א וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֖ים מִצְרָ֑יְמָה אֵ֣ת יַעֲקֹ֔ב אִ֥ישׁ וּבֵית֖וֹ בָּֽאוּ׃ ב רְאוּבֵ֣ן שִׁמְע֔וֹן לֵוִ֖י וִיהוּדָֽה׃ ג יִשָּׂשכָ֥ר זְבוּלֻ֖ן וּבְנְיָמִֽן׃ ד דָּ֥ן וְנַפְתָּלִ֖י גָּ֥ד וְאָשֵֽׁר׃ ה וַֽיְהִ֗י כָּל־נֶ֛פֶשׁ יֹצְאֵ֥י יֶֽרֶךְ־יַעֲקֹ֖ב שִׁבְעִ֣ים נָ֑פֶשׁ וְיוֹסֵ֖ף הָיָ֥ה בְמִצְרָֽיִם׃ ו וַיָּ֤מָת יוֹסֵף֙ וְכָל־אֶחָ֔יו וְכֹ֖ל הַדּ֥וֹר הַהֽוּא׃ ז וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל פָּר֧וּ וַֽיִּשְׁרְצ֛וּ וַיִּרְבּ֥וּ וַיַּֽעַצְמ֖וּ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ אֹתָֽם׃ ח וַיָּ֥קָם מֶֽלֶךְ־חָדָ֖שׁ עַל־מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדַ֖ע אֶת־יוֹסֵֽף׃ ט וַיֹּ֖אמֶר אֶל־עַמּ֑וֹ הִנֵּ֗ה עַ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֥ב וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ׃ י הָ֥בָה נִֽתְחַכְּמָ֖ה ל֑וֹ פֶּן־יִרְבֶּ֗ה וְהָיָ֞ה כִּֽי־תִקְרֶ֤אנָה מִלְחָמָה֙ וְנוֹסַ֤ף גַּם־הוּא֙ עַל־שֹׂ֣נְאֵ֔ינוּ וְנִלְחַם־בָּ֖נוּ וְעָלָ֥ה מִן־הָאָֽרֶץ׃ יא וַיָּשִׂ֤ימוּ עָלָיו֙ שָׂרֵ֣י מִסִּ֔ים לְמַ֥עַן עַנֹּת֖וֹ בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיִּ֜בֶן עָרֵ֤י מִסְכְּנוֹת֙ לְפַרְעֹ֔ה אֶת־פִּתֹ֖ם וְאֶת־רַעַמְסֵֽס׃ יב וְכַאֲשֶׁר֙ יְעַנּ֣וּ אֹת֔וֹ כֵּ֥ן יִרְבֶּ֖ה וְכֵ֣ן יִפְרֹ֑ץ וַיָּקֻ֕צוּ מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ יג וַיַּעֲבִ֧דוּ מִצְרַ֛יִם אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּפָֽרֶךְ׃ יד וַיְמָרְר֨וּ אֶת־חַיֵּיהֶ֜ם בַּעֲבֹדָ֣ה קָשָׁ֗ה בְּחֹ֙מֶר֙ וּבִלְבֵנִ֔ים וּבְכָל־עֲבֹדָ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה אֵ֚ת כָּל־עֲבֹ֣דָתָ֔ם אֲשֶׁר־עָבְד֥וּ בָהֶ֖ם בְּפָֽרֶךְ׃ טו וַיֹּ֙אמֶר֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם לַֽמְיַלְּדֹ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת אֲשֶׁ֨ר שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ שִׁפְרָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית פּוּעָֽה׃ טז וַיֹּ֗אמֶר בְּיַלֶּדְכֶן֙ אֶת־הָֽעִבְרִיּ֔וֹת וּרְאִיתֶ֖ן עַל־הָאָבְנָ֑יִם אִם־בֵּ֥ן הוּא֙ וַהֲמִתֶּ֣ן אֹת֔וֹ וְאִם־בַּ֥ת הִ֖יא וָחָֽיָה׃ יז וַתִּירֶ֤אןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְלֹ֣א עָשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אֲלֵיהֶ֖ן מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־הַיְלָדִֽים׃ יח וַיִּקְרָ֤א מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֙יִם֙ לַֽמְיַלְּדֹ֔ת וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ן מַדּ֥וּעַ עֲשִׂיתֶ֖ן הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־הַיְלָדִֽים׃ יט וַתֹּאמַ֤רְןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה כִּ֣י לֹ֧א כַנָּשִׁ֛ים הַמִּצְרִיֹּ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת כִּֽי־חָי֣וֹת הֵ֔נָּה בְּטֶ֨רֶם תָּב֧וֹא אֲלֵהֶ֛ן הַמְיַלֶּ֖דֶת וְיָלָֽדוּ׃ כ וַיֵּ֥יטֶב אֱלֹהִ֖ים לַֽמְיַלְּדֹ֑ת וַיִּ֧רֶב הָעָ֛ם וַיַּֽעַצְמ֖וּ מְאֹֽד׃ כא וַיְהִ֕י כִּֽי־יָֽרְא֥וּ הַֽמְיַלְּדֹ֖ת אֶת־הָאֱלֹהִ֑ים וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם בָּתִּֽים׃ כב וַיְצַ֣ו פַּרְעֹ֔ה לְכָל־עַמּ֖וֹ לֵאמֹ֑ר כָּל־הַבֵּ֣ן הַיִּלּ֗וֹד הַיְאֹ֙רָה֙ תַּשְׁלִיכֻ֔הוּ וְכָל־הַבַּ֖ת תְּחַיּֽוּן׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

