצמו שנ' ויקם מלך חדש, וכ' שם בביאור פי' מדכ' ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף משמע שלפני מלוך מלך חדש לא הי' מלך שלא ידע את יוסף והוא פשוט עכ"ל, ולא הבינותי דבריו אף שכ' שפשוט, וגם הא דיוסף מלך מ' שנה לא ראיתי בגמ' ומד', ורק הוא בס' הישר סו"פ ויחי, וכן מצאתי ברש"י סוטה ט': ד"ה אין שיוסף הי' מלך ועי' תורה תמימה:
ובס' פתחי שערים בחי' ברכות נ"ט בנה בית חדש אפי' יש לו כיוצא בהן צריך לברך, לכאו' משמע דוקא בית חדש אבל ציירו וסיידו א"צ לברך, ובירו' פ' משיח מלחמה והובא במל"מ פ"ז ה"ח ממלכים אם סדו בסיד הי' חוזר, אך בעירובין נ"ג. חדש ממש כ' הת"ח דנ"מ להלכה במכר בית וא"ל בית חדש והבית ישן רק ציירו עד שנראה כחדש ממש המקח חוזר דחדש ממש בעינן, ולמ"ד נתחדשו גזירותי' המקח קיים ע"ש, א"כ גם כאן תלי' אי נימא חדש ובפלוג' דרב ושמואל, אך י"ל לשון תורה לחוד ול' בנ"א לחוד, אבל הרשב"א ורא"ש כ' כאן במכר וחזר וקנה א"צ לברך, והובא באו"ח רכ"ג, והביא ראי' מירו' במחזיר גרושתו אינו חוזר דאינה חדשה, עוד ראי' מתקמ"ו ס"ב דמותר להחזיר אף גרושתו מנשואין אלמא דאין זה שמחה חדשה, וצ"ע ביורשים שמכרו מתפיסת הבית והדר זבנה א' מהם או קנה במעות או במשיכה והדר ומכרן וקנאן אי מקרי בית חדש, ועפמ"ג תקנ"א באשל סק"ט לענין גרושתו מנשואין מר"ח עד ט"ב, וע' זבחים צ"ה. בתד"ה ל"ש דבגד שנקרע וחזר ותפרו הוי בגד חדש וכלי חדש. ולקמן (ב' א') ויקח את בת לוי ובסוטה י"ב. ויחזור מבע"ל הושיבה באפריון כו' נשמע דמחזיר דבר שהי' לו מכבר ל"ש לשון לקיחה וק' מסוטה מ"ד. חדשה פרט למחזיר גרושתו למ"ל תיבת חדשה הא בקרא כ' כי יקח ובמחזיר גרושתו ל"ש כי יקח עי' במהרי"ט סי' ס"ד ורביד הזהב תצא (כ"ד ה'), עו"ק מבכורות נ"ו. באתנן שנתן לה וחזר ולקחו ממנה, ופריך והא איפסל בלקוח, עי' בשו"ת חמד"ש או"ח סי' א' וב' ויו"ד ל"א בזה, ובתוס' ב"מ פ"ח. ד"ה תבואת, ובענין ספק זה בדבר שחדל להיות ונתהוה שנית אי מקרי דבר חדש יהי' נפק"מ לשכר שדכנות אם נתבטל השידוך והחזיר שנית אי מגיע לו שכר, - ובקהלת (א י') יש דבר שיאמר ראה זה חדש וגו' וברש"י מבואר דנקרא דבר חדש, וממגילה ג'. מנצפ"ך חזרו ויסדם אין ראיה דצורת האותיות לא נתבטלו רק נשתכח מקומן ל"ש שם חדש, ובסוכה כ"ז: נפלה סוכה ובנה אותה בחוש"מ הוי סוכה לשבעה, ובר"ן נדרים מ"ז. בשם ירו' קונם בית זה ונפל ובנאו מותר ליכנס בו, וכ"ה בויק"ר פל"ב וקהלת פ"י סכ"ג משל למלך שנשבע שלא יכניס בנו לפלטין סתרי' ובניי' והחזיר בנו לא עבר על שבועתו, ועי' בהדוה"ע וברכת אהרן מאמר ט"ז ובאמרי כהן לש"ב הגאבד"ק מאנקטוב שליט"א שהאריכו בזה:
בשבת פ"ט. מה הר סיני שירדה שנאה לעולם ורגשו גוים לאבדנו ח"ו. ובאמת מה פשענו ומה חטאנו, ורק שנאת הדת בוער בקרבם, וינסו להפר אותנו מברית תוה"ק, וכשיראו שלא יצליחו בזה, ינסו ליתן חפשית כאזרחי הארץ ואז בטח יפנו עורף לתוה"ק, כי הקול קול יעקב רק כשידים ידי עשו, ובסוטה י"ג: בקשו מלכות הרשעה לידע קבורתו של משה עמדו למעלה נדמו להם למטה עמדו למטה נדמו להם למעלה שנ' ול"י איש את קבורתו (ברכה ל"ד ו') הכוונה שבקשו אמצעים לקבור תורת משה "עמדו למעלה" כשישראל עומד למעלה על פסגת הרי הצלחה ובכל זאת לא עזבו את התורה, אז חשבו כי קבורת משה ותורתו כשהוא למטה, אם ישפילו אותנו עד עפר, אך כשנסו לשלול מהם כל הזכיות, ולמרות זה נשארו נאמנים לתורתו אז חזרו מדעתם "וראו אותו כשהוא למעלה" ושגו במועצותיהם ותוחלתם נשארה מעל, וכמ"ש במנחות נ"ג: ישראל נמשלו לזית שאין עליו נושרין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, בימי הצלחה כימוה"ח ולא כאשר גשם הצרות ירד עליהם, וזה ח"א חדש ממש, שמוזר לומר על איש אחד פעולת הפכיית, וח"א שהוא פרעה הראשון, ומה שעשה טוב בתחלה ג"כ משנאתו שרצה להגביהו למעלה לכלות דת ישראל, וכשראה ששיכל בדעתו נסה לבצע זממו ליתן עול ברזל על צוארם, ולא ידע דמה שהכביד עולו עושה רעה לעצמו ולבנ"י טובה לצאת קודם הזמן, וכמשל המגיד מדובנא שגנבו לא' סוסים ושלח שליח לרדוף אחריהם ופגשם במלון, והם לא הכירוהו, ושתה אתם ובחשאי יצא לחוץ והפך פני הסוסים מול אותו המקום שנגנבו משם, הגנבים בשכרותם לא הרגישו בזה, והכו הסוסים לרוץ מהר עד שבאו למקום הגניבה. כן ע"י כבדות העבודה הקדימו לצאת ונתקרבו לה"ס וכמ"ש בתהלים (ק"ה כ"ה) הפך לבם לשנא עמו, - הן ישראל החי בגלות דורש שלום המדינה מיטב חלבו ודמו הוא מקריב על מזבח ארץ מולדתו, פתחו ספרי דברי הימים, וקראו שמות שרי האוצרות, שרי צבא ויועצים שהקריבו עצמם קרבן להצלחת ממשלת הארץ, ואחרי כל אלה רע ומר מזלו וכשונא נחשב בעיני האדונים הללו, מלחמה כי תהיה במדינה, מלחמת הדעות סכסוך פוליטי רק היהודי אשם בזה, הוא הוציא להרג מבחר בניו וכעת הכל נשכח וזה לא חדש, דמה שאירע לאבות אירע לבנים. יוסף הציל העולם מרעב, העשיר את ארץ מצרים, כל חכמתו וכשרונותיו הקדיש רק לארץ מצרים, ולא עברו עוד שנים רבות משמת "ויקם מלך חדש אשר ל"י את יוסף" ובנ"י אשר נתגדלו ברוח מצרים נחשבים לשונאיהם ובוגדיהם ומבקשים עצות איך להנצל מהם, ופרעה אומר "עם בנ"י" אומה בתוך אומה, יודעים אנו, אומרים, כי יש לנו שונאים מבחוץ, ובכל זאת אין אנו יראים מהם, אבל מה נעשה עם שונאינו מבפנים המחכים למלחמה למען עשות עושר, "והיה כי תקראנה מלחמה" שמחה היא אצלם כאשר תקרה מלחמה ואז ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו, אז יעשו אתנו חשבון על תביעותי' הישנות, ויברא מין בולשוביזם בארץ והסוף יהיה "ועלה מן הארץ" יצאו ממחבואם אשר התחבאו בהם בימי השלום, ויעלו להפיל מוסדות הממשלה, ולשנות סדר ההנהגה, כך היה גורל עמנו בימי מצרים וכה גורלנו עתה, והשם ירחם להשיב אל ארצו נדחי ישראל, ועי' ירחון המגיד שנה ז' חו"ג, שנה ח' חו"ג.
פסוק ט:רב ועצום ממנו, זה הטענה יטענו מעולם עד היום הזה. "ממנו" היהודים נתעשרו רק מאתנו וכן אבימלך אמר ליצחק לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד (תולדות כ"ו ט"ז) והנסיון מורה לנו אף אם נמצא בין העם אנשי בליעל וירצו לעשות פרעות בישראל. אם המלוכה תוכן בחסד ואמת כסאה, כאין ואפס מחשבת העם, ותיכף תשקט הארץ מפרעות ועקצעסי', ואם המושל מקשיב לדבר שקר כל משרתיו רשעים (משלי כ"ט י"ב), ואז רע גורל היהודים ותואנות יבקשו לתתם למרמס על לא אשם בכפם. אבל גם בתוכחה כתוב לאמור (בחקתי כ"ז מ"ד) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים וגו', על כן לא תירא יעקב, רק חזק ואמץ לשמור כל הכתוב בתורה ואז תשכיל ותצליח.