נתינה לגר

הרב נתן מרקוס אדלר

פסוק ה:
ויוסף היה, יוסף די הוה. הוא כמ"ש הראב"י שגם יוסף היה בתוך חשבון ע' נפש. [ובכ"י ויוסף הוה]
פסוק ח:
אשר לא ידע את יוסף, דלא מקים גזרת יוסף. הוא כמ"ש רש"י בפי' הב' "עשה עצמו כאילו לא ידע".
פסוק יא:
שרי מסים, שלטונין מבאשין. ת' "שלטונין" ולא "רבני" כמו "שרי אלפים" (לקמן י"ח כ"א) משום שהכא היו נוגשים ושוטרים. שת' "שלטונין" ופי' מסים מל' "מאס" ולא ידעתי למה הוציאו ממשמעותו ? ואולי משום שלא מצינו מלת "מס" בכתבי הקדש בל' רבים, ולא מצינו ג"כ שלקח מהם ממון להנאת עצמם כמ"ש "למען ענתו".
פסוק טו:
למילדות העבריות, חיתא יהודיתא. מדלא ת' "חיתא דיהודיתא" משמע קצת דלא רי"א שמצריות היו, ומה שמקשים המפרשים מדוע בכל ס' בראשית ת' "עברי, עבראה" ומס' שמות ולהלאה ת' "יהודאי" ורק "עבד עברי" (לקמן כ"א ב') ת' "בר ישראל" "אחיך העברי או העבריה" (דברים ט"ו י"ב) ת' ג"כ "אחוך בר ישראל או בת ישראל" ? לענ"ד פשוטו של דבר כך הוא, כי אחרי שהתחילה התורה לקרוא אותם בשם חדש "בני ישראל" (בראשית ל"ב ל"ג נ' כ"ה, לעיל פסוק א') לא יכול לתרגם עוד "עברא" כי אז ישתתפו עמהם גם בני ישמעאל ובני קטורה שגם הם מעבר הנהר, ולכן קראם "יהודאי" על שם יהודה המסמנם ומציינם יותר, כי גם שאר השבטים נקראו יהודים כמו "ביהודי אחיהו איש" (ירמיה ל"ד ט') וכן "כי הגיד להם אשר הוא יהודי" (אסתר ג' ד') אף שמרדכי היה משבט בנימין, רק בעבד עברי להוציאו מדעת איזה מפרשים (וע' בהראב"ע תחלת פ' משפטים) ת' "בר ישראל" ולדעתי מוכח מזה ג"כ שהת"א נכתב לא לבד בזמן בית שני שרק שבט יהודה חזר אלא סמוך לחרבן בית שני, וכמ"ש בהקדמה כוללת. ולכן נקראו אז כל העברים בשם "יהודים" וממנו נגזר גם הפעל "מתיהדים" (אסתר ח' י"ז) ועמ"ש הגאון מוהר"צ חיות ז"ל במאמרו אגרת בקורת ע"ז. וכבר מצינו בת' ירושלמי ע"פ "יהודה אתה יודוך אחיך" (בראשית מ"ט ח') ויתקרון יהודאין על שמך").
פסוק יז:
אליהן, עמהון, אפשר כיוון לדרשת רז"ל (שמות רבה פ' א') "להן לא נאמר אלא אליהן מלמד וכו'".
פסוק יט:
חיות הנה, חכימין. פי' בקיאין בידיעת טבעי הנשים, גם המליצו חז"ל. כי איזהו חכם הרואה את הנולד ! ולכן נקראה המילדת בלה"ק "חיה".
פסוק כא:
להם, להון. שב על הילדים ל"ז ולא על המילדות וכדרז"ל בתי כהונה וכו'.
פסוק כב:
כל הבן הילוד היארה תשליכוהו, כל ברא דיתיליד ליהודאי בנהרא תרמונה. הנה ממה שהוסיף מלת "ליהודאי" שהיא נגד סוגית הש"ס (סוטה דף י"ב) "ג' גזירות גזר, בתחלה "אם בן הוא והמתן אותו" ואח"כ "היארה תשליכוהו" ולבסוף אף על עמו גזר" ורק כמ"ש במדרש רבה (שמות פ' א') שלא רצו לקבל ממנו הגזירה האחרונה, בידעם שבן מצרי לא יגאל אותם. נראה שסובר שהגזרה השניה היתה שלא המילדות בלבד תמיתנה את ילדי היהודים, רק כי כל עמו מחויבים להשליכם ליאור, וכן נראה פשט הכתוב, כי לפי דרשת התלמוד היה צריך לכתוב מתחלה "כל הבן הילוד" ואח"כ "לכל עמו" כמו שנדחקה מהרש"א בח"א שם ע"ז וכאשר יחייב גם השכל הישר כי לא יבער ויכסל שום מלך לגזור גזירות המעוררות את כל עמו נגדו, ולכן ת' כפי הפשט שכל עמו יעזרוהו ולכן הגידה בת פרעה במצאה נער בכה בתבה שטה על פני המים "מילדי העברים זה" ? ובפרט לפי דרשת חז"ל בשמות רבה פ' א' שמלך חדש, שהורידוהו מכסאו, לא יעורר את עמו נגדו, ואפשר שדרשת רז"ל בסוטה הוא למ"ד שהיה חדש ממש, אשר לא חש על תרעומת עמו. ודרשות חלוקות הנה.