פסוק ט:בא"ע ובהגהות הח"ס בש"ס ווילנא ערכין ט"ו: בתד"ה אל, בא"ע כ' כי אנשי מזרח כותבים ממנו ליחיד דגוש ולרבים רפה ואנשי מערב כותבים הכל בדגוש וא"כ ש"ס דילן כאנשי מזרח:
פסוק י:הבה ערש"י וכ"ה בוישב (ל"ח ט"ז):
פסוק י:נתחכמה לו פן ירבה, בויק"ר פ"ד גוי א' שאל דכ' אחה"ר להטות ואנו הרוב, ויש תי' דל"ש רוב רק בשווים, אבל ישראל חכמים יותר וכיבמות י"ד. ב"ש מחדדי טפי עמ"ש במשפטים (כ"ג ב'), ואמר פרעה נתחכמה דגם אנחנו נהי' חכמים וא"כ יש לנו טענה דאנו הרוב: וזה שיטת כל הצוררים שאינם יכולים להראות בעליל אשמת ישראל מפני שאינה במציאות, ורק בטענה על העתיד, וכל עלילותיהם על הספק של דבר שלא בא לעולם "ועלה מן הארץ" כל העלילות שאנו מזיקים לתושבי המדינה מאוה"ע, בכ"ז אינם מניחים אותנו לעזוב הארץ, בעינא ליה ומצערנא לי' (כתו' ע"ג:), גם המצריים הבינו שיהודים נחוצים בארץ שהם ידעו דרכי מסחר וקנין, כן כל תבונה במלאכת מחשבת, ויראו פן לימים יוצרו יחפצו להרחיק נדוד, ואז כל מסחר וקנין ירד פלאים, וידוע דבמדינה אשר אין ליהודים מדרך כף ורגל נעדר מהם עצה ותושיה וכל יושביה ירושו, גם חמור ושכם בנו אמרו האנשים האלה שלמים הם אתנו, (וישלח ל"ד כ"א) שלום יהיה לנו כי יסחרו הארץ, נשקיפה נא בעין פקוחה מעשי היהודים האומללים ועניים כיום הזה הולכים מחצר לחצר וקוראים תגר, תגר! וגם בשוק עומדים עם חבילי סחורותיהם, בקיץ יאכלם החורב והקרח בחורף, ועפו מבוקר השכם עדי ינטו צללי ערב למען ישיבו את נפשם ועולליהם העטופים ברעב, ולא פעם יארע בבואו לחצר ואשנב נפתח וקול יוצא: עלה הנה, יש אתי מה למכור, והנדכא יעלה עד הדיוטא העליונה ושם יסגרו הדלת אחריו ויכוהו בלי רחם, ראה ה' והביטה מה היה לנו, כל שערי המשרות צרורות לפנינו, ובתי חרושת הגדולים נסגרו בגידנו ורק אל המסחר עינינו צופיות, וה' ירחם:
וזקיני הגאבד"ק לאסק ז"ל בריח דודאים על הגדה כ' דהחכמה הי', לרש"י (ב' ה') שהלכה לרחוץ מגלולי אביה, ובשמו"ר פ"ט ס"ט דפרעה עבד ליאור, והי' ק' לחז"ל דהו"ל לרחוץ ביאור, לכ"פ שחזרה מגלולים, שהלכה לרחוץ על שעבדה ליאור, והיו מקריבים בניהם לע"ז כמ"ש זובחי אדם (הושע י"ג ב'), וא"ש בסוטה י"ב. שאף על עמו גזר שהי' חכמה שכוונתו להקריב הילדים לע"ז, ובנו הגרפ"א הגאבד"ק לוטאמארסק ז"ל אמר דשיעבוד התחיל אחר מיתת השבטים, ולוי האריך ימים יותר מכולם ובבואו למצרים היה מ"ג שנים (ע' א"ע ב' ב'), ושנותיו קל"ז (ו' ט"ז) נמצא שחי במצרים צ"ד שנים, ובמצרים היו רד"ו, נמצא ממיתת לוי עד יצי"מ היו קט"ז שנה, ובצאתם היה משה פ' (ז' ז'), אם כן ממיתת לוי עד לידת משה היו ל"ו שנים, ובשמו"ר פ"א כ', אי' שעד יום לידת משה התחכמו וז"ש נתחכמה "לו". עי"ל להמד' נתחכמה לבטל שבת ובב"ר פי"א ויברך את יום השביעי ברכו באור, וערב שבת מחצות, ושבת ומוצ"ש הם ל"ו שעות וז"ש מדכ' נתחכמה לו ולא להם דרשו שנתחכמו לבטל שבת ל"ו שעות. עוי"ל "לו" להאחדות "פן ירבה" אולי ימצא תחבולה שיתפרד החבילה ביניהם, וירבו לרבים למפלגות שונות, והעצה לזה, וישימו עליו שרי מסים, ועי"ז יהיו שנאה וקנאה ומחלוקת בשאלות: למה פלוני שהוא עשיר גדול ממני יפרע מס פחות ממני וכדומה ועי"ז יהיו מסירות ומחלוקת:
ובעיקר קו' הגמ' להם מבע"ל העירו בס' הדוה"ע ואמ"כ ממכות כ"ג: דכל ישראל נקראים בל' יחיד דכ' ישראל נושע בה' (ישעי' מ"ה י"ז) ועי' תו"ת, ובשו"ת רמ"ץ או"ח ו' הביא בשם א"ע כלל דאם ידובר מהכלל כולו שייך ל' יחיד, ואם ידובר על פרט מהכלל, והפרט הוא הרבה י"ל לשון רבים, כמו יאמר נא ישראל (תהלים קי"ח ב') על כלל כולו, יאמרו נא בית אהרן וכו' בל"ר דקאי על פרט מהכלל, ובהיות הפרט מרובה ל"ש ל"י, ובתוה"מ מהמלב"ם ויקרא מאמר רמ"ד כ' ג"כ בשמות הקיבוץ מתי יבא הפעל בל"י ומתי בל"ר, וע"ע בתמורה ט'. ממירין א' במאה, רש"א אין ממירין אלא אחד באחד, מ"ט ת"ק מקרא בהמה בבהמה, ומצינו בהמות קראו בהמה, ור"ש בהמה רבה אקרי ולא בהמה סתם, וע"ע מנחות ק"ה. כלהו מנחות נמי מנחה מקריין וע"ל פי"ב:
פסוק יא:וישימו עליו שרי מסים, ולא אמר מס כמו וישם המלך אחשורוש מס, ורק זה גזירה רעה ביותר, כי מה שהמלך נותן חוק קצוב זה דינא דמלכותא דינא (גיטין י':, וזה"ק בראשית רכ"ו:) וכל אדם מחויב ליתן באהבה, אמנם מה שאנו סובלים מהרבה שרי מסים בזיונות וגדופים זאת קשה מאד לנו וזה עבדים משלו בנו (איכה ה' ח'), וגם מסכנות מלשון חכמת המסכן בזויה (קהלת ט' ט"ז) דמדינה שיסודה רק על מסים גדולים סופה שתמסכן:
פסוק יב:וכאשר יענו אותו כן ירבה, בתרגום כן סגן וכן תקפן, והוא ת' מן לשון כן רבה וכן פרץ, בעבר, וכן הבה נתחכמה לו ת' להון, ועי' מקו"ב ח"א דף ת"ו שהביא הרבה מקומות שתרגום מוסיף או מחסר מלה או משנה עתים מעבר לעתיד ולהיפך להבנת הענין ע"ש:
ובזרע אברהם על מד"ר כ' הא דהשכר הי' ריבוי שתכלית השיעבוד הי' שיזדככו מזוהמתם כדי שיקבלו התורה וע"י קושי שיעבוד יצאו קודם הזמן שנזדככו בזמן מיעוט, וידוע שאין שכינה שורה פחות מס' ריבוא, וממילא כאשר יענו ונזדככו שיכולין לקבל התורה אף קודם הזמן הוכרח ה' להרבותם שיהי' ס' רבוא ע"ש, ועי' יבמות ס"ד. וב"מ פ"ג. אין השכינה שורה על פחות מב' אלפים וב' רבבות מישראל וצ"ע:
ולי נראה לפרש עפמ"ש בע"ז נ"ד: הרי מי שבא על אשת חבירו דין הוא שלא תתעבר אלא עולם כמנהגו נוהג, אבל לעשות נס חוץ לדרך הטבע זה בודאי אין ה' עושה ולא עביד רחמנא ניסא לשיקרא (ולמעט בניסא עדיף, ואין סומכין על נס, ועי' פסחים ס"ד: ופרד"י ר"פ תולדות דקס"ט. וק"ע. ולקמן (ב' ט"ו), וארא (ז' כ"א), בשלח (י"ז ט"ז), ותרומה (כ"ה כ"ד)), ובגמ' ומד' אם בגופם שלטו ק"ו בנשותיהם, וז"פ כאשר יענו לכאו' ראי' דשלטו בנשותיהם, והראי' כאשר יענו פי' שהיו עניים דכ' בעד אשה זונה עד ככר לחם (משלי ו' כ"ו ), ובא התירוץ, כן ירבו ששה בכרס א' חוץ לדרך הטבע, וראי' שלא חטאו, וכן פרו בעשירות הוי ראי' שלא זינו נשותיהם, וגם פסוק זה הוא הקמיע המומחה שמירה טובה מגדל עוז ומבצר משגב לרוחניות האומה וקיומה בגלות, הוא ההקמה לספר הצרות כי כל לחץ מוליד לחץ כנגדו והודות לכאשר יענו "כן" (האמת, כן בנות צלפחד דוברות ותרגום יאות, פנחס כ"ז ז') רבה ופרץ, התורה ודת מתקיימת:
וגם נמצא בספרי הטבע שהאברים שמשתמשים בהם מעט יחלשו מהר, ובזמן קטן כחם יאבדו, ואברים שמשתמשים בהם הרבה כמו ידים ורגלים המה ישארו בכחם זמן רב, כן הוא כחות ואברי עם ישראל ותודות "לכאשר יענו אותם" הוא "כן ירבה וכן יפרץ" וזה כחנו וחדידות שכלנו וקיומינו בגלות: וגם כ' בלשון עתיד כאשר יענו וגו' תורה הבטיחה לנו שבכל עת שיענו לישראל יהיה פעולה הפכיית שירבו ויפרצו: עי"ל אם יענו ישראל לא יאמרו די, רק כן ירבה וכן יפרץ, ובכל יום ויום יוסיפו מחשבות רעות לענות מבלי הפוגות, "ויקוצו מפני בנ"י" הם הרגישו בעצמם כי נגד בנ"י המה כקוץ ודרדר, כי לא עם בינות המה, כאשר רבקה אמרה קצתי בחיי מפני בנות חת (תולדות כ"ז מ"ו), גם ויגר מואב (בלק כ"ב ג'), ובמד"ר שהיו רואין עצמן גרים בעולם ולא חשבו להכין בתי לימוד חכמה ודעת, אך עיניהם צרה בשל אחרים ואך תאוה נפשם כי כולם יהיו ככסיל אשר בחושך הולך:
ובמד' היו נותנים משא גדול על קטן וקטן על גדול משא איש על אשה ואשה על איש, וקשה דמשא קטן על גדול וכן אשה על איש מה עינוי בזה, וי"ל שהיו קוצבים מספר לבנים לכל אחד ועל קטן ואשה העמיסו לשאת בבת אחת כמו על איש גדול, ולגדול שיכול לישא הרבה בב"א ואח"כ יניח מעט העמיסו רק משא קטן ואשה למען יצטרך לכתת רגליו הרבה פעמים בלי מנוח, ודוגמא לזה בביצה ל'. המליין בחצבא רבא אם ימליין בחצבא זוטא מפשי בהלוכא וכו' חזינן דלהרבות בהילוך גם כן עינוי אע"פ שמקילין במשא. ובספר אגרת שמואל על רות (ג' ט"ו) כ' על הא דרות נשאה משא שש סאה דאשה תוכל לסבול כובד משאה על ראשה ולא על גופה וגבה, כי זרעה דאשה תלויה במתניה ואינה יכולה לסבול כובד משא על גבה. ואיש שזרעו ממוח לכן אינו נושא על ראשו אלא על גבו, והמצריים שכל כוונתם למעט זרעם היו משנים שהיו מעמיסים על אנשים משא על ראשם ולנשים על גביהן, וזה י"ל שהעיד הכ' על רות כי שש סאה היו על כתפה כאיש גבור ולא על ראשה כאשה, וכ' ויבא העיר ולא כ' ותבא כמעשה זכר, וגם וישת אינו שב על בועז רק רות ונקט ל' זכר ע"ש, וזה י"ל בבכורים פ"ג מ"ד נוטל הסל על כתפו וצריך טעם ועי' ברע"ב ולהנ"ל כאן שבא להודות על מה שהוציאנו מעבדות לחירות ולכך המצוה שיקח הסל על כתפו כדרך אנשים, ועי' בפרד"י ויצא דרי"ח: בשם ח"ס חולין כ"ד ע"ש ברמב"ן דלוים לא נתרבו דלא היו בגזרת כאשר יענו כו' והוא בפ' במדבר (ג' י"ד), ועמ"ש לקמן (ד' י"ט) בזה:
פסוק יב:ויקצו מפני בנ"י. י"ל הפנים של יהודי היו למו לחרפה וכמ"ש במדרש איכה פ"א סי' ל"א וע"ז כ"ו. בב' נשים זונות דאמרה א' פניך כפני יהודית ואחר שנתפייסה אמרה חברתה על הכל אני מוחל לך, רק על מה שאמרת שפני כיהודית אינני מוחל לך, וגם היום במקומות רבים פני יהודי עם זקן ופאות ללעג, וז"פ בתהלים (פ' ז') תשימנו מדון לשכנינו, ועי' לקמן (א' כ"ב) (ב' י"א) מזה:
פסוק יד:וימררו את חייהם, הגר"א אמר הנגינות הם קדמא ואזלא לרמז דקושי שיעבוד השלים ת' שנה, ור"ל מה שקדמו ואזלו קודם הזמן התי' וימררו את חייהם קושי שיעבוד, ובנפל"ח כ' זה בשם הרה"ק מווארקי ז"ל, וגם גימטרי' של "קדמא ואזלא" הוא ק"צ, כי מהרו לעשות עבודתם במשך זמן קצר "רדו". - ובס' עיר דוד סי' תל"א הביא זה"ק בעבודה קשה דא בקושיא, בחומר דא קל וחומר, ובכל עבודה בשדה דא ברייתא, את כל עבודתם דא משנה, ובפרדס דוד פי' מ"ש קושיא וק"ו היינו מלאכת קלות וחמורות למי שלמד באותה מלאכה היא קלה בעיני' ולמי שלא למד הוא חמור, ובכל עבודה בשדה דא ברייתא, היינו עבודת ברא ומבחוץ ועבודת שדות וכרמים ועיירות, את כל עבודתם דא משנה שהי' משנה מלאכת אנשים לנשים, ועי' פסחים ל"ט. וירו' פ"ב ה"ה בתחלה אמר פרעה במיטב הארץ הושב את אביך ולבסוף וימררו וכו':
פסוק טו:למילדת. ערש"י ובסוטה י"א: ח"א יוכבד ומרים וח"א יוכבד ואלישבע ומודים שהי' קירבה ביניהם, ובהדו"ע כ' עפמ"ש רש"י בעקב (ט' י"א) לחת כ' שתיהן שוות וכ"ה בשמו"ר [מ"א ו'], משמע דחסרון ו' מורה על השתוות, וכאן כ' למילדת חסר, ועמ"ש בזה בפרד"י ויגש דשכ"ה, והנה כשאדם ירצה להרע לחבירו אם ידע מזה שומר עצמו, אבל אם בא בערמה, מאיש כזה א"י להשמר, וז"פ ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי, בשונאי אדע להשמר, ובבראשית (ד' ח') ויאמר קין אל הבל אחיו, שהי' אחיו באחוה, ועי"ז לא היה שומר עצמו ממנו ולכן ויהרגהו עי' באלשיך ואוה"ח. וצוה למילדת לעשות בערמה להיטב לילדים ועי"כ לא יחשבו כי האורב יושב בקרבן, ועפרד"י בר' דל"ז, ויחי שנ"ו: ובמד' שמואל פ"א דאבות, וז"פ בתהלים (ס"ט ט"ו) "הצילני מטיט ואל אטבעה" מטיט שיש תחתיו מים ואיני מרגיש אתה תצילנו, "ואנצלה משונאי" משונא גלוי אני בעצמי אציל וע"ש בלקוטי אורות.
ובמהרש"א סנהד' נ"ו: פרעה לא שאל מהם להרוג הזכרים בידים דב"נ מוזהר בשפ"ד, ולכן לא אמר למצריות שהוזהרו אפי' בעוברים, אבל לעבריות שפטורים על עוברין וראיתם על האבנים קודם שיצא לאויר העולם, וכיון שא"א להם לפטור משפ"ד רק קודם שיצא ראשו או רובו הוצרך לתת סימנין כסוטה י"ב עכ"ל (וכדברי' כתבו בפר"ד דרוש י"ז ופני"פ ותורת משה, ובס' דברי יוסף תמה דהרי משהוציא ראשו ה"ה כילוד, ומקודם לא הי' נודע אם זכר אם נקבה ופרעה אמר וכל הבת תחיין, ע"ש ולא ראה שקדמו בפי"פ, וגם אישתמיט לי' גמ' סוטה י"א: סימן מסר להם בן פניו למטה בת למעלה, וזה הי' קודם שיצא הולד ראשו, ועי' באורה"ח, וע"ע בב"ר פי"ז י"ג, מפ"מ האיש יוצא פניו למטה כו' ובעץ יוסף כ' שבדורות אחרונים נשתנה הטבע דשניהם נולדים למעלה ולמטה ולפעמים מן הצד, וכ"ה בעצ"י שמות א' י"ח, וכ"כ בשו"ת טוטו"ד תליתאה רס"ד, ועי' בס' משנת אליעזר קמא בשו"ת סי' ט' ותנינא דכ"ז:) ועי' בר"מ פ"ב ה"ו מרוצח, וגם פסקינן דב' שכבשוהו למים פטורים ב"ק כ"ו: סנהד' עח'. ור"מ שם פ"ד ה"ו, ולכן קרא ב' מילדות שיהרגו ביחד. (ובב"נ אף ב' שהרגו חייבין דלא גרע מחובל) וכ"ש שאין מחויבות למסור עצמן על זה ולעבור על גזירת מלכות כי יתייבם מיתה, ולכן כ' ותראן המילדת את אלקים, ר"ל אף שפטורים ממיתת ב"ד ע"פ דין, אבל בד"ש חייבות ובשעת הגזירה מחויבות למסור נפשן עיו"ד קנ"ז, וגם אפשר שיהי' להם דין ב"נ לחומרא כמ"ש הפר"ד דרוש א' וב', ומצווים גם אעוברין. ולכן לא עשו כאשר צוה, ותחיין את הילדים. כשראו רשת אשר פרשו לרגליהן להחטיאן בשפ"ד ולהעבירן על דתן עשו להיפך שעוד הספיקו להם מזון, וכרמב"ם בפ"ד מח' פרקים כשנטה מדרך הממוצע לצד א' צריך לנטות כנגדו בהפכו עד שישוב אל השווי, כמו שרוצים להישר עץ עגולה מחביות צריכים לעקמה לצד השני היפך העיגול הקודם ועי"ז ישוב למישור, וכן בכל המדות. וז"פ בב"ק ס': דבר בעיר אל יהלך באמצע הדרך מפני שמה"מ הולך שם פי' אם נטה ממדה טובה כגון בגיאות. צ"ל ענוונתן ביותר כדי שאח"כ יבא לדרך הממוצע. וז"פ בתהלים (קי"ט קכ"ו) עת לעשות לה' הפרו תורתיך כאשר מתפרצים להפר תורה אז עת להתחזק ביותר. ובשם ההפלאה ז"ל ראיתי מ"ש בברכות ה': א', המרבה וא' הממעיט כו' לב ממוצע בין אך לגם, ולב בעצמו שוכן באמצע הגוף, כמו בלב ים (משלי ל, י"ט) לב השמים (ישעי, מ' ב') וז"ש א' המרבה בחי', גם, וא' הממעיט בחי' אך, "בלבד" ר"ל המדרגה הנכונה שיכוון "לבו" לשמים שהוא דרך הממוצע ופח"ח, וי"ל בזה מ"ש בחגיגה ט"ז. אם רואה שיצרו מתגבר כו' ויעשה מה שלבו חפץ, וכ' בתוס' שעי"ז יכנע לבו, והיינו כמ"ש הר"מ שיטה לקצה השני ואח"כ יגיע לממוצע, וע"י שילבש שחורים יגיע למדרגת מה שלבו חפץ:
ובב"ק ט': הידור עד שליש, כמ"ש הר"מ דצריך לעשות גדרים, ובשמו"ר (ג' ב') בלבת אש כלב שנתון מב' חלקיו של אדם ולמעלה, ומכאן שלב שרומז על ממוצע צריך לגדור עצמו עד לשליש, ואמרתי בזה בפ' שלח (י"ד ז') טובה הארץ מאד מאד, ע"פ הר"מ הנ"ל דמרגלים דברו רע, היו צריכים יהושע וכלב לאמר מקצה אל קצה מאד מאד, וכן י"ל בוירא (י"ח ו') היא אמרה סלת שעיניה צרה באורחין שרצתה לשבור המדה של צרות עין באורחין, לכן אמרה סלת כדי שיבא לאמצעי קמח. ועפרד"י בראשית כ"ג. ולך פ"ה. וביפ"ת כ' דלהכי אמר לעבריות דבב"נ ישלד"ע. ועפר"ד ד"ב וכל"ח ופרד"י נח דס"ו מזה. וא"ש מה שהק' בס' דברי יוסף כיון דלא עשו פקודת המלך הו"ל מורדות במלכות וחייבות מיתה, ותמוה על אותו הרשע שמחל על כבודו ובפרט שמלך שמחל אין כבודו מחול, ולפמ"ש א"ש דאי הוי הרגו להו ואם לקח מילדות אחרות עבריות ל"ש לומר אשלד"ע דכל הטעם דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. אבל הם ע"כ היו צריכים לשמוע לו דאל"כ הי' ג"כ נהרגו כמו הראשונות ושוב ישלד"ע:
ובגוף הדבר יש להעיר אף דמלך א"י למחול (בכתו' י"ז.) זה דוקא בהוה או על להבא משום שנ' שום תשום עליך מלך שתהי' אימתו עליך, אבל על כבוד דלשעבר כבודו מחול, וכדאי' בר"מ פ"ב ה"ג ממלכים מלך שמחל אכ"מ, ובפ"ג ה"ח המורד במלכות רשות ביד המלך להרגו, הרי לך דרק רשות ויוכל למחול וכמ"ש בזה הרבה במשפטים (כ"א א'). אך על גוף הדבר אי מלך צוה לעשות עבירה אי שייך אשלד"ע, ברד"ק ש"ב (י"ב ט') במ"ש את אוריה החתי הכית בחרב אף דאשלד"ע שא"ה שהכתוב קורא הורג ואותו הרגת בחרב בני עמון והטעם שהוא מלך ואין עוברין על מצותו כאלו הוא הרגו, וכן שאול שצוה להרוג נוב עיר הכהנים, ואף שאין לעבור עה"ת אף במצות המלך אפ"ה אין כל אדם נזהר בזה ולכך העונש על המלך ע"ש, ונוראות נפלאתי שהרד"ק מביא תמיד דברי הש"ס וכאן לא הביא גמ' קידושין מ"ג. שדבר זה נחלק שמאי הזקן עם רבנן ולמד שר מאותו הרגת בחרב ב"ע דישלד"ע ומסיק דרק חייב בד"ש ודינא רבא א"ב, ואח"כ אי' ואבע"א שא"ה דגלי קרא ואותו הרגת, ומ"ש לפי שמלך ואין עובר על מצותיו, באמת אף למ"ד אי בעי עביד בב"מ ד"י: כאן לא מקרי בע"כ, דחצר אין לו בחירה, אבל כאן אסור לו להורגו אף דצריך לקיים מצות המלך, דמה חזית דדמא דידך סימק טפי ואין מתרפאין בשפ"ד ועי' סנהדרין מ"ט. ומ"ש דאין מי שיודע זאת, לא מבעי' לנמ"י דאף בשוגג אשלד"ע (ובנובי"ק אה"ע ע"ה מסיק כוותי' להלכה, וע' מלה"ר ערך שלד"ע) מכ"ש בזה, ושוגג בדין אפשר דאפילו להפו' דישלד"ע בשוגג מודים דחסרון ידיעה ל"ה חסרון, ודמי נמי למ"ש המהרי"ק שורש קס"ז באשה שזינתה ולא ידעה שיש איסור בדבר לא חשוב שוגג שעכ"פ היא מתכוונת למעול מעל בבעלה ומזנה תחתיו, ועב"ש אה"ע קע"ח סק"ד, וטו"ז יו"ד צ"ט סק"ט. וא"כ הה"ד בשוגג שלא ידעה שא"צ לשמוע מלך עכ"פ עשתה דבר רע להרוג נפשות רבות, וראיתי בנב"י שם סימן ע"ח שהקשה לו הג' מהאמבורג דיואב היה מוכרח והוי כמו חצר דבע"כ, והשיב לו בס"פ אות ט"ו דאדם בעל בחירה ול"ש בע"כ, וע"ש בסימן פ"א אות ח' ופ"ב אות ט' ומצאתי בשו"מ תנינא ח"ב סימן ס"ט שהאריך ברד"ק ולא הניח פנה, וע"ע בפ' תשא בע"נ. ומ"ש שם בזה (ל' י"ב):
פסוק יז:ותחיין ערש"י ותדברנה (בירמיה מ"ד כ"ה) ועי' מהרש"א סוטה י"א. ובספר תאוה לעינים סימן שי"א ובעיון יעקב ובשם אפרים, ובהקדמה לשב שמעתתא כ' הא דלא שמעו לו, ע"פ שיטת ר"ת אף דד"ד זה רק כשהגזירה על כל העולם ולא אם רק על מקצת בנ"א ולכן אף על עמו גזר, וע"ע בספר שתי ידות וקול יהודה וזכרון מנחם על סוטה, וחנוכת התורה אריכות בזה:
פסוק יט:כי חיות ערש"י והוא בבראשית (מ"ט ט' וכ"ז), דברים (ל"ג י"ז), ויחזקאל (י"ט ב), ותרגום ארי חכימין מילדת בל' משנה חכמה, שבת קכ"ב:, עירובין ע"ה., ר"ה כ"ג: וביחזקאל (ט"ז ד') וברש"י דרושה חכמה למילדות וזריזות ושכל טוב, ועוד נקרא חיה, קידושין ע"ג: נאמנת החיה לומר סוטה י"א: חולין ע"ג: וזה השם נסמך על פרשת וישלח (ל"ה י"ז) ותאמר לה המילדת ת"א חייתא, ועי' מקו"ב במבוא פי"ב ס"ב, וח"ג דף תר"ו ותתכ"א, ובכת"א הביא קו' גמ' סוטה י"א: וכי חיות א"צ לחיות אחרות כשתלדנה, וי"ל ע"פ חז"ל נשים צדקניות ל"ה בפתקה של חוה, וזה כי חיות הנה צדקניות ואין להם חבלי לידה ובטרם תבא המילדת ילדו בלי צער, וע"ע בדה"א (י"א כ"ב) בן איש חי פרש"י חי וזריז, וגם כאן בכוונה שהן בריאות ומולידות בלי עזרת המילדות, ועי' בדברי שאול ובס' נפלאות מתורת השי"ת ח"ב ד"ע, והבאר כרך ג' ח"ב סימן קל"ט, וע"ע בב"ק נ"ט. איתתא דידי פקיחא היא ולא מבעיא חיה, ויש לחלק דשאני חכמה מסתם מילדת, ועי' בתו"ת:
פסוק כ:וייטב ערש"י יהודה והוא במ"ב (כ"ה כ"א), וערש"י שם (י"ז כ"ג), וע"פ צחות שמעתי דמה היה ההטבה וירב העם וע"י שנתרבו העם היו להם הכנסות גדולות, ועי"ז ויעצמו מאד בממון כמ"ש בברכות ס"א: בכל מאדך (דברים ו' ה') זה ממון:
פסוק כא:ויעש להם בתים ערש"י ויבן (צ"ל אשר בנה והוא במ"א ט' י') להן מבע"ל ועי' בפרד"י ויצא (ל"א ט') שע"י שהחיו הילדים נתעלו למעלות זכרים שהי' בבחינת משפיע, ועמ"ש בבשלח (ט"ו כ"א), וגם י"ל דפרעה עשה בכל רחוב ורחוב בתים [קליניקעס] ושמו המילדות שמה שבל יוכלו עוד לתת מענה תחת מסוה אמתלא, דטרם תבא המילדת וילדו, ועי' באברבנאל ורש"י כ' בתי כהונה ולוי', ובח"ס כ' בברכות ל"ג: ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה אטו יראה מילתא זוטרתא, אין לגבי משה זוטרתא, שק' הא גבי בנ"י לא זוטרתא, וי"ל שמשה חשב שיראה זוטרתא יען בעד יראת ה' שהי' להמילדות נשלם להן שכר פחות כזה (כי משה היה ענו מאד וערכו היה קטן ודל בעיניו) וכשמשלמים בעד חפץ דבר מועט אות הוא שהחפץ מילתא זוטרתא.
עי"ל דבעבירות בין אדם לחבירו קשה מאד לפרוש כגזל ואונאה לשה"ר קנאה ורכילות, אבל אותם המתפרנסים מצבור יוכלו להמלט מהם בנקל ואין עליהם רק מה בין אדם למקום, ומשה אמר להם פרשה זאת בהיותם במדבר והיה להם מן, ואמר "ועתה" דייקא, בעת הזאת שאין לכם מו"מ מה כו' כ"א ליראה את ה' עבירות למקום, והמקשן לא ירד לכוונתו ושאל אטו כו' ומתרץ אין כו' כי הבין שיראה דבר קטן אצלו וגם הם יוכלו להיות "עתה" במדרגה זו, ועי' ראנ"ח פנחס ותולדות י"י עקב ואהל יעקב שם, ופי צדיק דרוש מ"א:
פסוק כב:ויצו פרעה לכל עמו ערש"י ות"א ויב"ע כל ברא דיתיליד ליהודאי, ועשמו"ר פכ"א ותנחומא ויקהל ד', ובספר מיני תרגומא כ' דבסוטה י"ב. ג' גזירות אם בן והמיתן ואחר כך היאורה תשליכהו ובסוף על עמו גזר ועי' מהרש"א, ומ"ש רש"י בחומש שנאמר כל הבן הילוד ול"נ הילוד לעבריים הלך רש"י למ"ד דב' גזירות היו' ומויצו לכל עמו הוא דצוה לכל עמו להשליך בני העבריים ליאור, והתרגומים י"ל ס"ל כש"ס דכל הבן הילוד היה הגזירה הב' להשליך בני העבריים, דגזירה א' והמיתן בטלה דהמילדות לא שמעו, וגזירה ג' היתה לכל עמו לכך פי' ופקיד פרעה לכל עמי' וכל ברא דיתיליד ליהודאי הי' גזירה ב', ובהקדמה לשב שמעתתא כתב דהגזירה היתה לפנים אף לכל עמו וצוה לקיים ולהשגיח שיעשה רק לבנ"י ועי' בלחמי תודה דס"ז. ותולדות אפרים ומשברי ים סוטה ל"ד. ובהגדת מעשה נסים ד"ה צא ולמד, מה שפרעה גזר על הזכרים, דרמב"ן לך כתב דאם נביא רוצה להגיד נביאות שיתקיים צריך לעשות פועל דמיון כמו שעשה ירמיה שהשליך אבן ואמר ככה תשקע בבל (ירמיה נ"א ס"ד), וכן נ' שאותן המתדבקין בסטרא דמסאבותא ועושין בחרשו צריכין גם כן לעשות פועל דמיון, ופרעה שידע באצטגנינות שישראל יונקין מסטרא דדכורא ורצה להגביר הטומאה השליך את הזכרים כדי להשליך היניקה מישראל, ולכן התחכם לבטל כל הקדושה אמר הבנים בני וגו', ועמ"ש בדברי שאול ופרד"י לך ע"ח., ויצא רכ"ה.
ובס' לשכות הסופר דכ"א הק' מדוע שינה התרגום במקץ (מ"א י"א) נער עברי עבראי ומן ס', שמות ואילך פי' עברי יהודאי, כאן, מילדי העברים מבני יהודאי, וכן כל ברא דיתיליד ליהודאי, וכ' דאי' בב"ר פצ"ח יהודה אתה יודוך אחיך כל אחיך נקראין על שמך אין אדם אומר ראובני אנא, שמעוני אנא, רק יהודי אנא ושפיר בס' בראשית תרגום עבראי ואחר ברכתו של יעקב שיקראו אחיו על שמו התחיל התרגום לתרגם יהודאי, וע"ל (ב' י"א וי"ט), ובספר נפלאות מס"ק מר"ר בער מראדישיץ ז"ל כתוב כל הבן הילוד היאורה תשליכהו, כל זכר יעסוק בתורה שנמשלה למים, וא"ת מה נאכל עז"א וכל הבת תחיין שאשתו תעסוק במסחר ותפרנס ב"ב עש"ה וע' ס' תפארת שמואל על חנוכה: